הרב דוד גורן
קראתי את מאמרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א במדור רביבים לפרשת אמור בעניין מדיניות הרבנות ובפרט סבי, מרן הרב שלמה גורן זצ"ל, בעניין גיור בזמן הזה.
הרב מלמד שליט"א מסיק מתוך שני סיפורים ספציפיים שבהם עסק סבי זצ"ל שדעתו הייתה שיש לגייר מועמדים שאינם מתכוונים כלל לשמור תורה ומצוות, ותחת זאת להסתפק ברצונם להצטרף למסורת ישראל ולחיות כ"מסורתיים".
את הרב מלמד זוכר אני היטב משנות ילדותי, עת שימש את סבי זצ"ל בענייני שלמות הארץ והנהגת ישיבתו בהר ברכה, שבהקמתה סייע סבי זצ"ל סיוע של ממש.
ידוע הכלל (בבא בתרא קל, ב) "אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה". על כן תמוה בעיניי מדוע נזקק הרב ללמוד על דעת סבי זצ"ל מתוך סיפורים ולא ממה שנכתב והונהג על ידו הלכה למעשה פעמים רבות מספור.
כידוע, סבי זצ"ל הוא אשר יזם והקים את בתי הדין לגיור שע"י הרבנות הראשית לישראל, התווה את המדיניות בהם ופיקח על יישומה עד לפרטי פרטים. כמו כן הוא כתב מאמרים רבים ומנומקים בענייני גיור, כך שנקל מאוד לעמוד על דעתו החדה והברורה.
ראשית כול, כהקדמה לנוהלי בית הדין לגיור קבע סבי זצ"ל במפורש: "מועמד לאולפן הגיור יתקבל לאחר שהביע את נכונותו לשמור על אורח חיים דתי גם בחברה שאינה שומרת מצוות (קיבוץ)". בנוסף, כל מועמד לגיור שהיה בן קיבוץ נדרש, נוסף על התחייבותו האישית, להמציא גם מכתב התחייבות מהקיבוץ לספק את כל צרכיו לשמירה על אורח חיים דתי. כל זאת מלבד הסכמים שאליהם הגיע סבי עם הנהלות התנועות הקיבוציות, שבמסגרתם הן התחייבו לספק את כל צורכי הדת למתגיירים במסגרת הקיבוצים השונים.
סבי זצ"ל הנהיג לימודי יהדות אינטנסיביים ורציניים באולפני הגיור, דבר שלדעתו הגדיל מאוד את הסיכוי שהמתגיירים יבחרו לשמור מצוות קלה כחמורה. על אף כל זאת, לא הסתפק בכך, אלא הקפיד במשך שנים רבות לפגוש אישית כל מועמד לגיור כדי לעמוד על כנות כוונותיו.
ארץ ישראל מכשרת גרים
את גישתו לגיור בארץ ישראל ביאר בהרחבה פעמים רבות (עיין בספריו תורת השבת והמועד, הגיור באספקלריה של ההלכה עמ' 204, משנת המדינה, הגיור בארץ ובחו"ל עמ' 186 ועוד), ועיקרה נובע מכך שאנו מוצאים חילוקי גישות קיצוניים בין הבבלי לירושלמי ביחס לגיור. בבבלי ידועה המימרא של ר' חלבו "קשים גרים לישראל כספחת", וכן המימרא של ר' יוסי "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים" (יבמות קט, ב). לעומת זאת בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) נאמר שאין דוחים גרים, גם אם כוונותיהם נראות כמפוקפקות, וכלשון הירושלמי: "וצריכים קירוב פנים שמא גיירו לשם".
קראתי את מאמרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א במדור רביבים לפרשת אמור בעניין מדיניות הרבנות ובפרט סבי, מרן הרב שלמה גורן זצ"ל, בעניין גיור בזמן הזה.
הרב מלמד שליט"א מסיק מתוך שני סיפורים ספציפיים שבהם עסק סבי זצ"ל שדעתו הייתה שיש לגייר מועמדים שאינם מתכוונים כלל לשמור תורה ומצוות, ותחת זאת להסתפק ברצונם להצטרף למסורת ישראל ולחיות כ"מסורתיים".
את הרב מלמד זוכר אני היטב משנות ילדותי, עת שימש את סבי זצ"ל בענייני שלמות הארץ והנהגת ישיבתו בהר ברכה, שבהקמתה סייע סבי זצ"ל סיוע של ממש.
ידוע הכלל (בבא בתרא קל, ב) "אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה". על כן תמוה בעיניי מדוע נזקק הרב ללמוד על דעת סבי זצ"ל מתוך סיפורים ולא ממה שנכתב והונהג על ידו הלכה למעשה פעמים רבות מספור.
כידוע, סבי זצ"ל הוא אשר יזם והקים את בתי הדין לגיור שע"י הרבנות הראשית לישראל, התווה את המדיניות בהם ופיקח על יישומה עד לפרטי פרטים. כמו כן הוא כתב מאמרים רבים ומנומקים בענייני גיור, כך שנקל מאוד לעמוד על דעתו החדה והברורה.
ראשית כול, כהקדמה לנוהלי בית הדין לגיור קבע סבי זצ"ל במפורש: "מועמד לאולפן הגיור יתקבל לאחר שהביע את נכונותו לשמור על אורח חיים דתי גם בחברה שאינה שומרת מצוות (קיבוץ)". בנוסף, כל מועמד לגיור שהיה בן קיבוץ נדרש, נוסף על התחייבותו האישית, להמציא גם מכתב התחייבות מהקיבוץ לספק את כל צרכיו לשמירה על אורח חיים דתי. כל זאת מלבד הסכמים שאליהם הגיע סבי עם הנהלות התנועות הקיבוציות, שבמסגרתם הן התחייבו לספק את כל צורכי הדת למתגיירים במסגרת הקיבוצים השונים.
סבי זצ"ל הנהיג לימודי יהדות אינטנסיביים ורציניים באולפני הגיור, דבר שלדעתו הגדיל מאוד את הסיכוי שהמתגיירים יבחרו לשמור מצוות קלה כחמורה. על אף כל זאת, לא הסתפק בכך, אלא הקפיד במשך שנים רבות לפגוש אישית כל מועמד לגיור כדי לעמוד על כנות כוונותיו.
ארץ ישראל מכשרת גרים
את גישתו לגיור בארץ ישראל ביאר בהרחבה פעמים רבות (עיין בספריו תורת השבת והמועד, הגיור באספקלריה של ההלכה עמ' 204, משנת המדינה, הגיור בארץ ובחו"ל עמ' 186 ועוד), ועיקרה נובע מכך שאנו מוצאים חילוקי גישות קיצוניים בין הבבלי לירושלמי ביחס לגיור. בבבלי ידועה המימרא של ר' חלבו "קשים גרים לישראל כספחת", וכן המימרא של ר' יוסי "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים" (יבמות קט, ב). לעומת זאת בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) נאמר שאין דוחים גרים, גם אם כוונותיהם נראות כמפוקפקות, וכלשון הירושלמי: "וצריכים קירוב פנים שמא גיירו לשם".
סבי זצ"ל סבר שאין כאן מחלוקת הלכתית, אלא הבדל מהותי בתנאי החיים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. וכלשונו: "תלוי הדבר היכן מתגיירים. בחו"ל כמו בבבל, שממשיכים לחיות באווירה לא יהודית ואין כל ביטחון שהם והילדים יתחנכו ויחיו כיהודים, יש להתייחס לגיור בשלילה. אולם בארץ ישראל ברור שהם וילדיהם יחיו כיהודים לכל דבר, לכן השקפת התלמוד הירושלמי שיש להקל בארץ ישראל על הליכי הגיור". בזה הסביר את הנאמר במסכת גרים (פ"ד ה"ג): "חביבה א"י שמכשרת גרים". לכן אומנם סבר שישנו מקום מסוים להקל בגיור בארץ ישראל ולקבל במקרים מסוימים גם גרים שמתגיירים לשם נישואין עם יהודי, אך מעולם לא עלה על דעתו לגייר ללא קבלת מצוות מוחלטת.
כבכל תחומי ההלכה, ישנם מקרי קיצון רבים והיתרים שונים לשעת הדחק. הם ברורים וידועים לכל מי שמצוי בספרות השו"ת, והשתמשו ומשתמשים בהם כל רבני ישראל מאז ומעולם. אך הפיכת היתרים בדיעבד של שעת הדחק למדיניות כוללת לכתחילה הינה עיוות כפול ומכופל. ראשית, מעצם ההגדרה, היתרים לשעת הדחק מיועדים לשעת הדחק, ולכזו בלבד. ישנם מקרים מסוימים שבהם ניתן בדיעבד להתיר באכילה תבשיל בשרי שבושל בכלי חלבי, אך האם יעלה על הדעת להתיר באופן גורף לכתחילה שימוש באותם הכלים לבשר ולחלב?
בנידון הגיור הדבר חמור ומהותי הרבה יותר. בענייני גיור ההיתרים לשעת הדחק מבוססים על כך שהמתגייר יודע שהגיור הוא עניין מחייב ורציני הכולל כפיפות מלאה להלכה בכל חומרתה. כאשר זה המצב, ניתן להקל במקרים מסוימים, הידועים ומקובלים בין הדיינים הפוסקים בכל הדורות. אך אם נקל באופן גורף, יהפוך הגיור בעיני המתגייר למעין טקס חניכה לקבלת מסורת ישראל. בכך אנו שומטים את הבסיס שעליו עומד הגיור, ושוללים את האפשרות להקל אפילו במקרים אמיתיים של שעת הדחק.
שני הסיפורים שהביא הרב מלמד שליט"א הם מקרים קיצוניים של שעת הדחק. אין בכוונתי להיכנס לפרטי המקרים, ולו מטעמי צנעת הפרט, אך די לנו אם נציין את שכתב סבי זצ"ל במפורש. במכתבו לגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל בעניין גיורה של הגב' רבקה בת שרה אמנו (הלן) זיידמן (נדפס בספרו תרומת הגורן חלק ב' סימן מד) הוא מתאר את שעת הדחק החמורה שבמקרה, לצד פירוט טוהר כוונותיה של הגיורת הנ"ל, אך בנוסף הוא מעיד שהנ"ל קיבלה על עצמה בפני בית הדין עול תורה ומצוות באופן מוחלט, כולל שמירת שבת וכשרות ושמירה על מסורת ישראל על פי השולחן ערוך דווקא.
הרי לנו שאף במקרי קיצון שניתן וצריך להקל בהם, לא רצה סבי זצ"ל להקל כהוא זה בקבלת המצוות עצמה.
גם האמירה המצוטטת מפיו, שהגיורת שומרת כשרות מכיוון שהיא צמחונית, נאמרה בתגובה לטענה שברור לכול שהיא אינה שומרת כשרות בקיבוץ. בתגובה ענה שאדרבה, בהיותה צמחונית שמירת הכשרות קלה לה מאוד, אך לא התכוון חלילה שבכך מסתכמת קבלת המצוות שלה, כמשתמע מהמאמר.
ההיסטוריה חוזרת
מעניין שההיסטוריה חוזרת על עצמה. כבר בשנת תשמ"ח פרסם ההיסטוריון והחוקר משה סמט מאמר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט' ובו טען שהחומרות בגיור בזמננו הן תוצאה של פוליטיקה חרדית. לטענתו, מסורת הפסיקה הייתה ליברלית בהרבה, והוסיף לטעון שאף סבי זצ"ל נהג כדבריו, ולראיה הביא את מקרה הלן זיידמן, שאותו הביא גם הרב מלמד שליט"א.
סבי זצ"ל פרסם מאמר תגובה חריף לדברים אלו (נדפס בספרו משנת הגורן, חוקי הגיור בימי קדם ובימינו, עמ' 181) ובתוך הדברים כתב כך: "גם לא ייתכן להעלות על הדעת ולקבל את דברי המאמר שבתקופת המשנה והתלמוד חכמי ישראל היו להוטים אחרי גרים ולא היו מקפידים על כך שהמתגיירים קיבלו עליהם עול מצוות. לאור ההלכה החשובה ביותר בהלכות גיור, ששנינו בתוספתא דמאי (פ"ב ה"ו) ומובאת מעט בשינוי במסכת בכורות (ל, ב), תוספתא זו קדומה מאוד, מתקופת הבית השני, והיא קובעת: 'גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים, אין מקבלין אותו'. בנושא זה אין הבדל בין סוגי המתגיירים - אם היו עובדי עבודה זרה, נוצרים או מוסלמים - משום שההתחייבות לקבל עול תרי"ג מצוות היא עיקר ויסוד המעבר ליהדות. ולכן, כל שלא קיבל עליו לקיים את כל תרי"ג המצוות, דקדוקיהן ופרטיהן - אין זו קבלת עול מצוות, ונמצא שחסר אצלו הבסיס העיקרי של הגרות".
A response was written by one of Rav Melamed's talmidim where he said that Rav Melamed also requires קבלת עול מצות.
That being said - the whole thing might strike one as a silly charade. The putative convert had zero intention of keeping mitzvos. The Beis Din knew full well that he had no intention of keeping mitzvos. Afterwards, he in fact didn't keep mitzvos [עי' רמב"ם איסורי ביאה פ' י"ג הלכות ט"ז - י"ז]. So what is the value of a meaningless declaration???
Not to mention the fact that the whole chiddush on the difference between the Bavli and Yerushalmi is questionable and even if true - wasn't brought down li-halacha by any posek.
