סיפור זה נכתב ופורסם על ידי ר' יהושע לביא הי"ו שגדל והתחנך ברשב"ם פינת לדרמן וכיום הוא נע בין עולמות תורניים שונים, ובמקצועו הוא מרצה ועורך סיורים מרתקים בירושלים ועוד מקומות בין הייתר הוא מומחה לארכיאולוגיה והסיורים שלו מעשירים את השומעים בידע חשוב ורב. אני מביא אותו כלשונו.
הריני מקבל על עצמי לקיים מצוות אהבת ישראל בכל גופי נפשי ומאודי.
ילד קטן הייתי, ממש קטן, כבן שבע או כבן שמונה. למדתי בחיידר תשב"ר אשר בביתו של החזון איש. חיידר קראו לזה, לא בית ספר ואפילו לא תלמוד תורה. חיידר. בסל הכלים של הרבי'ס (מלמדים בעגה החרדית, מורים בעברית, עובדי הוראה בחילונית) לא היו גזרים, רק עונשים. אם הצטיינת לא נענשת. אשריך בכיתה וטוב לך בהפסקה. ואם כך בשגרה, על אחת כמה וכמה במבצעים. לא היה דבר כזה מבצעים. כלום. פה ושם הבליח רבי כזה או אחר ביוזמה פרטית, אבל לא משהו מאורגן. והנה באחד הימים קם יהודי בשם הרב שטנצל (כ45- שנה עברו מאז, יתכן שאני לא מדייק בפרטים), ויזם וארגן מבחן משניות פומבי. היה זה אירוע ראשון מסוגו בהווייה הרשב"מית שבתוכה גדלתי.
באותו ערב סיימתי את הלימודים והלכתי לאולמי וגשל כדי לצפות במחזה יוצא הדופן. האולם היה עמוס מפה לפה, על במה ארוכה ישבו כתריסר נערים ולשאלות המנחה פלטו מזכרונם פרקי משנה בקצב של מא"ג (יעבור עוד כעשור ומחצה עד שאדע מה הוא מא"ג, ואדע אותו על גבי הדואב לאורך עשרות ק"מ) מרשים ומפעים היה הערב. חזרתי הביתה נרגש מן המחזה, ועוד ימים ארוכים שוחחתי עליו עם כל מי שעמד בסביבתי. שכן היה לי, איש תם וישר וירא אלוקים וסר מ, ...בעצם לא! לא סר מרע היה האיש כי אם עושה טוב. מן בוקר עד ערב היה מתרוצץ ומחפש להיטיב עם הבריות. הרב מרדכי ויספיש שמו. וייספיש (אתם יודעים איך זה בחברה החרדית, כל שום וחניכה דאית לך זזים הצידה ואתה מכונה בשם המשפחה), וייספיש זצ"ל שם לב לפרטים הקטנים. לא שלו, של הזולת. הוא ראה אותי נרגש והחליט לעשות מעשה. הוא יעודד אותי לשנן משניות בעל פה. איך? פשוט. יבחן אותי ויעניק לי פרסים. אבל וייספיש היה רגיש לפרטים הקטנים. ילד קטן הוא יצור רגיש. תעודד אותו זה בסדר, אבל אם יכשל ויתבייש !?
באותם ימים פרצה לתוך הוויתינו תופעה חדשה. טלפון. טלפון! טלפון חוגה! שמן, עם גלגל וחורים, שחור או שנהבי. טלפון בבית!!! לא יודע מתי קשה היה יותר להשיג טלפון חוגה אז או היום. היום אתה צריך לנסוע לשוק הפשפשים ולחפש ולא תמיד תמצא, אז רק שלחת מכתב למשרד הדואר, והמתנת 15 שנה וקיבלת טלפון. פשוט וקל (בתנאי שעמדת בקריטריונים שהופיעו בצידו האחורי של ספר הטלפונים, אחרת חיכית 25 שנה). לא יודע למה, אבל מכל השכונה זכתה משפחתינו להיות הראשונה שבביתה הותקן טלפון והשמחה גאתה עד לשמי מרום. משהסתיימו התרועות והחוגגים התפזרו לביתם התברר גודל האסון. יש לנו טלפון אבל אין למי לחייג (להתקשר בעברית עכשווית).
היינו המשפחה היחידה שהחזיקה בביתה את המכשיר הכשר (למיטב זכרוני לא היה אפשר לסמס דרך טלפון חוגה ואולי אני טועה), אפילו בגביעי הלבן שחיברו אותנו לשכנים מעבר לכביש היו יותר אופציות לשימוש. לוייספיש לא היה טלפון. הוא לא עמד בשום קריטריון. אברך כולל היה האיש, מורה בישראל היתה אשתו, שום קריטריון. לוייספיש היו קריטריונים משלו, רגישות, צדיקות, התלהבות לכל דבר שבקדושה. אבל את משרד הדואר זה לא הרשים. מה עשה וייספיש? הצטייד במלאי אסימונים, ירד לרחוב רשב"ם ותר אחר טלפון ציבורי. ברשב"ם פינת מיודסר ליד המכולת והקצביה היה אחד כזה. בכל יום בשעה ידועה, מתקשר היה וייספיש לביתינו (מספר קליט היה לנו 799419) ואני יושב ומקריא משניות אל תוך השפופ. מאמתי קוראין את שמע.... משה קיבל תורה מסיני.... יציאות השבת שנים שהן ארבע.... ועוד ועוד ועוד. והצלחתי לא רע (פה ושם התבלבלתי, לא כולם נולדים מושלמים). ווייספיש הרעיף עלי שפע של פרסים. ספרי קודש. אהבתי אז ועדיין אוהב אני היום ספרים. גדלתי בבית שקירותיו הוסתרו מאחורי ארונות עמוסי ספרים, אהבתי לקרוא בהם אז ואוהב אני לקרוא גם היום. את רוב תורתי קניתי דרך קריאה בתנוחת שכיבה, החיידר היה מיותר לגמרי. לא לגמרי לגמרי, את העונשים קיבלתי בו. ועונשים זה דבר חשוב לילדים, תשאלו את המלמדים ההם. וכך, בזכותו של וייספיש למדתי משניות ולמדתי לשנן טקסטים והעיקר למדתי.
וכל זה רק הקדמה לסיפור האמיתי. עברו שנים והתארסתי. קורה, גם לבוגרי תשב"ר זה קורה. רשמית עדיין גרתי בבית ההורים שוייספיש היה השכן שלהם בדלת מהצד. מעשית כבר הייתי כמה שנים בצבא ובישיבות אבל פה ושם הגעתי לבית ההורים. נאמר כך, מהווארט חזרתי לבית ההורים. ויהיה הבוקר ומישהו דופק בדלת. מי? וייספיש. מה רוצה וייספיש? ראשית לאחל מזל טוב. ואחר כך? לשוחח איתי בנפרד. סרנו הצידה, ובלי כל הכנה, תוחב וויספיש את ידו לכיסו ושולף מתוכו סטיפה של שטרות ומעניק לי. מה זה? אני נדהם. התארסת, אומר וייספיש. אני יודע שמאורס צריך מזומנים לפה ולשם, בעיקר לשם. קח וכשיהיה לך תחזיר לי. האמת, הייתי זקוק למזומנים לפה ולשם, בעיקר לשם. לא הייתי ברמה של אביון מהודר לפורים, אבל איזה בחור בני ברקי לא צריך קצת מזומנים לשם ? וייספיש לא עמד בקריטריונים לטלפון, היו לו קריטריונים אחרים. רגישות, אהבה, מסירות. אותם קריטריונים שהביאו אותו לדאוג לרוחניותו של הילד של השכנים, הביאו אותו לדאוג לגשמיותו של המבוגר של השכנים. מאז עברו כמה עשורים, הרב מרדכי וייספיש נ"ע (לא מעט תורה למדתי מפיו, איש הלכה היה כל ימיו. ירושלמי אסלי במהדורה חזונישניקית) כבר יושב במדור מהיותר גבוהים שבגן עדן. וגם שם, אני בטוח, הוא עוסק בעזרה לזולת.
ובכל שמחת אירוסין אני נזכר בוייספיש. ר' מרדכי וייספיש השכן מהצד. שהיו לו קריטריונים של רגישות, אהבה ומסירות לזולת. לצרכיו הרוחניים כמו גם לגשמיים.
אהבת ישראל.
