לזכות נעכא גיטל בת ר' חיים צבי וכל הנלוים אליה. ולרפואת הרב אברהם יוסף בן חנה והרב שי בן לאה בתוך שח"י.
(שבת י.): "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!". והוא סבר: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד."
The Gemara relates that Rava saw Rav Hamnuna, who was prolonging his prayer. He said about him: They abandon eternal life, the study of Torah, and engage in temporal life, prayer, which includes requests for mundane needs. The Gemara explains: And Rav Hamnuna held that the time for prayer is distinct and the time for Torah is distinct. The time that one devotes to prayer is not at the expense of the time devoted to Torah study.
Torah is eternity. Torah is Emes. Torah is understanding the Word Of Hashem intellectually. Tfilla is emotion. That relates to the body, to feelings, moods, imagination etc. etc. Tfilla is designed to instill emotion for things we know in our brain. People KNOW intellectually that they should exercise, eat a healthy diet etc. but don't feel it.... There is often a gaping hole between what we know and what we feel. Tfilla is supposed to bridge that gap. [Note: The very first perek of Tehillim - THE Tfilla sefer in Tanach - is all about Torah].
Toras Emes is eternity. Pure, absolute, unadulterated truth. חיי עולם. That must be our primary focus and thus one can't spend too much time on Tfilla which relates to the body/emotion/feelings. חיי שעה.
When we daven, we relate to Hashem as someone who gets happy, angry, regrets, changes his mind, is patient etc. etc. When we learn [if we are learning properly...], we understand that the true reality is that Hashem is beyond any emotion and all anthropomorphisms [ascribing human characteristics such as body parts] and anthropopathisms [ascribing human feelings] are His way of relating to us [so that we can relate to Him] but don't reflect His true essence. The purpose of Tfilla is to arouse the body to feel connection to Hashem. The חיי עולם of Torah must command our main focus. That is Rava's assertion.
Rav Hamnuna agrees in principle but responds that some people need the Avoda of Tfilla to be their primary Avoda and Torah time should not encroach on that.
התורה תיתן לאדם מדעים חדשים בכל עת, הנובעים ממקור האמת שהיא חיי עולם, כי כן האמיתיות מתקיימות לעד. אמנם, התפילה אינה בנויה על יסוד הודעת ידיעות חדשות להעשיר את שכל האדם באמיתיות, כי אם תעסוק בחלק מהידיעות הידועות מכבר, להשתמש בהן על-פי כוח ההרגש, רק כדי להעמיק את הרושם של הידיעות המוסריות על כוחות הנפש. על כן, אין לתפילה עניין עם משפט האמת מצד עצמה, כי אם כפי אותו הכוח שירגיש יותר הרגש האנושי את רושם של האמיתיות שהן כבר צפויות וגלויות בשכל, איך יתפעל מהן ברגש נפשי.
ולפעמים, דווקא הציור הבלתי מזוכך כל כך ילהיב את הרגש, מפני שהוא יליד החומר; על כן הותרו בתפילה תארים לשם יתברך לפי הכרת רושם ההרגש. והנה, השכל אינו צריך מצד עצמו לההשתדלות זאת של העמקת הרושם, שמצד עצמו ומצבו הנוכחי די לו בהרחבת הדעת עצמה. אמנם, מצד כבדות כלי הגוף, המכבידים על תעופת השכל, צריך סיוע מהעמקת הרושם. אם כן, התפילה, תכנה הוא לא מצד אמיתת השכל הנצחי עצמו שהוא חיי עולם, כי אם מצד מקרי הגוף ומשיגיו, שהם חיי שעה. אם כן, לא ייתכן לעזוב חיי עולם מצד חיי שעה.
אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כאשר בכלל פרטי ענייני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שליבו חפץ,
כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המישרים, וכיוון שנטייתו לזה החלק
נמשכת, היא אות שאותו החלק יהיה נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב
נפשו. כן הוא גם כן בעניין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כל כך
ליתן גבולות, כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה
ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של רגש. על כן גם בזה הנטיה
הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה. לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה
לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו.
אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים, שהוא נוטה לחפץ הגעגועים
ההרגשיים, להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' על פי מידת ההרגש הוא אות
שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אף על פי שהיא
רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו
על-פי מידת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.[עין איה א' ו']
