ויאהבה

 

אהבה נצחית וקדושה

אין ולא היה ולא יהיה סיפור כסיפור המופלא הזה, ביופי, בהדר, בקדושה, בשגב ובנצח של התיאור מופלא של המפגש בין יצחק לרבקה. סיפור האהבה הטהור והנצחי הזה שהתפאורה שלו נראית אמנם כמו תפאורה של כל כך הרבה סיפורים רומנטיים אחרים, אבל התוך שלו – רצוף קדושה. הכל קדוש ונשגב גם יחד.

ואין נצח כמו התורה הנצחית שיכולה ללמד אותנו שלפעמים חומרי ההשראה שלנו למושג מה זאת אהבה באים מבורות אחרים, בארות אחרים, נשברים. אין כמו הסיפור הזה שבא לתת לנו כח אינסופי בדבר שכולנו יודעים שהוא החשוב ביותר באמת.

ששים ואחד פסוקים עוסקת התורה רק בסיפור השידוך – באר, מים, לבן, בתואל, גמלים וכו' – ורק לאחר מכן, בפסוקים החותמים את הפרק, מתוארת הפגישה עצמה. נדמה כי כל מה שהיה בעולם עד עכשיו, מתחילת התורה ועד הנה – הוא רק כמסדרון, כפרוזדור לקראת הפגישה הזו.

תפאורה של סרט הוליוודי

שתי דמויות עומדות להיפגש כאן. שתי הדמויות הכי שונות והפוכות זו מזו בעולם. בעצם, כל שידוך בין בני זוג הוא בין שתי דמויות הפוכות, אבל כאן נראה שכל דמות באה מרקע אחר לגמרי, הרבה יותר מאשר בכל שידוך אחר.

יצחק לא רק גדל אצל אברהם ושרה, אלא הוא כבר עבר את ניסיון העקדה, הוא נמצא במדרגה אחרת ועליונה לגמרי. הניגונים שלו הם ניגוני העוקד, הנעקד והמזבח. הוא בא 'מבוא באר לחי רואי' ומביא את הגר חזרה אל אביו. ורבקה? היא מגיעה מביתו של אביה ובתואל ואחיה הגדול לבן, שפינה הרגע את ביתו מעבודת הגילולים. שם היא גדלה.

והנה הפגישה מתרחשת –

וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים.

גם רבקה באה מהדרך ואף היא נושאת את עיניה ורואה –

וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת יִצְחָ֑ק...

זה נשמע כמו תפאורה קלאסית של סרט קולנועי – מדבר, אביר על גמל, נסיכה צעירה – רק את פס הקול עוד נשאר להוסיף… בהוליווד התסריט היה כנראה ממשיך כשהאביר היה קד קידה לפני הגברת המהודרת והיא מצידה יורדת מעל הסוס שלה ומחווה חזרה כלפי אהובה. אבל מספיק עם השטויות, תראו מה קורה פה אצלנו בסיפור –

יראה שמביאה לאהבה

וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל

היא עוד לא יודעת שזה האיש המיועד לה אבל היא מרגישה את זה ובאופן כמעט אינסטנקטיבי היא מפילה עצמה ארצה. אונקלוס מתרגם את הנפילה הזו –

וְאִתְרְכִינַת מֵעַל גַּמְלָא

לא שהיא נפלה ונחבלה אלא שהיא הרכינה את עצמה, התכופפה כל כך עד שביראתה היא נטתה כלפי מטה.

וַתֹּ֣אמֶר אֶל הָעֶ֗בֶד מִֽי הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַֽהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד הוּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס.

האחריות שהיא חשה כאשר יצחק בעיניו הקדושות רואה אותה מתבטאת בכך שהיא לוקחת את הצעיף ומתכסה בו. הסיפור יסתיים עוד מעט במילה 'ויאהבה' שתופיע שם בפעם הראשונה, אבל ההתחלה היא דווקא ב-יראה.

בסיפורים בני ימינו זה הולך בדרך כלל כאשר הוא הסתכל עליה והיא 'התאהבה' בו ממבט ראשון אהבה טוטאלית, אבל אצל יצחק ורבקה ה-'ויאהבה' לא יגיע מיד אלא רק בסוף הפרק. יודעים מה זו 'אהבה עיוורת', ביטוי שאוהבים היום להשתמש בו? הכוונה היא שנתתי ליצרים שלי לתעתע בי, נתתי לדברים החיצוניים להתגרות בי, כך שלא יכולתי לראות את הפנימיות, את האישיות, את התוכן, את השאיפה ואת הנצח.

משמעות תגובתה של רבקה של 'ותיפול ותתכס' היא שאם אני עומדת עכשיו לקראת 'והיו לבשר אחד', ליצור את המושג הפנימי של הזוג היהודי הראשון, של אהבה שתהפוך לנצח – אז הדבר הראשון שאני צריך או צריכה היא לא לתת לדברים החיצונים להופיע טרם זמנם. הם עוד יופיעו בזמנם – כעת אני מתכסה בצעיף.

כמו בחור צעיר

ואם נדמה לנו שמדובר פה במלאכים, שזה לא ריאלי אצלנו, או שאולי אפילו גם לא כל כך נכון לנהוג ככה – בואו נביט בפרשה הבאה, שם לוקחת אותנו התורה, אולי בפעם היחידה בכל המקרא כולו אל תוך הזוגיות הכי אינטימית בין בעל ואשה, שנראית הכי הפוכה מ-'ותקח את הצעיף ותתכס'. שם, אבימלך, מלך פלישתים ישקיף בעד החלון  –

וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ

רעי ואהובי, המראה הזה שרואה אבימלך מתרחש בגרר עשרות שנים אחרי השידוך הזה, אחרי החתונה הזו, ואבימלך מהסיבות הברורות שלו, מהחיפוש היצרי ההוליוודי שלו, ישקיף בעד החלון, ויראה את יצחק בהתרגשות של בחור צעיר שרק עכשיו התחתן – מצחק את אשתו. לשם מגיעים כשהשידוך מתחיל מיראה שמביאה לאהבה. יראה איננה פחד אלא לאן אני חותר, ומתוך נטילת אחריות על מה שהולך להיווצר פה. לדעת את גדול המעמד. זה לא כסף קטן שעובר לסוחר…

סדר האהבה

וחזרה אל יצחק. העבד מספר לו את כל מה שהיה בחרן, אבל יצחק צריך עכשיו ללמוד את רבקה –

וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת רִבְקָ֛ה וַתְּהִי ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ.

פסיכולוגים בגרוש יסבירו שיש פה איזה תסביך אדיפוס או משהו כזה, אבל זה שטויות, שיהיו בריאים. מה שיש פה זה אדם בן ארבעים שמתנחם אחרי אמו הישישה שנפטרה כבר מזמן בשיבה טובה, והניחום היחיד שלו הוא האהבה שמתחילה עכשיו לפי סדר מאוד ספציפי, כפי המתואר בפסוק. אם אנחנו היינו כותבים את התסריט הזה היינו מן הסתם מסדרים אותו אחרת לגמרי – ראשית הוא התאהב בה והיא בו, ואז הוא לקח אותה, הם החליטו להתחתן, ואז הם סיפרו להורים, ארגנו חתונה והאהבה הייתה ממש מהשמיים. אבל בואו נראה את סדר הסיפור כפי שהוא מסופר בפסוקים שלנו – התורה מדגישה שראשית יצחק הביא את רבקה אל אהל שרה אמו. מדוע המילים הללו חשובות? למה לא לומר בפשטות שהוא לקח אותה לאישה, כמו שמתואר אצל זוגות אחרים? תראו את מה שאומר רש"י –

ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

היא בדיוק שרה אמו! חשבתי פעם על זה שמאז מות שרה ועד שבאה רבקה חלף די זמן רב, כמה שנים, ולכאורה – אברהם ויצחק היו אמורים גם הם להדליק נר בכל ערב שבת אחרי ששרה נפטרה, ואם כן – מה החידוש בכך שפתאום עכשיו כשבאה רבקה היה נר? התשובה היא – שרק הנר שלה היה דולק מערב שבת ועד ערב שבת הבאה ברצף. זה הנר של אמא, האור שיכול להפוך את כל השבוע לשבת אחת גדולה. יצחק ימשיך לצאת לשדה, לבאר לחי רואי, אבל מי ידאג שבאוהל יהיה שבת?

הוא גם ראה שהברכה שוב חזרה להיות בעיסה ונזכר בסיפור שכשבאו המלאכים לספר על הולדתו הצפויה – שרה הלכה וקיימה 'לושי ועשי עוגות' והברכה הייתה מצויה בעיסה.

ועוד דבר שהוא ראה עכשיו – את הענן קשור מעל האהל ובוודאי נזכר במקום שבו הוא ואביו ראו את הענן הקשור – מעל הר המוריה, כפי שהיה כשהלכו שם 'שניהם יחדיו' אל העקדה, והבין שמעכשיו גם האהל הפרטי שלו יהפוך ויהיה מקדש, והענן יהיה קשור עליו.

'ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה' פירושו הוא שככל שהיא יותר אשתו – כך האהבה ביניהם הולכת וגדלה.

'וינחם יצחק' – איה סופר, איה אֹמן, איה מושך בחרט שיוכל לצלם בתוכנו את התמונה הזו כדי שהיא תדחה את כל התמונות האחרות? – 'ויאהבה'.

א"מ