בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". ובסנהדרין ל"ה ב' אמרי' "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו', תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם. מה מושבות האמור להלן בית דין, אף מושבות האמור כאן בית דין. ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל משבתיכם" ע"כ נכתוב בע"ה בענין זה.
הנה מפסוק זה ילפי' דאסור לבי"ד לעשות משפט מות בשבת, ויש להסתפק האם שאר עונשים בי"ד מענישים בשבת או לא. ובע"ה נדון בהם לקמן.
הרמב"ם ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז כ' וז"ל, "אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת". הנה הוסיף הרמב"ם ז"ל עונש מלקות אע"ג דלא נזכר בגמ', והמג"א ז"ל בסי' של"ט סק"ג העיר דמל' הרמב"ם ז"ל בסה"מ ל"ת שכ"ב שכ' "והמצוה השכ"ב היא שהזהירנו מענוש הגדרים על החוטאים ולהעביר הדינין ביום השבת. והוא אמרו לא תבערו אש וכו' ביום השבת וכו' וה"ה לשאר מיתות, ולשון מכילתא לא תבערו אש שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת". ומוכח דרק מיתת בי"ד אסור ולא מלקות.
וכ' המג"א ז"ל דשמא הא דהרמב"ם ז"ל בפכ"ז משבת הנ"ל דאסר נמי מלקות מיירי במלקות שעושין בה חבורה דזה נמי הוי חילול שבת, והניח בצ"ע. וביאר המחה"ש ז"ל שם דכונת המג"א ז"ל לדחות תי' זה דגם אם מיירי במלקות שעושין חבורה מ"מ הו"ל אינו מתכוין, [ושמא י"ל דכונת המג"א ז"ל דאמדוהו ויודעין שבודאי יעשו בו חבורה] תו כ' המג"א ז"ל דאפשר דמריבויא דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל. אמנם הוכיח מדברי התוס' דרק עונש שיש בו חילול שבת אסור.
והא"ר ז"ל בסי' של"ט סק"ב העיר דאישתמיטתי' להמג"א ז"ל דברי הירושלמי בפ"ד דסנהדרין ה"ו שהביא הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם, דקתני התם "בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת". ומוכח דאין דנין כלל בשבת. אמנם הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שבת אות ה' כ' דמדברי הירושלמי ליכא ראי' די"ל דקאי אעונש מיתה יעו"ש. והוסיף הפמ"ג ז"ל דמדברי החנוך ז"ל במצוה קי"ד שכ' בשרשי המצוה "שרצה השי"ת לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים והחייבים", מבואר דגם מלקות אין מענישין בשבת, אמנם המנח"ח ז"ל במצוה קי"ד כ' דאדרבא מדברי החינוך ז"ל משמע דרק עונש מיתה אין עונשין בשבת.
ובאמת דבהכרח ל' הירושלמי לאו דוקא, דא"כ נמצא דלא רק להעניש אסור בשבת אלא אפי' לדון בשבת אסור וכלישנא דהירושלמי "שלא יהו דנין בשבת", והא ודאי ליתא דלא שמענו אלא ענישה בשבת, והרי הא דאין דנין בשבת הוא איסור מדרבנן וכדתנן בביצה ל"ו ב'. ודוחק לומר דהתם קרי אדיני ממונות והירושלמי קאי אדיני נפשות דעכ"פ לא מצינו דרשא דאסור לדון אלא להעניש
והאמונת שמואל ז"ל בתשו' סי' נ"ד וכ"כ הערול"נ ז"ל ביבמות ו' ב' כתבו דמקור דברי הרמב"ם ז"ל דאין מלקין משום דהוקשו כל עונש מיתה אהדדי וממילא ידעי' דגם עונש מיתה שאין בו חילול שבת אסור, והדר ילפי' מלקות ממיתה או מגז"ש דרשע רשע [עי' מכות ה' א'] או משום דמלקות במקום מיתה עומדת [עי' סנהדרין י' א'] דאע"ג דאין בזה חילול שבת אסור.
והשבלי הלקט ז"ל ענין שבת סי' ס' כתב וז"ל "מצאתי בשם רב כהן גאון ז"ל מאן דעבר עבירה בשבתא מלקינין ליה בשבתא דמלקות במקום מיתה עומדת. וכד מלקינין ליה מכפר ליה וכו' ונראה בעיני שהדבר צריך עיון. שהרי מלקות במקום מיתה עומדת והיאך נדיננו בשבת. ואם אסור לדון דיני ממונות, קל וחומר לדיני נפשות. וכן מצאתי שאילה לר' שרירא גאון זצ"ל מי שעבר עבירה בשבת או בחול ולא נזכר אלא בשבת ומתיראין ממנו שמא יברח למוצאי שבת וכו'. והשיב כך ראינו שאין מלקין ביום טוב ואין מכניסין לבית הסוהר ביום טוב וכל שכן בשבת דהני מילין כולהו דינא נינהו ותנן אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדישין".
ומדבריו ז"ל מוכח דהאיסור להלקות בשבת רק מדרבנן דהא יליף לה מהא דתנן בביצה דאין דנין בשבת גזירה שמא יכתוב, ודלא כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלהלקות בשבת הוי איסור תורה.
ונלע"ד בע"ה נפק"מ מחודשת בין שי' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאין מלקין בשבת לבין שי' התוס' דרק היכא דאיכא חילול שבת אסור.
נסתפקתי למאי דאמרי' בסנהדרין פ"א ב' דההורג בלי התראה או בעדות מיוחדת כונסין אותו לכיפה, האם מותר בשבת להכניס אדם לכיפה. והנה לכאו' תליא בהנ"ל, דלדעת הרמב"ם ז"ל דאסור לענוש בשבת אע"ג דאין בו חילול שבת א"כ ה"ה כניסה לכיפה, אבל לדעת התוס' דרק היכא דאיכא חילול שבת אסור א"כ כניסה לכיפה דאין בה חילול שבת מותר.
מיהו י"ל בע"ה המצאה מחודדת, ובהקדם הא דהוכיח האבנ"ז ז"ל באו"ח סי' קפ"ט סקכ"ב מדברי התוס' במנחות ס"ד א' ד"ה להעלות, דאיכא איסור צידה באדם מדאורייתא, אלא דכ' דכ"ז בתינוק אבל בצידת גדול לא שייך בי' צידה דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד יעו"ש, וכ"כ הגר"נ טריביטש ז"ל בס' קובץ על הרמב"ם בפ"י משבת הכ"ב, וכ"נ מדברי השפ"א ז"ל במנחות שם.
והנה כניסה לכיפה כ' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פ"ט מסנהדרין מ"ה וז"ל "כיפה, מטבק, עושין אותו בבתי הסהר ויש בגבהו כקומת האדם בלבד ואין לו בו איפה לשכב ולא לישן", וא"כ אין לך צידה גדול מזה, ובזה גם סברת האבנ"ז ז"ל לא שייך דהא אין זה להצילו ממיתה אלא צידה בשביל שימות, נמצא לפי"ז דכניסה לכיפה אית בי' חילול שבת משום מלאכת צידה וא"כ לכו"ע אסור לבי"ד להכניס אדם לכיפה בשבת.
והנה ממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש הלכה ולא מצאתי מי שיעורר בזה.
נסתפקתי האם מותר לבי"ד לסקול בשבת שור שהמית אדם שדינו בסקילה או בהמה שנרבעה. ובפשוטו לכו"ע אסור, דלדעת הרמב"ם ז"ל דאין עונשין בשבת אפי' היכא דליכא בזה חילול שבת א"כ ה"ה סקילת השור, וכן לדעת התוס' דדוקא היכא דיש בזה חילול שבת אסור, הרי בהריגת השור הוי חילול שבת דנטילת נשמה.
מיהו נראה דאדרבא לכו"ע מותר, ואמינא מילתא בטעמא, הנה התוס' בסנהדרין ל"ה א' ד"ה אין, הק' אמאי אסור לענוש בשבת התינח שריפה הוי חילול שבת משום בישול הפתילה, אבל שאר עונשין מאי חילול שבת איכא בזה הא הוי מקלקל בחבורה ואנן קיי"ל דפטור, ותי' התוס' דהוי מתקן משום שע"י העונש יש לו כפרה.
ומעתה לפי"ז הרי בהריגת השור ליכא כפרה שלא שייך כפרה לשור, אלא קיום מצות ובערת הרע מקרבך, א"כ הדר הו"ל מקלקל בחבורה דפטור ואין בזה חילול שבת וא"כ לדעת התוס' מותר לעשות כן בשבת, וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דעונש אסור גם היכא דליכא בזה חילול שבת, מ"מ הא בהריגת השור גם עונש ליכא דלא שייך עונש לשור.
מיהו בבהמה שנרבעה י"ל דלהך גיסא במתני' סנהדרין נ"ד א' דהא דקטלינן לבהמה היינו משום קלון שלא יאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה וכדי למנוע קלון מהמת החוטא, א"כ י"ל דאית בי' נמי תיקון דעי"ז מונע קלון מהמת, וצ"ע אי שייך מתקן באדם מת.
ועתה ניתנה ראש ונשובה בע"ה לגוף דברי הרמב"ם ז"ל דאין מענישין בשבת ואפי' מלקות דאין בזה חילול שבת. ויש להסתפק היאך הדין במלקות שאין בהם גדר עונש האם מותר מדאורייתא לבי"ד להלקות בשבת או לא.
ומשכח"ל בהא דאמרי' בכתובות פ"ו א' "בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו", ומלקות אלו אין בהם ענין עונש אלא כפיה על המצוות. וכבר נסתפק בזה הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שבת והניח בספק והמהר"ם שיק ז"ל בתשו' או"ח סי' שכ"ב פשיט"ל דאסור לכפותו בשבת אולם נראה התם דהיינו מדרבנן משום הא דתנן בביצה ל"ו ב' דאין דנין בשבת.
ויש להביא בע"ה ראי' נכונה מדברי הריטב"א ז"ל בר"ה כ"ח א' ד"ה לא צריכא, אהא דאמרי' התם "שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא" ואוקמי' רב אשי בכפאוהו פרסים ואכל מצה יצא ידי"ח למ"ד מצוות א"צ כונה. והק' הריטב"א ז"ל, אמאי הוצרכו לאוקמי' בכפאוהו פרסים לוקמי' היכא דלא רצה לאכול מצה וכפאוהו בי"ד לאכול מצה. ותי', דע"י כפית בי"ד בודאי מקיים המצוה בכונה, ומוכח להדיא דכופין ביו"ט דהתם בליל פסח קאי.
וליכא למימר דהתם איירינן בכופין אותו בערב יו"ט כדי שיקנה מצה, דהא ליתא, דהא מיירי התם כשכפאוהו לאכול המצה דהא איירינן לענין כונה באוכל בכפיה. שו"ר דהערוך לנר ז"ל שם פשיט"ל דאין כופין ביו"ט על המצוות וכ' דמדברי הריטב"א ז"ל מוכח דכופין [אלא דקיצר שם הערל"נ ז"ל ולא פי' היאך מוכח מדברי הריטב"א ז"ל ובהכרח כונתו ז"ל לדברינו].
והנה נחלקו הקצוה"ח והנתה"מ ז"ל בדינא דמכין אותו עד שתצא נפשו, דעת הקצוה"ח ז"ל במשובב נתיבות בסי' ג' דאין ביד כל אחד לכוף את חבירו לקיים מצות עשה אלא הוא דין על בי"ד. וגם לאפרושי מאיסורא שמותר לכל אדם, היינו הכאה אבל להכות עד שתצא נפשו הוא דין רק על בי"ד. ודעת הנתה"מ ז"ל שם סק"א דלכל אדם מותר להכות את השני עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה.
ולפי"ז נראה דספיקת הפמ"ג ז"ל הנ"ל שייך רק לדעת הקצוה"ח ז"ל דהוא דין רק על הבי"ד, דלפי"ז י"ל דנכלל בהא דאין עונשין בשבת, אבל לדעת הנתה"מ ז"ל דהוא דין על כל אחד מישראל ואין זה דין על הבי"ד א"כ לכאו' מותר לעשות כן בשבת, דהא לא גרע מהא דלאפרושי מאיסורא דודאי מותר לעשות כן בשבת. והרי הנתה"מ ז"ל שם כ' דכפיה על המצוות ואפרושי מאיסורא גדר אחד להם.
ואע"ג דהמל"מ ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז עלה ונסתפק ברודף אחר נערה המאורסה דמותר להצילה בנפשו האם מותר להרגו בשבת די"ל דהוי גדר עונש ואסור להעניש בשבת, והרי התם אין זה דין על בי"ד אלא על כל יחיד ויחיד ועכ"ז נסתפק המל"מ ז"ל שמא הוי בכלל הא דאין מענישין בשבת. לאו קושיא היא, דשאני התם דהוי בגדר עונש ואין ההיתר להורגו כדי להצילו מן העבירה אלא להציל הנעה"מ, משא"כ כפיה על המצוות דאין בזה סרך עונש אלא לכפותו לקיים מצות עשה.
מיהו הא ליתא דהא דעת רש"י ז"ל בסנהדרין ע"ג א' ד"ה ואלו, דהא דמותר להרוג הרודף אחר הנערה היינו כדי להצילו מן העבירה וכ"כ התוס' שם ד"ה להצילו והרמ"ה והר"ן ז"ל שם נסתפקו בזה, וא"כ דמיא להא דאפרושי מאיסורא וכפיה על המצוות, אלא אם נימא דהמל"מ ז"ל קאי רק לדעת רבינו יונה ז"ל שם שכ' דהיתר להרוג הרודף היינו משום הצלת הנעה"מ מפגמא.
מיהו נלע"ד בע"ה ב' סברות חדשות להתיר בזה גם לדעת הקצוה"ח ז"ל.
א] הנה התוס' בסנהדרין ל"ה א' ד"ה אין, הק' אמאי אסור לענוש בשבת התינח שריפה הוי חילול שבת משום בישול הפתילה, אבל שאר עונשין מאי חילול שבת איכא בזה הא הוי מקלקל בחבורה ואנן קיי"ל דפטור, ותי' התוס' דהוי מתקן משום שע"י העונש יש לו כפרה.
והשתא לפי"ז כ"ז שייך במלקות שבאין לעונש, אבל מלקות של כפיה לקיים המצוות מה כפרה שייך בזה. וא"כ הדר דינא דהוי מקלקל בחבורה ומותר בשבת, אלא אם נימא דגם בכה"ג הוי תיקון דע"י המלקות מצליח לכפות את יצרו, וכדכ' העונג יו"ט ז"ל בסי' קנ"ג דהא דכופין על המצוות היינו עד שיאמר רוצה אני דבל"ז הוי קיום מצוה בלא כונה, וכ' דהוא ע"ד שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מגירושין ה"כ דהא דכופין לגרש היינו משום דע"י הכפי' מתגבר על מה שיצרו כופהו דרצון כל איש מישראל לעשות רק הטוב בעיני ד' אלא דיצרו תוקפו ולזה כופין אותו שיתגבר על יצרו וא"כ י"ל דגם זה נחשב תיקון.
וסמך לזה מדברי התוס' בסנהדרין ע"ג ב' ד"ה חד אהא דדרשי' התם מקרא דמחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו, והק' התוס' למאי בעי' קרא הא ההורגו גופי' מחלל שבת דחובל בחבירו ול"ה מקלקל דאיכא תיקוני גברא כיון דמיחייב מיתה יעו"ש, והרי התם אין זה עונש אלא למנוע ממנו לחלל שבת, ועלה כ' התוס' דהוי תיקוני גברא.
ב] תו נראה בע"ה לחדש המצאה נפלאה דיהא מותר לבי"ד להלקות כדי לכפות על המצוות ובהקדם ג' הקדמות.
א] התוס' בב"ב י"ג א' ד"ה כופין, כ' דהא דאין עשה דפריה ורביה דוחה ל"ת דלא יהי' קדש היינו משום דבדידה ליכא עשה ועשה של אחד אין בכחו לדחות ל"ת חבירו שאינו מצווה בעשה. וכ"כ התוס' ישנים בכתובות מ' א' ד"ה אי יעו"ש. והנה האחרונים ז"ל הק', מאי שנא מהא דאמרי' בפסחים נ"ט א' דמשום חובת הפסח דמחוסר כיפורים שרינן לכהנים להקריב חטאתו ולעבור על עשה דהשלמה, היאך הותר להם לעבור על עשה דהשלמה כדי שיוכל המחו"כ להקריב הפסח.
ב] הגרא"ו ז"ל הי"ד בקובץ הערות בסי' ח' אות ח' תי', דשאני מצות פסח דכולם חייבים בה ממילא איכא 'ערבות' ומשו"ה שרי לכהנים לעבור כדי לזכות את הישראל, אבל מצות פ"ו דהאשה אינה חייבת בה ליכא ערבות, ואסור לה לעבור כדי לזכות את העבד או המאנס. יעו"ש.
והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דבר ברור מסברא, דכיון דמוטל על הבי"ד לדאוג שכל איש מישראל יקיים מצוה ועלי' דידהו רמיא, ודאי דעדיף מדין ערבות ומותר להם לעבור על ל"ת כדי שכל אחד מישראל יקיים מצות עשה.
ג] הנה בהא דאסור לבי"ד להלקות בשבת, נראה דאין בה אלא איסור ל"ת וכדכ' החינוך ז"ל במצוה קי"ד, דעשה ד'תשבות' ליכא בזה דאין זה בכלל מלאכה, והתינח עונש שריפה דהוי איסור תורה משום בישול הפתילה י"ל דהוי עשה ול"ת, אבל שאר עונשין אין בהם איסור מלאכה אלא ל"ת בעלמא.
ד] קיי"ל דעשה דוחה ל"ת רק אם הוי בעידנא, והנה הר"ח ז"ל בשבת קל"ב ב' והריטב"א ז"ל בר"ה לב' ב' כתבו דהא דבעי' שידחה בעידנא, היינו משום חשש שמא יעבור על הל"ת ולא יקיים אח"כ העשה ונמצא עבר על הל"ת לחינם. וגם להסוברים דהא דאין עדל"ת אם אי"ז בעידנא אין זה משום חשש, מ"מ היכא דהמצוה א"א לה להתקיים אא"כ ידחה הל"ת בעת שעוסק בהכשר מצוה שפיר דמי דההכשר נחשב כגוף המצוה, עי' בדברי רש"י ז"ל ביבמות ו' א' ובדברי הגרא"ו ז"ל בקובה"ע ס"ח סקי"א, ועי' בדברי הנמוק"י ז"ל בב"מ [ט"ז ב' מדפי הרי"ף] לענין השבת אבידה.
ומדאתי' בע"ה להכי י"ל סברא נכונה, דמותר לבי"ד להלקות בשבת כדי שהישראל יקיים מצוה, דכיון דהם ערבין על כאו"א מישראל שיקיים המצוה וכיון דהאיסור להלקות בשבת הוי רק איסור ל"ת, א"כ יבא עשה דהישראל וידחה הל"ת דהבי"ד להלקות. ואע"ג דההלקאה הוי קודם העשה ולא הוי בעידנא, מ"מ הא כיון דהא דבעי' שיהי' בעידנא היינו משום חשש שמא לא יקיים העשה לבסוף, הכא לא שייך חשש זה דהא בי"ד עומדים וכופים אותו שיקיים המצוה ולא יניחו לו עד שיקיים המצוה. ותו דכיון דאם לא יכפוהו לא יקיים המצוה א"כ הכשר מצוה כי האי נחשב כגוף המצוה.
תמצית העולה מהדברים.
א] בסנהדרין דרשי' מדכתיב לא תבערו אש, דאסור לבי"ד לענוש עונש שריפה בשבת, ומדברי הגמ' שם מוכח דה"ה שאר מיתות אין ממיתין בשבת.
ב] הרמב"ם ז"ל כ' דגם אין מלקין, והמג"א ז"ל הוכיח מדברי התוס' דרק עונש שיש בו חילול שבת אסור לענוש בשבת אבל מלקות דאין בו חילול שבת שרי.
ג] י"ל נפק"מ למאי דאמרי' בסנהדרין דההורג במזיד בלא התראה כונסין אותו לכיפה, ונסתפקתי האם מותר לכנוס לכיפה בשבת, ובפשוטו תליא בפלוגתא הנ"ל דהוי עונש אבל אין בו חילול שבת.
ד] מיהו נראה בע"ה המצאה נפלאה למאי דכ' התוס' במנחות דאיכא איסור צידה באדם א"כ כל הכנסה לכיפה הוי צידה וגם להאבנ"ז ז"ל דס"ל דבאדם גדול ליכא צידה דאינו אלא מצילו ממיתה הכא דכל ההכנסה לכיפה היינו כדי להמיתו שפיר הוי צידה, וא"כ הוי עונש שיש בו חילול שבת.
ה] ממוצא הדברים נראה לחדש דמותר לבי"ד לסקול בשבת שור שהרג אדם, דהרי הק' התוס' אמאי אסור להרוג בשבת הא הוי מקלקל ותי' דכיון דמתכפר בזה הוי מתקן, וזה לא שייך בשור דמאי כפרה שייך בי', וגם להרמב"ם ז"ל דכל עונש אסור, הא בשור לא הוי עונש לשור אלא קיום מצות ובערת הרע מקרבך.
ו] מיהו בבהמה שנרבעה י"ל דלהך גיסא דטעמא דקטלינן לבהמה הוי משום קלון שהתורה חסה על כבוד מי שנהרג על ידה, לפי"ז י"ל דיש בה תיקון למת ולא הוי מקלקל.
ז] הפמ"ג ז"ל נסתפק באחד שאינו רוצה לקיים מצות עשה דמכין אותו עד שיקיים האם אסור בשבת או דילמא אין זה עונש אלא כפי' על המצוות ומותר בשבת.
ח] יש להביא ראי' נכונה מהא דהק' הריטב"א ז"ל בהא דקאמר שמואל דכפוהו ואכל מצה יצא דמיירי בכפאוהו פרסים והק' אמאי לא אוקמוה בשהבי"ד כפו אותו לקים מצות מצה ומוכח דכופין ביו"ט.
ט] ולכאו' ספיקא דהפמ"ג ז"ל שייך רק לדעת להקצוה"ח ז"ל דכפיה זו רק בי"ד כופין אבל לדעת הנתה"מ דכל אחד מישראל מותר לכוף את חבירו לקיים מצוה א"כ אין זה דין על הבי"ד ומותר, מיהו הרי המל"מ ז"ל נסתפק ברודף אחר הערוה האם מותר להרגו בשבת והתם נמי אין זה דין על הבי"ד אלא על כל יחיד.
י] מיהו זה תליא בפלוגתת רבנן קמאי ז"ל האם הא דהורגין את הרודף הוי משום הצלת הערוה או להציל את הרודף מהעבירה, דאם הוי הצלת הערוה י"ל דהוי בגדר עונש ולא דמיא לכפיה על המצוות אבל אי הוי הצלת הרודף מן העבירה דמיא לכפיה על המצוות.
י"א] ונראה בע"ה סברא נכונה להתיר לכו"ע לכפות על המצוות, דהרי התוס' כתבו דהא דאסור לענוש ולא הוי מקלקל היינו משום דמתכפר בזה הוי תיקון, וי"ל דזה לא שייך בכפיה על המצוות דאין שם ענין כפרה, מיהו למאי דכ' העיו"ט ז"ל דהכפיה הוי מה שמכניע יצרו וכדרך שכ' הרמב"ם ז"ל בכפיה לגרש י"ל דזה הוי התיקון שמכניע בזה את יצרו.
י"ב] תו י"ל המצאה נכונה דהעשה של הישראל ידחה הל"ת של בי"ד שלא לענוש בשבת, למאי דכ' הגרא"ו ז"ל דהא דעשה של אחד אינו דוחה ל"ת של חבירו היינו דוקא היכא דליכא ערבות, ולפי"ז הבי"ד דערבין על כל אחד מישראל שיקיים מצוה שפיר דוחה העשה של הישראל את הל"ת של הבי"ד.
בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". ובסנהדרין ל"ה ב' אמרי' "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת וכו', תלמוד לומר לא תבערו אש בכל משבתיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם. מה מושבות האמור להלן בית דין, אף מושבות האמור כאן בית דין. ואמר רחמנא לא תבערו אש בכל משבתיכם" ע"כ נכתוב בע"ה בענין זה.
הנה מפסוק זה ילפי' דאסור לבי"ד לעשות משפט מות בשבת, ויש להסתפק האם שאר עונשים בי"ד מענישים בשבת או לא. ובע"ה נדון בהם לקמן.
הרמב"ם ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז כ' וז"ל, "אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת". הנה הוסיף הרמב"ם ז"ל עונש מלקות אע"ג דלא נזכר בגמ', והמג"א ז"ל בסי' של"ט סק"ג העיר דמל' הרמב"ם ז"ל בסה"מ ל"ת שכ"ב שכ' "והמצוה השכ"ב היא שהזהירנו מענוש הגדרים על החוטאים ולהעביר הדינין ביום השבת. והוא אמרו לא תבערו אש וכו' ביום השבת וכו' וה"ה לשאר מיתות, ולשון מכילתא לא תבערו אש שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שריפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין ואינה דוחה את השבת אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת". ומוכח דרק מיתת בי"ד אסור ולא מלקות.
וכ' המג"א ז"ל דשמא הא דהרמב"ם ז"ל בפכ"ז משבת הנ"ל דאסר נמי מלקות מיירי במלקות שעושין בה חבורה דזה נמי הוי חילול שבת, והניח בצ"ע. וביאר המחה"ש ז"ל שם דכונת המג"א ז"ל לדחות תי' זה דגם אם מיירי במלקות שעושין חבורה מ"מ הו"ל אינו מתכוין, [ושמא י"ל דכונת המג"א ז"ל דאמדוהו ויודעין שבודאי יעשו בו חבורה] תו כ' המג"א ז"ל דאפשר דמריבויא דקרא דבכל מושבותיכם נפקא לן שאין דנין כלל. אמנם הוכיח מדברי התוס' דרק עונש שיש בו חילול שבת אסור.
והא"ר ז"ל בסי' של"ט סק"ב העיר דאישתמיטתי' להמג"א ז"ל דברי הירושלמי בפ"ד דסנהדרין ה"ו שהביא הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם, דקתני התם "בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת". ומוכח דאין דנין כלל בשבת. אמנם הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שבת אות ה' כ' דמדברי הירושלמי ליכא ראי' די"ל דקאי אעונש מיתה יעו"ש. והוסיף הפמ"ג ז"ל דמדברי החנוך ז"ל במצוה קי"ד שכ' בשרשי המצוה "שרצה השי"ת לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל גם החוטאים והחייבים", מבואר דגם מלקות אין מענישין בשבת, אמנם המנח"ח ז"ל במצוה קי"ד כ' דאדרבא מדברי החינוך ז"ל משמע דרק עונש מיתה אין עונשין בשבת.
ובאמת דבהכרח ל' הירושלמי לאו דוקא, דא"כ נמצא דלא רק להעניש אסור בשבת אלא אפי' לדון בשבת אסור וכלישנא דהירושלמי "שלא יהו דנין בשבת", והא ודאי ליתא דלא שמענו אלא ענישה בשבת, והרי הא דאין דנין בשבת הוא איסור מדרבנן וכדתנן בביצה ל"ו ב'. ודוחק לומר דהתם קרי אדיני ממונות והירושלמי קאי אדיני נפשות דעכ"פ לא מצינו דרשא דאסור לדון אלא להעניש
והאמונת שמואל ז"ל בתשו' סי' נ"ד וכ"כ הערול"נ ז"ל ביבמות ו' ב' כתבו דמקור דברי הרמב"ם ז"ל דאין מלקין משום דהוקשו כל עונש מיתה אהדדי וממילא ידעי' דגם עונש מיתה שאין בו חילול שבת אסור, והדר ילפי' מלקות ממיתה או מגז"ש דרשע רשע [עי' מכות ה' א'] או משום דמלקות במקום מיתה עומדת [עי' סנהדרין י' א'] דאע"ג דאין בזה חילול שבת אסור.
והשבלי הלקט ז"ל ענין שבת סי' ס' כתב וז"ל "מצאתי בשם רב כהן גאון ז"ל מאן דעבר עבירה בשבתא מלקינין ליה בשבתא דמלקות במקום מיתה עומדת. וכד מלקינין ליה מכפר ליה וכו' ונראה בעיני שהדבר צריך עיון. שהרי מלקות במקום מיתה עומדת והיאך נדיננו בשבת. ואם אסור לדון דיני ממונות, קל וחומר לדיני נפשות. וכן מצאתי שאילה לר' שרירא גאון זצ"ל מי שעבר עבירה בשבת או בחול ולא נזכר אלא בשבת ומתיראין ממנו שמא יברח למוצאי שבת וכו'. והשיב כך ראינו שאין מלקין ביום טוב ואין מכניסין לבית הסוהר ביום טוב וכל שכן בשבת דהני מילין כולהו דינא נינהו ותנן אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדישין".
ומדבריו ז"ל מוכח דהאיסור להלקות בשבת רק מדרבנן דהא יליף לה מהא דתנן בביצה דאין דנין בשבת גזירה שמא יכתוב, ודלא כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דלהלקות בשבת הוי איסור תורה.
ונלע"ד בע"ה נפק"מ מחודשת בין שי' הרמב"ם ז"ל הנ"ל דאין מלקין בשבת לבין שי' התוס' דרק היכא דאיכא חילול שבת אסור.
נסתפקתי למאי דאמרי' בסנהדרין פ"א ב' דההורג בלי התראה או בעדות מיוחדת כונסין אותו לכיפה, האם מותר בשבת להכניס אדם לכיפה. והנה לכאו' תליא בהנ"ל, דלדעת הרמב"ם ז"ל דאסור לענוש בשבת אע"ג דאין בו חילול שבת א"כ ה"ה כניסה לכיפה, אבל לדעת התוס' דרק היכא דאיכא חילול שבת אסור א"כ כניסה לכיפה דאין בה חילול שבת מותר.
מיהו י"ל בע"ה המצאה מחודדת, ובהקדם הא דהוכיח האבנ"ז ז"ל באו"ח סי' קפ"ט סקכ"ב מדברי התוס' במנחות ס"ד א' ד"ה להעלות, דאיכא איסור צידה באדם מדאורייתא, אלא דכ' דכ"ז בתינוק אבל בצידת גדול לא שייך בי' צידה דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד יעו"ש, וכ"כ הגר"נ טריביטש ז"ל בס' קובץ על הרמב"ם בפ"י משבת הכ"ב, וכ"נ מדברי השפ"א ז"ל במנחות שם.
והנה כניסה לכיפה כ' הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פ"ט מסנהדרין מ"ה וז"ל "כיפה, מטבק, עושין אותו בבתי הסהר ויש בגבהו כקומת האדם בלבד ואין לו בו איפה לשכב ולא לישן", וא"כ אין לך צידה גדול מזה, ובזה גם סברת האבנ"ז ז"ל לא שייך דהא אין זה להצילו ממיתה אלא צידה בשביל שימות, נמצא לפי"ז דכניסה לכיפה אית בי' חילול שבת משום מלאכת צידה וא"כ לכו"ע אסור לבי"ד להכניס אדם לכיפה בשבת.
והנה ממוצא הדברים נלע"ד בע"ה לחדש הלכה ולא מצאתי מי שיעורר בזה.
נסתפקתי האם מותר לבי"ד לסקול בשבת שור שהמית אדם שדינו בסקילה או בהמה שנרבעה. ובפשוטו לכו"ע אסור, דלדעת הרמב"ם ז"ל דאין עונשין בשבת אפי' היכא דליכא בזה חילול שבת א"כ ה"ה סקילת השור, וכן לדעת התוס' דדוקא היכא דיש בזה חילול שבת אסור, הרי בהריגת השור הוי חילול שבת דנטילת נשמה.
מיהו נראה דאדרבא לכו"ע מותר, ואמינא מילתא בטעמא, הנה התוס' בסנהדרין ל"ה א' ד"ה אין, הק' אמאי אסור לענוש בשבת התינח שריפה הוי חילול שבת משום בישול הפתילה, אבל שאר עונשין מאי חילול שבת איכא בזה הא הוי מקלקל בחבורה ואנן קיי"ל דפטור, ותי' התוס' דהוי מתקן משום שע"י העונש יש לו כפרה.
ומעתה לפי"ז הרי בהריגת השור ליכא כפרה שלא שייך כפרה לשור, אלא קיום מצות ובערת הרע מקרבך, א"כ הדר הו"ל מקלקל בחבורה דפטור ואין בזה חילול שבת וא"כ לדעת התוס' מותר לעשות כן בשבת, וגם לדעת הרמב"ם ז"ל דעונש אסור גם היכא דליכא בזה חילול שבת, מ"מ הא בהריגת השור גם עונש ליכא דלא שייך עונש לשור.
מיהו בבהמה שנרבעה י"ל דלהך גיסא במתני' סנהדרין נ"ד א' דהא דקטלינן לבהמה היינו משום קלון שלא יאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה וכדי למנוע קלון מהמת החוטא, א"כ י"ל דאית בי' נמי תיקון דעי"ז מונע קלון מהמת, וצ"ע אי שייך מתקן באדם מת.
ועתה ניתנה ראש ונשובה בע"ה לגוף דברי הרמב"ם ז"ל דאין מענישין בשבת ואפי' מלקות דאין בזה חילול שבת. ויש להסתפק היאך הדין במלקות שאין בהם גדר עונש האם מותר מדאורייתא לבי"ד להלקות בשבת או לא.
ומשכח"ל בהא דאמרי' בכתובות פ"ו א' "בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו", ומלקות אלו אין בהם ענין עונש אלא כפיה על המצוות. וכבר נסתפק בזה הפמ"ג ז"ל בפתיחה להל' שבת והניח בספק והמהר"ם שיק ז"ל בתשו' או"ח סי' שכ"ב פשיט"ל דאסור לכפותו בשבת אולם נראה התם דהיינו מדרבנן משום הא דתנן בביצה ל"ו ב' דאין דנין בשבת.
ויש להביא בע"ה ראי' נכונה מדברי הריטב"א ז"ל בר"ה כ"ח א' ד"ה לא צריכא, אהא דאמרי' התם "שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא" ואוקמי' רב אשי בכפאוהו פרסים ואכל מצה יצא ידי"ח למ"ד מצוות א"צ כונה. והק' הריטב"א ז"ל, אמאי הוצרכו לאוקמי' בכפאוהו פרסים לוקמי' היכא דלא רצה לאכול מצה וכפאוהו בי"ד לאכול מצה. ותי', דע"י כפית בי"ד בודאי מקיים המצוה בכונה, ומוכח להדיא דכופין ביו"ט דהתם בליל פסח קאי.
וליכא למימר דהתם איירינן בכופין אותו בערב יו"ט כדי שיקנה מצה, דהא ליתא, דהא מיירי התם כשכפאוהו לאכול המצה דהא איירינן לענין כונה באוכל בכפיה. שו"ר דהערוך לנר ז"ל שם פשיט"ל דאין כופין ביו"ט על המצוות וכ' דמדברי הריטב"א ז"ל מוכח דכופין [אלא דקיצר שם הערל"נ ז"ל ולא פי' היאך מוכח מדברי הריטב"א ז"ל ובהכרח כונתו ז"ל לדברינו].
והנה נחלקו הקצוה"ח והנתה"מ ז"ל בדינא דמכין אותו עד שתצא נפשו, דעת הקצוה"ח ז"ל במשובב נתיבות בסי' ג' דאין ביד כל אחד לכוף את חבירו לקיים מצות עשה אלא הוא דין על בי"ד. וגם לאפרושי מאיסורא שמותר לכל אדם, היינו הכאה אבל להכות עד שתצא נפשו הוא דין רק על בי"ד. ודעת הנתה"מ ז"ל שם סק"א דלכל אדם מותר להכות את השני עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה.
ולפי"ז נראה דספיקת הפמ"ג ז"ל הנ"ל שייך רק לדעת הקצוה"ח ז"ל דהוא דין רק על הבי"ד, דלפי"ז י"ל דנכלל בהא דאין עונשין בשבת, אבל לדעת הנתה"מ ז"ל דהוא דין על כל אחד מישראל ואין זה דין על הבי"ד א"כ לכאו' מותר לעשות כן בשבת, דהא לא גרע מהא דלאפרושי מאיסורא דודאי מותר לעשות כן בשבת. והרי הנתה"מ ז"ל שם כ' דכפיה על המצוות ואפרושי מאיסורא גדר אחד להם.
ואע"ג דהמל"מ ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז עלה ונסתפק ברודף אחר נערה המאורסה דמותר להצילה בנפשו האם מותר להרגו בשבת די"ל דהוי גדר עונש ואסור להעניש בשבת, והרי התם אין זה דין על בי"ד אלא על כל יחיד ויחיד ועכ"ז נסתפק המל"מ ז"ל שמא הוי בכלל הא דאין מענישין בשבת. לאו קושיא היא, דשאני התם דהוי בגדר עונש ואין ההיתר להורגו כדי להצילו מן העבירה אלא להציל הנעה"מ, משא"כ כפיה על המצוות דאין בזה סרך עונש אלא לכפותו לקיים מצות עשה.
מיהו הא ליתא דהא דעת רש"י ז"ל בסנהדרין ע"ג א' ד"ה ואלו, דהא דמותר להרוג הרודף אחר הנערה היינו כדי להצילו מן העבירה וכ"כ התוס' שם ד"ה להצילו והרמ"ה והר"ן ז"ל שם נסתפקו בזה, וא"כ דמיא להא דאפרושי מאיסורא וכפיה על המצוות, אלא אם נימא דהמל"מ ז"ל קאי רק לדעת רבינו יונה ז"ל שם שכ' דהיתר להרוג הרודף היינו משום הצלת הנעה"מ מפגמא.
מיהו נלע"ד בע"ה ב' סברות חדשות להתיר בזה גם לדעת הקצוה"ח ז"ל.
א] הנה התוס' בסנהדרין ל"ה א' ד"ה אין, הק' אמאי אסור לענוש בשבת התינח שריפה הוי חילול שבת משום בישול הפתילה, אבל שאר עונשין מאי חילול שבת איכא בזה הא הוי מקלקל בחבורה ואנן קיי"ל דפטור, ותי' התוס' דהוי מתקן משום שע"י העונש יש לו כפרה.
והשתא לפי"ז כ"ז שייך במלקות שבאין לעונש, אבל מלקות של כפיה לקיים המצוות מה כפרה שייך בזה. וא"כ הדר דינא דהוי מקלקל בחבורה ומותר בשבת, אלא אם נימא דגם בכה"ג הוי תיקון דע"י המלקות מצליח לכפות את יצרו, וכדכ' העונג יו"ט ז"ל בסי' קנ"ג דהא דכופין על המצוות היינו עד שיאמר רוצה אני דבל"ז הוי קיום מצוה בלא כונה, וכ' דהוא ע"ד שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מגירושין ה"כ דהא דכופין לגרש היינו משום דע"י הכפי' מתגבר על מה שיצרו כופהו דרצון כל איש מישראל לעשות רק הטוב בעיני ד' אלא דיצרו תוקפו ולזה כופין אותו שיתגבר על יצרו וא"כ י"ל דגם זה נחשב תיקון.
וסמך לזה מדברי התוס' בסנהדרין ע"ג ב' ד"ה חד אהא דדרשי' התם מקרא דמחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו, והק' התוס' למאי בעי' קרא הא ההורגו גופי' מחלל שבת דחובל בחבירו ול"ה מקלקל דאיכא תיקוני גברא כיון דמיחייב מיתה יעו"ש, והרי התם אין זה עונש אלא למנוע ממנו לחלל שבת, ועלה כ' התוס' דהוי תיקוני גברא.
ב] תו נראה בע"ה לחדש המצאה נפלאה דיהא מותר לבי"ד להלקות כדי לכפות על המצוות ובהקדם ג' הקדמות.
א] התוס' בב"ב י"ג א' ד"ה כופין, כ' דהא דאין עשה דפריה ורביה דוחה ל"ת דלא יהי' קדש היינו משום דבדידה ליכא עשה ועשה של אחד אין בכחו לדחות ל"ת חבירו שאינו מצווה בעשה. וכ"כ התוס' ישנים בכתובות מ' א' ד"ה אי יעו"ש. והנה האחרונים ז"ל הק', מאי שנא מהא דאמרי' בפסחים נ"ט א' דמשום חובת הפסח דמחוסר כיפורים שרינן לכהנים להקריב חטאתו ולעבור על עשה דהשלמה, היאך הותר להם לעבור על עשה דהשלמה כדי שיוכל המחו"כ להקריב הפסח.
ב] הגרא"ו ז"ל הי"ד בקובץ הערות בסי' ח' אות ח' תי', דשאני מצות פסח דכולם חייבים בה ממילא איכא 'ערבות' ומשו"ה שרי לכהנים לעבור כדי לזכות את הישראל, אבל מצות פ"ו דהאשה אינה חייבת בה ליכא ערבות, ואסור לה לעבור כדי לזכות את העבד או המאנס. יעו"ש.
והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דבר ברור מסברא, דכיון דמוטל על הבי"ד לדאוג שכל איש מישראל יקיים מצוה ועלי' דידהו רמיא, ודאי דעדיף מדין ערבות ומותר להם לעבור על ל"ת כדי שכל אחד מישראל יקיים מצות עשה.
ג] הנה בהא דאסור לבי"ד להלקות בשבת, נראה דאין בה אלא איסור ל"ת וכדכ' החינוך ז"ל במצוה קי"ד, דעשה ד'תשבות' ליכא בזה דאין זה בכלל מלאכה, והתינח עונש שריפה דהוי איסור תורה משום בישול הפתילה י"ל דהוי עשה ול"ת, אבל שאר עונשין אין בהם איסור מלאכה אלא ל"ת בעלמא.
ד] קיי"ל דעשה דוחה ל"ת רק אם הוי בעידנא, והנה הר"ח ז"ל בשבת קל"ב ב' והריטב"א ז"ל בר"ה לב' ב' כתבו דהא דבעי' שידחה בעידנא, היינו משום חשש שמא יעבור על הל"ת ולא יקיים אח"כ העשה ונמצא עבר על הל"ת לחינם. וגם להסוברים דהא דאין עדל"ת אם אי"ז בעידנא אין זה משום חשש, מ"מ היכא דהמצוה א"א לה להתקיים אא"כ ידחה הל"ת בעת שעוסק בהכשר מצוה שפיר דמי דההכשר נחשב כגוף המצוה, עי' בדברי רש"י ז"ל ביבמות ו' א' ובדברי הגרא"ו ז"ל בקובה"ע ס"ח סקי"א, ועי' בדברי הנמוק"י ז"ל בב"מ [ט"ז ב' מדפי הרי"ף] לענין השבת אבידה.
ומדאתי' בע"ה להכי י"ל סברא נכונה, דמותר לבי"ד להלקות בשבת כדי שהישראל יקיים מצוה, דכיון דהם ערבין על כאו"א מישראל שיקיים המצוה וכיון דהאיסור להלקות בשבת הוי רק איסור ל"ת, א"כ יבא עשה דהישראל וידחה הל"ת דהבי"ד להלקות. ואע"ג דההלקאה הוי קודם העשה ולא הוי בעידנא, מ"מ הא כיון דהא דבעי' שיהי' בעידנא היינו משום חשש שמא לא יקיים העשה לבסוף, הכא לא שייך חשש זה דהא בי"ד עומדים וכופים אותו שיקיים המצוה ולא יניחו לו עד שיקיים המצוה. ותו דכיון דאם לא יכפוהו לא יקיים המצוה א"כ הכשר מצוה כי האי נחשב כגוף המצוה.
תמצית העולה מהדברים.
א] בסנהדרין דרשי' מדכתיב לא תבערו אש, דאסור לבי"ד לענוש עונש שריפה בשבת, ומדברי הגמ' שם מוכח דה"ה שאר מיתות אין ממיתין בשבת.
ב] הרמב"ם ז"ל כ' דגם אין מלקין, והמג"א ז"ל הוכיח מדברי התוס' דרק עונש שיש בו חילול שבת אסור לענוש בשבת אבל מלקות דאין בו חילול שבת שרי.
ג] י"ל נפק"מ למאי דאמרי' בסנהדרין דההורג במזיד בלא התראה כונסין אותו לכיפה, ונסתפקתי האם מותר לכנוס לכיפה בשבת, ובפשוטו תליא בפלוגתא הנ"ל דהוי עונש אבל אין בו חילול שבת.
ד] מיהו נראה בע"ה המצאה נפלאה למאי דכ' התוס' במנחות דאיכא איסור צידה באדם א"כ כל הכנסה לכיפה הוי צידה וגם להאבנ"ז ז"ל דס"ל דבאדם גדול ליכא צידה דאינו אלא מצילו ממיתה הכא דכל ההכנסה לכיפה היינו כדי להמיתו שפיר הוי צידה, וא"כ הוי עונש שיש בו חילול שבת.
ה] ממוצא הדברים נראה לחדש דמותר לבי"ד לסקול בשבת שור שהרג אדם, דהרי הק' התוס' אמאי אסור להרוג בשבת הא הוי מקלקל ותי' דכיון דמתכפר בזה הוי מתקן, וזה לא שייך בשור דמאי כפרה שייך בי', וגם להרמב"ם ז"ל דכל עונש אסור, הא בשור לא הוי עונש לשור אלא קיום מצות ובערת הרע מקרבך.
ו] מיהו בבהמה שנרבעה י"ל דלהך גיסא דטעמא דקטלינן לבהמה הוי משום קלון שהתורה חסה על כבוד מי שנהרג על ידה, לפי"ז י"ל דיש בה תיקון למת ולא הוי מקלקל.
ז] הפמ"ג ז"ל נסתפק באחד שאינו רוצה לקיים מצות עשה דמכין אותו עד שיקיים האם אסור בשבת או דילמא אין זה עונש אלא כפי' על המצוות ומותר בשבת.
ח] יש להביא ראי' נכונה מהא דהק' הריטב"א ז"ל בהא דקאמר שמואל דכפוהו ואכל מצה יצא דמיירי בכפאוהו פרסים והק' אמאי לא אוקמוה בשהבי"ד כפו אותו לקים מצות מצה ומוכח דכופין ביו"ט.
ט] ולכאו' ספיקא דהפמ"ג ז"ל שייך רק לדעת להקצוה"ח ז"ל דכפיה זו רק בי"ד כופין אבל לדעת הנתה"מ דכל אחד מישראל מותר לכוף את חבירו לקיים מצוה א"כ אין זה דין על הבי"ד ומותר, מיהו הרי המל"מ ז"ל נסתפק ברודף אחר הערוה האם מותר להרגו בשבת והתם נמי אין זה דין על הבי"ד אלא על כל יחיד.
י] מיהו זה תליא בפלוגתת רבנן קמאי ז"ל האם הא דהורגין את הרודף הוי משום הצלת הערוה או להציל את הרודף מהעבירה, דאם הוי הצלת הערוה י"ל דהוי בגדר עונש ולא דמיא לכפיה על המצוות אבל אי הוי הצלת הרודף מן העבירה דמיא לכפיה על המצוות.
י"א] ונראה בע"ה סברא נכונה להתיר לכו"ע לכפות על המצוות, דהרי התוס' כתבו דהא דאסור לענוש ולא הוי מקלקל היינו משום דמתכפר בזה הוי תיקון, וי"ל דזה לא שייך בכפיה על המצוות דאין שם ענין כפרה, מיהו למאי דכ' העיו"ט ז"ל דהכפיה הוי מה שמכניע יצרו וכדרך שכ' הרמב"ם ז"ל בכפיה לגרש י"ל דזה הוי התיקון שמכניע בזה את יצרו.
י"ב] תו י"ל המצאה נכונה דהעשה של הישראל ידחה הל"ת של בי"ד שלא לענוש בשבת, למאי דכ' הגרא"ו ז"ל דהא דעשה של אחד אינו דוחה ל"ת של חבירו היינו דוקא היכא דליכא ערבות, ולפי"ז הבי"ד דערבין על כל אחד מישראל שיקיים מצוה שפיר דוחה העשה של הישראל את הל"ת של הבי"ד.
