Making a Shidduch Between Non-Frum People

סימן א ב"ה פעיה"ק ירושלים, יום ד' י' שבט "לשבת יחדו" (תש"ס). לפ"ק.


נשאלתי הלום מאדם יר"ש העוסק בסידורי שידוכין לשם מצוה ולשם שמים שלא על מנת לקבל פרס, אם מותר לו לשדך בחור שאינו שומר תורה ומצוות, לכלה שאף היא אינה שומרת תורה ומצוות, כיון שבאים לפניו אף כאלה שאינם שומרים תורה ומצוות ומבקשים את עזרתו, ועל כן נפשו לשאו'ל הגיעה אם מותר לו לסייע להם בזה ולשדך אותם. או שיש איוה הקפדה בכך.


תשובה: כתב החוות יאיר בתשובותיו (סימן קפה) בענין המשדך לגויים וז"ל : קבלתי מפי גדולים וזקנות כי המתעסק באלה לא יצא נקי מזרעו שמקדיח תבשילו ונרמז במ"'ש לא תתחתן בם וגו' כי יסיר וגו' ודוק. עכ"ל. יעו"ש. והיינו שהעוסק בשידוכי הגויים לאו שפיר קעבד, וח"ו גורם רעה לעצמו ולזרעו ב"מ. והיינו דאף דכתב שם החוות יאיר דמעיקרא דמילתא ליכא ביה איסורא למעבד הכי לשדך לגוים, והוי כי הא דמבואר בשו"ת הרשב"א חלק א (סימן קכ) שעסק שם אם מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר וכו', אי הוי כי הא דתנן בת ישראל לא תילד את הנכרית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה, או לא. והשיב ע"ז הרשב"א, דהרי אף גבי מילדת אסיקנא דבשכר מותר משום איבה. וכל שכן רופא שמרפא לכל ואם אינו מרפא את הגויים הויא להו איבה טפי. וסיים הרשב"א, ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן] ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר. עכ"ד. יעו"ש. ועל זה כתב החוות יאיר, דממילא ה"ה נמי גבי לשדך לגוי, דאף דמותר כי הא דמיילדת בת ישראל לנכרית, מ"מ קבלה היא דלא טוב לעסוק בזה וכו'. והיינו בפשטות כיון שגורם בכך שיתרבו גויים בעולם והוא כמגדל בן לע"ז, וכי הא דאמרינן במתניתין התם (עבודה זרה כו ע"א) בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים וכו'. יעו"ש. וע"ע בזה נמי בשו"ת חלקת יעקב ברייש (חאבה"ע סי' עח) שג"כ עסק שם בענין זה מפי סופרים וספרים אם מותר לשדך לעכו"ם אשה, ומה האיסור שיש בזה. יעו"ש. וע"ע בזה נמי בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד חיו"ד (סי' רל) שג"כ עסק בזה. יעו"ש. וע"ע נמי בס' דרכי תשובה (סי' קנד) מש"כ בזה ג"כ. יעו"ש. ובאמת בענין הגויים שאינם עובדי ע"ז, אם אכן יהיה מותר לסייע בעדם בענין זה של השידוכין, עי' היטב בשו"ת חוות יאיר (שם) מש"כ בזה בהמשך דבריו. יעו"ש. וע"ע נמי בזה בשו"ת רב פעלים חלק ד (חיו"ד סימן כה). יעו"ש. ואכמ"ל.


הגדרת חומר הענין


ועכ"פ הנה הכא בנידון דידן, להבדיל, שבא לעסוק בשידוכי בני אברהם יצחק ויעקב, אלא רק שאינם שומרי תורה ומצוות, וכל החשש הוא דכיון שאינם שומרי תורה ומצוות, שמא בזמן נישואיהם ימשיכו בדרכם זאת, ולא ישמרו את דיני טהרת הבית והמשפחה, ושאר ההלכות והמצוות שצריך לשמור בכל בית יהודי, ונמצא שהוא כגורם למכשול, דכיון שעסק בנשואיהם הגיעו לידי כך שאינם שומרים את טהרת הבית, או גם יש חשש שח"ו לא ישמרו על קדושת הבית לרעות בשדות זרים ב"מ ויכשלו באיסור אשת איש ח"ו, ונמצא שגרם להם בכך איסורא חמירתא דעד עתה היתה האשה פנויה, ומעתה היא אשת איש וכל האיסורים החמורים והקשים הכרוכים בזה רח"ל. ועי' נמי בגמ' מסכת שבועות (מז ע"ב) דאמרינן, שמעון בן טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר נואף מנין ת"ל (שמות כ) "לא תנאף" לא תנאיף. יעו"ש. ועי' במאירי (שבועות שם) שכתב, המסייע ידי עוברי עבירה ונותן מקום לחוטא לעבור או שהוא משתדל בשבילו בכך, הרי זה בכלל העונש, וחייב בדיני שמים, והוא שאמרו אזהרה לעוקב אחר נואף מנין שנאמר "לא תנאף" לא תנאיף, וכן כל כיו"ב. יעו"ש. ועי' נמי בדברי רש"י ור"ח בגמ' דשבועות (שם). יעו"ש. וא"כ נמצא לכאורה שאף זה יחשב כמסייע להם בעבירה שמביא לו אשה והוא מקדש אותה, ואח"כ הם לא ישמרו על דיני הטהרה והקדושה של טהרת הבית, וכן נמי יש חשש שיגרם בעקיפין ח"ו איסור חמור של אשת איש, ואיסור ממזרות רח"ל.

שאין כאן חשש של איסור לפני עיור והן אמת דהנה מצד האי מילתא שלא ישמרו טהרת המשפחה ויעברו על איסור נידה ושאר איסורים, לית לן למיחש בזה שעובר על לאו דלפני עיור לא תיתן מכשול, לומר דכיון שהוא הגורם לנישואיהם וזיווגם והם אינם שומרים על תורה ומצוות א"כ נמצא שעבר בלאו זה, וכהא דאמרינן בגמ' דמס' עבודה זרה (ו ע"א) א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עיור לא תיתן מכשול. כיון שיש לומר בזה דהא מבואר בגמ' שם דכל האי איסורא הוי דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא, והיינו שאינו יכול להשיג את האיסור בלי הסיוע של הישראל הזה שמושיט לו. יעו"ש. וא"כ הכא בפשטות לא הוי כתרי עברי דנהרא, שהרי אם זה לא ישדך לו אשה זאת, יעמוד ויקח ממקום אחר. והיינו שהוא יכול לקחת מעצמו בלי עזרתם של האחרים, דעי' בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א (חאו"ח סי' יג אות ח) מה שהבאנו בזה בס"ד את מחלקות הפוסקים דפליגי אם עובר העבירה יכול לעשות דבר זה ע"י עזרתם של אחרים, אם מועיל הדבר שיחשב בהכי כחד עברי דנהרא ולקולא, דהנה המשנה למלך (פרק ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ב) רחה שם את דברי הפני משה (ח"ב סי' קה) שכתב דבאופן שאדם הלוה לאחר בריבית והמלוה הזה היה מוצא להלוות מעותיו ברבית לאיש אוןר, א"כ כיון שהמלוה היה מוצא בלאו הכי אדם אחר להלוות לו בריבית, א"כ הוי בהכי כחד עברי דנהרא, ועל כן הלוה לא עובר בכה"ג משום לפני עור, דכל כה"ג שהיה מוצא לעשות זאת ע"י אחרים וכי האי גוונא דאם לא היה זה לוה ממנו היה אחר לוה ממנו, לא חשיב בהכי כתרי עברי דנהרא, ואינו עובר משום לפני עיור. והמשנה למלך דחה את דבריו אלה, שדוקא המושיט כוס יין לנזיר והנזיר יכול ליטלו מעצמו, שאז לא היה נעשה איסור של לפני עור כלל, לכן אפילו אם הושיטו לו אינו עובר על לפני עור, אבל רבית שאם לא היה זה לוה ממנו, היה לוה אחר עובר על לפני עור, בשביל זה לא נפטר הלוה הזה מאיסור לפני עור. וגם עוד לחלק בזה ולומר דהכא שדבר זה יכל להעשות ע"י אחרים עדיין אינו פוטרו, משום שיש לומר דיש להעמיד את הישראל בחזקת כשרות, שאפילו שהאחר הזה רצה ללוות בריבית אמרינן דבסוף לא יקח הלואה זו מפני שיש בה איסור ריבית, דמעמדים אותו על חזקת כשרות שלא יעבור באיסור. ולעיקר דינא נקטינן בהכי כדברי המשנל"מ. יעו"ש בדברינו שהארכנו בזה בס"ד, ובעוד סניפים הקשורים בענין זה דלפני עיור. ע"ש ומשם באר'ה. וראה בזה נמי בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' סז) מש"כ ג"כ בזה דהעיקר הוא בזה כדברי המשנל"מ דמה שאחר היה מכשילו אין זה מועיל להחשיב כחד עברי דנהרא. יעו"ש. ועל כן הכא נמי יש לומר הכי דלא חשיב בהכי כחד עברי דנהרא במה שאחרים ימצאו לו שידוך, כיון דמעמדים את האחרים בחזקת כשרות שמסתמא אף הם לא יעזרו לו בדבר זה שנחשב כעבירה. אבל הכא כאמור יוכל להשיג הוא בעצמו את מבוקשו, וא"כ בכה"ג ודאי דכבר לא חשיב כתרי עברי דנהרא, ובאמת לפי זה אייתי שפיר לפי ב' הטעמים והחילוקים שכתב המשנה למלך הנ"ל, חדא דהתם בנזיר שיכול לקחת לבד אף אחד לא עובר משום לפני עיור, וגם מה שאחרים יעזרו לו לא מהני דיש להעמידם בחזקת כשרות, דהא הכא אמרינן דיכול הוא בעצמו להשיג את מבוקשו, שיחפש אשה לעצמו, וא"כ בהכי אייתי שפיר לפי ב' הטעמים דכיון שהוא יכול בעצמו ליכא משום לפני עיור כלל, וגם ליכא משום טעמא שיש להעמיד האחרים בחזקת כשרות. וק"ל.

ובאמת עי' נמי בחידושי הריטב"א במסכת ע"ז (ו ע"ב) שכתב נמי הכי, דכל היכא שאפשר לו למיעבד האיסור שלא על ידינו, אין בזה לפ"ע דאורייתא, אעפ"י שאפשר שמרבה באיסור על ידינו, וא"כ במושיט כוס יין לנזיר ומצוי לו יין לאותו נזיר, אעפ"י שזה מושיט לו אותו הכוס, ובלעדו לא היה יכול ליטול את אותו הכוס, ואפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו, משמע שאין כאן לפ"ע דאורייתא. ודקדק הריטב"א הכי מדאמרינן בגמ' שם מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר וכו', ולא קתני לא יתן, שמע מינא, וכן הלכה. עכ"ד. יעו"ש. ועי' בשו"ת היכל יצחק חאו"ח (סימן מב אות ג) שעמד לדקדק בדברי הריטב"א הללו, וכתב שם, דהנה יש לעיין בדבריו, שלכאורה משמע שאם הוא יכול למצוא האיסור במקום אחר אין כאן לפ"ע, ולמה נאמר כך, ניחוש שמא נפשו תאבה דוקא לכוס זה באותו רגע, ואם לא ישיגנו לא ישתה יין כלל, ויש דמיון בירושלמי דמאי [ריש פרק ג], ואמנם הריטב"א ז"ל לא אמר אלא שאין בזה לפ"ע דאורייתא, אבל איסור דרבנן יש וכו'. יעו"ש מש"כ בזה עוד. ע"ש. ומ"מ לפי דברי הריטב"א מתבאר ועולה דכל שהוא יכול לעשות בעצמו את האיסור ליכא כהכי שאחרים עוזרים ומסייעים לו משום לפני עיור דאורייתא.

מדוע אין כאן נמי משום מסייע יד עוברי עבירה

אלא שהנה עכ"פ עדיין לכאורה יש לחוש הכא שמא יש בזה משום מסייע יד עוברי עבירה, וכמבואר בתוס' במס' עבודה זרה (טו ע"ב ד"ה לעולם) שכתבו שם דאפילו במקום שהוא לא כתרי עברי דנהרא ואין בו משום לפני עיור, מ"מ כל שהוא ישראל אסור לסייע לו בעבירה, והיינו איסורא דרבנן, שהרי אנו מוזהרין שלא יבא לישראל תקלה על ידינו, והאי איסורא הוי אפילו שלא בתרי עברי דנהרא. ע"ש. וכ"כ נמי הר"ן במסכת ע"ז (שם). דהא דקתני לענין נזיר שלא יושיט לו כוס יין, דדייק מהכי בגמ' דדוקא בתרי עברי דנהרא אסור, הני מילי לענין איסורא דאורייתא, אבל מדרבנן איסור מיהא איכא, שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור, והיאך יסייע לידי עוברי עבירה. יעו"ש. וכ"כ נמי התוס' במסכת שבת (ג ע"א ד"ה בבא דרישא) דאיסור דרבנן מיהא איכא אפילו במקום דליכא ביה משום לפני עיור. יעו"ש. וא"כ לכאורה יהיה אסור לשדך ולזווג הכא לאנשים אלה שאינם שומרים תו"מ, שהרי הוא כמסייע ידי עוברי עבירה דאסור, וכאמור דהאי מילתא הוי אפילו בחד עברי דנהרא, ועל כן אפילו שיוכל למצוא שידוך לעצמו לבדו, אפ"ה יש איסור לשדך לו.


ואיברא דעי' בדברינו בשו"ת עטרת פז ח"א חאו"ח (סי' יג אות ז) שכתבנו שם בס"ד באורך וברוחב בענין זה של איסור לפני עיור לא תיתן מכשול, ובאיסור מסייע יד עוברי עבירה והמסתעף בזה, ועמדנו שם נמי בהא דמבואר בדברי הש"ך בשו"ע יו"ד (סי' קנא סק"ו) שעמד לדקדק בדברי הרמ"א בשו"ע (שם סעיף א) שכתב, יש אומרים הא דאסור למכור להם (לעכו"ם) דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יכול לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות כמקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ"ק דעבודת כוכבים), ויש מחמירין (ר"ן שם, ובתוס' ובאשר"י בפ"ק דשבת), ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. וכתב ע"ז הש"ך, שכל זה הוא דוקא לדעת הרמ"א, דהמרדכי בע"ז פליג עם התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת. אבל האמת היא דאפשר לומר דלא פליגי, שהמרדכי והתוס' בפ"ק דע"ז שכתבו, דליכא שום איסור ואפילו מדרבנן היכא דלא קאי בתע"ד, מיירי בעכו"ם או בישראל מומר. אבל התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת שמבואר מדבריהם, דאף היכא דלא קאי בתע"ד איכא עכ"פ איסור דרבנן, מיירי בסתם ישראל שחייבים להפרישו מלעבור איסור. ותדע, דאל"כ יהיו דברי התוס' והרא"ש בע"ז ובשבת סותרים זה את זה. וגם רבינו ירוחם (בנתיב יז, ריש ח"ו) כתב כדברי התוס' בע"ז, והוא עצמו (בנתיב יב וו"ג) כתב כדברי התוס' בשבת. ומזה מוכח דצ"ל כחילוק הנ"ל שיש הבדל בין ישראל סתם, לישראל מומר ועכו"ם. עכת"ד. יעו"ש. וא"כ לפי דברי הש"ך מתבאר, דבישראל מומר היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא, אפילו משום מסייע יד עוברי עבירה ליכא. ועמדנו שם בס"ד אף בזה באורך וברוחב מפי סופרים וספרים במה שהאריכו לפלפל בדברי הש"ך הללו, ואי נקטינן כוותיה לדינא וכו'. יעויין שם בדברינו, ומשם באר'ה בס"ד לכל סוגיה זאת לפרטיה. ע"ש.


שיש כאן צד היתר כיון שאינו מסייע בשעת מעשה העבירה


והנה שם הבאנו בס"ד בין הבתרים את דברי הגאון הנצי"ב בתשובותיו בשו"ת משיב דבר ח"ב (סימן לב) שעמד שם בשאלה כיוצא בנידון דידן אם מותר לזווג אשה לאיש אשר ידועים המה לעוברי עבירה ויעברו על איסור נדה, דאפילו אם נימא דאין בזה משום לפני עיור, משום דאין זה כתרי עברי דנהרא וכו' [והנה הגאון הנצי"ב לא ביאר בפרוטרוט מדוע אין זה כתרי עברי דנהרא, אלא כתב בסתם, "ואפילו אין זה כתרי עברי דנהרא וכו'", יעו"ש, ואפשר דהוא משום הא דאמרן בס"ד לעיל, דכיון שאפשר לו לקחת זווג זה מעצמו על כן לא חשיב הכא כתרי עברי דנהרא. וק"ל], ומכל מקום המשיך הנצי"ב וכתב שם, דהא עדיין יש לראות אם אין בזה משום מסייע יד עוברי עבירה דהא האי איסורא הוי אפילו היכא דלא הוי תרי עברי דנהרא וכנ"ל. ואחר שהאריך ולפלפל בזה, והביא נמי את דברי הש"ך הנ"ל, ונראה מדבריו שאינו מסכים עם חידושו זה של הש"ך דבמומר ליכא משום מסייע יד עוברי עבירה. עמד אח"כ לפלפל שם בענין אם מסייע לעוברי עבירה שלא בשעת העבירה, דמפני דרכי שלום שרי, וכתב, דה"נ י"ל דאע"פ שיעברו אח"כ באיסור נידה מ"מ אין מעשה זה נעשה בשעה שהוא מזווגם ומשדכם, אלא נעשה אח"כ, וא"כ יש לומר דכל כי האי הוי כנעשה מעשה העבירה אח"כ משום דרכי שלום מותר לסייע לפני מעשה העבירה, ועמד לדקדק שם מדברי רש"י במס' עבודה זרה דבמקום שאינו משום דרכי שלום יהיה מותר דוקא כשמקבל שכר על כך אבל בחינם אסור, משום דס"ל לרש"י דכמו דשרי משום דרכי שלום לסייע לפני שעושה את העבירה שלא בתרי עברי דנהרא, ה"נ שרי בשכר ורק בחנם ואין בזה דרכי שלום אסור, ועל כן ה"נ שרי לעשות בשכר ופרנסה ורק בחנם אסור. ועוד עמד הנצי"ב לדקדק שם שכן היא נמי שיטת הרמב"ם וכדחזינן מדבריו בכמה מקומות, שהרי מצינו שכתב בהל' תרומות (פי"ב ה"ו) ישראל שעושה פירותיו בטומאה אין בוצרים עמו ואצ"ל שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, הרי דדייק הרמב"ם דהאיסור הוא מפני התרומה ולא משום שיאכל בטומאת חולין, וכן בהל' בכורים (פ"ח סי"ג) כתב הרמב"ם אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת ע"ה אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה, וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו וכו', הרי עירב שני המשניות דגיטין וע"ז בהלכה אחת, דבשניהם לברור עמה שרי וללוש אסור, והיינו משום דכבר יכולה להפריש חלה משו"ה היא עושה עבירה דמטמא חלה, אבל לברור עמה שרי בין משום דרכי שלום, בין לפועלים בשכר שרי, כיון שהוא לפני מעשה העבירה. וכבר מצינו בגיטין (סב ע"א) בענין אחר דמשום כדי חייו של גבל ובדד התירו, וה"נ מה דשרי משום דרכי שלום, מותר נמי כשהוא כדי חייו, וסיים שם, היוצא מזה דלדעת רש"י ורמב"ם אסור לזווג בעלי עבירה בחנם, אבל מי שפרנסתו בכך לזווג, שרי לכו"ע. עכת"ד. יעו"ש.


וחזינן דס"ל לגאון הנצי"ב במסקנתו זו, דמותר לשדכן לשדך ליהודים שאינם שומרים תורה ומצוות ויכשלו באיסור נידה, באופן שהוא מקבל מהם שכר, וכן נמי עולה מדבריו דבמקום שהוא מפני דרכי שלום נמי שרי, שהרי השווה את ב' ענינים אלה, דכל דשרי בהאי שרי נמי בהאי. ועוד גם דהנה מאי דמסיק הנצי"ב במסקנתו זאת, בפשטות הוא לשיטת רש"י והרמב"ם, אבל באמת לשיטת התוס' בע"ז (ו ע"ב ר"ה מנין) והרא"ש בע"ז (פ"א סי' ב) הא מבואר התם דדעתם היא להתיר להיות מסייע כשאינו בתרי עברי דנהרא, ושלא בשעת מעשה העבירה, ואפילו בחנם. יעו"ש. וע"ע נמי בדברינו בשו"ת עטרת פז שם (ח"א חאו"ח סי' יג אות י) שהבאנו להוכיח בס"ד מפי סופרים ומפי ספרים דלעיקר דינא נקטינן שהעיקר הוא דדוקא בזמן האיסור עצמו איכא משום מסייע, אבל קודם זמן האיסור ליכא משום מסייע. ועל כן העלינו שם נמי בנידון הבעיה דעסקינן ביה התם, אודות אדם הנמצא מחוץ לעיר, ורוצה לנסוע במוצש"ק באוטובוס להגיע למחוז חפצו, אולם האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית מבעוד יום לפני יציאת השבת, ומגיע לתחנה אשר אדם זה עומד ועולה בה לאחר יציאת השבת. האם מותר לו לנסוע באוטובוס זה, או לא. וא"כ לפי החילוק הנז' יש לומר דהוי נמי הכי בנידון זה, דהיות ונוסעים אלו שעולים באותם תחנות שהאוטובוס מגיע אליהם לאחר צאת השבת, אינם מסייעים כלל בשעת מעשה העבירה, דאינם לא מתחילים ולא מסיימים בשעת העבירה, שהרי בתחילת הנסיעה שהתחיל מבעוד יום היו רק מחלל"ש, ומתי שנוסעים אלו עליו כבר יצאה השבת, ובכה"ג ליכא משום מסייע יד עוברי עבירה. יעו"ש. ובאמת שיש לדקדק אף מדברי האחרונים דכל כה"ג שמסייע שלא בשעת מעשה העבירה ליכא משום מסייע יד עוברי עבירה ושפיר שרי, הוא אפילו כשלא מקבל שכר. יעו"ש בדברינו.

[שו"ת עררת פז]