בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
עדות מיוחדת על שור שהרג אדם האם קטלינן לשור והאם הבעלים משלמין כופר
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה על ענין תשלום כופר למי ששורו שהוא שור המועד הרג אדם, ע"כ נכתוב בע"ה בענין זה.
בב"ק כ"ו א' אמרי' "ויהא אדם חייב בכופר מק"ו, ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר אדם שחייב בארבעה דברים אינו דין שיהא חייב בכופר, אמר קרא ככל אשר יושת עליו עליו ולא על האדם".
והק' הראשונים ז"ל היאך ס"ד לחייב אדם בכופר כשהרג נפש מישראל ח"ו, הא כיון דחייב מיתה א"כ נימא קם לי' בדרבה מיני', ומצינו בדברי רבנן קמאי ז"ל כמה תי' לקושיא זו וכדלקמן, ואכתוב בע"ה כמה מהם לאשר הלכתא גבורתא איכא למשמע מינייהו.
א] רש"י ז"ל ד"ה ויהא כ' וז"ל "כגון במזיד ולא אתרו בי' דליתי' בר קטלא ולא בר גלות", והיינו דאילו הי' חייב מיתה או גלות הי' פטור מכופר משום קלב"מ. והק' רבינו פרץ ז"ל דאכתי ליפטר מכופר משום תנא דבי חזקיה בכתובות ל"ה א' דגם בעבר עבירה שיש בה מיתה בשוגג פטור מתשלומין וה"ה בלא אתרו בי'.
והפנ"י ז"ל תי' קו' ר"פ ז"ל, דלולי קרא דעליו הו"א דכיון דכופרא כפרה נהי דאם הרג במזיד וקטלינן לי' כבר נתכפר לו במיתה וכן בשוגג נתכפר לו בגלות, אבל במזיד ולא אתרי' בי' כיון דלא קטלינן לי' סד"א דישלם כופר כדי שיתכפר לו קמ"ל עליו ולא על האדם. והוסיף עוד בזה דמדרשא דעליו ילפי' דגם בכופר שייך דרשא דתנא דבי חזקיה, ומה"ט כ' רש"י ז"ל לעיל י' א' ד"ה מה, דהמבעיר אש ויש שם אדם כפות פטור מכופר משום קלב"מ, והיינו לבתר קרא דעליו. וכעין זה כ' המלא הרועים ז"ל ערך קלב"מ בקו"א. וכ"כ הגרא"ו ז"ל הי"ד בקוב"ש כתובות אות צ"ד. [ואין להק' א"כ להך גיסא בב"ק מ' א' דכופרא ממונא למאי בעי' דרשא ד'עליו ולא על האדם' הא בכל ענין איכא קלב"מ, לא קשיא, דהא מ'עליו' דרשינן נמי דבור ואש פטורין מכופר וכדכ' התוס' לעיל ט' ב' ד"ה מה].
וקשיא לי בדברי הפנ"י ז"ל במש"כ דבנהרג הוי פשיטא לן דליכא כופר דכבר נתכפר לו, דהנה בסנהדרין פ"א ב' תנן "ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין או לחם צר ומים לחץ", ואמרי' עלה בגמ' "מנא ידעינן, אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה, ורב חסדא אמר אבימי כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא בחקירות", והשתא לפי"ז צ"ע א"כ הרי כשהרג בלא התראה עבדינן בי' החומרא דהא כונסין אותו לכיפה ומתכפר ע"י מיתתו והדר תיקשי א"כ היאך ס"ד שיתחייב כופר.
והנה בתוס' תלמיד ר"ת ז"ל קשיתי' נמי קו' ר"פ ז"ל וכ' בדעת רש"י ז"ל דהך סוגיא לא אתיא כדרשא דתנא דבי חזקיה, נמצא מדבריו ז"ל למדנו דפשיט"ל דאע"ג דכופרא כפרה מ"מ גם בכפרה אמרי' קלב"מ וכדברי הפנ"י ז"ל הנ"ל, ודלא כדברי התוס' בכתובות ל' ב' ד"ה זר דבכפרה ליכא קלב"מ יעו"ש [ועי' לקמן].
והנה מדברי תלמיד הר"ת ז"ל ומדברי הפנ"י ז"ל דסוגיין אזלא דלא כתנא דבי חזקיה, יש להוציא בע"ה חידוש דין נפלא.
נסתפקתי בהורג במזיד בלי התראה, לדעת שמואל דכונסין אותו לכיפה וכנ"ל, האם איכא דינא דקלב"מ. והנה לדעת תנא דבי חזקיה פשיטא דאיכא קלב"מ דלא גרע משוגג גמור, אבל למאן דלא ס"ל כדרשא דתנא דבי חזקיה יש להסתפק מי נימא דכיון דבי"ד אין ממיתין אותו בידים ליכא קלב"מ, או דילמא כיון דמכניסין אותו בידים לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ואח"כ דשעורים כדי שיבקע כריסו ה"ז נחשב כעונש מיתה ואיכא קלב"מ.
והשתא מהא דכ' תלמיד הר"ת ז"ל דסוגיין מיירי בהרג במזיד בלי התראה ואתיא דלא כתנא דבי חזקיה, יש לפשוט ספקתינו, דהא הק' דנימא קלב"מ ותי' דמיירי בלי התראה, והרי בהורג בלא התראה כונסין אותו לכיפה, והשתא אי נימא דזה נחשב כחייב מיתה ואמרי' קלב"מ תיקשי מה הרוחנו, תיפו"ל דאיכא קלב"מ משום ההכנסה לכיפה.
והנה הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין פ"א ב' בד"ה מתני', נסתפק האם כניסה לכיפה נחשב כאילו בי"ד ממיתין אותו בידים או דילמא נחשב כאילו בי"ד מסבבין לו המיתה ואי"ז נחשב כממיתין אותו בידים יעו"ש, והפמ"ג ז"ל בפ"כ ח"ג אות כ"ד כ' דאע"ג דהלכה הנלמד מהלל"מ א"א לענוש שום עונש, מ"מ לא קשיא מכניסה לכיפה דהתם בי"ד רק מסבבין המיתה, ולפי"ז מסתברא דליכא בזה דינא דקלב"מ, אמנם להך גיסא דכ' הר"ן ז"ל דזה נחשב כהמתה בידים נראה דאמרי' בזה קלב"מ.
אמנם הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רנ"א כ' חידוש גדול, דמשום מיגדר מילתא היו חז"ל לפעמים ממיתין אדם אע"ג דמה"ת אינו חייב מיתה וכ"ש בעבירה של שפ"ד, וציין לזה דברי הגמ' דהממית בעדים בלי התראה תקנו חז"ל דמכניסין אותו לכיפה אע"ג דלא מצינו כן בשאר חייבי מיתות בי"ד יעו"ש, ומדבריו ז"ל מוכח דהכנסה לכיפה הוי תקנת חז"ל.
ומעתה לפי"ז יש להסתפק ספק גדול, אם נימא כהך גיסא דכניסה לכיפה נחשב כהמתה בידים ונימא כדעת הריב"ש ז"ל דהוי רק מדרבנן, האם אמרי' בזה קלב"מ ונפטר מהממון משום הפקר בי"ד הפקר, [ולא מצינו דוגמתו בשום מקום, דזולת כניסה לכיפה לא מצינו חיוב מיתה מדרבנן] וצ"ע. איברא הי' מקום לומר דלדעת הריב"ש ז"ל דהכנסה לכיפה הוי תקנת חז"ל א"כ י"ל דתקנת חז"ל בהורג בלא התראה היינו רק אם לא שילם כופר דלא נתכפר לו אבל אם שילם כופר לא תיקנו הכנסה לכיפה, וא"כ נסתר לכאו' כל החשבון הנ"ל דאם הי' משלם כופר בהורג בלי התראה שוב לא היו מכניסין אותו לכיפה, אך באמת נראה דהכנסה לכיפה הוי תקנה כללית בכל הורג נפש שבי"ד אין ממיתין אותו.
שו"ר דספק דידן איכא למיפשט מדברי רש"י ז"ל בב"ק ס"א ב' ד"ה הי', שכ' דבהצית הגדיש והי' עבד כפות לו פטור מתשלומין על הגדיש משום דחייב מיתה על שריפת העבד ואע"ג דלא אתרו בי' מ"מ ילפי' מדרשא דתנא דבי חזקיה דגם בלא התרו בו איכא קלב"מ יעו"ש, ומוכח דבלא דרשא דתנא דבי חזקיה ליכא קלב"מ בלא אתרו בי' ואע"ג דבלא התראה כונסין אותו לכיפה, אלא אם נדחוק דמיירי התם בהצית בשוגג והא דכ' רש"י ז"ל דלא אתרו בי' כונתו ז"ל דהי' בשוגג.
ב] השיטמ"ק ז"ל בב"ק מ"ג ב' תי' בשם הר"ם ז"ל דכיון דכופרא כפרה לא שייך לפטרו משום קלב"מ וכדאמרי' בשבת צ"ד א' שגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב חטאת אע"ג דחייב מיתה על הכלי והיינו משום דחטאת באה לכפר. [ועי' בדברי התוס' ב"ק ד' א' ד"ה כראי ובקושית הגרעק"א ז"ל בחי' שם]. והנה ממה שציין דברי הגמ' בשבת, מוכח דס"ל להר"ם ז"ל דגם למסקנא לא אמרי' קלב"מ בכפרה אלא דהכי איכא גזה"כ לפטור אדם מכופר. וכ"כ התוס' בכתובות ל' ב' ד"ה זר לענין תשלומי תרומה, ובפסחים כ"ט א' ד"ה רבי נחוניא. ודלא כדהוכחנו לעיל מדברי תלמיד הר"ת ז"ל.
ויש להעיר בע"ה לפי"ז הערה נפלאה, ובהקדם פלוגתת האחרונים ז"ל באדם שעבר עבירה שיש בה מיתה ובאותו זמן שורו הזיק האם פטור משום קלב"מ גם על נזקי ממונו או לא, דעת הגרב"ב ז"ל בברכ"ש ב"ק סי"ז והאמרי משה ז"ל סי' ל' אות כ"ד דליכא בזה פטורא דקלב"מ, אמנם מדברי ההפלאה ז"ל בכתובות ל"ב א' ד"ה כגון, לענין מלקות ותשלומין, ומדברי הגרעק"א ז"ל בחי' לב"ק ד' א' ד"ה, ומדברי החזו"א ז"ל בב"ק ס"ג סק"א ד"ה ותנא מוכח דגם בכה"ג איכא פטורא דקלב"מ.
והנה התוס' בב"ק מ"ג א', אהא דאמרי' התם דלדעת רבה דכשאין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר מ"מ בהודה עפ"י עצמו ששורו הרג פלוני דליכא כופר דאין השור במיתה מ"מ משלם דמי הנהרג, דלא גרעה מיתה מנזקין, והק' התוס' שם בד"ה מאי, למ"ד דכופר הוי דמי ניזק א"כ מה בין כופר לדמים הא תרוייהו הוי דמי ניזק, וכתבו כמה נפק"מ, והראשונים ז"ל טרחו למצוא עוד נפק"מ, יעו"ש בשיטמ"ק.
ולהנ"ל אשכחנא נפק"מ חדשה שלא דיברו בה הראשונים ז"ל כלל, והיינו היכא דאחד עבר עבירה שיש בה מיתה ואותו זמן הרג שורו אדם, דהנה חיוב כופר איכא דהוי כפרה ובכפרה ליכא קלב"מ, ובזה ליכא מיעוטא ד'עליו' דהרי שורו הרג ולא הוא, אבל חיוב דמים ליכא דהוי ככל חיוב ממון דאמרי' בזה קלב"מ [וכדס"ל להר"ם ז"ל הנ"ל בשיטמ"ק וכ"כ ההגהות אשר"י ז"ל פ"ד דב"ק ס"ד דבחיוב דמים איכא קלב"מ].
ג] היראים ז"ל סי' רצ"ג כ' דמיירי בהרג בשוגג. ואע"ג דקיי"ל כתנא דבי חזקיה דגם בשוגג איכא קלב"מ, מ"מ בעי' דרשא ד'עליו' ולא על האדם למימרא דליכא כלל חיוב כופר ואפי' לצאת ידי שמים ליכא חיוב, דאי משום קלב"מ הא אמרי' בב"מ צ"א א' דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו והיינו משום דחייב לצאת ידי שמים.
ובפשוטו צ"ע טובא, למאי הוצרך היראים ז"ל לאוקמי' בשוגג וכתנא דבי חזקיה, הא שפיר הוי מצי לאוקמי' בהרג במזיד ואתיא ככו"ע, דהא גם בהרג במזיד חייב לצאת ידי שמים, והדרשא ד'עליו' בעינן למימרא דאינו חייב לצאת ידי שמים.
ומכאן יש להביא בע"ה ראי' עצומה לשיטת הקצוה"ח ז"ל בסי' כ"ח סק"א, דמי שעבר עבירה שיש בה מיתה ובי"ד המיתו אותו אינו חייב לצאת ידי שמים דכבר שילם במיתתו, ורק בהרג בשוגג או בלא התראה דלא נענש בעונש החמור חייב לצאת ידי שמים יעו"ש שכ"כ בדעת המהרש"ל ז"ל, ולפי"ז ניחא מאד דהיראים ז"ל הוצרך להעמיד דברי הגמ' בהרג בשוגג דאינו חייב מיתה, דאי מיירי בהרג במזיד הרי קטלינן לי' ושוב ליכא חיוב לצאת ידי שמים.
ברם, בגוף דברי היראים ז"ל נבוך אני מאד, דהנה דעת רבה בב"ק מ"ג א' דשור שהרג שלא בכונה דאין הבעלים משלמין כופר וכנ"ל, מ"מ חייב לשלם דמי הנהרג דלא גרע מיתה מנזקין ואילו אזקי' הרי חייב לשלם לו פחת דמיו יעו"ש. והנה באדם שהרג אדם דליכא כופר, הא איכא עכ"פ חיוב דמים אלא דאין גובין ממנו משום דקלב"מ וכדברי ההג"א ז"ל הנ"ל, ומ"מ חייב לצאת ידי שמים ולשלם דמי הנהרג וככל חיובי ממון היכא דקלב"מ.
והשתא לפי"ז לדברי היראים ז"ל צ"ע טובא, א"כ לדעת רבה, הדר תיקשי למאי בעי' דרשא דעליו ולא על האדם, אי למימרא דאינו חייב לצאת ידי שמים, הא ליתא, דגם לבתר קרא הרי חייב לצאת ידי שמים משום חיוב דמים, ומה לי חיוב לצאת ידי"ש משום כופר או משום דמים, דהא דרשא דעליו ולא על האדם לא פטרתו אלא מכופר ולא מחיוב דמים [מיהו כ"ז למ"ד כופר דמי ניזק אבל למ"ד כופר דמי מזיק לא קשיא דנפק"מ היכא דדמי מזיק שוה יותר מדמי ניזק].
איברא, איכא בזה ספק נפלא, דהנה התוס' בב"ק מ"ג א' ד"ה מאי, כתבו חידוש גדול דבמקום דאיכא חיוב כופר ליכא חיוב דמים ואפי' היכא דצד הכופר קיל מצד הדמים ומה"ט כ' דחמור שלא בכונה מבכונה לענין מת הבעלים יעו"ש, ומעתה לפי"ז יש לדון בדברינו, די"ל דנהי דבפועל אינו משלם כופר משום קלב"מ, מ"מ מהאי טעמא גופא דחייב לצאת ידי שמים ומועיל תפיסה ה"ז נחשב דאיכא חיוב כופר וממילא ליכא חיוב דמים. מיהו לא ברירא לי כיון דסו"ס אין הבי"ד מחייבין אותו כופר ה"ז נחשב כליכא חיוב כופר. וגם בלא"ה הרי המנח"ח ז"ל שם העלה דדעת הראב"ד ז"ל דיהבינן עלי' חומרי שניהם והיכא דצד הכופר קיל יהבינן עלי' חומרא דדמים יעו"ש.
ובאמת הרי התוס' בב"ק מ"ג א' ד"ה מאי, כבר הקשו כן על גוף דינא דרבה דאיכא חיוב דמים א"כ מה בין כופר לחיוב דמים הא תרוייהו הוי דמי ניזק, ותי' כמה תירוצים, אלא דאין זה מועיל ליישב קושיין, דהתם כתבו כמה אופנים דצד הדמים חמור מצד הכופר וזה לא יועיל לקושיין דהא אנן אתינן ליישב למאי בעי' קרא לפוטרו מכופר בלא"ה חייב מצד דמים.
אמנם תי' אחד כתבו דצד הכופר חמור מחיוב דמים והיינו כשהיורשים מחלו דלכופר לא מהני מחילה ולחיוב דמים מהני מחילה ולפי"ז קושיין נמי נתרץ כן דבעינן קרא היכא דמחלו דסד"א דאכתי איכא חיוב לצאת ידי"ש משום כופר קמ"ל קרא ד'עליו', מיהו דברי התוס' דלא מהני מחילה לאו מילתא פסיקתא היא, דדעת הר"ש ז"ל בפ"ז דתרומות מ"א דמהני מחילה, והמנח"ח ז"ל במצוה נ"א אות י"ח כ' דכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל.
והנה הרשב"א ז"ל למד מדברי רש"י ז"ל עוד תי' דנפק"מ בלית לי' נכסי דמשום כופר גם בלית לי' נכסי חייב לחזר אחר מעות כי היכא דתיהוי לי' כפרה ומשום דמים אינו חייב לחזר אחריו דהא לית לי' יעו"ש, ולפי"ש יש ליישב קושיין דהא דבעי' קרא לפוטרו מכופר אפי' מחיוב לצאת ידי"ש אע"ג דבלא"ה חייב לצאת ידי"ש משום דמים, היינו היכא דלית לי' נכסי דלולי קרא הי' חייב לחזר אחר מעות כדי לשלם את הכופר.
ד] הרשב"א ז"ל תי' וז"ל "יש מי שפירש שיהא חייב מיתה ותשלומין כשור, ויש מי שפירש אם המית שלא בכונה, ולפי זה בעיא זו אליבא דר' יוחנן דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (מ"ג ב') דשור שנגח שלא בכונה משלם את הכופר, ודלא כרבה דאמר פטור כל שלא בכוונה, והדין שהרג בעדות מיוחדת וא"נ בעדים בלא התראה".
והנה מדברי הרשב"א ז"ל למדנו חידוש עצום ולא ראיתי מי שהעיר בזה.
ובתחילה נבאר מש"כ דאי מיירי שלא בכונה אתיא הסוגיא רק כדעת ר' יוחנן, וכונתו ז"ל דהא בגמ' אמרי' דלולי קרא הו"א דחייב בכופר משום דעבדינן ק"ו משור שפטור מד' דברים וחייב בכופר, ומעתה אם נכריח דכונת הגמ' דהאדם ישלם כופר מיירי בהרג שלא בכונה דבהרג בכונה איכא קלב"מ, א"כ ניבעי למימר דגם שור שהרג שלא בכונה ישלם כופר, דאל"כ מאי ק"ו איכא משור, הא שור שהרג שלא בכונה נמי פטור מכופר, ולפיכך כ' דהסוגיא אתיא רק בדעת ר' יוחנן דכשהשור הרג שלא בכונה חייב הבעלים כופר, דלדעת רבה כיון דאין השור במיתה כשברג שלא בכונה אין הבעלים משלמין כופר.
והשתא לפי"ז מש"כ הרשב"א ז"ל "והדין שהרג בעדות מיוחדת", בהכרח כונתו ז"ל דמצינן לאוקמי' קרא גם לדעת רבה דכשאין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר, והיינו היכא דאיכא עדות מיוחדת על אחד שהרג את חבירו דחיוב מיתה ליכא, דעדות מיוחדת לא מהני בדיני נפשות ובזה הו"א דישלם כופר קמ"ל קרא ד'עליו'. [ובכמה מהדורות ראיתי שהגיהו בדברי הרשב"א ז"ל 'והנכון' במקום 'והדין']
נמצינו למדים חידוש עצום דבכה"ג בשור היינו שהשור הרג בעדות מיוחדת חייב כופר גם לדעת רבה, וא"כ בע"כ לומר דבכה"ג קטלינן לשור, דאל"כ הדר תיקשי הא לדעת רבה ליכא כופר דהא אין השור במיתה. וזה חידוש נפלא, דבאיכא עדות מיוחדת שהשור הרג לא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכי היכא דלא קטלינן לבעלים באיכא עדות מיוחדת ה"ה דלא קטלינן לשורו, וצ"ע טעמא מאי.
ונלע"ד בע"ה סברא נפלאה לבאר דברי הרשב"א ז"ל ובהקדם ג' הקדמות.
א] הנה בעדות מיוחדת מצינו תרי גווני, א] באופן שכל עד מעיד על מעשה אחר ומתוך עדות שניהם יוצא עדות וכגון אחד מעיד שלוה ביום ראשון ואחד מעיד שלוה ביום שני וכדאמרי' בסנהדרין ל' א'. ב] עוד אופן מצינו היכא דשניהם מעידין על מעשה אחד, אלא דכל עד ראה מחלון אחר ואין עד אחד רואה את העד השני וכדאמרי' במכות ו' ב'.
והנה הנפק"מ ביניהם, דבאופן הראשון ליכא אלא ע"א יעל כל מעשה אלא דאנן מצרפינן ומוציאין מתוך דבריהן עדות על חיוב, אבל באופן השני איכא עדות מעליא על מעשה אחד אלא דגזה"כ דאין בי"ד ממיתין אותו אא"כ ב' העדים ראו מחלון אחד.
ב] הרמ"ה ז"ל בסנהדרין פ"א ב' כתב לבאר הא דאמרי' התם דמי שהרג בעדות מיוחדת כונסין אותו לכיפה וז"ל "אמר רב בעדות מיוחדת אחד רואה אותו מחלון זה ואחד מחלון זה ואין שניהם רואין זה את זה דסהדותא מעליא להימונינהו מיהו רחמנא הוא דחס עילויה דלא ליקטלי בהאי סהדותא", ומדבריו ז"ל למדנו דהא דכונסין אותו לכיפה היינו דוקא בעדות מיוחדת באופן זה ששניהם ראו המעשה ואין כאן חסרון עדות על המעשה דחס רחמנא עליו ואין הבי"ד הורגין אותו ומ"מ כונסין אותו לכיפה, ומוכח להדיא דבאופן הראשון שיש עד אחד על מעשה וע"א על מעשה אחר אין כונסין אותו לכיפה. [שו"מ דהאחיעזר ז"ל ח"א סכ"ה דייק כן מדברי רש"י ז"ל בסנהדרין שם].
ג] בסנהדרין ל"ו ב' אמרי' "אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא דאמר קרא לא תטה משפט אבינך בריבו משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל", וכ' רש"י ז"ל שם בד"ה לא, וז"ל "ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מעשרים ושלשה, ומסתברא דהיקש להכי אתי, שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל כולהו אינך להצלה אתי, ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע".
ומעתה לפי"ז דברי הרשב"א ז"ל יבוארו היטב, די"ל דהרשב"א ז"ל דס"ל דקטלינן לשור בעדות מיוחדת מיירי בכה"ג ששניהם ראו מעשה אחד ואין כאן חסרון עדות על גוף המעשה, ובזה לא אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת השור, דכיון דהא דאדם אין הורגין בעדות מיוחדת זו היינו משום דרחמנא חס עלי' וכדברי הרמ"ה ז"ל, א"כ כי היכא דעשרה דברים שבין ממונות לנפשות אינו נוהג בשור הנסקל והיינו דכל מה שנצרך בד"נ להצלת האדם אינו נוהג בשור, ה"נ עדות מיוחדת דאיכא עדות על גוף המעשה, דהוי רק משום דרחמנא חס על האדם, א"כ בשור דאין לנו לחוס עליו קטלינן לי', ולענ"ד הוא כו"פ בס"ד.
וריוח גדול יעמד לנו בע"ה בזה להשוות דעת הרשב"א ז"ל עם דעת בעל התרומות ז"ל, דהנה כ' בעה"ת ז"ל בשער ל"ח ח"ג אות ד' אהא דקאמר ר' אליעזר בב"ק מ"א ב' דבעי' קרא דנקי מחצי כופר היינו בשהעיד ע"א ששורו הרג אדם וז"ל "גם הפירוש שפירשו בעד אחד אומר שהמית שורך את פלוני והוא אינו יודע, לאו הכי פירושא, וכו' ופירוש הדבר כך הוא, על פי עד אחד על פי עדות מיוחדת רוצה לומר, שהיא כשרה בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ולכך מיעטו הכתוב, משום דקיימא לן כמיתת הבעל כך מיתת השור, וכשם שאין מקבלין עדות מיוחדת בדיני נפשות כך אין מקבלין בשור", הא קמן דבעדות מיוחדת לא קטלינן לשור ולכאו' הוא סותר לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל.
אבל לדברינו ניחא מאד, דבעה"ת ז"ל מיירי בעדות מיוחדת כשכל עד ראה מעשה אחר, וליכא ב' עדים על מעשה אחד, ולפיכך מיקרי עד אחד דעל כל מעשה איכא רק עד אחד, ובכה"ג גם הרשב"א ז"ל מודה דלא קטלינן לשור, וא"ש.
ועי' בדברי הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' ק"ה בד"ה אולם דכ' נמי בפשיטות דעדות מיוחדת בשור לא קטלינן לשור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור יעו"ש, וגם דבריו ז"ל איכא לאוקמי' בהכי דליכא ב' עדים על המעשה.
אחר כתבי כל זאת ראיתי באחד המהדורות של חידושי הרשב"א ז"ל לב"ק והתם כתבו דצריך לגרוס בדבריו ז"ל "והוא הדין" במקום "והדין", ולפי"ז מש"כ הרשב"א ז"ל בעדות מיוחדת הכונה עוד אופן להעמיד הדרשא ד'עליו' לדעת ר' יוחנן והיינו בעדות מיוחדת, ובאמת לדעת רבה א"א לאוקמי' בהכי דהא אין השור במיתה, וא"כ ליתא לכל החידוש שהוצאנו ת"ל מדבריו ז"ל.
מיהו גירסא זו חסרת טעם היא, דלמאי הוצרך הרשב"א ז"ל להוסיף עוד היכי תימצי להעמיד הדרשא לדעת ר' יוחנן ולא ניחא לי' במה שאמר בתחילה דמיירי כשהשור הרג שלא בכונה, גם מהמשך דבריו ז"ל דכ' וא"נ בעדות בלא התראה מוכח דזה אינו, דהא אוקימתא דעדות בלא התראה הרי א"ש גם לרבה דבשור לא שייך התראה ובודאי קטלינן לשור, וא"כ הו"ל להרשב"א ז"ל אחר שכ' דמיירי בעדות מיוחדת, לכתוב דמצינו גוונא להעמיד הדרשה גם לדעת רבה והיינו בעדות בלי התראה, ול' 'ואי נמי' מוכח להדיא דקאי אדלעיל מיני' והיינו דגם מש"כ דמיירי בעדות מיוחדת קאי אדלעיל מיני' וכדכתבנו.
ה] נלע"ד בע"ה ליישב קושית הראשונים ז"ל הנ"ל בריש המאמר היאך משכח"ל כופר באדם הא אמרי' קלב"מ, ובהקדם הא דיש להסתפק למאי דאמרי' בסנהדרין ע"ח א' "אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטריפה שהרג בפני בית דין חייב שלא בפני בית דין פטור בפני בית דין חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך, שלא בפני בית דין פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות".
והשתא יש להסתפק טריפה שהרג שלא בפני בי"ד ובאותו זמן הזיק ממון, האם נימא בי' קלב"מ או דילמא כיון דלא קטלינן לי' גרע מחייבי מיתות שוגגין דאילו קטל במזיד הוי קטלי' לי' א"כ שייך בי' הדרשא דלא חילקת בו בין שוגג למזיד, אבל טריפה דלעולם לא תמצא בו מיתה דא"א להעיד עליו משום דהוי עשאאי"ל, או דילמא כיון דאם הי' הורג בפני בי"ד הוי קטלי' לי' לא גרע מחייבי מיתות שוגגין, דהא גם במזיד בלי התראה מיפטר משום דרשא דתנא דבי חזקיה וכדכ' רש"י ז"ל בב"ק ס"א ב' הנ"ל, וא"כ טריפה לא גרע ממזיד בלי התראה.
ומצאתי בזה בע"ה פלוגתת רבנן בתראי ז"ל, דדעת המלא הרועים ז"ל בהגהותיו למכות ט"ז א' [הנדפס בש"ס וילנא] נקט בפשיטות דלא אמרי' בי' קלב"מ, אמנם הגר"ש אייגר ז"ל בתשו' ח"ב כתבים סי' נ"ג כ' דאיכא קלב"מ, וכהטעם שכתבנו דכיון דאם הי' הורג בפני בי"ד הי' חייב מיתה לא גרע מחייבי מיתות שוגגין.
ומעתה לדעת המלא הרועים ז"ל דטריפה שהרג והזיק ליכא דינא דקלב"מ, יש ליישב דמשכח"ל אדם שהרג אדם שיתחייב בכופר ולא נימא בי' קלב"מ והיינו כשאדם טריפה הרג אדם אחר שלא בפני בי"ד דמיתה אינו חייב אבל כופר חייב לשלם לדעת הר"י והנמוק"י ז"ל שהביא הסמ"ע ז"ל בחו"מ סל"ג סקכ"ו דבממון לא בעי' עדות שאתה יכול להזימה, [מיהו איפכא כשאדם הרג אדם טריפה לא מצינן למימר, דבכה"ג גם בשור ליכא כופר אפי' לדעת ר' יוחנן דכשאין השור במיתה הבעלים משלמין כופר וכדכ' המנח"ח ז"ל במצוה נ"א סוף אות י"ח וא"כ ליכא למיעבד ק"ו משור לאדם ולא בעי' קרא ד'עליו', מיהו עי' חדוש נפלא בדברי החזו"א ז"ל ב"ק ס"ב אות ט"ו].
אמנם א"כ מדהראשונים ז"ל לא תירצו תי' זה ולא היו צריכים לדחוק דדברי הגמ' אתיא דלא כתנא דבי חזקיה וכן דלא כרבה דס"ל דכשאין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר דתי' זה א"ש גם לדידהו, הרי מוכח דס"ל כדעת הגרש"א ז"ל דגם בכה"ג איכא דינא דקלב"מ וכנ"ל.
מיהו זה אינו, דהנה בסנהדרין ע"ח א' נחלקו רבא ורב אשי בשור טריפה שהרג אם ממיתין אותו דעת רבא דממיתין אותו דאע"ג דאדם טריפה שהרג אין ממיתין אותו ונימא כמיתת הבעלים כך מיתת השור היינו משום דבאדם טעמא איכא בזה דהוי עשאאי"ל אבל בשור דלא שייך טעם זה ממיתין אותו, ודעת רב אשי דאין ממיתין אותו דגם בזה אמרי' כמיתת הבעלים כך מיתת השור.
והשתא לפי"ז נמצא דתירוצינו דמיירי בטריפה שהרג א"ש רק לדעת רבא דשור טריפה שהרג ממיתין אותו ושפיר עבדי' ק"ו משור לאדם אבל לדעת רב אשי דשור טריפה שהרג אין ממיתין אותו א"כ גם בשור אין הבעלים משלמין כופר לדעת רבה דאין אין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר, וא"כ י"ל דלפיכך לא תי' הראשונים ז"ל כן, מיהו אכתי קשיא דהא הרשב"א ז"ל הנ"ל אוקמי' לדברי הגמ' דלא כתנא דבי חזקיה ודלא כרבה, ואמאי לא כ' בפשיטות טפי דגברי הגמ' אתיא כרבא וממילא נרויח דאתיא בין כתנא דבי חזקיה ובין כרבה, אלא אם נוכיח מזה דס"ל להרשב"א ז"ל דגם לענין ממון בעי' עדות שאתה יכול להזימה וכדעת הרבה ראשונים ז"ל עי' חו"מ סל"ג בדברי הש"ך ז"ל סקט"ז.
שו"ר דתירוצינו אינו עולה כהוגן, דהנה נסתפקתי לדעת הר"י והנמוק"י ז"ל הנ"ל דבממון לא בעי' עשאי"ל, היאך הדין בעדות שיש בה מיתה וממון, והוי עדות שאי אתה יכול להזימה, האם נימא דעכ"פ בחלק הממון שבו מקבלין העדים, או דילמא כיון דלענין מיתה אין עדותם מתקבלת, א"כ אין מקבלין עדותן כלל, ומעתה לפי"ז ליתא לתירוצינו הנ"ל דאם מיירי בטריפה שהרג א"כ גם כופר לא יתחייב, ואע"ג דעכ"פ מכח עדותם ידעי' האמת דהרג וא"כ חייב בכפרה, מ"מ לא עדיף מהודה מעצמו שהרג, דאמרי' בב"ק מ"ג א' דלדעת רבה כיון דאין השור במיתה אין משלם כופר, וה"נ דכוותה.
תמצית העולה מהדברים.
א] אמרי' בב"ק דהו"א לחייב אדם שהרג אדם בכופר מק"ו משור שפטור מד' דברים וחייב בכופר כ"ש אדם שחייב בד' דברים יתחייב בכופר קמ"ל קרא ד'אם כופר יושת עליו' עליו ולא על האדם, והק' הראשונים ז"ל למאי בעי' הדרשא הא אם הרג אדם הרי חייב מיתה ובלא"ה פטור מכופר משום קלב"מ.
ב] רש"י ז"ל תי' דמיירי בהרג במזיד בלי התראה וכ' תלמיד הר"ת ז"ל דלפי"ז הגמ' התם אתיא דלא כתנא דבי חזקי' דגם בחייבי מיתות שוגגין אמרי' קלב"מ, והפנ"י ז"ל תי' דגם לתנא דבי חזקי' הו"א שיתחייב בכופר משום דהוי כפרה, קמ"ל דגם בכפרה אמרי' קלב"מ.
ג] מדברי תלמיד הר"ת ז"ל יש לפשוט ספק נפלא, דהנה בסנהדרין פ"א אמרי' דהורג במזיד בלי התראה כונסין אותו לכיפה ויש להסתפק למאן דלא ס"ל כתנא דבי חזקיה האם אמרי' בזה קלב"מ דנחשב כענוש מיתה משום כיפה, או דילמא כניסה לכיפה אין זה נחשב כאילו בי"ד ממיתין אותו אלא מסבבין לו המיתה.
ד] מדברי הריב"ש ז"ל נראה דכניסה לכיפה הוי תקנת חז"ל, ולפי"ז יש להסתפק באדם שחייב מיתה רק מדרבנן האם אמרי' בזה קלב"מ ויפטר מממון דהפקר בי"ד הפקר.
ה] והנה מדברי תלמיד הר"ת ז"ל יש לפשוט דליכא קלב"מ בכניסה לכיפה, דאל"כ הדר תיקשי למאי בעי' קרא ד'עליו' תיפו"ל משום קלב"מ ממה שמכניסין אותו לכיפה.
ו] השיטמ"ק ז"ל תי' בשם הר"ם ז"ל דכיון דכופרא כפרה ליכא קלב"מ ולולי קרא הו"א שיתחייב גם במיתה וגם בכופר קמ"ל דפטור מכופר, וגם לבתר הילפותא קיימינן בהא דבכפרה ליכא קלב"מ, וכ"כ התוס' בכתובות דבכפרה ליכא קלב"מ.
ז] והנה מדבריו ז"ל יש למצוא נפק"מ נפלאה בהא דהק' התוס' למאן דס"ל כופר דמי ניזק א"כ הא דס"ל לרבה דכשאין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר מ"מ איכא חיוב דמים דיש דמים לב"ח, והק' התוס' מה בין כופר לדמים.
ח] ולהנ"ל י"ל באופן נפלא למאי דכ' האחרונים ז"ל דאדם שהרג אדם ובאותו זמן שורו הזיק פטור משום קלב"מ, ומעתה לפי"ז נמצינו למדים נפק"מ, באדם שעבר עבירה שיש בה מיתה ובאותו זמן שורו הרג אדם דמשום כופר ליכא קלב"מ ומשום דמים איכא קלב"מ.
ט] היראים ז"ל תי' דמיירי בהרג בשוגג ופטור מכופר משום קלב"מ ומ"מ בעי' דרשא ד'עליו' לומר דפטור מדיני שמים ג"כ, וצ"ע אמאי הוצרך להעמיד הדרשא בשוגג הא גם במזיד איכא חיוב לצאת יד"ש, ומכאן ראי' גדולה להא דחי' הקצוה"ח ז"ל דבקלב"מ היכא דעבדינן החומרא ליכא חיוב לצאת יד"ש.
י] יש להעיר בדברי היראים ז"ל הערה עצומה, דא"כ לרבה דס"ל דאיכא חיוב דמים א"כ נהי דאם אדם הרג אדם ליכא דמים דגם ע"ז איכא קלב"מ מ"מ הא חייב לצאת ידי"ש, דעל חיוב דמים ליכא מיעוטא ד'עליו' וא"כ צ"ע למאי בעי' קרא דאינו חייב לצאת יד"ש משום כופר הא בלא"ה חייב לצאת ידי"ש משום דמים.
י"א] הרשב"א ז"ל תי' דמיירי כשהרג שלא בכונה, והק' דא"כ לדעת רבה דכשאין השור במיתה אין הבעלים משלמין כופר, והרי שור שהרג שלא בכונה אין ממיתין אותו וליכא כופר, ותי' דמיירי כשהאדם הרג אדם בעדות מיוחדת דלא מהני בעדות נפשות והו"א דעכ"פ ישלם כופר.
י"ב] ומדבריו ז"ל יש להוציא חידוש עצום, דכשהשור הורג בעדות מיוחדת ממיתין אותו דאל"כ הדר תיקשי הא אין השור במיתה.
י"ג] יש לבאר דבריו ז"ל באופן נפלא דמיירי רק היכא דב' העדים ראו המעשה אלא דאחד מחלון ואחד מחלון זה, דמבואר בדברי הרמ"ה ז"ל דטעמא דאדם שהרג בכה"ג אין ממיתין אותו היינו משום דחס רחמנא עלי'.
י"ד] ומעתה למאי דאמרי' בסנהדרין ל"ו דכל הדברים שאין ממיתין אדם משום הצלה אינו נוהג בשור הנסקל דאין לנו לחוס על שור המועד נמצא א"כ דבעדות מיוחדת בכה"ג דהוי רק משום דהתורה חסה עליו אינו נוהג בשור וקטלינן לי'.
ט"ו] יש לתרץ הקושיא דמשכח"ל כופר באדם למאי דס"ל להמלא הרועים ז"ל דאדם טריפה שהרג שלא בפני בי"ד והזיק לא אמרי' בי' קלב"מ דאינו חייב מיתה דהוי עדות שאאי"ל, וגרע מחיי"מ שוגגין, ולפי"ז י"ל דמיירי כשאדם טריפה הרג אדם דדינא הוי דפטור ממיתה וחייב בכופר, להר"י והנמוק"י ז"ל דלענין ממון לא בעי' עשאי"ל.
ט"ז] מיהו תי' זה היינו רק לדעת רבא דשור טריפה שהרג ממיתין אותו ול"א בזה כמיתת הבעלים כך מיתת השור, אבל לדעת רב אשי דאין ממיתין את השור ליכא לתרץ כן, דא"כ לא מצינן למעבד ק"ו משור ולא בעי' למיעוטא ד'עליו ולא על האדם לפוטרו מכופר.
י"ז] גם בלא"ה ליתא לתירוצינו, דמסתברא דכיון דאין מקבלין עדותן לגבי מיתה שוב אין מקבלין עדותן כלל גם לגבי ממון דאין מקבלין עדותן על המעשה כלל.
