האם רימה יעקב את אביו?

תוכן המאמר:
שיטת רש"י
שיטת אבן עזרא
מידה כנגד מידה
מניעיה של רבקה
מעשה המרמה


תקציר: הסוגיה של ברכת יצחק לבניו מעניינת ביותר ומעוררת שאלות בעלות משקל מוסרי, האם רימה יעקב את אביו? מדוע נהגו יעקב ורבקה כפי שנהגו?
 


הסוגיה של ברכת יצחק לבניו - בראשית פרק כ"ז - היא מעניינת ביותר ומעוררת שאלות בעלות משקל מוסרי:
האמנם רימה יעקב את אביו? מדוע נהגו רבקה ויעקב כפי שנהגו?



שיטת רש"י רש"י ואחרים סוברים, שיעקב לא רימה את יצחק. נפוצה ביותר דעתו של רש"י בפירושו לפסוק י"ט:


"אנכי עשו בכורך". "אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך".

רש"י מבסס את פירושו על מדרש תנחומא:


"אלא אמר, אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך וגו'".


גם מדרש בראשית רבה מתייחס בדרך דומה לתשובתו של יעקב:


"אמר ר' לוי, אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות ועשו בכורך".


אברהם לוצאטו, אבי שד"ל, מנסה לסנגר על יעקב ולטעון שהוא לא רימה:



אמר אדוני אבי זצ"ל, כי יעקב בבואו לפני אביו לא אמר אלא "אבי" והמתין שישאלהו הוא = [יצחק]; אבל עשו תיכף לבואו לפניו פירש לו למה בא, ולא המתין שישאלהו מי הוא, אלא אמר מיד "יקום אבי ויאכל"; וטעם הדבר, כי ירא יעקב שמא יכיר יצחק לקולו.


יששכר יעקובסון סובר, שלא היה כלל צורך לרמות את יצחק, שכן יצחק רצה להעניק לבניו שני סוגי ברכות. האחת רוחנית [= ברכת אברהם], והשנייה גשמית. יצחק לא רצה לברך את עשו בברכה הרוחנית אלא בברכה הגשמית בלבד, אולם כאשר נודע לרבקה שעשו עומר להתברך, היא טעתה בכוונתו של יצחק וחשבה שעשו עומד לקבל את הברכה הרוחנית. לכן ניסתה רבקה למנוע מיצחק להעניק ברכה זאת, ולו בדרכי מרמה.

דעה זו מנוגדת לדעת רמב"ן ש"היה בדעתו לברך אותו ואת עשו שיזכה הוא בברכת אברהם ולהיות הוא בעל הברית לאלוקים כי הוא הבכור".


שיטת אבן עזרא לעומת גישה זאת, קיימת גישה הרואה במעשהו של יעקב מעשה מרמה. ר' אברהם אבן עזרא, הדבק בדרך הפשט, מתנגד בחריפות לפרשנית זאת. הוא כותב:

ויש אומרים חלילה לכזב הנביא  [יעקב], רק הוא כן: אנכי - מי שאנכי ועשו בכורך. ואחרים אמרו, כי בנחת [= בלחש] אמר "אנכי" ונשא קול במלת "עשו בכורך". ואלה דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים: החלק האחד - שליח ה' במצוות [= שליח ה' לתורה ולמצוות), והחלק השני - נביאי העתיד, ואם יצטרכו [נביאי העתיד] לאמר דבר שאם כהוגן - לא יזיק. רק השליח [לתורה ולמצוות] לא יתכן שיכזב כלל.

 
ראב"ע מבחין בין שני סוגי נביאים.
הסוג הראשון הוא שליחי ה' המוסרים את דברו לאנשים; אלה אינם מנבאים את העתיד, אלה מהווים צינור תקשורת להעברת ציווי ה' לבני אנוש.
הסוג השני הוא נביאי העתיד, אלה אין מטרתם למסור בשם ה' תורה ומצוות, אלה מסר נבואי לעתיד.

הסוג הראשון של הנביאים אינו רשאי לסטות כהוא זה מן האמת הצרופה, כי בלעדי נאמנות קיצונית לאמת לא נדע, כיצד עלינו לקיים את התורה ואת מצוותיה.
אולם הסוג השני של הנביאים רשאי כצורך שעה לא להיות נאמן לאמת.

ראב"ע מביא הוכחות לשיטתו מדוד, שנחשב לנביא מן הסוג השני ולא אמר דברי אמת לכהן הגדול, אחימלך. גם יעקב, שנמנה על הסוג השני של הנביאים, לא אמר אמת בשעת צורך גדול - קבלת ברכות אביו.

רד"ק גם הוא סובר שיעקב לא דיבר אמת. הוא כותב:

יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלוקים, דיבר שקר?! ואין זה תימה, כי יודע היה יעקב כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו... והחליף [= והחלפת] הדברים במקומות כאלה אינם גנאי לצדיק, שהרי ראינו כי הא-ל אמר לשמואל הנביא [בצוותו למשוח אחד מבני ישי למלך במקום שאול]: "עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל ב טז, ב), וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם "אחותי היא" ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו. וכן יעקב [על מנת] לקבל ברכת אביו. אם שינה דברו לא היה בעבור זה דובר שקר. ועוד כי מצות אמו הייתה וכתב [בתורה]: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג). גם [רבקה] נביאה הייתה.


אולם במחילת רד"ק ההשוואה עם אברהם ויצחק אינה מדויקת. אברהם אומר:


"וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (בראשית כ, יב),

כלומר, אברהם לא שיקר ממש. אולם ההבדל העיקרי נעוץ בכך, שאברהם ויצחק שיקרו מחמת היראה, כפי שמציין רד"ק, שאם לא כן היו נהרגים, ופיקוח נפש דוחה אמת. לעומת זאת אצל יעקב לא היה השקר בגדר פיקוח נפש. יעקב לא נקלע לצרה, שהיה צורך להיחלץ ממנה על ידי שקר, אלא הוא דחף את עצמו אמנם בהמרצת אמו] לסיטואציה מביכה. גם הוראת ה' לשמואל לא לגלות את מטרת בואו לאנשי בית לחם הייתה כדי למנוע מישי את רדיפות שאול המלך. טענת רד"ק שיעקב צווה לעשות כן במצוות אמו אינה תופסת, שכן היכן מצאנו היתר לבן לרמות את אביו במצוות אמו? בלשוננו זאת הוראה בלתי חוקית בעליל. בנוסף הרי נאמר


"איש אמו ואביו תיראו"

ולא רק אמו! כמו כן איזו מין סניגוריה היא, שרבקה הייתה נביאה,
האם לנביאה [רבקה] מותר לרמות נביא ניצחק]?

רבי חיים בן עטר בפירושו 'אור החיים' הולך בדרך דומה:

הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זאת יש לך לשמוע בקולי. פירוש: מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם, שהיא מצות עשה, גם היא [רבקה] נביאה, וכתיב בדברי נביא אמת ["נביא... יקים לך ה' אלקיך] אליו תשמעוך' (דברים יח, טו).

מידה כנגד מידה המדרש רואה בחריפות את מעשה המרמה של יעקב:

"מה אקב לא קבה א-ל" (במדבר כג, ה),
בשעה שהיו ראויין להתקלל, לא נתקללו.
כשנכנס יעקב ליטול את הברכות, נכנס במרמה דכתיב "ואת עורות גדיי העזים" (כז, טז).
אמר לו אביו: "מי אתה"?
אמר לו: "אנכי עשו בכורך".
מי שמוציא שקר מפיו, אינו ראוי להתקלל?


ההנחה שאמנם יעקב רימה את אביו מוצאת את ביטויה במהלך חייו כעונש
של מידה כנגד מידה מכאן ועד סוף חייו:

יעקב מרומה על ידי לבן הבכירה במקום הצעירה,
[עיוורון לילה כנגד עיוורונו של אביו],
שהותו בבית לבן במשך עשרים שנה מונעת ממנו ליהנות מברכות אביו וכופה עליו התרחקות מבית גידולו,
יוסף בנו האהוב נעלם במשך עשרים שנה בלי לדעת מאומה על גורלו. אותו יוסף נעזר בעיוורונו של יעקב בערוב ימיו, כדי לנסות להשמיע עליו להעדיף את הבכור, את מנשה.
על ערש מותו יעקב נאלץ לסלק את זכות הבכורה מבכורו הביולוגי, ראובן.

פרופ' נחמה ליבוביץ מוסיפה שכאשר בני יעקב אומרים לאביהם:

"הכר נא, הכתונת בנך הוא" (בראשית לז, לב),

זוהי מידה כנגד מידה: הבנים מנצלים את חוסר ידיעתו של אביהם, שהוא סוג של עיוורון, כדי להעלים ממת מידע.

בדברי ירמיהו הנביא המבקר את חטאי דורו "כי כל אח עקוב יעקב, וכל רע - רכיל יהלך" (ירמיה ט, ג) שומעת נ' ליבוביץ, שהנביא רואה במעשהו של יעקב רמאות, בשל הדגשתו של השם יעקב.

גם מדרש תנחומא רואה בתולדות יעקב מידה כנגד מידה:


כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר "והנה היא לאה".
אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי?
אמרה לו: ואתה למה רמית את אביך, שכשאמר לך "האתה זה בני עשו", ואמרת לו "אנכי עשו בכרך", ואתה אומר למה רמיתני, ואביך לא אמר "בא אחיך במרמה"?


מעניין לציין, שכאשר רש"י מפרש את שינוי שמו של יעקב לישראל (בראשית לב, כז -כס) הוא כותב:

"לא יעקב. לא יאמר שהברכות באו לך בעוקבה ורמייה, כי אם בשררה וגילוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך".

כלומר, גם רש"י, למרות פירושו בפסוק י"ט, חש שיעקב נהג שלא כשורה בפרשת ברכות אביו ומכנה זאת 'עוקבה ורמייה'!.

מניעיה של רבקה מדוע נהגה רבקה כפי שנהגה?
נציין כאן ארבעה מניעים שונים.
רד"ק כותב:


וראתה כי הלך עשו לעשות מצוות אביו ואמרה ליעקב, כי קנאה בזה והיא לא ידעה כי יעקב יהיה מבורך, אפילו לא יברכהו אביו. וכן היה דעת אביו, כי יצחק צדיק היה, ולא היה גוזל הברכה מיעקב ונותנה לעשו בעבור תבשיל אחד חלילה. אבל רבקה היה לבה הומה עליה, על יעקב, לרוב אהבתה אותו ויעצה אותו לעשות דבר במרמה, כדי לקבל הברכה מאביו ולא הייתה חושבת לעשות עוון בדבר הזה.


כלומר, רבקה קנאה ליעקב מרוב אהבתה אותו.

רבי יצחק אברבנאל מוצא שני מניעים אחרים של רבקה. לדעתו, רבקה ידעה זה שנים רבות שהבן הנבחר הוא יעקב, שהרי בהיותה בהריון עם תאומיה היא התבשרה על ידי הקב"ה "ורב יעשו] יעבד צעיר ניעקב]" (כה, כג), ורבקה הייתה מעונינת שהברכה תגיע לבן הראוי. סיבה נוספת למעשה רבקה היא התנהגותן של נשי עשו הרעות, ותגובתו השקטה שלא מיחה בידן. רבקה לא סיפרה ליצחק על נבואת ה' - כי יצחק לא היה ממרה את פי ה' - מפני שכנראה הלכה לשאול את פי ה' בלי רשותו של יצחק; ואולי משום שסברה שיצחק הוא נביא גדול ממנה, והוא יודע נבואה זאת.

 
אברבנאל סבור כרמב"ן, שרבקה לא רצתה לספר עכשיו ליצחק על המסר הנבואי שהיא קיבלה, מפני שחששה שיצחק אוהב את עשו במידה בזאת שהוא לא ירצה לברך אף בן וישאיר הכל בידי שמים.

מלבי"ם טוען שרבקה הערימה על יצחק בגלל לחץ של זמן. כאשר רבקה שמעה שיצחק מתכוון לברך את עשו, היא התכוונה לשוחח עם בעלה ולשכנעו לתת את הברכה ליעקב; אולם כאשר היא הבחינה שעשו יוצא מיד למלא את בקשת אביו לצוד ציד - כמודגש בפסוק ה' "וילך עשו לצוד ציד להביא" - חששה שמא לא יהיה סיפק בידה לשכנע את יצחק ופנתה לדרך הערמה.

לרבי שמשון רפאל הירש, גישה חדשה בעניין. לדעתו, ביקשה רבקה לדחות את ברבת יצחק לבניו, על מנת שתאיר את עיניו לראות נכוחה שהבן הנבחר הוא יעקב. אולם מכיוון שחפצה לא עלה בידה, ויצחק התכוון לברך עתה את עשו, היא ביקשה להוכיח ליצחק, על ידי מעשי הרמאות שלה, עד כמה קל להביאו לידי טעות. יעקב שהיה איש תם העמיד פנים שהוא גיבור ציד, ויצחק לא הבחין בכך; כך היא הוכיחה ליצחק שעשו מצליח לאחז את עיניו ולהעמיד פנים של איש תם. משהצליחה רבקה להוכיח ליצחק עד כמה קל לרמותו, אחזה אותו חרדה גדולה צף מאוד, והוא החליט לברך את יעקב מתוך רצון ובלב שלם.

מעשה המרמה נראה, שיצחק הרגיש שלא בנוח ברצותו לברך את עשו, ומשום שלא היה יכול להצדיק מעשה זה בעיני רבקה, הוא העדיף להודיע על הברכה לעשו בלבד בחושבו שאיש אינו שומע אותו. אולם יד ה' הייתה בדבר, ורבקה שמעה בדבר יצחק אל עשו בנו". רבקה נטלה על עצמה סיכון וקיוותה, שיצחק לא יבחין בין בשר ציד, שעשו אמור להביא לו, לבין תבשיל ביתי של גדיי עזים, שיעקב הביא לו, אף שטעמם שונה.

יעקב חשש שאביו יכירו על פי המישוש, ולא חשש שאביו יכירו על פי הקול, שכן יעקב ידע לחקות את קולו של עשו; אבל חשש שבזמן הברכה אביו ימשש אותו באקראי ויבחין בתרמית. משום שחוש המישוש גס יותר, לא הבחין יצחק בין שעירות ידיו של עשו לבין שער גדיי העזים ולכן הולך שולל. יצחק חוזר ושואל "האתה הוא זה בני", כי ככל שיצחק ישמע יותר מלים מפי בנו, כן ייקל עליו לזהות את הדובר. יעקב שהבין כוונת יצחק, נזהר והשיב רק תשובות קצרות. אולם בפועל זוהה יעקב על פי קולו, אף שהוא ידע לחקות את קולו של עשו. אין זאת אלא שיעקב טעה בשיקול דעתו.

אברבנאל מביא שלושה טעמים לדבר:
(א) ייתכן שיעקב חשב שלא יצטרך לדבר עם אביו אלא רק להגיש לו את האוכל.
(ב) יעקב חשב שיוכל לשנות את קולו ולחקות את קולו של עשו, או שמא היה קולם דומה.
(ג) לדעת הפילוסוף בספר 'תורת הנפש' חוש המישוש אינו מטעה, ולכן חשש יעקב שמא הוא יזוהה; אולם חוש השמע ניתן להטעיה, ולכן לא חשש יעקב בגין הקול.

יצחק חש שמשהו אינו כשורה במטעמים המוגשים לפניו. עשו הקדים לחזור מן הציד, ועל תמיהתו של יצחק משיב הבן תשובה מתחמקת:


"כי הקרה ה' אלוקיך לפני".


רד"ק מדגיש את חוסר שביעות רצונו של יצחק מתשובתו הראשונה של הבן: "מפני קולו היה לבו נוקפו, לפיכך היה חוקר אותו ונותן דעתו במה שמיהר לחזור מן השדה בציד". ואכן תשובת יעקב לא השקיטה את חששות יצחק והלא מנסה לזהותו על ידי חוש נוסף, חוש המישוש.
רש"י מחדד את תחושת חוסר הביטחון של יצחק, שאמנם עשו ניצב לפניו:


"אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר: 'כי הקרה ה' אלוקיך".
 

 יצחק מבקש למשש את יעקב, ברם יצחק, שהוא עובד אדמה ובעל עדרי צאן, אינו מבדיל בין ידיו השעירות של בנו לבין עורות גדיי העזים. הניגוד הקיצוני בין שעירותו של עשו ובין ידיו החלקות של יעקב, הטעהו להחליף את עורות גדיי העזים בידי עשו. (מלבי"ם, בראשית כז, כב)

"שהיו העורות מתוקנים באופן שהיה שערם דומה לשער האדם. כי אמנם רב ההבדל בין שער האדם לשער הגדי, אם לא יתוקן הרבה במלאכה ועם זה אולי נחלש בו גם חוש המישוש". (ספורנו בראשית, כז, כב)

ואפשר שרבקה הכינה עורות מעז הקרויה "עז-גמלי" המצויה במזרח התיכון ואשר שערותיה השחורות, דמויות המשי שימשו גם לרומאים כתחליף לשער אדם. (ד. צ. הופמן בראשית כרך ב)

אף שיצחק אינו מזהה בודאות את הבן הניצב לפניו, הוא מברכו. אין הוא מבקש מרבקה או מאחד מעבדיו לעזור לו בזיהוי, לבו מהסס והוא גומר אומר לברכו, אך עדיין חוקר לזהותו של הבן: "ועדיין שאלו מפני הספק שהיה לו בקול, וכל זה שלא יהיה כמהתל בעיני עשו בנו... לפיכך חקר אותו מספר פעמים". קשה להימנע מן המחשבה שהנשיקה שמבקש יצחק מבנו, היא אמצעי נוסף לוודא את זהות הבן. גם הרחת בגדי הבן, מטרתה הייתה זיהוי הבן.

אולם כאשר מתברר ליצחק, שיעקב קיבל את הברכות ברמאות, במקומו של עשו, לא רק שהוא אינו מקלל את יעקב על המעשה שעשה, אלא אומר בשוויון נפש:


"גם ברוך יהיה".


רמב"ן מיטיב לנסח תמיהה על התנהגות זו:


"אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק 'מי אשר רימני', לברך אותו [לאחר] שישלים צעקתו, לאמר מיד 'גם ברוך יהיה'! אבל היה ראוי שיקללוהו. ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר: 'ולמה תברכהו עתה אבי', ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחילה, בראותו כי עתה יברך אותו [את יעקב] ברצונו? ".


נראה, שיצחק משתכנע שהברכות מגיעות ליעקב, ולכן כאשר עשו זועק זעקה גדולה ומרה ומבקש מאביו שיברכהו, משיב לו יצחק שלא מן העניין - יעקב לקח את הברכות במרמה. גם כאשר עשו מתחנן מעם שנייה בפני אביו, מקשיח יצחק את לבו ומסרב לברכו. עשו מתחנן בפעם השלישית לקבל ברכה מאביו, אך אביו אינו נענה לו. במצוקת לבו עשו פורץ בבכי, רק אז מתרכך יצחק ומעניק לו ברכה מסויגת:


"ואת אחיך תעבוד".


נראה, שיצחק מבין, שרמאותו של יעקב נעשתה בשיתוף פעולה עם רבקה, ובכל זאת אין יצחק נוזף בה:


"וגם ידע שבעצת רבקה עשה הכל, והיא הייתה מכרת בו שראוי [יעקב] לברכות". (רד"ק בראשית כז, לב)


אולם לא כאן ולא בהמשך אין אנו מוצאים שיצחק גוער ביעקב או ברבקה על מעשיהם.


"אין זאת אלא שכאשר יצחק בירך את יעקב ולא את עשו, הוא הבין שזהו רצון ה', ולכן הוא לא כעס על יעקב, אלא חזר וברכהו, והפעם - בברכה המשמעותית: ברכת אברהם ("שד"ל בראשית כז, יט.) . 

 

ד"ר אברהם שפיר 

הגיגי הגבעה ג' -  עם שינויים קלים