נושא הפסקה - הנבואה שופעת מענייני האדם לעומת התורה השופעת מן האמת העליונה. וצריך לחבר את התורה אל הנבואה.
ביאור הפסקה - נבואה ורוח הקודש באים, בדבר ד', לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו - הרב בפסקה מבאר את ההבדל בין נבואה לתורה, לאחר ביאור ההבדלים הרב יסביר את החשיבות לאחד את העניינים ביחד. כהקדמה נבאר את ההבדל בין רוח הקודש לנבואה. ההבדל בניהם מבואר בכמה מקומות. בפשטות רוח הקודש זאת דרגה ראשונית שהיא נמוכה מדרגת הנבואה. וזה מה שכתב הרמח"ל בדרך ה'.
דרך ה' חלק ג פרק ג - א. ... אמנם עוד גזר, שתימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו, יתברך שמו, על ידי איזה אמצעים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, תוקבע בו ידיעת ענין מה בברור בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סיבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא "רוח הקודש". ואולם, מדרגות על מדרגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן הישפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה, אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בברור, אכן עוד יקרה, שישופע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו וייקרא זה לפעמים על דרך הרחבה "רוח הקודש" בדברי חכמינו, זכרונם לברכה, או השפעה נסתרת; אבל רוח הקודש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בברור לבעליו, וכמו שזכרנו. ואמנם למעלה מכל זה יש מעלה אחרת, והיא - הנבואה. וענינה, שיגיע האדם ויתקשר בבורא, יתברך שמו, ויתדבק בו דבקות ממש, באופן שירגיש ההתדבקות וישיג מה שהוא מתדבק בו, דהיינו כבודו, יתברך שמו, על הדרך שנבאר לפנים, ויהיה הדבר ברור אצלו ומורגש ממנו בלי ספק כלל, כדרך שלא יסתפק בדבר גשמי שירגישהו בחושיו.
במקור זה מסביר הרמח"ל שבעצם יש דרגות רבות. ואומנם אפשר לחלק את כל הדרגות לג' חלקים. יש השפעה המגיעה לאדם בצורה נסתרת שהאדם לא ממש מרגיש שהוא קיבל הארה מלמעלה, בצורה כזאת הדבר לפעמים נקרא רוח הקודש. אומנם לשון זה הוא לא ממש רוח הקודש, אלא נקרא כך על דרך ההרחבה, בלשון מושאל. לעומת זאת רוח הקודש האמיתית היא רוח שניכר וברור למקבל את הרוח שהוא קיבל רוח הקודש. אם כן יש ב' דרגות, רוח הקודש בדרך ההשאלה, ורוח הקודש שהיא רוח ברורה. מעל גבי זה, יש דרגה שלישית, נבואה. הנבואה היא דבקות ממש, שירגיש דבקות חושית בבורא יתברך. נראה שעיקר הדגש שיש כאן הרגשה חושית פיזית כמו דבר גשמי. לעומת רוח הקודש שיש הרגשה אבל ההרגשה היא לא ממש חושית.
גם הרב בשמונה קבצים מבאר שרוח הקודש זאת דרגה מתחת לנבואה, וכך כותב הרב. קובץ ח' פסקה קמו. - הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לתן את המשקל היותר גדול והיותר עקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה, ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה. מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו, ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פתח את כשרונו לבוא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות, ממדריגת העולמים כולם, וסדרי החיים, ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפתוח הנבואי לצאת אל הפועל..."
במקור זה מבאר הרב שנבואה היא כשרון מפותח של רוח הקודש. יכולה להיות מציאות שהאדם הוא רק בעל רוח הקודש, או בגלל שלא הצליח לפתח את כח הנבואה. או בגלל חסרונות חיצוניים שאינם תלויים בו, שהם גורמים שלמרות שיש אפשרות לרוח הקודש, נבואה עדיין לא יכולה להופיע. גם הרמב"ן במסכת בבא בתרא מבאר שלאחר החורבן ישנה אפשרות לרוח הקודש ולא לנבואה, וכך כותב הרמב"ן: חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א - הא דאמרי' מיום שחרב בית המקדש אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. ... אלא הכי קאמר אף על פי שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם. במקור זה הרמב"ן מבאר שנבואה היא באמת ניטלה ומחורבן בית המקדש שוב אין נבואה. מה שנאמר בגמ' שניתן לחכמים הכוונה שרוח הקודש נשארה אצל החכמים. אם כן לשיטתו רוח הקודש משמעותה חכמה ברורה, לעומת נבואה שהיא מראה וחזון שזה בטל מחורבן בית המקדש.
נביא מקור נוסף מ'דברי ירמיה' הלכות יסודי התורה פרק ז - ומ"ש הרמב"ם ז"ל במו"נ שאין הרוה"ק נמשך בהחלט אחרי כל הכנות וכן נראה מדבריו בפירקין, ושאלו המפרשים במקורו נראה שמקור מקומו טהור הוא ... ונראה דרוח הקודש בשפע חכמה עליונה נמשכת בהחלט אחרי הכנות הנצרכות כדרך יגעת מצאת שארז"ל אבל גלוי נבואה על לע"ל ומראה עליון זה נתלה ברצון העליון יתעלה, ובעת הזאת גלה כל יקר ממנו ואין נביא וחוזה עוד גם אחרי כל הכנות, ומזה כי הנבואה לפי הזמן וצורך הדור נדע כמ"ש הרמב"ם כי אינה נמשכת במוחלט מהכנות הקודמת, והנה כאן מדבר מרוה"ק בשפע חכמה לכן כתב "מיד רוה"ק חל עליו" אבל במו"נ הנ"ל מדבר מנבואה ולכן כתב שהיא במתנת רצון פרטי מה' יתעלה.
במקור זה מבואר שאומנם גם נבואה וגם רוח הקודש צריכים הכנה של המקבל. אומנם רוח הקודש ברגע שהאדם מכין את עצמו בצורה נכונה, מיד הוא מקבל שפע של רוח הקודש. וזה מה שכתב הרמב"ם ביסודי התורה. אומנם נבואה היא מתנה מאת הקב"ה, יכול להיות שהאדם יכין את עצמו, אבל הקב"ה לא ירצה להשרות עליו את הנבואה.
לגבי הנוסח בתחילת הפסקה יש הבדל בין הנוסח כפי שמופיע בשמונה קבצים לבין הנוסח המובא באורות הקודש. הנוסח שמובא בשמונה קבצים הוא: 'נבואה ורוח הקודש באים מפנימיות של אדם'. לפי מקור זה כל הנבואה ורוח הקודש מופיעים ומתחילים מפנימיותו של האדם. לעומת זאת הרב בעצמו תיקן ושינה את הנוסח כך על פי כתב יד שכתב הרב לרב הנזיר, ושם הוסיף הרב כך: 'נבואה ורוח הקודש באים, בדבר ד', לפנימיות של אדם. לפי הנוסח המתוקן בסופו של דבר הנבואה ורוח הקודש עיקר הופעתם על ידי דבר ה'. אומנם החידוש שמתוך דבר ה' ההופעה מתגלה לתוך פנימיותו של האדם.
בכל מקרה לפי שני הנוסחים הנבואה ורוח הקודש קשורים אל פנימיות האדם. אנו יכולים לראות רמז לעניין מדברי חז"ל. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פט עמוד א - דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד הסיבה ששני נביאים לא מתנבאים בסגנון אחד, משום שבאמת כל נביא מכניס לתוך נבואתו את המיוחדות שבו.
בעצם בנבואה יש הארה הנובעת מפנימיותו של הנביא. ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם - כמו שהנבואה נובעת מפנימיות האדם, כך גם האגדה. האגדה היא לוקחת את הנפשיות הפנימית של האדם ומתוך אותה פנימיות של האדם, האדם מתייחס אל המציאות החיצונית הקיימת בעולם. לכן מצאנו בדברי האגדה התייחסות למאורעות של החיים. הקשר בין אגדה לנבואה מופיע לא פעם בשמונה קבצים. בכמה וכמה מקומות הרב מכניס את האגדה ביחד עם הכוח הנבואי לעומת לימוד ההלכה שהוא שייך אל אור התורה. כמו שהרב יבאר בהמשך הפסקה. וכך הרב כותב בשמונה קבצים על הפרדת הכוחות של נבואה ואגדה לעומת ההלכה.
קובץ ז' פסקה לז - הפרדתה של האגדה מעל ההלכה, היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה ...
במקור זה הרב מסביר שהדרך הנכונה היא לחבר בין אגדה להלכה, לחבר בין תורה ונבואה. ההפרדה היא פוגעת במהלך נשמת ישראל, אומנם החסרון היותר גדול שאחרי ההפרדה מהפכים את הסדר ומעלים את ערך הנבואה על התורה. עניין זה יבואר גם בהמשך הפסקה שלנו.
וכן כותב הרב באגרותיו. אגרות הראיה ח"א עמ' קכג' אגרת קג' - כן הוא בענין חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשניה היא חכמת המעשים, ששניהם נובעים משני שורשים שמסתעפים מתוה"ק, הם החכמה והנבואה.
במקור זה הרב מסביר שההגדה היא קשורה אל חכמת הלב והרעיון, היינו הצד הנובע מצידו הפנימי של האדם. וכמו כן הרב ממשיך ומוסיף שכח זה נובע מן הנבואה, לעומת ההלכה שנובעת מן החכמה.
אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה - לעומת הנבואה רוח הקודש והאגדה שנובעות מן האדם עצמו, התורה היא שונה. התורה נובעת מן האמת המוחלטת, התורה איננה תלויה ביחס הסובייקטיבי של האדם המקבל את הנבואה. התורה היא אמת עליונה שכוללת בתוכה את כל העולמות. כיון שהתורה היא כוללת בתוכה את כל העולמות ממילא היא לא מבחינה בין ההרגשה הפרטית של האדם, לבין העולמיות כולה.
הרב הנזיר הסביר את ההבדל בין נבואה לתורה, נבואה נובעת מן נצח הוד יסוד, היינו מחלקי הנפשיות הנמוכים. לעומת זאת התורה היא תפארת שהעולם, לכן היא נובעת מן העולמיות כולה. הרב הנזיר הוכיח את דבריו ממה שכתוב בספר שערי אורה. שערי אורה שער ג-ד' נצח והוד. - שני שמות הללו נצח והוד הם מקום יניקת הנביאים, מן המקום הזה שואבים הנביאים, כל אחד לפי כוחו וכפי השגתו. מלבד משה רבינו שעלה לקבל תורה למעלה מזה, במראה ולא בחידות. לפיכך הנביאים רומזים, כה אמר ה' צבאות. אבל משה רבינו אינו מזכיר זה. לפי שנבואתו מתפארת אספקלריא מאירה, ומשם נתדבק בספירות עליונות. ושאר הנביאים באמצעות מלכות ויסוד נצח והוד, והספירה האחרונה אספקלריא שאינה מאירה ע"י הדמיון, 'וביד הנביאים אדמה' כי נבואת כל הנבראים היא מנצח והוד, ומהם יונקים. אבל משה רבינו ע"ה, בלי אמצעים 'פה אל פה אדבר בו'.
במקור זה מסביר שערי אורה את ההבדל בין תורה לנבואה. נבואה היא יונקת ממקום יותר נמוך. במקום הזה כל נביא מקבל רק לפי השגתו. במקום הזה הראיה לא ברורה, היא מעין חידה. הנבואה היא בדרגה של אספקלריא שלא מאירה. לכן הנביא צריך להשתמש בדמיון. השימוש בדמיון לפי ההסבר של הרב מבטא את הנפשיות האישית של כל נביא ונביא לפי סגנונו. לכן הנביאים מכנים את הקב"ה בשם 'צבאות', היינו אלקי הנבראים הצבא של הקב"ה, הנבראים כולם. הקב"ה כביכול מופיע בשינוי על כל נברא ונברא. לעומת זאת התורה, נבואת משה רבינו היא ברורה. היא פה אל פה אדבר במראה ולא בחידות. היא מציאות ברורה. בעל שערי אורה מסביר שנבואת משה רבינו נובעת מן תפארת, אבל מתוך התפארת אפשר להתחבר לספירות העליונות.
החילוק בין התורה לנבואה, מבואר גם בפיוט שאומרים בסעודה שלישית הפיוט 'אל מסתתר', וכך מובא בפיוט. פיוט אל מסתתר בשפריר חביון אברהם מימין חזק - בראשית תורתך הקדומה רשומה חכמתך הסתומה, מאין תמצא והיא נעלמה ראשית חכמה יראת ה' ... מימין ומשמאל יניקת הנביאים נצח והוד מהם נמצאים .... בפיוט מתארים את התורה ממקום עליון שקשור לחכמה ולחיבור אל הכתר, לעומת זאת הנבואה היא יניקתה ממקום יותר נמוך. הנבואה היא נובעת מנצח והוד. שהם הספירות התחתונות.
מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה - כמו שהבאנו לעיל התורה היא הופעה אלוקית עליונה שמתחילה מלמעלה למטה. בשונה מן הנבואה שמתחילה מן ההרגשות הנפשיות של הנביא. התורה היא אלוקות מוחלטת שיורדת למטה. כיון שזאת אלוקות אובייקטיבית שיורדת למטה, לכן היא ברורה ומוחלטת. זה מה שמופיע בלשון הפסוק לגבי נבואת משה רבינו. במדבר פרק יב פסוק ח - פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. בפסוק זה הקב"ה מתאר את ההבדל בין נבואת משה שהיא ברורה במראה ברור, לעומת שאר הנביאים. יסוד ההבדל מופיע גם בלשון חז"ל בגמ' כך. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב - כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. משה רואה ראיה ברורה לעומת שאר הנביאים שרואים ראיה מטושטשת. הראיה הזאת באה לידי ביטוי בתורה הקדושה. משה הוריד תורה שהיא אמת אובייקטיבית מוחלטת.
ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם - לפי הבנת ההבדל בין תורה לנבואה ניתן להבין למה התורה היא עדיפה על הנבואה. התורה עדיפה כיון שהיא מבטאת את האמת האלוקית המופיעה בצורתה הברורה בלי טשטוש ובלי תוספות של הנביא עצמו. לכן חז"ל אמרו שחכם עדיף מנביא, וכך מובא בגמ'. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א - אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול.
וכן מובא בהרחבה בזוהר. זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת צו דף לה עמוד א - תא חזי מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני, אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנבי אי בכל זמנא, מאי טעמא דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא באתרא דאקרי תורה (נ"א ת"ת) דהוא קיומא דכל מהימנותא ונביאי קיימי לתתא באתר דאקרון נצח והוד, ועל דא (אקרון) אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי ועלאין מנהון יתיר דאלין קיימין לעילא ואלין קיימין לתתא, אינון דאמרי מלין ברוח הקדש קיימי לתתא מכלהו, (ועל דא) זכאין אינון דמשתדלי באורייתא דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא במקור זה מסביר הזהר שהתורה היא נמצאת מעל הכל. הסיבה כיון שהתורה היא קשורה אל התפארת, כמו כן התורה היא נובעת מעילא, לעומת הנבואה שהיא נובעת מנצח והוד, וכן היא נובעת מלמטה. כמו שהבאנו לעיל שהנבואה נובעת מן הנביא עצמו, וכביכול לא רק מלמעלה. לכן מעלת התורה מעל הכל. כמו כן הוסיף הזוהר שרוח הקודש היא התחתונה ביותר כיון שהיא מתחת לנבואה.
מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר - הרב מסביר שהחסרון של הגלות יצר שגאותן של ישראל ירדה, כיון שהגאווה הזאת ירדה ונתנה לאומות העולם, ממילא יש כאן איזה היפוך של סדר. הסדר הנכון שתורה תהייה מעל הנבואה, אבל בעקבות הגלות ישנה מציאות של היפוך הסדר. הנבואה תופסת מקום משמעותי יותר מן התורה עצמה.
הרב בשמונה קבצים מתאר את הנפילה של התורה ועליית האגדה והנבואה בזמן הגלות, וכך כותב הרב. קובץ ז' פסקה לז. - אותה ההתרחקות מן הטבע של המינות, גרמה לעיגה לדברי חכמים, לדקדוקי דינים ומצוות, ופנתה לאגדות של דופי, עד אשר הטילה ארס בתוכן האגדי ... עד הימים האחרונים לא חדלה לגמרי חלחלה הארסית של האגדה, שנפגמה ממגע זרים, לפגום ולהזיק ... הפרדתה של האגדה מעל ההלכה, היא הפרדת התורה והנבואה, והעמדת ערך מהופך מהערך המוטבע עמוק בנשמה הישראלית, להעלות את ערך הנבואה מעל התורה, ובזה נעשתה השפעתה של הנבואה בעצמה מחוללת, ופנים מתגלים בה שלא כהלכה. והפנים המזוייפים הללו הולכים ומאפילים זהרה של תורה, ומחשיכים את העולם כולו.
במקור זה מסביר הרב כיצד בעקבות הגלות המינות לקחה את דברי האגדה, את דברי הנבואה וזייפה את הנבואה והאגדה. המינות זנחה לגמרי את ההלכה ועברה לעיסוק רק באגדה. בפעולה הזאת נוצר מצב של ניתוק בין התורה לנבואה, אבל יותר גרוע נוצר מצב בו הנבואה השתלטה על התורה, וכעת יש רק כח של נבואה ואגדה. הרב בעיקר דבריו מתייחס לנצרות וכדומה, הנצרות היא לקחה את גאוותן של ישראל. הנצרות ביטלה את התורה המעשית, והפכה את כל התורה לאגדה ונבואה בלבד. בצורה כזאת הנבואה קיבלה משמעות שיכולה לבטל את התורה. זאת הצרה העיקרית של הגלות, ההיפוך בין נבואה לתורה.
והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה - התוצאה של ההיפוך של המינות שהנביאים כתובים ורוח הקודש, הם משפיעים על העולם בצורה יותר בולטת מאשר התורה. העולם מאמין ומתחזק באמונה בתנ"ך ובנביאים בעיקר. אבל בתורה המעשית, בתורת משה רבינו, בזה העולם מתרחק.
בצורה כזאת גם בתוך היהדות ישנו מצב של בלבול, אנשים מרגישים שיותר חשוב לימוד האגדה על פני לימוד ההלכה. הרב בשמונה קבצים מעמיק ומסביר למה הגויים שייכים יותר לנבואה ופחות לתורה, וכך כותב הרב. קובץ ה' פסקה קצ. - "כח המדמה זה עצמו, ששפעת רוח הדעת, רוח הקודש שהוצרכה להיות מוקדמת לבוא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקיים עד אלף דור בלא אור תורה, שהוא אוצר כל הדעת, הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת ... ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של אספקלריא מצוחצחת, ומפני זה קרובים הם אומות העולם לקלוט קצת מן הנבואה, ורחוקים הם מן אור התורה..."
במקור זה הרב מבאר שהנבואה היא נובעת מן הדמיון שהיה בעולם עוד לפני שהתורה הגיע לעולם. כיון שהנבואה הגיע לפני מתן תורה, ממילא כל האומות מרגישות שייכות יותר גדולה לנבואה, מאשר לתורה. כיון שהתורה היא השלב השני, היא השלב בו כבר יש את עם ישראל, משא"כ נבואה. לכן בזמן הגלות הגויים מרגישים שייכות לנבואה, אבל אינם מסוגלים להרגיש שייכות לתורה ולמצוות. לכן זאת המציאות האיומה של הגלות, שכביכול הנבואה מנצחת את התורה.
וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה, ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם - הדרך לתקן את הגלות להגיע למציאות בה יש גדולים שהם משלבים את התורה הגלויה ביחד עם האגדה. אותם אנשים גדולים הם חמושים בעיקר בתורה גדולה, תורה הכוללת גדלות בתורה, גדלות במסורת של הפסיקה, גדלות בהלכה. אומנם למרות כל הגדלות הזאת הם מסוגלים להופיע מצד נפשם את האגדה, את נטית רוח הקודש. את רוח הנבואה. אנשים כאלה שמצליחים ליצור איחוד עושים את התיקון. שהרי תחילת הקלקול התחיל בהפרדה בין החלקים השונים, ואחר כך מתוך קלקול ההפרדה התחיל תהליך נוסף שהתמקדו דווקא בנבואה. לכן התיקון לחבר את הדברים באחדות גדולה. החיבור בין הדברים זה חזונו של הרב קוק בכמה מקומות.
וכך כותב הרב באגרותיו אגרות הראיה ח"א עמ' קכג' (אגרת קג) - כי לדעתי העניה יש עוד מחיצה אחת, שהננו צריכים לפתח בה ג"כ פתח להברות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא: בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה ...
וכן כותב הרב בשמונה קבצים. קובץ ה' פסקה א - ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. ... הננו קרואים לסול מסילות כאלה בארחות הלימוד שעל ידיהן ההלכה והאגדה יתחברו חיבור עצמי. הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו... ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה. החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהם מאז מעולם. במקור זה הרב מדגיש שחייבים ליצור אחדות בין ההלכה והאגדה, אומנם האחדות הזאת נחשבת כחידוש של אורחות הלימוד. לכן צריך לפתח כאן מקצוע ואור חדש של תורה. אור חדש המסוגל לאחד בין החלקים השונים.
והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההגיוני - המטרה ליצור איחוד בין הנבואה לתורה. האיחוד בנוי בצורה כזאת שקודם נרומם את התורה. נשתמש בגדלות של הנבואה ורוח הקודש בשביל לרומם את התורה. הרב מדגיש כאן שני צדדים, הנבואה ורוח הקודש תרומם את ההלכה. והמעשה והתלמוד יתרוממו על ידי האגדה והמוסר ההגיוני, היינו המוסר הפנימי הנפשי הנמצא בתוך האדם. הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד כנסת ישראל יודעת בוודאות שהתורה כולה היא מאוחדת, הכל נובע מתורת ה' התמימה, וכך כותב הרב.
קובץ ג' פסקה שמג. - ההכרה הגדולה במגמה האלהית אשר לתורה, ולנבואה, ולרוח הקודש בכלל, מביאה את המחשבה לסקירת האחדות שלהם. ונמצא שהנביאים והכתובים כלולים בתורה, והתורה עומדת כלולה ומאוחדת בקדושתה העליונה, בקול אלהים חיים, שכל אשר נשמתו חיה מקשיב הוא ושומע את הקול הגדול הזה, ההולך ובוקע בכל התורה כולה. וכנסת ישראל לכל דורותיה מכירה היא את היסוד הגדול הזה של אחדותה של תורה, ומתדבקת היא בו בכל לבבה ובכל נפשה. יודעת היא שתורת ד' תמימה היא ... פסקה זאת תופיע לקמן כאן בפסקה יח'. במקור זה הרב מבאר שההכרה באלוקות הנמצאת בתורה היא גורמת לאחדות בכל חלקי התורה, בנבואה ובתורה.
במקור נוסף מתאר הרב שהאחדות נובעת כיון שבאמת בתוך ההלכה יש תמצית של אגדה, ובתוך האגדה יש תמצית של הלכה, וכך כותב הרב.
קובץ ה' פסקה ב - באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בההלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה, והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה, מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי... הרב מבאר שיש אחדות בתוך כל חלק בתורה יש את החלק השני. אומנם בתוך ההלכה יש בצורה מוסרת תוכן אגדתי איכותי. וכן להיפך בלימוד האגדה יש השפעה כמותית של הלכה. ואם כן כשהאדם בא ללמוד הגדה או הלכה, הוא צריך להכיר ולחפש שורשים של התוכן השני. החיפוש הזה יוצר איחוד וחיבור בין החלקים. ראוי להדגיש שבפסקה שלנו הרב התעסק באחדות של האגדה וההלכה, אומנם העיקר הרב הדגיש כיצד האחדות מרימה את התורה וההלכה משפלותה. כיון שבזמן הגלות התורה ירדה והנבואה עלתה, ממילא האחדות צריכה להביא להתרוממות של ההלכה ושל התורה. האגדה והנבואה ישמשו ככלי לרומם את התורה למקומה הראוי.
ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו- האחדות והעלאת מעלת התורה תגרום להחזרת גאותן של ישראל. תיקון הגלות הוא בהחזרת כח התורה למקומה. בצורה כזאת פעמי הגאולה יופיעו כיון שגדלות התורה תופיע בעולם. רוח התורה שהיא הארת האמת המוחלטת תופיע בעולם. בצורה כזאת רוח ישראל שנרדם יחזור לאיתנו.
חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחני ומעשי, עטור בעטרת הנבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון. שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל - תיקון גאוותם של ישראל היא החזרת התורה לגדלותה, בצורה בה התורה מלאה בכל טוב. התורה מלאה שפע של עושר רוחני ומעשי, היינו שילוב של התורה הגלויה המעשית והרוחנית היינו ההסברים העמוקים של התורה שהם משולבים עם נבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון. השילוב של חלקי התורה השונים. בצורה כזאת התורה מקבלת את העוז של גבורת התורה המעשית. כיון שהתורה היא מחייבת היא מלאה גבורה מעשית ולכן היא הכח שצריך לעמוד בראש. הכח הפותח הוא התורה, אומנם התורה הזאת מלאה בתוכה בכוחות של נבואה וכדומה.
[אורות הקודש המבואר - הרב פופר שליט"א]
סיכום -
הנבואה ורוח הקודש עוברות דרך פנימיותו של האדם טרם תצאינה החוצה. הוא הדין לגבי האגדה. הן נצבעות בצבעו המיוחד של האדם המקבל אותן. הן מכילות את המקדם האישי שלו. בניגוד לנבואה ולרוח הקדש בהן אין התאמה בין העולם לנפש, התורה מגיעה אל העולם בלי שום שינוי כי בתורה יש התאמה בין העולם לנפש, לכן חכם עדיף מנביא. בגלות ניטלה גאותם של ישראל והם הולכים לחפש את האמת אצל הגויים ובהשפעת הגויים ספרי הנביאים והכתובים גוברים על התורה והאגדה גוברת על ההלכה. וזאת עוד צרה של הגלות הדור המודרני חייב אם כן להוציא מתוכו גדולי תורה בהלכה ובאגדה שידעו לרומם את עולם ההלכה באמצעות המחשבה ורוח הנבואה. איחוד התורה והנבואה ישיב לישראל את גאותם מול הגויים ואז ישמעו פעמי הגאולה. [דיבור ומחשבה]
