הרב משה חיים לאו (62) למד בנעוריו בישיבות 'קול תורה' ו'חברון', ובמשך השנים שימש בתפקידים רבניים וציבוריים רבים, ביניהם גם כחבר מליאת מועצת העיתונות. תחת ידיו הופיעו מספר ספרים תורניים, וקולו מוכר היטב לרבים בישראל בזכות נאומיו, שיעוריו הרבים והתוכניות המשודרות בהן הוא משתתף ומשמיע מדברי תורתו לאלפי מאזינים.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, ומטבע הדברים, השיחה עם הרב לאו מתמקדת בענייני השמחה של חודש אדר בכלל וחג הפורים בפרט. "צריך לזכור", הוא פותח, "כי בפורים יש שני דברים שנראים כמעט כסותרים כשחושבים עליהם לרגע. מצד אחד, פורים הוא זמן של שמחה. אם כבר משנכנס אדר מרבים בשמחה, הרי ככל שפורים מתקרב הולכת השמחה וגוברת, ואכן בוודאי צריך לשמוח. מצד שני, אנחנו יודעים שזהו יום מסוגל. החל מהענין של 'פורים – כיפורים', שעניין כפרת ומחילת העוונות שייך גם לפורים, וכמו כן נאמר בגמרא 'הדר קיבלוה בימי אחשורוש'. כלומר, שבפורים בעצם התרחש מתן תורה פעם נוספת, כיון שבעת מתן תורה הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית והיה זה באונס, ורק בימי הפורים קיבלו את התורה מרצון.
"חכמינו אומרים שביום זה 'כל הפושט יד נותנים לו'. ובחסידות מפרשים זאת כלפי מעלה, שביום מסוגל זה כל מי שפושט יד ומבקש מהקב"ה, זוכה שבקשותיו נענות. ויותר מזה: בחסידות אומרים שהציווי לשמוח ולהשתכר מגיע על מנת לאפשר את הבחירה, ולתת מקום לכך שיהודי ישקע בהוללות ויפסיד את ההזדמנות הנעלית הזו…
"יש סיפור חסידי ידוע על יהודי שהגיע במקורו מהעיירה, מהשטעטל, ונסע לאמריקה והרוויח הרבה מאוד כסף. בדרכו חזרה לביתו פגש משפחה יהודית שהפריץ התעמר בה, נתן להם את כל כספו והציל אותם. בזכות זאת החליטו בבית דין של מעלה לתת לו מתנה: שכל דבר שיאמר, יתקיים לאלתר. אך למעשה, הוא חזר לעיירה מדוכדך כולו מכך שהפסיד את כל כספו, נכנס לדיכאון, התמכר לטיפה המרה והיה שיכור כרוני. מידי יום היו עשר דקות בלבד שהוא היה צלול, וניתן לשער אלו מילים יצאו מפיו אז".
"לפעמים נותנים לאדם הזדמנות, אך בד בבד מאפשרים לו להחמיץ אותה. בפורים יש לך אפשרות לבקש את הכל – אך אז אתה עלול גם לקבל את הכל. לכן עלינו לזכור, בתוך כל חוסר הידיעה בין ארור המן לברוך מרדכי, שזהו יום גדול ומשמעותי, שביכולתו להיות גם 'כיפורים'".
כשהאוזניים ירדו לרגליים
אי אפשר לחמוק מהשאלה הזו שכל שנה מציקה לנו מחדש. "אמר רבא", ציטטנו את דברי הגמרא במסכת מגילה, "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה הרעיון? איזו תכלית יש בבלבול שבין המן הארור לבין מרדכי הברוך, עד שזו מחובתו של כל אדם ביום פורים?
הרב לאו משיב תשובה נוקבת, לא פחות מהשאלה: "אני פירשתי זאת לעצמי כל השנים, שהמשמעות של הענין היא שהיהדות בנויה תמיד על שני הצירים המקבילים של 'סור מרע ועשה טוב'. השאלה היא האם להדגיש אכן קודם את ה'סור מרע' – ארור המן – ורק לאחר מכן את 'ברוך מרדכי', ה'עשה טוב', כסדר עקרוני. להבנתי, וכך מלמדת החסידות, בדור שלנו אנחנו צריכים לעשות פורים כל השנה: מוכרחים לטשטש את הגבולות בין סוגי העבודות ואת השלבים שבהם עוברים מזו לזו, כי לא כל אחד יכול לעמוד בזה. הרבה פעמים צריך להתחיל דווקא עם 'ברוך מרדכי' ועם עשיית הטוב, והמן שבקרבנו יתמוסס מעצמו.
"אם אדם יתחיל מ'סור מרע', לא בהכרח שהוא יגיע אל 'ועשה טוב'. כשבוחשים ברע ומתבוססים בו, ייתכן שלא נצליח לדחות אותו ורק נשקע בו עוד ועוד. לכן חסידים פירשו: "סור מרע" – על ידי "עשה טוב". כלומר, אדם לא מחכה עד שיבער מתוכו את כל הרע. הוא מתקדם ומקדש את עצמו עוד ועוד, ואז הרע שבו כבר הולך ונדחה מאליו. אדם אומר לעצמו: אני הרי כל כך קשור אל הקודש – שאני אעשה עבירה?!…"
דבריו של הרב, אנחנו מעירים, עולים בקנה אחד עם שיטתו הנודעת של הרבי מלובביץ' בסוגיית הפצת היהדות. על פיה, בזמננו אי אפשר להמתין עד שאדם ימלא את כרסו בש"ס ופוסקים ורק לאחר מכן יצא להשפיע על אחינו בני ישראל לקרבם לתורה ומצוות. מי שיודע אות א' – אמר הרבי – צריך ללכת ללמד אותה יהודי אחר, בלי לחכות עד שיגיע לאות ת'. הוא הוסיף וקבע כי אין חשש שהסביבה תשפיע לרעה על מי שעוסק בהפצת היהדות. אם אתה נמצא בעמדת ה'משפיע' – אתה לא תהיה 'מקבל' שלילי. וכפי שחז"ל כבר קבעו בדיני הכשרת בשר לאכילה: "איידי דטריד למיפלט לא בלע", מי שעסוק לפלוט החוצה – לא בולע פנימה.
הרב לאו מסכים ומבקש לתת לכך דוגמה מחוויה אישית: "לפעמים אני מגיע לערוך חופות, ולצערנו לא תמיד הציבור לבוש בהתאם לגדרי הצניעות וההלכה. אני שואל את עצמי: ריבונו של עולם, מה אני עושה כאן? אבל כשאתה נמצא במוטיבציה לקדש שם שמים, לנסות לסדר הפרדה הלכתית במעמד החופה ושכל כולו יתנהל כדת וכדין כי מקימים כאן עכשיו בית בישראל, אתה לא רואה כלל את המתרחש מסביב.
"כולם זוכרים את הסיפור, כשמשה רבנו ראה את המצרי מכה איש מאחיו, נאמר בפסוק 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש – ויך את המצרי ויטמנהו בחול'. מה היה שם בדיוק? כולם מבינים שמשה רבנו וידא שאין אף אחד שרואה. אבל אם כך, איך למחרת דתן ואבירם ידעו על המעשה הזה? יש הרבה תשובות לדבר. יש המפרשים כי המוכה הוא זה שסיפר זאת ועוד.
"הרבי מלובביץ' פותר את השאלה בדרך ייחודית: באותו מעמד נכחו אנשים רבים. הם ראו את המצרי מתעמר ביהודי, אבל הם היו שקועים בצרת הגלות וחששו להתחיל לריב עם הנוגש המצרי. משה ראה שאין איש שהאירוע מציק לו באמת, 'במקום שאין אנשים', ולכן מיד נטל זאת על עצמו וטיפל במצרי.
"על זה נאמר: 'חכם מה הוא – אומר', מהותו של החכם ניכרת בדבריו. הרעיון הזה אופייני כל כך לדרכו ופעליו של הרבי. כשיהודי בצרה, אין זמן לחכות לדבריו של צדיק פלוני ואח"מ אלמוני, צריך לפעול מיד.
"בכל הדורות זה היה כך. יתרו הגיע למחנה ישראל במדבר, על מנת להתגייר. רש"י מביא את חז"ל: 'מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'. נשאלת השאלה: וכי הוא היה היחיד ששמע? הרי 'שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום'. אך יתרו היה היחיד שהסיק מסקנות מהשמועה ששמע. לכן רש"י מייתר מילה בדבריו: 'מה שמועה שמע ובא'. כולם שמעו, אבל הוא היה היחיד שהשמיעה שלו הייתה שונה, הוא גם הִפנים, וזה גרם לו לבוא.
"בשנות בחרותי למדתי בישיבת 'קול תורה'. שם היה משגיח ישיש בן למעלה ממאה, רבי גדליה אייזמן. הוא שאל פעם על הנאמר בפרקי אבות שאחד הדברים שהתורה נקנית בהם הוא 'בשמיעת האוזן'. מדוע המשנה אומרת 'שמיעת האוזן'? לכאורה מספיקה המילה 'בשמיעה'!
"במקום לענות, רבי גדליה סיפר את הסיפור הבא: פעם נגזרה גזירת גירוש על יהודי פראג. פרנסי העיר ניסו להשתדל בכל הדרכים לבטל אותה אך ללא הועיל. המוצא האחרון היה רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של העיר. באותה שעה הוא ישב בישיבה ומסר שיעור עמוק. כמה מהעסקנים נכנסו בבהילות, ניגשו היישר אל הרב ולחשו לו באוזן את סוד העניין. הרב קם מיד ופנה לצאת. כמה מהתלמידים המקורבים יצאו גם הם והתלוו אל המשלחת.
"בהגיעם לארמון, רבי יהונתן קיבל רשות להיפגש עם ההגמון, וכשנכנס אליו התחיל לדבר לפניו ולהסביר עד כמה תהיה זו טעות איומה וטרגדיה נוראית לגרש את היהודים, אך כל ההסברים נפלו על אוזניים ערלות. כשראה כך, החל רבי יהונתן לדבר אל רגשותיו של ההגמון ולבכות לפניו שלא יגרש את הקהילה עתיקת היומין שנמצאת בעיר כבר מאות שנים, עם כל הנשים והטף. ושוב ללא הועיל.
"בשלב מסוים רבי יהונתן התפרץ בזעזוע, כרע על פניו ארצה, אחז ברגלי ההגמון ונענע אותן מתוך בכי עצום. ההגמון הביט אליו ממרומי מושבו והודיע לבסוף שהוא מוכן לוותר על הגזרה, עד הפעם הבאה… מיד התרומם רבי יהונתן ויצא חזרה לכיוון הישיבה.
"בדרך שאל אותו אחד התלמידים: רבנו, אני מבין היטב שהרב היה מוכרח לסגור את הספר כי זה פיקוח נפש, ולכן גם הרב נדרש להשתחוות לפני ההגמון; אך מבחינה נפשית, איך הרב, גאון הדורות, מחברם של הספרים הנודעים – 'כרתי ופלתי', 'אורים ותמים', 'יערות דבש' – מסוגל לכרוע ולהשתחוות לפני אפס מאופס שכזה? נענה רבי יהונתן בחיוך ואמר: אני לא השתחוויתי. דיברתי איתו, אך מה אעשה וראיתי שהאוזניים שלו ירדו לקרקע באותם רגעים?…
"סיים רבי גדליה: כמה היינו מוכנים לשלם כדי לשבת חמש דקות עם רבי יהונתן אייבשיץ? אינני יודע אם יש הון שבעולם שיכול לשוות לכזו זכות. והנה, ההגמון הזה זכה לדבר עם רבי יהונתן רבע שעה, ומן הסתם לא הייתה זו הפעם היחידה. נו, וכי למחרת הוא דפק בדלת בית המדרש וביקש להסתפח לשיעור? לא. למה? יש לזה סיבה פשוטה: ההגמון הזה לא שמע מהאוזניים. יהודי שומע מהאוזן, בה' הידיעה, 'אוזן זו ששמעה על הר סיני'. האוזן שהקדימה 'נעשה' ל'נשמע' ומכירה בקדושת התורה.
"יש הבדל בין שמיעה סתם לבין שמיעה שיודעת גם להפנים את הדברים ולהבין היטב את משמעותם. העמים מסביב זכרו את קריעת ים סוף גם ארבעים שנה לאחר מכן, כפי שאומרת רחב למרגלים ששלח יהושע: 'ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם' – ובכל זאת לא באו מיליונים להר סיני לחסות תחת כנפי השכינה. הם שמעו, הבינו שיש ממה לפחד, והשתדלו להתקדם הלאה בחייהם בלי להתעסק עם בני ישראל. אבל כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות זו שמיעת האוזן, אוזן זו ששמעה על הר סיני".
דפים קרועים ונקמה בצוררים
בשבת שלפני פורים גודשים המונים את בתי הכנסת, אנשים ונשים וטף, כדי לשמוע קריאת פרשת זכור ובכך לקיים את מצוות מחיית זכר עמלק. "המושג של 'קליפת עמלק' הוא כמובן רחב הרבה יותר מעמלק ההיסטורי, 'אשר קרך בדרך' לפני 3300 שנה בערך", מזכיר הרב לאו. "המושג הזה כולל את כל מה שתכליתו להשמיד להרוג ולאבד את היהודים. המן, במובן הזה, הוא לא רק נכד ביולוגי של עמלק, אלא גם נכד רוחני, שמחפש להשלים את מה שסבא שלו לא הצליח. גם הוא כמובן לא הצליח. ובכל דור הקב"ה מצילנו מידם.
"זה חזר על עצמו במשך הדורות. כשווילהלם, קיסר גרמניה, הגיע לירושלים, כל רבני ירושלים יצאו לכבודו לקבלת הפנים שעשו לו בשכונת היהודים. רק רבי יוסף חיים זוננפלד לא הגיע. הוא הצביע על דברי הגמרא הקובעת שעמלק 'זו גרממיא של אדום' ולעמלק אין דין מלכות ואין צורך לכבד אותו. בכל דור בא עמלק בצורה חדשה ולכן הזכירה היא תמידית ולא רק כענין שאירע בעבר. זו יכולה להיות מלחמת עמלק להשמיד להרוג ולאבד את הגוף היהודי, ויכולה להיות גם עמלקיות המאיימת לאבד את הנשמה היהודית.
"היה יהודי בארצות הברית בשם ר' יוסף פרידנזון. אביו היה אחד העסקנים החשובים בפולין שלפני השואה. הוא סיפר לי פעם ששלישיית נאצים התפרצה לביתם וחיפשה את אבא שלו. היה זה יחסית בתחילת הכיבוש, והם עוד דיברו ביניהם בצורה שפויה. הוא ענה שאבא לא בבית. לפתע הנאצים הבחינו בסט ספרים מכובד בארון ושאלו מה זה. כשהם שמעו שזה תלמוד, הם נתפסו באקסטזה של טירוף והתחילו להוציא כרך אחרי כרך ולזרוק על הרצפה, כשהם דורכים על הספרים ברגליים וקורעים אותם ומוודאים שלא יישאר דף אחד שלם. גם הם נלחמו לא רק בגוף, אלא גם בנשמה היהודית.
"הדבר הזה הוא לא עבר אלא קורה כל הזמן. כזו היא גם הזכירה הסמוכה לזכירת עמלק, של מעמד הר סיני. גם הזכירה הזו אינה רק על מעמד הר סיני שהיה בעבר אלא על מעמד הר סיני המתרחש מידי יום, כשהיהודי מקבל את התורה ומברך בברכות השחר 'נותן התורה' – בלשון הווה – וחי אותה מחדש מידי יום. זו זכירה של הווה ולא של עבר. זה בלט מאוד בדור וחצי האחרונים, של ניצולי השואה. הם חיו ונשמו כל הזמן את הצורך לנקום בהיטלר ובנאצים ימ"ש. אם נולד להם בן או נכד, מבחינתם זו הייתה נקמה בהיטלר. אם הילד התחיל להניח תפילין לקראת הבר מצווה, זו הייתה נקמה בנאצים כולם.
"לכבוד הבר מצווה שלי, בשנת תשל"ד, אבא שלי ערך 'קידוש' גדול בבית הכנסת שלו בתל אביו, בשבת פרשת בשלח. הגיעו אנשים רבים, וסבי הרב יצחק ידידיה פרנקל, רב העיר, נשא דברים. סבא התעקש שגם אבא שלי ידבר, והוא, שידוע בנאומיו המפורסמים, נעתק הדיבור מפיו מרוב התרגשות. בנו הבכור, שנקרא על שם אביו, נכנס בעול מצוות.
"לאחר ויכוח קצר אבי נכנע. הוא קם ואמר כך: חתן הבר מצווה קרא כעת בתורה 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור'. אילו רק הייתי יכול למצוא ולדעת במאה אחוזים מיהו הנאצי שהרג את אבי, את שמוליק אחי – הייתי רוצה להורגו במקום. אך לא הייתי יכול לעשות זאת כי הרי היו מעמידים אותי למשפט. האם זה אומר שהמצווה הזו כבר לא מעשית? אין יותר 'מלחמה לה' בעמלק'? עונה הפסוק: 'מדור דור'. זו המלחמה לה' בעמלק. יש לי בן שנקרא על שם אבי, שמתחייב עכשיו בעול מצוות – זו הנקמה שלי בהיטלר!
"כל אומות העולם לא אוהבים אותנו יותר מדי, אך עמלק הצטיין בכך שהוא היה הראשון שקירר את האמבטיה, כדברי המשל הנודע. עלינו לזכור ולהיזהר מהעמלקיות העכשווית ולמחות את זכרה בכל הכוח".
נחמה על שולחן ה'אמרי אמת'
קרוב לשעתיים חלפו מאז ישבנו לשיחה עם הרב לאו, ובשלב הזה ביקשנו לשמוע את דעתו על התופעה לה אנו עדים בשנים האחרונות: תורת החסידות ואורחותיה הפכו לנחלת הכלל. יהודים רבים מספור, מכל החוגים, העדות והחצרות, לומדים את תורת החסידות והוגים בה.
"קודם כל", הגיב הרב לאו, "ידוע הסיפור שמספר הבעל שם טוב במכתבו, ששאל את המשיח 'אימתי קאתי מר' ונענה 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'. אך מעבר לכך, רבי ישראל בעל שם טוב הוא זה ששינה לחלוטין את העולם היהודי. אפילו מי שלא מסווג את עצמו כחסיד, עבר שינוי רציני בעקבותיו. אפילו תנועת המתנגדים בראשות הגר"א, לא קראו לעצמם בשם עצמאי עקרוני אלא מראש כינו עצמם 'מתנגדים' לבעש"ט ולדרכו. כלומר, התייחסו לדרך שסלל כתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה ולבטלה, וגם אם חלקו עליה הם בחרו להציג את עצמם כמתייחסים אליה למישרין ומציגים דרך אחרת בעבודת ה'. אגב כך, במרוצת הזמן, הם ספגו ממנה לא מעט דברים וכיום הכול מודים בכך.
"השמחה, ההכנה למצווה – אלה דברים שקיבלנו מהבעש"ט. אם לפני הבעש"ט יהודי שהיה מדליק חנוכייה היה ממלמל את הברכה וחוזר לתלמודו, אם הוא תלמיד חכם, כיום כמעט אצל כל יהודי באשר הוא, גם אם אינו משתייך 'רשמית' לעדות החסידים ואינו אומר 'לשם ייחוד' קודם לכן, המעמד תופס אצלו הוד והדר. מי לא ירקוד עם הילדים לאחר ההדלקה? את התחושות והאווירה שמעבר למעשה בפועל העניק לנו הבעש"ט.
"מידי שנה אני מגיע למעמד שריפת חמץ עם דף מיוחד של ה'יהי רצון' המקורי מתוך סידורו של רבי יעקב עמדין. וכל הנמצאים שם, כשלושים-ארבעים יהודים, רובם ספרדים וליטאים, מגיעים לבקש ממני את הדף ולומר בכוונה: 'כשם שאני מבער חמץ מביתי ומרשותי, כך ה' אלוקי ואלוקי אבותי תבער את כל החיצונים' וכו'. דרכי החסידות נפוצות לכול ומאומצות בחום.
"העולם שהיה לפני הבעש"ט הוא עולם שונה לחלוטין. הוא העניק לעולם את הכלים להתמודד עם האתגרים החדשים. ללא ספק, אלמלא הכלים שגילתה החסידות לא היה ניתן לשרוד לאחר השואה. אנשים היו במצבים לא פשוטים, בודדים ומנוכרים. ורק באמצעות הכלים של הבעש"ט הצליחו מנהיגי העולם היהודי להחדיר את האמונה שלמרות כל הרע וההסתר פנים, יש תקווה".
כהמחשה לדברים משתף אותנו הרב לאו במעשה בעל מסר מטלטל אותו זכה לשמוע מכלי ראשון. "הכרתי בתל אביב יהודי חסיד גור בשם רבי לייבל אייזנר ע"ה. הוא סיפר לי שעבר את כל המסלול מאירופה והמלחמה יחד עם אבי, יבלחט"א, ונסע יחד עם הנערים באנייה, למרות שהיה מבוגר ממנו בהרבה. במחנה הפליטים בעתלית חילקו אותם בצורה איומה – בחורים רבים שהגיעו מבתים של יהודים יראי שמים נשלחו ללמוד במוסדות רחוקים מאוד מרוח בית אבא. אך הוא, שכבר היה נשוי ובשואה איבד ל"ע אישה וילדים, קם ונסע מיד לירושלים, כי ידע ששם נמצא האדמו"ר 'אמרי אמת' מגור.
"רבי לייבל היה הפליט הראשון שהגיע לירושלים לאחר סיומה של המלחמה. כשה'אמרי אמת' ראה אותו, הזמין אותו לסעוד על שולחנו את סעודת השבת. הוא הסביר לי שזו הייתה עבורו התרגשות בלתי נתפסת: הרבי, שבפולין היה מלך על אלפי חסידים, נמצא עכשיו בראשות קהילה של כמה עשרות, ואני יושב איתו בשולחן! הוא רעד מפחד. וה'אמרי אמת' שהבחין בהתרגשות העזה שלו רצה לתת לו הרגשה נעימה ואמר לו: לייבל, לכיסא יש משענת, אתה יכול להשתמש בה. כאומר: אתה כעת אורח, לא חסיד…
"הייתה זו שבת פרשת עקב. בתוך הסעודה אמר ה'אמרי אמת' את הדברים הבאים: משה רבנו אומר 'ואשברם לעיניכם'. רש"י לא מפרש על כך דבר, אך הוא כבר פירש זאת קודם לכן. בחומש בראשית, על הפסוק 'ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם', אומר רש"י שיוסף אסר אותו רק 'לעיניהם' אך לאחר שהאחים הלכו הוא שחרר אותו. זאת אומרת, שהתוספת של 'לעיניהם' מלמדת שכל האירוע לא היה אלא כלפי חוץ. על דרך זה בפסוק "ואשברם לעיניכם": הלוחות לא נשברו אלא לעינינו, אך לאמיתו של דבר הם והתכנים שלהם ניצבים לנצח. 'לייבל', קרא ה'אמרי אמת' כלפי חסידו – אוד מוצל מאש, שעלה בגפו לאחר ששתה מכוס התרעלה עד תומה – 'האישה והילדים לא נלקחו אלא לעינינו. האמת היא שהם נמצאים והכל חי וקיים. הכל אינו אלא לעינינו. אנו בנסיון נורא שעלינו להתמודד איתו'.
"אחרי ששמעתי את הדברים הללו, חזרתי עליהם בדרשה שנשאתי לפני כעשר שנים. ישב לידי רבי יעקב מאיר אלתר, בנו בכורו של האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור, ואמר לי: אכן, שמעתי את הסיפור בדיוק כך מאבי שנכח באותה סעודה עם אביו ועם אורחו, רבי לייבל אייזנר.
"אנחנו צריכים לדעת", מסכם הרב לאו, "כי כל משבר שאנחנו חווים, בכל מישור, אינו אלא לעינינו בלבד. ולכן עלינו לחזק ולהתחזק בידיעה ש'דבר אלוקינו יקום לעולם', וכאשר עשה לאבותינו כן יעשה לנו ניסים בימים ההם בזמן הזה".
נס הפורים האישי של הרב לאו
קהילות רבות במרוצת הדורות היו מציינות יום מסוים בשנה שבו ניצלו מגזירות שמד, והיו מכנים אותו 'פורים'. כך ידוע לנו על 'פורים חברון', ועוד הרבה 'פורים' שאליו נסמכים שמות של ערים וקהילות, כדי להודות ולהלל את ה' על הנס שפקד אותם והותירם בחיים. בתוך השיחה שיתף אותנו הרב משה חיים לאו, כי גם לו יש 'יום פורים' שבו היו לו חייו לשלל.
"זה היה לפני כעשרים וחמש שנים. ימים אחדים לפני ל"ג בעומר התקשר אליי ר' בֶּרקה וולף, דובר חב"ד, ידידי וידיד בית אבא. הוא מספר לי שביום שני הקרוב יש במינסק, בירת בלרוס, חנוכת בית כנסת ומקווה ואירוע מפואר והוא 'הודיע' לי שאני צריך לנסוע. שיחת הטלפון הייתה כעשר דקות לפני כניסת השבת. דחיתי אותו והסברתי לו שהדבר לא נראה לי, אך הוא הודיע שיתקשר במוצאי שבת. ואכן, מיד בצאת השבת הוא כבר היה על הקו כשהוא מפציר ואינו נותן מנוח. לבסוף נעתרתי. אי אפשר היה לומר לברקה לא.
"ביום ראשון בבוקר נוקשים בדלת ביתי שני בחורים חב"דניקים ומבקשים את הדרכון שלי, כדי שיוכלו לדאוג עבורי לוויזה בשגרירות הבלרוסית. שאלתי היכן אקבל אותו חזרה, והם אמרו שבנמל התעופה, לפני הטיסה של שמונה בערב, הלילה, אקבל את הדרכון ואת כרטיס הטיסה.
"ביודעי שלמחרת איעדר מהשיעור השבועי הקבוע שאני מוסר כבר ארבעים שנה בבניין הנהלת בנק המזרחי, הודעתי מראש שלא אבוא וביקשתי מגיסי למלא את מקומי. באותו ערב הגעתי לשדה התעופה בערך בשש וחצי, ואחד הבחורים מקדם את פניי ומגיש לי את הדרכון. אני שואל אותו איפה הכרטיס, והוא מצביע לי על פינת כרטוס בקצה האולם ואומר שתכף יסדרו את זה.
"התיישבתי בצד. כעבור דקות אחדות מופיע במקום איש גבה קומה, מרשים מאוד, שתכף זיהיתי בחזותו כי הוא חסיד חב"ד. הלה לחץ את ידי והזדהה. התברר לי שהוא הרב לייבל קפלן, שליחו של הרבי לצפת, והמנהל הכללי של המוסדות שם. 'אנחנו נטוס יחד למוסקבה ומשם ניסע למינסק', אמר לי הרב קפלן. התחלנו לשוחח קצת ובשלב מסוים שאל, למה אנחנו מחכים? אמרתי לו שהבחורים אמרו שתכף יכרטסו אותנו. אני זוכר כיצד הוא הצמיד את משקפיו לעיניו והתבונן לעבר הנקודה המרוחקת בטרמינל הישן של בן גוריון ואמר: 'הרי זה הבן שלי שם. אני אלך לנסות לזרז את התהליכים'. בעודו צועד לשם, פניתי אני הצדה להתפלל מנחה.
"סיימתי 'עושה שלום' והבחורים מגישים לי את הכרטיס. שאלתי היכן הרב קפלן והם אמרו שהוא כבר עלה לקומה השניה. עליתי גם אני. השעה הייתה כבר לאחר שבע וחצי, עברתי את כל הבידוק וההחתמה, וברגע שלפני האחרון, בעודי עושה דרכי אל השער, עוצרים אותי ושואלים אותי: היי, לאן אתה הולך? אמרתי: מה זאת אומרת, למטוס. אמרו לי: מצטערים. המטוס כבר סגור ומלא. מסתבר שמכרו יותר מדי כרטיסים לטיסה הזו, בהנחה שלא כולם יתייצבו. כעת אי אפשר כבר לעלות עליו. ניסיתי להתווכח וראיתי שאין עם מי לדבר.
"ירדתי למטה חזרה בכעס. נדמה לי שמעולם לא ירד אדם בחזרה את המדרגות אחרי שכבר עלה לקומה שממנה ממשיכים לעבר ההמראה… הבחורים עוד עמדו שם. מיד כשהם ראו אותי, הם זינקו אליי ושאלו מה קרה. נתתי להם את הכרטיס בחזרה ואמרתי בעצבנות: בפעם הבאה תדאגו שהטיסה תהיה יותר מסודרת…
"הם התקשרו מייד לסוכן הנסיעות, שהיה סוכן ממולח ורציני. והוא אמר להם מיד: תגידו לרב לאו שהוא עוד יעלה על הטיסה הזו. זה היה כבר דקה לשמונה.
"ישבתי בצד והמתנתי. כבר לא היה לי מה להפסיד. בינתיים מתקשר אלי יהודי ומזדהה בתור הרב יוסף גרוזמן, רבה של מינסק. הוא מתחיל לומר לי בסערה: אתה מוכרח לעלות על הטיסה! אני מארגן האירוע, זה אירוע רציני, גם נשיא בלרוס יהיה שם, וכבר פרסמנו מודעות שבהן נאמר שאתה אורח הכבוד. שמך ותמונתך מופיעים בכל המודעות.
"הסברתי לו את פרטי המצב ושזה לא תלוי בי, ואז הוא חשב קצת ואמר לי: שמע, מאחורי הדלפקים של המזוודות יש משרד קטן, ויושב שם אדם שהוא אחראי הטיסה. יש לו יכולות שאין לדיילים בשטח. אין לי ספק שהוא יוכל לארגן לך מושב חירום או משהו. אמרתי לו: הרב גרוזמן, אתה נשמע כל כך נסער ואותנטי, אני אשאיר את הטלפון פתוח ואתה תדבר איתו ואז רבים הסיכויים שהוא יבין את חומרת המצב וישתכנע.
"הלכתי לשם, נתתי את הטלפון לאותו יהודי. לא שמעתי את הרב גרוזמן אבל ראיתי כיצד הפקיד הבכיר משתכנע מיד ואומר: בסדר, בסדר, אני אלך מיד לדבר עם הצוות במטוס. אבל זה לא עזר. הצוות בפנים אמר שהמנועים כבר הופעלו, הדלתות כבר ננעלו, ובמצב כזה גם ראש ממשלה לא יכול לעלות למטוס.
"בתחושת 'אני את שלי עשיתי' החזרתי לבחורים המתוחים את הכרטיס. הפעם כבר לא הייתי כעוס כל כך, רק מאוכזב ותוהה לפשר החוויה שעברתי. למחרת הגעתי לשיעור, והעובדים בבנק התפלאו כמובן. סיפרתי להם את הסיפור והם חייכו ואמרו: לא ידענו שהרב כזה 'שלימזל'… חייכתי גם אני במבוכה.
"כשחזרתי הביתה, ברגע שנכנסתי צלצל הטלפון. הרמתי. ברקה וולף על הקו. הוא אומר לי: הרב יושב? אני מכיר את ברקה לא מהיום. לא היה לי זמן או רצון להלצות. אמרתי: הריני כאילו התיישבתי. מה העניין? הייתי עדיין קצת בכעס עליו על כל ההפקה הלא מוצלחת שהוא היה המתווך הראשי שלה… הוא אומר לי: כבוד הרב, עד שאתה לא מבטיח שאתה יושב באמת, אני לא ממשיך את השיחה.
"התיישבתי והוא אומר: המטוס שלכם, שבו היית אמור להיות, הגיע בשעה 12 בלילה למוסקבה. שם חיכתה לכם מונית עם נהג מקומי ושני בחורים חב"דניקים, כדי לקחת אתכם למינסק בנסיעה בת שמונה שעות. באמצע הדרך פגעה משאית במכונית. הרב קפלן והנהג נהרגו במקום. הבחורים דיממו והיו במצב אנוש ואיש לא ידע. בשעה 11 בבוקר, כשהתחיל האירוע במינסק, עדיין לא ידעו מדוע האורחים לא מגיעים. עיכבו את האירוע עד שהגיעה השמועה על האסון הגדול שאירע והספידו שם את שני האורחים מישראל, בחושבם שגם הרב אינו בין החיים.
"למחרת באחד העיתונים הגדולים בארץ הופיעה תמונה שלי עם כותרת גדולה בעמוד הראשון: הנוסע שניצל.
"אמרתי לעצמי: אינני יודע מה היה קורה אילו הייתי נוסע; אפילו אם הקב"ה היה משאיר אותי בחיים – רק משהות בת שעות ארוכות באמצע הלילה, באמצע שום-מקום, בערבות רוסיה, עם הרוגים ופצועים, מי יודע כיצד הייתי יוצא ואיך הייתי שורד זאת גופנית ונפשית. עד עצם היום הזה יש בידי את הדרכון שלו מודבק אישור הוויזה משגרירות בלרוס ובו מוטבעת חותמת של יציאה מהארץ. מהארץ לא יצאתי, וה' הטוב, בדרך פלאית ושמימית, הותיר אותי בארץ החיים".
