סיפר יהודי המתגורר ברובע היהודי בירושלים: בבניין שלנו מתגוררת משפחה אהובה מקסימה ומוצלחת. לפני [כמה] שנים פקד אותם ואת הרובע היהודי כולו, אסון מחריד, אבי המשפחה יהודי תלמיד חכם ור"מ בישיבה ברובע, טבע ים.
באותו ערב נערכה ההלוויה. האלמנה שהייתה מוכרת לכולם גם קודם האסון כאישה חזקה וצדקת, התגלתה בתקופות שאחרי הפטירה כדמות בעלת שיעור קומה גבוה, אצילות ותעצומות נפש . נקפו להם החודשים, והימים הנוראים ניצבו בפתח, היה זה ראש השנה הראשון בו התפללו הילדים לבדם האם ניסתה איכשהו לוודא מעזרת הנשים שהם מתנהגים יפה, אך ילדים כמו ילדים...
יום כיפור. העיר העתיקה נשטפת בלובן, המון אדם טליתות ונעלי בד טופפים בלחש על שערי שמים. ירושלים של מטה וירושלים של מעלה מכוונות עצמן זו לזו, שלהבות נרות השמן כבר מרצדות בחלונות ה מקושתים שבבתי כנסיות שבירושלים. רחבת הכותל מלאה. והיא האלמנה, מרגישה שזה לא יהיה הוגן לשלוח את הילדים להתפלל עם הציבור מבלי שתוכל להשגיח עליהם מקרוב בשעה שהילדים עלולים להפריע, והיא נשארת איתם בבית. כל נדרי, ערבית, שחרית, מנחה והיא מתפללת לבדה בבית שומרת על הילדים שלא יפריעו בבית הכנסת.... הבדידות, נושכת בה בכל פה, הזכרונות, הגעגועים, ונהרות של דמע. זמן תפילת נעילה הגיע והיא מתכוננת
לתפילה ביחידות עם חמישה יתומים קטנים בבית נעול. והנה נשמעות דפיקות רכות על הדלת ומלאך בלבן מופיע, גב' .... רעייתי הסבה את תשומת ליבי שלא ישבת השנה בתפילות במקום השמור לך בבית הכנסת, ממש ברגעים אלו מתחילים נעילה בישיבה, לכי נא להתפלל עם הציבור אני כבר התפללתי היום כמה תפילות עם הציבור, אשאר עם הילדים פה. היא הלכה, והוא נשאר עם הילדים. באותה שנה הוא התפלל נעילה ביחידות, מוקף בציבור של חמישה יתומים.
ומי יודע כמה דינים התמתקו באותה השנה ברקיע בכח הנעילה הזאת.
