"דודה שלי ז"ל, חלתה באופן קשה מאוד במחלה הארורה", פותח הרב אביהו שוורץ בסיפור אחד מני רבים על הרב מרדכי שרעבי זיע"א. "היא עברה ניתוח, שבמהלכו הורידו לה חלק גדול מהמעיים, ולאחריו הרופאים כבר הרימו ידיים. הגרורות של המחלה התפשטו ולא היה להם מה לעשות. בכל זאת, אני ידעתי למי לפנות. הגעתי לרב שרעבי זצוק"ל וביקשתי ברכה עבורה. סיפרתי לו שדודה שלי גומלת חסדים, ומאוד עזרה לנו בקניית בית בירושלים. הרב שמע אותי ואמר: 'ככה עזרה לך הדודה? היא תהיה בריאה! אין לך מה לדאוג!' באמת, כעבור שבועיים הרופאים ערכו לה בדיקות נוספות, והם היו המומים. התוצאות הראו שאין זכר למחלה, והיא הבריאה לגמרי. היא חיה אחר כך עוד למעלה מעשרים שנה, ונפטרה בשיבה טובה".
הרב חיים אביהו שוורץ, מבכירי הר"מים בישיבות מרכז הרב ובית אל, מלמד וכותב שנים רבות מתורת רבותיו – הרב צבי יהודה והרב ר' אברום שפירא זצ"ל, ומרבנים נוספים מהם למד במהלך חייו. מה שפחות מוכר לציבור הוא הלימוד המיוחד והקשר החם לו זכה עם המקובל האלוקי, הרב מרדכי שרעבי. לרגל יום ההילולא של הרב שרעבי, שחל השבוע בכ' חשוון, מספר הרב שוורץ על מעט מן האור המיוחד של הצדיק.
"סיפורים כאלה כמו על הדודה שלי, היו אצל הרב לאלפים", ממשיך הרב אביהו לספר. "בירושלים כולם ידעו שמילה של הרב שרעבי לא שבה ריקם. הרב היה מקבל קהל כל יום, משמונה בבוקר עד אחת עשרה. כמובן הוא היה ער כבר מחצות הלילה, ובשעות הללו היו עומדים בחצר, ליד עץ הערבה בחצר של רחוב שילה 6, עשרות ולפעמים מאות אנשים שבאו אליו בכל יום".
איך התחיל הקשר של הרב עם הרב שרעבי?
"ההיכרות שלי עם הרב התחילה דרך אשתי. עוד לפני שהכרנו, אשתי הייתה קשורה מאוד לרבנית ע"ה. הרבנית הייתה אשת חסד, ותפקדה כמו ארגון חסד שלם. צריך להבין שכיום האזור של מחנה יהודה ומקור ברוך נחשב ליוקרתי, אבל פעם במקום בתים היו שם פחונים וצריפונים למיניהם, והאוכלוסייה שם הייתה במצב לא פשוט. הרבנית נרתמה לסייע לכל הנזקקים באזור, ובכל שנה לפני החגים הייתה שולחת למשפחות במצוקה בגדים לילדים, חולצות ונעליים. היא הייתה אוספת מבעלי חנויות ומעבירה לנזקקים. כשההיקף של מעשי הצדקה שלה התרחב, היא נעזרה בבנות שלמדו במכללה בירושלים, והפעילה אותן כשליחות שלה למעשי חסד. היא עצמה הייתה מתחבאת כדי שלא יחזיקו לה טובה, ושולחת את הבנות להניח את הדברים בבתים של המשפחות. אשתי הייתה אחת מאותן בנות, והיא נקשרה מאד לרבנית. כשרצינו להתחתן, היה ברור לנו שנגיע לרב להתברך, וזכינו גם להדרכות לחיי הנישואין. ראינו בחוש איך כל הדיבורים של הרב מתקיימים אחד לאחד. זכינו, והקשר המשיך עוד לאורך כמה וכמה שנים".
ימי ראשית
הרב מרדכי יהודה יפת תעיזי-שרעבי נולד במחוז 'שרעב' בתימן. בינקותו התייתם מהוריו, וגדל בשנות ילדותו אצל סבו, הרב אברהם יפת-תעיזי, שלימדו תורה. בשלב מסוים דבק ברב המחוז 'שרעב', הרב חיים סינוואני זצ"ל, שמצידו דאג לטפח את הילד המיוחד במעלות התורה. בגיל צעיר מאוד לקח אותו אב בית הדין של העיר 'שרעב', הרב סאלים סאעד זצ"ל, לשמש לצידו בהוראה. בגיל ארבע עשרה יצא לשליחות של הרבצת תורה, והתמנה ל'מורי' שלימד ילדים צעירים ממנו. באותה שנה נשא לאישה את הרבנית לאה ע"ה. שנה לאחר מכן נסמך לרבנות ודיינות בידי רבני שרעב, ושמעו כגדול בתורה הלך והתפרסם ברחבי תימן.
"השקידה וההתמדה בתורה של הרב שרעבי, הייתה נדירה ממש" מאפיין הרב אביהו. "כבר מילדותו הוא היה שקדן עצום בתורה. הרבנית ע"ה סיפרה לאשתי, שכבר בגיל חמש הרב ידע כבר את כל התנ"ך בעל פה. לאחר מכן למד את כל ששה סדרי משנה והתלמודים בעל פה, ולכן כבר בגיל צעיר מאד מינו אותו להיות מלמד. השידוך שלו עם הרבנית לא היה כל כך פשוט – היו כאלה שהתנגדו לחתונה שלהם בטענה שהרב הוא ממשפחת האצולה של יהודי תימן שמיוחסים לדוד המלך, ואילו הרבנית הייתה 'רק' ממשפחה של אבות בתי דין. הם חשבו שכביכול יש בזה ירידת מדרגה. בכל אופן, הרב לא הקשיב למתנגדים והתחתן עם הרבנית שהייתה מאוד צעירה, בערך בת תשע. הם חיו כמה שנים בתימן, ואחרי כן החליטו לעלות לארץ".
נסיבות עלייתם של הזוג הצעיר לארץ כרוכות בתורת הסוד, בה היה הרב שרעבי בקיא ורגיל כבר מצעירותו. הוא למד קבלה אצל הרב סינוואני זצ"ל וכן אצל הרב משומר שמואל ניסים זצ"ל שהיה רבם של המקובלים בעיר עָדֶן, ורכש בקיאות רחבה בכל מכמני תורת הסוד. באותן שנים ערך גם תעניות וסיגופים לרוב, והתעלה במעלות התורה והיראה. בהיותו כבן עשרים, נגנב סכום כסף גדול מביתו של מושל העיר בה התגורר הרב, ואותו מושל, כדרך הגויים, גלגל על יהודי העיר את האשמה. הרב נאלץ להשתמש בספר קבלה שנקרא 'גורלות אחיתופל', באמצעותו גילה את מקומו של הכסף הגנוב, וכך התבטלה הגזירה. כדי שלא יבקשו ממנו לשוב ולהשתמש פעמים נוספות בקבלה מעשית, החליט הרב שרעבי לעלות לארץ ישראל, בה לא ידעו מכל העניין.
"בתחילת דרכם בארץ גרו הרב והרבנית בעיר רחובות במשך תקופה מסוימת" מספר הרב אביהו. "הרב רצה אז ללכת לעבוד בפרדסים של ארץ ישראל. הבעיה הייתה שכשהוא ניסה את כוחו בעניין, הידיים שלו התמלאו יבלות והוא סבל מכאבים. הרבנית אמרה לו שישב ללמוד, והיא תפרנס אותם. לאחר מכן הם עלו לירושלים, שם הרב דבק בגדולי עיר הקודש. הוא למד בישיבת המקובלים 'בית אל' ובישיבה של הרב עוזיאל זצ"ל. הרב היה לומד, והרבנית עבדה כבלנית במקווה. הם גרו בחדר קטנטן, עד שהם עברו לבית ברחוב שילה 6, שם קיימת כיום ישיבת המקובלים שייסד הרב – ישיבת 'נהר שלום'.
"מי שעזר מאוד לרב להתפרנס באותן שנים, היה ד"ר משה וולך המפורסם, המייסד של בית חולים 'שערי צדק'. איכשהו, ד"ר וולך ידע שהרב שרעבי, שהיה אז עדיין די צעיר, הוא משהו מיוחד. הוא סידר לרב אפשרות ללמד שיעורים וכך לחיות יותר ברווח. אחרי שהרב עבר לבית הקטן ברחוב שילה, הוא התחיל להקים שם, ממש בעשר אצבעותיו, קהילה שלמה של תלמידי חכמים. הוא התחיל לקרב יהודים שהיו בעלי בסטות בשוק מחנה יהודה, ושכנע אותם לבוא – בשלב ראשון – למנחה וערבית, אחר כך עודד אותם להתפלל ותיקין וכך הלאה, עד שאותם בעלי בתים פשוטים הפכו לתלמידי חכמים מופלגים.
"עם הזמן, הרב התחיל ללמד את החבורה שהתקבצה שיעור קבוע בכל בוקר אחרי תפילת ותיקין" ממשיך הרב אביהו ומתאר, "הם היו לומדים רמב"ם על הסדר עם כסף משנה, ואחר כך טור ובית יוסף. מבין התלמידים שהשתתפו באותם שיעורים, היה למשל אביו של הרב בניהו שמואלי שליט"א – המקובל הרב שלום שמואלי שליט"א, שכיום כבר חצה את גיל המאה. עוד תלמיד חשוב היה רבי שלום רפאלי, שהיה גם השמש של הרב. הילדים של הרב רפאלי צמחו כולם בעקבותיו ונעשו תלמידי חכמים מופלגים".
נוסף על אלו היו באים לרב שרעבי תלמידי חכמים מכל רחבי ירושלים, ביניהם למשל גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
"כשהרב עובדיה הספיד את הרב שרעבי, הוא העיד ואמר: "הרב ידע ש"ס בבלי, עם רש"י תוספות ומהרש"א בעל פה, מילה במילה. עוד הוא אמר שהרב היה גדול הדור ולא היה כמוהו בלימוד הקבלה", מעיד הרב אביהו. "הרב עובדיה הגיע לרב שרעבי בעקבות חמיו, הרב פטאל ע"ה, שהיה תלמיד של הרב שרעבי בקבלה. בכל פעם שהוא היה מגיע, הרב שרעבי היה מתעניין באילו מקרים עוסקים כעת בבית הדין. הרב עובדיה היה מספר, והרב שרעבי היה מיד פורס את הסוגיות מכל הש"ס שנוגעות לדיון, עם דעות הראשונים והאחרונים. ללא ספק, הרב שרעבי היה כולו תורה – בנגלה ובקבלה".
בירושלים של מעלה
לאחר מלחמת השחרור, שבה נפל הרובע היהודי ויחד אתו ישיבת המקובלים העתיקה – ישיבת בית אל, הרב שרעבי נטל את העול על שכמו, לייסד מניין של יהודים שיתפללו על פי הכוונות בסידור הרש"ש. הוא דאג להעמיד דור של תלמידים העוסקים בתורת הסוד, ביניהם: הרב יהודה גץ, הרב ציון ברכה, הרב מרדכי עטייה ראש ישיבת 'החיים והשלום' ועוד, זכר צדיקים לברכה.
"מבין השיעורים של הרב שרעבי, הייתה חשיבות מיוחדת לשיעור שהוא היה נותן בשבת", ממשיך לספר הרב אביהו. "השיעור היה נמשך משתים עשרה וחצי עד אחרי הצהריים – כשהשעה השתנתה בין החורף לקיץ – לקראת תפילת מנחה. הרב היה מלמד מספר עץ חיים או שער הכוונות, ולפני החגים היו לומדים את סדר הכוונות של הרש"ש לאותו מועד. במהלך השיעור, הרב לא היה יושב עם ספר. אחד התלמידים – בדרך כלל הרב שלום שמואלי – היה מקריא, והרב היה יושב, לפעמים עוצם עיניים ולפעמים לא, אבל היה מתקן בעל פה את הקורא: "דילגת מילה – תחזור", הכל מכוח הזיכרון".
על השיעורים הללו מספר הרב אביהו מחוויה אישית, כיוון שלמשך תקופה מסוימת גם הוא נמנה על המשתתפים הקבועים בשיעור.
"הרב שרעבי אמר לי: 'אם יש לך חשק ללמוד קבלה – תבוא!' הוא הסביר, שפעם התירו ללמוד קבלה רק לנשואים שעברו את גיל ארבעים, אבל בימינו הדברים השתנו. דעתו הייתה, שכיום כל מי שכבר התחתן ומרגיש בנפשו חשק גדול ורצון ללמוד קבלה – יכול לגשת ללימוד הזה".
"הרב אמנם אמר לי לבוא, אבל אני אמרתי לו שאני לא מבין כלום. בשבילי, מה שהם לומדים מהספר זה כמו לקרוא סינית! הרב לא נבהל מהתשובה שלי, ואמר: 'סמוך עלי! שנה אחת תבוא לשיעורים בלי להבין כלום, אבל אחר כך – אתה תרכב על הסוס!' באמת הייתי משתדל לבוא לשיעורים בשבת, והייתי הולך ברגל מקרית משה עד מחנה יהודה. לפעמים רשמתי לעצמי במוצאי שבת נקודות שהצלחתי להבין".
בסופו של דבר, הרב אביהו לא חצה את מחסום השנה הראשונה: "אחרי כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי אמנם חייל מילואים, אבל בגלל המלחמה גייסו אותי למשך חצי שנה".
גם אחרי המלחמה לא יכול הרב אביהו לחזור ללמוד אצל הרב שרעבי, מכיוון שהוטלה עליו שליחות מאת הרב צבי יהודה. באותם ימים הוקם היישוב קשת, והרב צבי יהודה, כדי לעודד את ההתיישבות בגולן, שלח כמה וכמה מתלמידיו לגור בקשת. "היה לי קצת קשה עם הצורך ללכת לקשת", משתף הרב אביהו. "דיברתי אז גם על זה עם הרב שרעבי, והוא אמר ללכת לפי דברי הרב צבי יהודה. לכן לא יכולתי להמשיך להתמיד בשיעורים. בכל אופן, כדאי לציין שהגיעו לשיעור הזה יהודים מכל רחבי ירושלים – לאו דווקא ספרדים. גם חרדים אשכנזים ממאה שערים, הרבי מבעלז ועוד. היו שם בין עשרים לשלושים איש, שביניהם היו גם תלמידי חכמים גדולים".
בכי על החיילים
הרב אביהו ממשיך ומתאר אווירה ירושלמית מתוקה של שבת קודש: "הייתה אווירה מיוחדת במינה בשיעורים האלה. הרב שלום רפאלי היה מחלק תה וקפה לכולם – כל אחד לפי הזמנה, וגם היה מחלק מלפפונים.
"באחד השיעורים, הרב התבטא ואמר שיש כאלה שצריך להיזהר ולהתרחק מהם. היה שם יהודי מבוגר שהיה מגיע ממאה שערים. הוא בעצמו כתב ספרים בקבלה, והיה מגיע לשיעורים. הוא שאל את הרב למי הוא מתכוון: 'הרב יגיד לנו באופן ברור למי הוא מתכוון! ממי צריך להתרחק?' הרב אמר לו שהוא יודע לבד על מי מדובר. היהודי שאל: 'הציונים הכופרים?' הרב ענה לו: 'לא עליהם אני מדבר. אני מדבר על יהודים שלובשים בגדים כמוך! עם שטריימל ומעיל!' היהודי התפלא מאוד, איך ייתכן שצריך להתרחק מאנשים כאלה. הרב הסביר לו: 'אני מדבר על כאלה שכופרים בקבלה ואומרים שצריך ללמוד רק נגלה שבתורה, בלי נסתר!'
"עם הזקן הזה היו הרבה עניינים במהלך השיעורים. הוא היה מרבה להעיר הערות, והרב שרעבי היה עונה לו לא פעם בדברים קשים. אחרי שהוא היה מעיר משהו, הרב אמר לו: 'אתה לא אתנו בכלל! אנחנו פה ואתה שם…'. באותו זמן היה במרכז הרב הרב יעקב אליאור שהכיר כל מיני ירושלמים, והוא הסביר לי שהזקן הזה היה בצעירותו בין אלה שביזו את הרב קוק, וכעת הרב שרעבי עושה לו תיקון בזה שהוא אומר לו כל מיני מילים קשות.
"בכל מקרה, למחרת באתי עוד פעם לרב שרעבי ואמרתי לו שנפגעתי מכך שהרב כביכול הסכים עם היהודי הזה שצריך להתרחק מהציונים, רק שבמקרה לא עליהם הרב דיבר. הרב הרגיע אותי, ואמר שחס ושלום, הוא לא התכוון למה שהבנתי. הוא אמר לי: 'דע לך שהם טועים טעות גמורה, כל הדרך שהם הולכים בה ביחס לציונים היא טעות גמורה! אצלנו פה בישיבה אנחנו מתפללים כל יום על המדינה ועל הצבא!'
"בנושא הזה שמעתי גם עדות מקרוב משפחה שלי שלמד בישיבת פורת יוסף, והלך לשאול את הרב שרעבי על המחלוקת שהייתה בין הרב קוק לבין הרב זוננפלד סביב היחס לקירוב רחוקים, ובפרט לחילונים בוני המדינה. הרב אמר לו בנחרצות: 'ודאי שהרב קוק צודק! זאת משנה מפורשת – הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. הרב בעצמו היה מקבל לעצה ולברכה הרבה אנשים מכל הסוגים. גם חילונים היו באים אליו, ואת כולם הוא קיבל".
בקשר לאכפתיות של הרב מחיילי צה"ל, מוסיף הרב אביהו סיפור מופלא: "הרבנית סיפרה פעם, שלילה אחד התעוררה באמצע הלילה ושמעה את הרב בוכה מאוד. היא מיהרה לקום, וראתה את הרב יושב על הרצפה ובוכה בדמעות שליש. כשהיא שאלה מה קרה, הרב ביקש ממנה שלא תחזור לישון אלא תצטרף אליו לאמירת תהילים, באמרו: 'יש עכשיו הרבה חיילים פצועים, וצריך להתפלל עליהם!' הרבנית לא שאלה מאיפה הרב יודע, אבל בבוקר היא התעניינה מה מדווחים בחדשות. היא שמעה שמשאית מלאה חיילים התהפכה בסיני. החיילים שישבו במשאית היו זרוקים בשטח כשאף אחד לא יודע כלום על המצב שלהם. רק הרב שרעבי, שישב בחדר שלו בירושלים, דווקא הוא ידע והתפלל. באמת גם היו דיווחים על ניסים גדולים מאותה תאונה, שהתרחשו בעקבות התפילה של הרב".
שיח שרפי קודש
לצד גדולתו בתורה של הרב שרעבי, הופיעה אצלו בגלוי רוח הקודש. "הרב אמר פעם שרבנים מפחדים ממנו", נזכר הרב אביהו בחיוך. "הוא הסביר שאנשים מספרים עליו שהוא יודע לקרוא במצח שלהם כל מה שהם עושים, אז הם מפחדים. הוא אמר שיש כאלה שבגלל הפחד הזה חובשים את המגבעת נמוך כדי לכסות את המצח, רק שהם לא יודעים שהרב יודע לקרוא אותם גם דרך הלחיים…"
מכיוון אחר מוסיף הרב אביהו, שרבי דוד אבוחצירא סיפר על היחס בין סבו הגדול, הבבא סאלי, לבין הרב שרעבי. "רבי דוד סיפר, שהבבא סאלי שלח שליח אל הרב וביקש ממנו כך: היות שהוא יודע שרבי יעקב אבוחצירא ע"ה מרבה להופיע אצל הרב שרעבי, בגלל שהוא מרבה ללמוד בספרים שלו, הוא מבקש שהרב ישאל את רבי יעקב על שורש נשמתו של הבבא סאלי. הבבא סאלי אמר שהוא ירא לשאול בעצמו, ולכן הוא מבקש מהרב שישאל במקומו. באמת, למחרת הרב שרעבי שלח שליח עם תשובה, שרבי יעקב אמר לו שנשמת הבבא סאלי חצובה מנשמת חזקיהו המלך, ומי שמתברך ממנו הוא כאילו קיבל ברכה מחזקיהו המלך. מהצד שלו, הרב שרעבי מאוד העריך את הבבא סאלי, ואמר עליו שהוא גדול הדור בקבלה".
הרב אביהו מעיד על גדול נוסף שהיה בקשר עם הרב שרעבי – הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "בכל פעם שהייתי בא לרב אליהו, הוא היה שואל אותי מה שלום הרב ומה קורה אצלו. הוא ידע שיש לי קשר איתו, ותמיד רצה לדעת אם יש איזשהו חידוש מבית המדרש של הרב. כשהרב שרעבי נפטר, הוא השאיר צוואה שדווקא הרב מרדכי אליהו יטפל בכל עניני הקבורה שלו, ובאמת כך היה".
הרב אליהו לא רק טיפל בקבורה אלא גם הספיד בהלווייתו של הרב: "אני זוכר עד היום את השאגה של הרב אליהו: "ווי לארעא דישראל דחסרה האי גברא רבה!" (= אוי לארץ ישראל שחסרה את האדם הגדול הזה). פרשת השבוע אז הייתה חיי שרה, שבה מסופר על מערת המכפלה – פתח גן עדן, והרב אליהו אמר שהרב שרעבי עולה ישר לגן עדן, אבל אנחנו צריכים לדאוג על עצמנו כעת. הוא הגדיר אז את הרב שרעבי בתור 'עמודא דצלותהון דישראל', כלומר, עמוד התפילה שמחזיק את עם ישראל".
יותר מבחייהם
כאמור, הרב שרעבי ייסד את ישיבת המקובלים 'נהר שלום', על שמו של הרש"ש. את המקום בנה הרב בעצמו, ועמל להחזיק אותו ואת האברכים שלמדו בו מבחינה גשמית ורוחנית. תלמידיו מעידים שהרב שרעבי היה דואג להחזיק עוד אברכים וצדיקים רבים, ואוסף עבורם כספים לפי הצורך.
הרב אביהו מספר ששמע מהרב שלום שמואלי על השנים שלאחר פטירת הרב, כיצד הישיבה המשיכה להתקיים בתקופה ההיא: "הרב שלום אמר, שלא פעם ולא פעמיים היו מגיעים סכומי כסף גדולים ממקומות לא צפויים. פעם אחת, כשהישיבה הייתה ממש במצוקה ובלי יכולת לשלם לאברכים, הופיע פתאום יהודי שהגיע במיוחד לירושלים כדי להיפגש עם הרב שמואלי. הוא סיפר שבא אליו רב בחלום הלילה, וציווה עליו לתת לישיבה סכום מסוים. הסכום הזה הספיק לכל הצרכים של אותו זמן וגם כדי לסגור את כל החובות שהצטברו. היהודי הוסיף שהרב אמר לו שלא ידאג, והוא יקבל פי כמה בחזרה מן השמיים. היהודי קיבל בחלום הכוונה מדויקת למי לתת את הכסף, וכך הוא הגיע לתת את התרומה. אותו יהודי סיפר שהוא שאל בחלום מי הרב הדובר אליו. התשובה הייתה, כמובן – הרב מרדכי שרעבי".
בניה זית
