הרב יצחק חי זאגא
לפרשת תולדות
א. ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר.. הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כה, ל) והוא עיף - ברציחה (רש"י)
עייפותו הנוראה של עשו מתפרשת על ידי רש"י, כאות למי שעסוק שלא בעבודת ד' לשון המעטה. כביכול, אדם שמגיע לעייפות נוראה כזו, עד שלא ידע לזהות מהו האוכל העומד לפניו, ויכנהו על פי צבעו, האדום אדום הזה, הוא איננו עובד ד'. ופתגם מפורסם בפי העם על בסיס הפסוק בדברים כה, יח - 'ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים' - אם אתה עיף ויגע, משמע שאתה לא ירא אלוקים. השאלה היא כמובן מדוע?
מסביר רבינו עובדיה ספורנו - '..כל כך התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם, עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו..'. עשיו התמכר למלאכתו, עד שכבר לא היה מסוגל לזהות את האוכל שלפניו. יעקב אבינו עומד מול עשיו ותמה. הרי זהו עשיו בכורו של אביו יצחק. הבכור אמור להיות זה שעובד את השם יותר מאחיו. זה שממשיך את דרך ההתעלות והאמונה של אברהם אבינו, אשר הלך כאן בארץ בישרות, הכוספת ומתחברת לשמי שמים, וקרא בשם ד' אל עולם. איך יוכל אדם שכולו מכור לעבודת העולם הזה, להמשיך את דרך אברהם?!
ממשיך הספורנו ומסביר כי משום כך אמר לו יעקב, 'מכרה כיום בכורתך לי' - 'כי בהיות היום כל מגמת פניך אל מלאכתך, באופן שאתה כל כך עייף, שאינך מכיר הנזיד, אין ספק שלא תוכל להתעסק בענייני הבכורה, לשרת לאל יתברך, ולעשות את הראוי לבכור'.
כתב מרן הרב קוק, כי עומס רב מדי, שלא משאיר לאדם מקום לחשיבה והתבוננות, לשקט נפשי והתעמקות, עלול להחליש את כח הרצון, ולהרחיקו מהקב"ה. מחדש מרן הרב, שאפילו אם העומס הוא עומס הנובע ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, עדיין הוא פוגע באדם - 'החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם.. ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' (אורות הקודש ג, עמ' עה).
נראה כי הפסוק המצוטט בדברי מרן הרב, מזכיר את פרשנותו של הגאון בהמשלת משלי חכמה, הרב יעקב תלמיד הגר"א, הידוע בכינויו 'המגיד מדובנא'. סיפר המגיד מדובנא משל על אדם המבקש מהמשרת להביא לו את החבילה שלו מהעגלה שעומדת למטה ברחוב. כשמגיע המשרת למעלה, ניגש לבעל הבית כשכולו מזיע ומתנשף ומודיעו כי הביא את החבילה למעלה, אומר לו בעל הבית בפסקנות, 'לא את החבילה שלי הבאת'. שואל המשרת בפליאה, 'מנין לאדוני לדעת זאת, אם אפילו לא ראה איזו חבילה הבאתי?' פוטר אותו האדון, 'החבילה שלי אינה כבדה, ואם אתה כל כך מזיע, משמע לא את החבילה שלי סחבת'. אמר המגיד מדובנא, זהו פירוש הפסוק, 'ולא אותי קראת יעקב', מאיפה אני יודע זאת? כי יגעת בי ישראל. אם אתה עייף ומתייגע, מרגיש לאות נפשית והחלשות של כח הרצון, משמע אינך נמצא במצב של עבודת ד' אמיתית. מי שבאמת עובד ד', הריהו שמח ומאושר, ורצונו מלא בעוז ד' (משלי יעקב, פרשת נצבים תיג).
מסיים מרן הרב קוק, 'אור הקודש - בעוז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה.. והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלקית..'. האור המסתתר בתוך האדם, בתוך רצונו הפנימי, זקוק להמעטת הטורח, שתאפשר לו לזרום ולהתעלות, להאיר ולהתמלא בעוז של רצון חופשי ורענן, להיות בריא ומאושר ונכון לעבודת השם בשמחה ובגבורה.
ב. ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ (בראשית כז, כח) ויתן לך - יתן ויחזור ויתן. האלוקים - בדין. אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך. אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך (רש"י)
נראה כי רש"י התקשה, הכיצד מברך יצחק את עשו, משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, והלא נתן את אלה כבר ליעקב? על כך השיב, שההבדל הוא בכך שעשו מקבל את הדברים ללא תנאי, שלא בדין. ואילו יעקב מקבל בדין. יתן ויחזור ויתן. תלות בלתי פוסקת באלוקים. אם מגיע בדין תקבל, ואם לא אז לא.
לכאורה יש לתמוה על דברי רש"י אלה. הלא ברכת עשו, ברכה גדולה היא משל יעקב. סע לשוייץ ותראה כמה מים זורמים ברחובות ללא כל הגבלה. ואילו כאן בארץ ישראל, 'יתן ויחזור ויתן', תלות בלתי פוסקת בחסדי שמים. מתפללים ומייחלים כל הזמן לירידת הגשם. ואם כן, מי קיבל כאן את הברכה, יעקב או עשו?
על כך התשובה הפשוטה היא, שיעקב זכה בארץ ישראל הצמאה כל הזמן לרחמי שמים, משום שהקשר עם הקדוש ברוך הוא מובנה באקלימה וטבעה של הארץ הזאת. מי שגר בארץ ישראל, מחובר לאלוק, חי איתו ביום יום, מתפלל אליו ללא הפסק, מחובר לשמים בכל אבריו וגידיו, במימיו ושדותיו, ובכל אשר לו. הקשר המיוחד הזה, התלות הזו באלוקים, היא היא ברכת אברהם שניתנה ליצחק, ומונחלת בפרשתנו ליעקב אבינו. המים השוטפים בשוויץ, והנילוס הזורם במצרים, הינם אות לחוסר קשר עם האלוקים. כביכול הקב"ה אומר להם בעת בריאת העולם, קחו את כל מה שאתם צריכים, שלא תצטרכו לפנות אלי שוב. מה שאין כן לאוהביו קוראי שמו. באלה ובתפילתם הוא חפץ כל כך, שאינו נותן להם אלא כדי צרכם עד לפגישה הבאה, אליה הוא מצפה כביכול בכליון עיניים.
ברכתו זו של יצחק אבינו מקבלת את משמעותה המעשית בחומש דברים יא, י - כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
ראשית מבהירה התורה כפי שאמרנו לעיל, שהעובדה שארץ ישראל משתוקקת לגשמי שמים, היא ברכת ד', לעומת ארצות אחרות שהמים זמינים שם לעולם. משום שארץ הזקוקה לרחמי שמים היא ארץ המושגחת ללא הפסק על ידי האלוקים שכל מעייניו בה כביכול, תמיד.
בהמשך לפסוקים אלה, מתחילה פרשת 'והיה אם שמוע', שעם ישראל חוזר עליה שוב ושוב בכל יום בקריאת שמע - וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
ארץ ישראל היא אדמה קדושה המגיבה למעשי היושבים עליה. כשעם ישראל שומע למצוות ד', מתמלא באהבה לד', ועובד את ד' בשמחה. יורדים הגשמים כסדרם, יורה ומלקוש, ואנו זוכים לפירותיה של הארץ בברכה שלימה.
עתה מבינים אנו היטב, מדוע פירש רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב, יד), שהמאבק בין יעקב לעשו, מי יזכה לבכורה ולברכה, היה למעשה מאבק על ירושת ארץ ישראל. משום שהיורש את הארץ הזאת, יורש את הקשר המיוחד עם האלוקים. אשרינו שזכינו לברכת אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הלא היא ברכת ארץ ישראל.
לפרשת תולדות
א. ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר.. הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כה, ל) והוא עיף - ברציחה (רש"י)
עייפותו הנוראה של עשו מתפרשת על ידי רש"י, כאות למי שעסוק שלא בעבודת ד' לשון המעטה. כביכול, אדם שמגיע לעייפות נוראה כזו, עד שלא ידע לזהות מהו האוכל העומד לפניו, ויכנהו על פי צבעו, האדום אדום הזה, הוא איננו עובד ד'. ופתגם מפורסם בפי העם על בסיס הפסוק בדברים כה, יח - 'ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים' - אם אתה עיף ויגע, משמע שאתה לא ירא אלוקים. השאלה היא כמובן מדוע?
מסביר רבינו עובדיה ספורנו - '..כל כך התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם, עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו..'. עשיו התמכר למלאכתו, עד שכבר לא היה מסוגל לזהות את האוכל שלפניו. יעקב אבינו עומד מול עשיו ותמה. הרי זהו עשיו בכורו של אביו יצחק. הבכור אמור להיות זה שעובד את השם יותר מאחיו. זה שממשיך את דרך ההתעלות והאמונה של אברהם אבינו, אשר הלך כאן בארץ בישרות, הכוספת ומתחברת לשמי שמים, וקרא בשם ד' אל עולם. איך יוכל אדם שכולו מכור לעבודת העולם הזה, להמשיך את דרך אברהם?!
ממשיך הספורנו ומסביר כי משום כך אמר לו יעקב, 'מכרה כיום בכורתך לי' - 'כי בהיות היום כל מגמת פניך אל מלאכתך, באופן שאתה כל כך עייף, שאינך מכיר הנזיד, אין ספק שלא תוכל להתעסק בענייני הבכורה, לשרת לאל יתברך, ולעשות את הראוי לבכור'.
כתב מרן הרב קוק, כי עומס רב מדי, שלא משאיר לאדם מקום לחשיבה והתבוננות, לשקט נפשי והתעמקות, עלול להחליש את כח הרצון, ולהרחיקו מהקב"ה. מחדש מרן הרב, שאפילו אם העומס הוא עומס הנובע ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, עדיין הוא פוגע באדם - 'החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם.. ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' (אורות הקודש ג, עמ' עה).
נראה כי הפסוק המצוטט בדברי מרן הרב, מזכיר את פרשנותו של הגאון בהמשלת משלי חכמה, הרב יעקב תלמיד הגר"א, הידוע בכינויו 'המגיד מדובנא'. סיפר המגיד מדובנא משל על אדם המבקש מהמשרת להביא לו את החבילה שלו מהעגלה שעומדת למטה ברחוב. כשמגיע המשרת למעלה, ניגש לבעל הבית כשכולו מזיע ומתנשף ומודיעו כי הביא את החבילה למעלה, אומר לו בעל הבית בפסקנות, 'לא את החבילה שלי הבאת'. שואל המשרת בפליאה, 'מנין לאדוני לדעת זאת, אם אפילו לא ראה איזו חבילה הבאתי?' פוטר אותו האדון, 'החבילה שלי אינה כבדה, ואם אתה כל כך מזיע, משמע לא את החבילה שלי סחבת'. אמר המגיד מדובנא, זהו פירוש הפסוק, 'ולא אותי קראת יעקב', מאיפה אני יודע זאת? כי יגעת בי ישראל. אם אתה עייף ומתייגע, מרגיש לאות נפשית והחלשות של כח הרצון, משמע אינך נמצא במצב של עבודת ד' אמיתית. מי שבאמת עובד ד', הריהו שמח ומאושר, ורצונו מלא בעוז ד' (משלי יעקב, פרשת נצבים תיג).
מסיים מרן הרב קוק, 'אור הקודש - בעוז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה.. והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלקית..'. האור המסתתר בתוך האדם, בתוך רצונו הפנימי, זקוק להמעטת הטורח, שתאפשר לו לזרום ולהתעלות, להאיר ולהתמלא בעוז של רצון חופשי ורענן, להיות בריא ומאושר ונכון לעבודת השם בשמחה ובגבורה.
ב. ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ (בראשית כז, כח) ויתן לך - יתן ויחזור ויתן. האלוקים - בדין. אם ראוי לך יתן לך, ואם לאו לא יתן לך. אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך, בין צדיק בין רשע יתן לך (רש"י)
נראה כי רש"י התקשה, הכיצד מברך יצחק את עשו, משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, והלא נתן את אלה כבר ליעקב? על כך השיב, שההבדל הוא בכך שעשו מקבל את הדברים ללא תנאי, שלא בדין. ואילו יעקב מקבל בדין. יתן ויחזור ויתן. תלות בלתי פוסקת באלוקים. אם מגיע בדין תקבל, ואם לא אז לא.
לכאורה יש לתמוה על דברי רש"י אלה. הלא ברכת עשו, ברכה גדולה היא משל יעקב. סע לשוייץ ותראה כמה מים זורמים ברחובות ללא כל הגבלה. ואילו כאן בארץ ישראל, 'יתן ויחזור ויתן', תלות בלתי פוסקת בחסדי שמים. מתפללים ומייחלים כל הזמן לירידת הגשם. ואם כן, מי קיבל כאן את הברכה, יעקב או עשו?
על כך התשובה הפשוטה היא, שיעקב זכה בארץ ישראל הצמאה כל הזמן לרחמי שמים, משום שהקשר עם הקדוש ברוך הוא מובנה באקלימה וטבעה של הארץ הזאת. מי שגר בארץ ישראל, מחובר לאלוק, חי איתו ביום יום, מתפלל אליו ללא הפסק, מחובר לשמים בכל אבריו וגידיו, במימיו ושדותיו, ובכל אשר לו. הקשר המיוחד הזה, התלות הזו באלוקים, היא היא ברכת אברהם שניתנה ליצחק, ומונחלת בפרשתנו ליעקב אבינו. המים השוטפים בשוויץ, והנילוס הזורם במצרים, הינם אות לחוסר קשר עם האלוקים. כביכול הקב"ה אומר להם בעת בריאת העולם, קחו את כל מה שאתם צריכים, שלא תצטרכו לפנות אלי שוב. מה שאין כן לאוהביו קוראי שמו. באלה ובתפילתם הוא חפץ כל כך, שאינו נותן להם אלא כדי צרכם עד לפגישה הבאה, אליה הוא מצפה כביכול בכליון עיניים.
ברכתו זו של יצחק אבינו מקבלת את משמעותה המעשית בחומש דברים יא, י - כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:
ראשית מבהירה התורה כפי שאמרנו לעיל, שהעובדה שארץ ישראל משתוקקת לגשמי שמים, היא ברכת ד', לעומת ארצות אחרות שהמים זמינים שם לעולם. משום שארץ הזקוקה לרחמי שמים היא ארץ המושגחת ללא הפסק על ידי האלוקים שכל מעייניו בה כביכול, תמיד.
בהמשך לפסוקים אלה, מתחילה פרשת 'והיה אם שמוע', שעם ישראל חוזר עליה שוב ושוב בכל יום בקריאת שמע - וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:
ארץ ישראל היא אדמה קדושה המגיבה למעשי היושבים עליה. כשעם ישראל שומע למצוות ד', מתמלא באהבה לד', ועובד את ד' בשמחה. יורדים הגשמים כסדרם, יורה ומלקוש, ואנו זוכים לפירותיה של הארץ בברכה שלימה.
עתה מבינים אנו היטב, מדוע פירש רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב, יד), שהמאבק בין יעקב לעשו, מי יזכה לבכורה ולברכה, היה למעשה מאבק על ירושת ארץ ישראל. משום שהיורש את הארץ הזאת, יורש את הקשר המיוחד עם האלוקים. אשרינו שזכינו לברכת אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הלא היא ברכת ארץ ישראל.
