והנה היראים הביא לראי' לשיטתו שאין איסור אלא מאר"י למצרים, מהא דסנהדרין דף צג. ודניאל להיכן אזל וכו', אר"י להביא חזירים ממצרים עיי"ש שאין חזירה ופרה יוצאות ממצרים אא"כ ניטל אם שלה, ואיהו אזל לאתויי בלא דעתייהו, והרי יש איסור ללכת למצרים, ובע"כ דמבבל שרי, והגבורת ארי ביומא דף לח. ובחיים שאל סי' צ"א ח', ובשו"ת שו"מ הנ"ל, וברי"פ הנ"ל, תמהו שהרי לסחורה מותר, כמבואר בירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ח והובא להלן ברמב"ם בה"ח, ודניאל לסחורה אזל, ומה ראי' מזה דשרי מבבל, וכן הק' הגבו"א מדברי הגמ' ביומא דף לח. גבי נקנור שהלך להביא דלתות למקדש מאלכסנדריא של מצרים, ועיי"ש שנעשה לו נס, וכאן מאר"י הוא, וגם לדברי היראים אסור, ובע"כ דכיון שהי' לסחורה ליכא איסור, וא"כ ה"ה בדניאל, ומאי ראי' מייתי הרא"ם, אלא שכמו"כ קשה עמש"כ בירושלמי סוכה ומכילתא הנ"ל איסור בימי סנחריב, אע"פ שמיירי שירדו למצרים לעזרה כמבואר בקרא דמייתי שם עיי"ש (ישעי' פל"א א') הוי היורדים מצרים לעזרה, ובכה"ג הרי ליכא איסורא, כמבואר בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ח, אבל אתה חוזר וכו', ולכבוש את הארץ, עיין בס' הר אפרים על המכילתא שם שעמד ע"ז, ולמש"כ נראה דודאי להיות שם לפי שעה כהא דדלתות נקנור, אין כאן ישיבה כלל ושרי, ורק ממעשה דדניאל שאסור להוציא חזיר ממצרים ובעי לעשותה שלא מדעתייהו, הי' בעי לזה ישיבה במצרים לזמן, כדי שיוכל להוציא כשיזדמן לו שלא מדעתייהו, וישיבה איכא, אלא שכנ"ל אין זו ישיבה מחמת שזהו מקומו, וע"ז נאמר ההיתר דלסחורה, וס"ל ליראים דכ"ז כשהאיסור הוא מחמת אשוויי מקומו, אבל אילו הי' בזה לאו שיסודו לשוב למצרים, סו"ס שוהה הוא ויושב במצרים, ובע"כ שליכא לאו בכה"ג, וה"ה היורדים לעזרה שהו ודרו בה, אלא שלא הי' זה ישיבה במקומו, וע"ז ליכא היתר, כיון שבאו מאר"י דאיכא לאו, וכל ההיתר דלסחורה, בשלא באו מאר"י הוא שבכה"ג ג"כ אסור לדעת הרא"מ וכנ"ל, אלא שע"ז יש את ההיתר דסחורה ולכבוש את הארץ, וכמושנ"ת.והנה להלן בה"ח כ' הרמב"ם וז"ל, יראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל עפ"י בי"ד, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל ארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים, ע"כ, כ' בזה הרמב"ם ב' טעמים להתיר, א' מפני שע"י כבוש שוב אין זו ישיבת יחידים, וכן שיסוד האיסור כשהיא ביד עכו"ם הוא, ומדברי הרמב"ם משמע דתרוויהו צריכי ולא שכל אחד מהן הוא טעם מספיק להתיר, ולמ"ל לתרוייהו דלכאורה כל שאינם יחידים הו"ל להתיר אע"פ שהיא ביד עכו"ם, וכל שהיא ביד ישראל הו"ל להתיר אע"פ שהם יחידים, אלא שמ"מ קודם הכבוש כשהולכין למלחמה עדיין לאו בידי שלטון ישראל הוא, וע"ז בע"כ ליכא אלא ההיתר הראשון שכ' הרמב"ם (ואין זו ישיבת ארעי דבלא"ה שרי במצרים כמבואר בדברי הרמב"ם בה"ח שם, וית' אי"ה להלן בדברנו בה"ח שם), אלא שאין זה היתר אלא ללאו שנאסר לחזור יחידים כמוש"כ הרמב"ם, אבל כנ"ל הרי איכא איסור נוסף לאחר הכבוש כשנתיישבו שם, ואין זה מקומן של ישראל, וע"ז כ' הרמב"ם דלאחר הכבוש אין זו ארץ מצרים אלא שייכת היא לישראל, ושוב אינה בכלל הארץ שהופקעה מהיותה מקום של ישראל, ומבואר דב' איסורים איכא במצרים, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לב' טעמים להתיר ב' איסורים אלו.
ובגוף דברי הרמב"ם דליכא לאו אלא ביחידים אע"פ דקרא דפ' ראה דוהשיבך ה' באניות בדרך אשר אמרתי וכו', דמבואר מזה דבכה"ג איכא איסורא, אע"פ שהגלות היא לא של יחידים, פשוט שאין הנדון במספר דא"כ מהו השיעור, אלא הנידון בחלות השם שחל על הציבור, וכמושנ"ת בדברנו בה"ב לענין רוב ישראל במלחמה, דעפ"י בי"ד הו"ל חלות שם ציבור, ומשא"כ בלא קביעה זו הוי מספר גדול של יחידים, ואכתי באיסור קיימי, והרמב"ם שכנ"ל מיירי בכבוש והליכה למלחמה עפ"י בי"ד, בזה לאו יחידים נינהו וליכא איסורא, וא"כ מוכרח מזה דלאחר כבוש שוב אין היתר של יחידים, ששוב אינו דין מלחמה עפ"י בי"ד, ומ"ט שרי אח"כ, ובע"כ כמושנ"ת דלאחר כבוש שוב אין זו ארץ מצרים, וטעם הרמב"ם הוא בזמן המלחמה, שע"ז ליכא אלא ההיתר דצבור, וא"כ שוב אין מזה ראי' למשנ"ת, שהרי אח"כ כנ"ל יחידים הוו, וליכא אלא ההיתר דכבוש, וברישא מיירי הרמב"ם בשעת המלחמה, ובסיפא מיירי הרמב"ם לאחר הכבוש, ושו"ר בשו"ת שו"מ הנ"ל בסופו שג"כ כ' דיחידים היינו בלא בי"ד עיי"ש.
ועיין ברי"פ שם, שהק' בהא דגיטין דף נז. מכפר סכניא של מצרים דהוו צדיקים כולי האי ומ"ט איענשו, עיי"ש משום דלא איאבול על ירושלים, ומ"ט לא מאותו טעם שנאמר בגמ' סוכה דף נא: הנ"ל לגבי אלכסנדריא של מצרים, דעברו אקראי דלא תוסיפון וכו', ועיי"ש דהתם לבתר גלות הוי, ותו ליכא איסור, ולמש"כ י"ל, למש"כ בגמ' העונש שם מקרא דשמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עלי', ועיי"ש ברי"פ בע"י שתמה, שהרי בקרא לא נאמר אלא שלא ישמחו בשמחתה, אבל מנ"ל שאלו שאינם מתאבלים עמה יהיו נענשים לחרבה ולשממה, עיי"ש, ולמש"כ י"ל, דאמנם יש בזה משום איסור דארץ מצרים, אלא שכנ"ל לאחר גלות, או לאחר סנחריב, או שבמקום שלא הי' בזמן יצי"מ, ליכא לאו אלא איסור ישיבה מצד מקומו של היושב, ובזה כל שאינו מקומו ודעתו לשוב לאר"י כנ"ל מדברי הרדב"ז בתשובותיו, ליכא איסור, וזה גופא תירוץ הגמ' שלא היו מתאבלים על ירושלים, והיינו שלא הי' רצונם ודעתם עלי', ובכה"ג הו"ל כפר סכנאי מקומן, שיש ע"ז עונש כעונש דאנשי אלכסנדריא שבגמ' סוכה דף נא: הנ"ל, וקרא דמייתי הגמ' אינו אלא, שמי שאינו מתאבל אינו תאב לה ועי"ז לא ישמח בה, אלא שכנ"ל במצרים בכה"ג גם איסורא איכא. [באר מרים]
