בשעה שאברהם אבינו שומע שהאחיין שלו לוט נחטף ע"י ארבעה מלכים, הוא מחליט
לצאת למלחמה נגדם. התורה מתארת את הארגון של אברהם למלחמה (בראשית יד, ד):
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".
המילה חניכיו היא מילה יחידאית בכל התורה. רש"י על הפסוק מבאר לנו את משמעותה: "חניכיו - חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) "חנוך לנער", (במדבר ז יא) "חנכת המזבח", (תהלים ל א) "חנכת הבית"."
נראה מתוך דברי רש"י שמשמעות המיל "חינוך" הוא התחלה של שימוש במשהו חדש.
משמעות זו, ניתן לראות גם על הפסוק העוסק באותם הפטורים מיציאה למלחמת מצווה (דברים כ, ה): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ". ומבאר שם רש"י: "ולא חנכו - לא דר בו. חנוך לשון התחלה". שוב אנו רואים שחינוך זוהי התחלת הדרך.
כשאנו רוצים לחנך אנו צריכים ליצור לחניך את תחילת הדרך. את המשך הדרך החניך כבר יבחר בעצמו. חינוך אמיתי זה ליצור את תחילת הכניסה של האדם למשהו שהוא עתיד לעשות אותו. יש הטועים לומר שהכול תלוי במחנך, ומסתבר שאין זה נכון. תפקיד המחנך הוא להכניס את החניך בצורה הטובה ביותר לקראת השליחות שבה החניך נמצא. את שאר התהליך החניך יעשה כבר בעצמו.
תפקיד המחנך ליצור את התחלת הכניסה בצורה נעימה וטובה, ליצור לחניך רצון להמשיך את הדרך שאותה הוא מציג לו. אם פעולה זו נעשה באופן ראוי, בדרך כלל גם החניך ירצה להמשיך בדרך הזאת.
חינוך אמיתי לא נשאר רק בתחילת הדרך, אלא מתממש כאשר החניך ממשיך מעצמו בפועל את הדרך שאותה חינכו אותו. אותה דרך שהייתה גנוזה בתוכו כבר קודם לכן. היטיב לתאר זאת בעל "חובת התלמידים" (להאדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנא, עמ' ז-ח):
"פשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חינוך....
תיבת "חינוך" נאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפועל...
צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה ולגלותה ולהפריחה, והיה ליהודי נאמן עובד את ה', בתורתו מעצו יחפץ ומדרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה...
כל נפש ילד ישראל אוצר של קדושה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעול בו".
נמצאנו למדים, שחינוך זה הוצאה מהכוח אל הפועל, גילוי דבר שהיה גלום כבר קודם לכן.
כדי ליצור חינוך טוב ואמיתי, אנו נדרשים להאמין שמהות החינוך כבר קיים בחניך, ותפקיד המחנך הוא רק לגלות אותה. המחנך יוצר את ההתחלה של דרך החינוך, שכבר קיימת אצל החניך, על מנת שהחניך יגלה בפועל את היסודות שהיו טמונות בתוכו.
הרב קוק (הסכמות הראי"ה פ"ח) כותב את הדרך כיצד לגשת לחינוך הנערים:
"בבואנו לחנך את הנער עלינו לשוב ולהסתכל בנשמת הנער, הננו חייבים להבין את דרכו כדי שנוכל לחנכו על פי דרכו, ואז רק אז, בטוחים נהיה שהתוצאה של חינוך כזה תהי אותה שאיפה אשר אנו עורגים כי "גם כי יזקן לא יסור ממנה".
שנזכה בעז"ה ליצור כל הזמן התחלות טובות, ולממש מן הכוח אל הפועל את הכוחות שה' נתן לנו. ודרך כך ה' הטוב יעזרנו לעשות נחת רוח לפניו, וכל ימינו נהיה בהתקדמות מתמדת לעשו רצון ה'.
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן".
המילה חניכיו היא מילה יחידאית בכל התורה. רש"י על הפסוק מבאר לנו את משמעותה: "חניכיו - חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן (משלי כב ו) "חנוך לנער", (במדבר ז יא) "חנכת המזבח", (תהלים ל א) "חנכת הבית"."
נראה מתוך דברי רש"י שמשמעות המיל "חינוך" הוא התחלה של שימוש במשהו חדש.
משמעות זו, ניתן לראות גם על הפסוק העוסק באותם הפטורים מיציאה למלחמת מצווה (דברים כ, ה): "וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ". ומבאר שם רש"י: "ולא חנכו - לא דר בו. חנוך לשון התחלה". שוב אנו רואים שחינוך זוהי התחלת הדרך.
כשאנו רוצים לחנך אנו צריכים ליצור לחניך את תחילת הדרך. את המשך הדרך החניך כבר יבחר בעצמו. חינוך אמיתי זה ליצור את תחילת הכניסה של האדם למשהו שהוא עתיד לעשות אותו. יש הטועים לומר שהכול תלוי במחנך, ומסתבר שאין זה נכון. תפקיד המחנך הוא להכניס את החניך בצורה הטובה ביותר לקראת השליחות שבה החניך נמצא. את שאר התהליך החניך יעשה כבר בעצמו.
תפקיד המחנך ליצור את התחלת הכניסה בצורה נעימה וטובה, ליצור לחניך רצון להמשיך את הדרך שאותה הוא מציג לו. אם פעולה זו נעשה באופן ראוי, בדרך כלל גם החניך ירצה להמשיך בדרך הזאת.
חינוך אמיתי לא נשאר רק בתחילת הדרך, אלא מתממש כאשר החניך ממשיך מעצמו בפועל את הדרך שאותה חינכו אותו. אותה דרך שהייתה גנוזה בתוכו כבר קודם לכן. היטיב לתאר זאת בעל "חובת התלמידים" (להאדמו"ר קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנא, עמ' ז-ח):
"פשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חינוך....
תיבת "חינוך" נאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפועל...
צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה ולגלותה ולהפריחה, והיה ליהודי נאמן עובד את ה', בתורתו מעצו יחפץ ומדרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה...
כל נפש ילד ישראל אוצר של קדושה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעול בו".
נמצאנו למדים, שחינוך זה הוצאה מהכוח אל הפועל, גילוי דבר שהיה גלום כבר קודם לכן.
כדי ליצור חינוך טוב ואמיתי, אנו נדרשים להאמין שמהות החינוך כבר קיים בחניך, ותפקיד המחנך הוא רק לגלות אותה. המחנך יוצר את ההתחלה של דרך החינוך, שכבר קיימת אצל החניך, על מנת שהחניך יגלה בפועל את היסודות שהיו טמונות בתוכו.
הרב קוק (הסכמות הראי"ה פ"ח) כותב את הדרך כיצד לגשת לחינוך הנערים:
"בבואנו לחנך את הנער עלינו לשוב ולהסתכל בנשמת הנער, הננו חייבים להבין את דרכו כדי שנוכל לחנכו על פי דרכו, ואז רק אז, בטוחים נהיה שהתוצאה של חינוך כזה תהי אותה שאיפה אשר אנו עורגים כי "גם כי יזקן לא יסור ממנה".
שנזכה בעז"ה ליצור כל הזמן התחלות טובות, ולממש מן הכוח אל הפועל את הכוחות שה' נתן לנו. ודרך כך ה' הטוב יעזרנו לעשות נחת רוח לפניו, וכל ימינו נהיה בהתקדמות מתמדת לעשו רצון ה'.
הרב הלל מרצבך
