תרשו לי דו־שיח פנימי, דמיוני והיפותטי לחלוטין (עם הערות ביניים מעצבנות, שכולן של הצד שלי).
כמובן שום קשר למציאות, חלילה.
ביידיש קוראים לזה 'חשבון נפש'.
*
ערב טוב אורי, איך אתה מרגיש? (שאלת פתיחה חופרת).
סבבה. (תשובה לאקונית במילה אחת שפירושה: 'רד לי מהווריד').
מה עשית היום? (חופרררררררררררר).
מלא דברים. (מלא היא מילה נרדפת לכלום).
יופי, אז אתה בטח שמח. (איזה פולני).
שקט. (בום, נוהל רעידת אדמה, יורדים למקלטים).
*
למה אתה שואל? (מרוויח זמן).
סתם. אם עשית מלא דברים בטח אתה הולך לישון מלא סיפוק, אתה יודע, מסתכל אחורה על היום ואומר לעצמך: 'עשיתי היום משהו'. (הרגע שבו מסתבר שהפולני הוא פולני עמוק, והוא רק התחיל).
האמת שלא כל כך, יותר בכיוון של החמצה. (וואלה, באמת החמצה).
החמצה? ביום מלא פעילות? (גם המראיין הפנימי שלי הוא ציני, איזו באסה).
תראה, יש שני סוגים של החמצה. יש החמצה של חוסר פעילות, פשוט בטלה מטמטמת שדופקת את המוח. אבל יש החמצה נוספת, אולי קשה יותר, של הליכה ועשיה בכיוון הלא נכון. (הופה, מי עמוק בחזרה)?
מפתיע, יהודי מיוחד כמוך (לפעמים גם לנפש הא־לקית בורח) הולך יום שלם בכיוון לא נכון, רוצה להסביר? (הוא לא הולך לוותר).
שניה. חושב. נראה לי שלא ממש הייתי עסוק בשום שלב ביום לחשב מסלול מחדש, לבדוק את היעד. פשוט קמתי בבוקר, רצתי ממקום למקום, אבל בלי לכוון את עצמי למקום מסוים. (משפיל).
מממממ, זה בטח נורא מתסכל. (אהההההההההההההה, מאיפה הפסיכולוג הזה הגיע)?
כן. ממש. מתסכל עד אימה. (מה שנכון).
*
אבל בעצם מה כל כך מתסכל בזה? בסך הכל פספסת יום אחד, יש לך עוד מלא כאלה. (שאלה פגז).
מי אמר שיש לי עוד מלא כאלה? (אופס. נפלט לי).
כשאתה אומר את זה ככה זו באמת שאלה. (רגע אחד, אתה לא אמור להיות זה ששואל ואני זה שעונה)?
תן לי להסביר. כל היום הסתובבתי בעולם עם תחושה שהחיים נצחיים, שיש לי עוד אין־סוף זמן. היו לי רגעים במהלך היום שחשבתי שאני לא בכיוון, אבל איזה קול פנימי אמר לי להמשיך, שיהיה לי עוד מלא זמן לעשות דברים חשובים בחיים, להתעסק עם העיקר. (ועכשיו אני מגלה שקראו לקול הזה 'נפש בהמית', גאון אמיתי אני).
ועכשיו? (נו, מעצבן אחד, אתה יודע את התשובה).
עכשיו אני בזמן של שקט, רגע לפני ההזדכות היומית על הציוד. ופתאום, בהסתכלות אחורה, החיים לא נראים כאלה נצחיים. (אנחנו לקראת הרגע המלחיץ).
*
אתה מפחד למות? (אין לו רחמים).
מאוד. מפחד מהמוות פחד מוות. בעיקר מפחד לחשוב עליו, להתעסק איתו. זה ממש מדכא לחשוב שהחיים האלה סופיים, שהם נגמרים מתישהו. (הנה הוצאתי את זה).
ברור. ואם לא תחשוב עליו הוא לא יגיע בסוף? (למה הוא חייב לעשות לי את זה)?
כן. הוא כן יגיע בסוף. אבל עד אז אני אחיה חיים מאושרים. (עאלק)
באמת? אתה לא היית נשמע מאושר מאוד קודם. (גם הוא עלה על זה).
אז מה אתה מציע? (התחמקות אלגנטית מלקחת אחריות).
לא יודע, תגיד אתה. (הוא לא פראייר, ולא ייתן לי להתחמק).
אתה בעצם אומר שאם אני אסכים להסתכל למוות בעיניים ולהכיר בקיומו, אני אהיה יותר שמח. (מה?)
זה אתה אמרת. (נו, באמת).
אל תקטע לי את קו המחשבה. הבריחה מולידה עצבות. ההתמודדות, עם כל הקושי, מולידה שמחה. יום שאני אזכור בו את סופיות החיים, הוא יום שיש יותר סיכוי שאני אתרכז בו בדברים אמיתיים יותר, וממילא גם אסיים אותו שמח יותר. ובמין הפוך על הפוך מסתבר שדווקא ההתמודדות עם המוות משמחת יותר מההתעלמות ממנו. (וואלה).
וואלה. (כן, כבר אמרתי את זה בעצמי).
עוד אל תלך, עכשיו אתה עונה. אם כל היום אני אתעסק עם המוות זה יהפוך להיות אובססיבי ועלול להפיל אותי לדיכאון, אני מכיר את עצמי. (מה שנכון).
למרות שאתה מסוגל לענות לעצמך אני אענה. אף אחד לא מדבר על עיסוק אובססיבי. מספיק שקמים בבוקר וחושבים שהיום הזה הוא חלק ממספר קצוב של ימים שקיבלתי, ושהם בהחלט לא נצחיים, כדי שהיום כבר יקבל כיוון נכון. במהלך היום צריכים להיות עסוקים בעשיה שנגזרת מנקודת ההתחלה, עם תזכורות קטנות כשמתחילים לפספס את הכיוון. (וואו, אתה יודע לדבר ארוך כשאתה רוצה).
בקיצור, מי שמתמודד עם המוות,
מתחיל לחיות באמת.
עלון קרוב אליך
