לבטא – ״בטא״ נזכר בקשר לנדרים ושבועות, רק כאן ובבמדבר (ל, ז,ט). בנוסף נזכר שורש זה במשלי (יב, יח): ״יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב״, ובתהילים (קו, לג): ״וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו״. ה״ביטויים״ הנזכרים בשני הפסוקים האחרונים הם כאלה שמוטב היה אילו לא נאמרו. נדרים גם הם התבטאויות שבדרך כלל אינן רצויות. נמצא שגם ה״ביטויים״ הנזכרים בפסוקנו, אינם רצויים כשלעצמם. הדבר מוכח מהקשר ההלכה הזאת: היא מתייחסת לשבועות להבא – אשר בדרך כלל אינן רצויות – ולשבועות שקר לשעבר.
״בטא״ קרוב ל״בדה״, וכן ל״פתח״, ״פתע״, ״פתא״, ״פתה״. משמעותם המשותפת של ארבעת השורשים האחרונים היא להיות בלתי מוגן כלפי חוץ. משמעות זו כלולה גם בשורש ״בדה״: דברים בדויים הם מנוגדים לאמת החיצונית האובייקטיבית, אך הבדאי אינו נמנע מלאומרם. לשורש הקרוב ״בטח״ ישנה משמעות דומה: הבוטח אינו חש כל צורך בהגנה מפני העולם החיצוני; הוא אינו ירא מדבר הבא מהחוץ. ניתן להשוות את הקִרבה של ״בטח״ ל״בטא״, לקִרבת ״שכך״ ל״שגג״, ו״של״ ל״שלו״, שעליה הערנו כבר בפירוש לבראשית (ח, א): מעשה פזיז ונמהר (״שגג״, ״של״) הוא סימן לאי-זהירות חסרת דאגות (״שכך״, ״שלו״). זוהי גם משמעותה של קִרבת ״בטא״ ל״בטח״: ה״מבטא״ אינו מודאג מתוצאות דבריו, או מערכם האובייקטיבי.
״בטא״ קרוב ל״בדה״, וכן ל״פתח״, ״פתע״, ״פתא״, ״פתה״. משמעותם המשותפת של ארבעת השורשים האחרונים היא להיות בלתי מוגן כלפי חוץ. משמעות זו כלולה גם בשורש ״בדה״: דברים בדויים הם מנוגדים לאמת החיצונית האובייקטיבית, אך הבדאי אינו נמנע מלאומרם. לשורש הקרוב ״בטח״ ישנה משמעות דומה: הבוטח אינו חש כל צורך בהגנה מפני העולם החיצוני; הוא אינו ירא מדבר הבא מהחוץ. ניתן להשוות את הקִרבה של ״בטח״ ל״בטא״, לקִרבת ״שכך״ ל״שגג״, ו״של״ ל״שלו״, שעליה הערנו כבר בפירוש לבראשית (ח, א): מעשה פזיז ונמהר (״שגג״, ״של״) הוא סימן לאי-זהירות חסרת דאגות (״שכך״, ״שלו״). זוהי גם משמעותה של קִרבת ״בטא״ ל״בטח״: ה״מבטא״ אינו מודאג מתוצאות דבריו, או מערכם האובייקטיבי.
