תקנת הגאונים לומר זכרנו התחדשה אחר שנחתם התלמוד ואי אפשר לעמוד בדין בלי תפילה

מחד בראש השנה אין אף בקשה ומאידך דווקא הגאונים הוסיפו

Why did Chazal not formulate any tfillos for life in Shmoneh Esrei [what we add in Shmoneh Esrei "זכרנו לחיים" etc. are later, and contested, additions]?

בתפילות ראש השנה יש דבר נפלא להתבונן. זה נראה דבר בלתי אפשרי. אנו עומדים לדין על חיים, על מי יחיה ומי ימות, על מי יעני ומי יעשר, מי בקיצו ומי לא בקיצו, על הכל עומדים בדין , אולם עד הגאונים, בתפילות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, איננו מתפללים אפילו מילה אחת על זה. רק אחרי חתימת התלמוד, אז תקנו הגאונים להגיד 'זכרנו'. יש כאן משהו לא מובן, וכי מה היה עד אז. כל אותם הדורות שידעו היטב שעומדים בדין , לא התפללו אף מילה על הדין , ורק אחרי שהתחילה כבר ירידת הדורות, אחרי חתימת התלמוד, אחרי שכבר נסתם חזון והברירות כבר לא היתה כמו שהיא היתה בזמן חז"ל, רק אז התחילו לבקש על חיים , ואילו עד אז לא בקשו בכלל.

הגאונים תקנו לומר זכרנו לחיים, הראשונים תקנו את תפילת אבינו מלכנו , ואילו אנשי כנסת הגדולה תקנו "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך" , " ובכן צדיקים יראו וישמחו " , "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" , "מלוך על כל העולם כולו בכבודך וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". דנים אותי , שופטים אותי , אם אני ובני ביתי נחיה או לא נחיה, ואני עומד שם ומתפלל שכל השבטים הנדחים באפריקה, כל אשר נשמה באפו, כולם ידעו ויאמרו שה' אלקי ישראל מלך. אף ביום הכפורים , כאשר אנו נחתמים בדין, אנו מתפללים " מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה ", אולם אין בתפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אף מילה על חתימת הדין. בזכרנו לחיים ובאבינו מלכנו, שם אומרים וחתמנו , אולם זו לא התפילה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. הלא דבר הוא. זה נראה משונה ובלתי אפשרי.

ואם נתבונן, הרי שהזמן שבו התחילו לומר "זכרנו לחיים" הוא בדיוק אחרי חתימת התלמוד. אכן, הדבר קשה, איך הם הסבירו לכלל ישראל מדוע אבותיהם לא עשו כך, מה קרה עכשיו שלפתע מתחילים להתפלל על כך, ויתירה מזו, עוד באים ומוסיפים זאת בתוך הברכה הראשונה. הדבר נראה כאילו זה צריך להיות מצורף לברכה של אנשי כנסת הגדולה , יש כאן איזה תיקון למה שאנשי כנסת הגדולה עשו. בעצם זה הרי אסור, לא מוסיפים בג' ראשונות ובג' אחרונות , ודווקא שם הם הוסיפו. הדבר נראה שהם התכוונו לשנות פה את עצם סדר התפילה.

את כל ההוספות תקנו הגאונים , ויש מחלוקת אם בכלל מותר להגיד את זה . בטור ישנם שתי דעות, יש דעות שאסור להגיד זכרנו לחיים , אולם כבר הוכרע שכך נוהג כלל ישראל , בכל תפוצות ישראל אומרים זכרנו לחיים  ואף שלא חוזרים כי זה לא מעיקר תקנת התפילה , אולם הם תקנו לא בתור פיוט או תוספת, אלא בתור דבר שמצטרף לעצם סדר התפילה. אכן, מה היה עד אז, מה עשו כל הדורות . כל זמן בית שני , כל זמן התנאים והאמוראים . קרוב לאלף שנה מתחילת בית שני עד חתימת התלמוד. לפני שאנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות, כתוב ברמב"ם באריכות על כך, שלא היה סדר מיוחד של תפילה, סמכו על כל אחד מישראל שיתפלל לפי צחות לשונו. אבל אנשי כנסת הגדולה תקנו תפילות לכל כלל ישראל , וכיצד יתכן להשמיט בצורה כזאת ביום דין את עיקרו של יום, יום הדין. 

גם בפיוטים אנו מוצאים ליקוט של מדרשים בסיפור שבחו של מקום, וכמעט שאין שם תפילה. רוב הפיוטים שהתנאים כתבו אלו פיוטים שמצטרפים לקדושה, לקדושת יוצר ולקדושה של שמונה עשרה, ואף הפיוט לקל עורך דין שמתעכבים בו הרבה, כולו של שבחו של מקום, אבל אין בו תפילה. הם לא התפללו. כשמתבוננים בזה, עיקרו של דבר, שבזמן שהקב"ה עומד ודן אותנו לחיים, אנחנו לא מתפללים על זה. איננו מתפללים על בני חיי ומזוני, איננו מתפללים להקב"ה שיתן לנו חיים.

תפילה לא שייכת בדין אלא רק בשיתוף הרחמים

When there is דין there is no room for tfilla. Only when there is also רחמים. 

באמת, זה דבר פשוט שתפילה לא שייכת כאן. תפילה בלשון הגמרא נקראת רחמי, כדאיתא בברכות (כ' ע "ב) דפשיטא שנשים חייבות בתפילה משום דרחמי נינהו, ממילא, כשעומדים בדין אין מקום לתפילה , אין מקום להתפלל. כשאדם עומד בדין, אם הוא יזכה יזכה ואם לא יזכה לא יזכה. בראש השנה, כשכל באי עולם עומדים בדין, אין מקום לתפילה , לא שייך להתפלל. איך יתכן להתפלל לזכות בדין , הלא על זה בדיוק אנו דנים, על זה הדין. גם לא שייך להתפלל שהדין לא יהיה בתוקף אלא ברחמים , משום שהדין הוא כמו שהדין מחייב. מה שצריך זה רק לעשות מעשים ש על ידם מצד סדר הדין הקב"ה יהיה עומד מכסא דין ומכוחם לעורר רחמים.

נשוב לסדר הדברים כמו ש היו מתחילה. חז"ל אומרים שמתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עימו מידת הרחמים (עי' רש"י בתחילת התורה). עיקר הדבר הוא בתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין , היינו, רק באופן כזה יכול להתקיים רצונו יתברך להשפיע חסד. רצונו יתברך להיטיב יכול להתקיים רק אם העולם יהיה בדין יסודו. הרמח"ל מדבר על כך בכל מקום.

עצם הדין , זו האפשרות היחידה שיתקיים רצונו יתברך להיטיב. לולא זאת, בלי דין, לא יתקיים הרצון להיטיב. הרצון להיטיב מצד עצמו הוא לא מיטיב. אם הוא יקיים את ההטבה באותו רצון להיטיב זו לא תהיה הטבה אמיתית. ההטבה האמיתית צריכה להיות רק בדין. לכן מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אכן, " ראה שאין העולם מתקיים ", הכוונה בזה, שבמידת הדין בעצמה , אי אפשר לעמוד בה. ואז , עמד ושיתף מידת הרחמים.

עתה, בשיתוף מידת הרחמים , כאן זו ההיכי תמצי של תפילה. כשמתחילה עלה במחשבתו לברא את העולם במידת הדין , שם ודאי לא היה מקום לתפילה. אכן, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עימו מידת הרחמים , ומכאן ואילך מתחילה התפילה. זה נקרא רחמים. מעתה נמצאת התפילה .

בריאת היצר הרע היא בסוד אין העולם מתקיים בדין

If there would just be דין - we wouldn't be able to survive. So we have רחמים and tfilla to allow for our existence. 

הגר"י בלאזר מביא הערה [ב"אור ישראל" בספר "כוכבי אור"] , דאיתא בקידושין (ל' ע"ב) "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו ", והנה, לכאורה, זו שאלה גדולה, למה הקב"ה ברא מין בריה כזו שלא יהיה בכחה אדם לעמוד כנגדה , ואחר כך צריך שהקב"ה עוזרו , זה נראה כמו אפוכי מטרתא למה לי . ושם הוא מאריך קצת , ואומר באופן פשוט שהבריאה הזאת היא בשביל להראות שבלי תפילה איננו יכולים להחזיק מעמד. אנחנו מוכרחים תפילה ובלי תפילה אין לנו קיום.

סוד הדבר בפנים העמוקים יותר הוא כך. ידוע שהבריאה הזאת של היצר הרע היא בריאה שנבראה בשביל הגילוי של דין, לשם מה הקב"ה צריך את היצר הרע , רק כדי שאדם יזכה בדין , נמצא שהבריאה הזאת היא תולדה של הדין, ודין זה דבר שכשהוא נמצא , כשמידת הדין שליטה בעולם, זה המצב של'ראה שאין העולם מתקיים'. נמצא הכח הזה של היצר הרע זה כח שבא רק ממידת הדין ולא ממידת הרחמים, וכח שבא רק ממידת הדין הוא יותר חזק ממני.

 בדין , אין העולם מתקיים. כל דבר שהוא דין, אי אפשר להסתדר איתו. כל מציאותנו היא רק ברחמים, אדם לא יכול לחיות ולעמוד אלא רק ברחמים , איננו יכולים לחיות בדין. אם יש מישהו שרוצה לחיות בדין זה לא שייך, יש רק אחד כזה בכל הדורות כמו שאומרים על רבי עקיבא , וגם זה לא היה בדין גמור אלא רק התקרב יותר לדין אבל בדין ממש, הרי על המלאכים עצמם כתוב " כי לא יזכו בעיניך בדין " .

אם כן, ודאי שבזמן שיש כאן בריאה שהיא תולדה רק של דין בלי שום שיתוף, הבריאה הזאת בעצמה היא בריאה של 'אין העולם מתקיים'. זה המכוון בכך שיצרו של האדם מתגבר עליו , אין העולם מתקיים, אי אפשר לעמוד בזה.

הדין מחייב ש'אין העולם מתקיים' , ועניינו של רבי עקיבא , זה בדיוק 'ראה שאין העולם מתקיים' . גם רבי עקיבא לא חי בדין כל החיים, הוא זכה בסוף ימיו להכנס כאילו למידת הדין , אבל צא וראה איך זה היה נראה, זה בלתי אפשרי. ה'ראה שאין העולם מתקיים' של ר' עקיבא הגיע עד כדי כך שכתוב בפיוט שהמלאכים אמרו זו תורה וזו שכרה , והקב"ה אמר להם אם אשמע עוד קול אחד אהפוך את העולם לתוהו ובוהו . פירוש הדבר, שזה יגיע למצב של 'ראה שאין העולם מתקיים' . היינו, באמת גם שם זה לא היה מידת הדין ממש, והקב"ה ביקש מהמלאכים שיסמכו עלי ושיש כאן עדיין שיתוף של רחמים. אולם אם מסתכלים על הדבר הזה בעצמו בלי צירוף של רחמים, המצב הוא מצב שצריכים להפוך את העולם לתוהו ובוהו , זה נקרא 'ראה שאין העולם מתקיים'.

זה התירוץ לקושיא על היצר הרע. "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", הכוונה היא שכאן יש את מידת הרחמים. במידת הרחמים אנו זוכים ל"הקב"ה עוזרו", אבל היצר הרע מצד עצמו שהוא מידת הדין , הוא בדיוק מה שנקרא 'ראה שאין העולם מתקיים'.

ראש השנה הוא יום של דין וצריך להתאים לכבוד שמים

Rosh Hashana is the day of pure Din.

כתוב באר"י, וזה ידוע, כולם מביאים זאת , ש"היום הרת עולם" , זו בחינת ההריון של העולם. הלידה בפועל של העולם היתה במידת הרחמים , אבל ההריון של העולם היה 'בתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין'. אחד בתשרי, יום בריאת האדם, היום השישי של מעשה בראשית, זה יום הרת עולם , והכוונה לעולם בבחינת הרהור שהוא עוד לפני דיבור, העולם כ'עולה במחשבה' . במאמרות בעצמן כבר היה 'עמד ושיתף עמו מדת הרחמים' אבל ה"מתחילה עלה במחשבה" זה לברוא את העולם במידת הדין, זה נקרא היום הרת עולם. נמצא שיומא דראש השנה עומד בסוד הרת עולם, ביום הזה אין רחמים, היום הזה כל כולו הוא יום שלא ניתן בו רחמים. זה היום שעומד בסוד 'מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין', לפני שבאו רחמים לעולם.

מעתה, ביום הזה איננו מבקשים רחמים, אין אפשרות לכך, אנחנו עומדים בדין מלא , לגמרי בדין , במצב של 'מתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין' . אכן, אחר שכל הקיום שלנו הוא רק מפני שכביכול הקב"ה רצה בבריאת העולם, והקב"ה רצה לברוא את העולם לכבודו, הרי שכל מה שאנו עושים ביום הזה זה רק שאנו מעמידים את עצמנו במצב שאנו מביאים כבוד שמים, ומכיון שאנו מביאים כבוד שמים, אנחנו מבקשים על כבוד שמים, זה מה שאנחנו רוצים, זה כל עצמנו. והקב"ה רצה הרי לברוא בריאה לכבודו , מעתה, אנחנו ראויים להיברא , אנחנו ראויים להישרד, ראויים להיות ולהתקיים. אבל זה רק מפני שהקב"ה, הוא, מצידו, רצה לברוא בריאה שהיא כבודו. זה כבודו. כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. לכן, כל התפילות שלנו הן כולן מכוונות רק שיתגלה כבוד שמים ולא שום דבר אחר. אין כאן הערמה, זה באמת, כשאנחנו מתפללים על כבוד שמים, הרי שאנחנו אלה שהקב"ה רצה לברוא אותנו.

ביום הזה אין לנו שום תפילה אחרת רק תפילה לכבוד שמים. אין בראש השנה, גם אצל אנשי כנסת הגדולה, שום תפילה אחרת , רק תפילה לכבוד שמים. גם ב תפילת זכרונות, כשאנחנו עומדים ומתפללים "זכרנו בזכרון טוב לפניך" "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", גם זו תפילה שעיקרה הסיום של עשרת  הפסוקים שאנו אומרים. אנו משבחים את הקב"ה בפסוקי זכרונות שהם שבחו של הקב"ה שהוא זוכר את הכל, זו התפילה היחידה שהגמרא אומרת עליה, "אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה" כדאיתא בראש השנה (ל"ד ע"ב) "אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות כו' זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה " , אנחנו מתפללים להקב"ה שיזכור אותנו , אבל זה גם שייך לעשרת פסוקי הזכרונות שאמרנו מקודם. גם בתפילה הזו הבקשה שאנו מבקשים בסוף התפילה היא " אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וגו'", זו בקשת ישועה על העולם באופן כללי, ואנו מסיימים "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית", אולם איננו מבקשים על בני חיי ומזוני. אנחנו לא מבקשים על מה שאנחנו עומדים בדין , התפילה הזאת היא לא תפילה לחננו מאתך כו' , זו לא תפילה לברכת השנים, זו לא תפילה לרפואה, זו לא תפילה לחיים, זו לא תפילה על פרנסה, זו לא תפילה לשום דבר. בשופרות, שוב אנו מתפללים תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו , אנחנו מבקשים כבוד שמים , אבל אין כאן שום בקשה פרטית , כמו הבקשות של " בספר חיים כו'.אם היו מתקנים בקשות היו מפרטים, כמו שאומרים " בספר חיים , ברכה , ושלום , ופרנסה טובה , נזכר ונכתב לפניך , אנחנו , וכל עמך בית ישראל ", אנחנו זה הפרטים, וכל עמך בית ישראל , זה כלל ישראל.

עתה, התפילה והבקשה שלנו על כבוד שמים זה לא מגדרי רחמים שאנחנו מבקשים על עצמנו, אנחנו מבקשים את הדבר הזה משום שהדבר הזה זה עיקר ה של הבריאה , ומכיון שאנחנו מבקשים ומתפללים על הדבר הזה , הרי שאנחנו ראויים להיות נבראים. באמת, הרי לא זה מה שעומד לדין , הדבר שעומד לדין זה לא האם יהיה כבוד שמים או לא , אלא אם אנחנו נחיה או לא נחיה , אבל כשאנו מתפללים איננו מתפללים על החיים , אלא אנחנו מתפללים על הכבוד שמים , וכשאנחנו מבקשים על הכבוד שמים , ממילא מצד הדין אנחנו צריכים לחיות. ואז , הדין עצמו מחייב שאנחנו נצא זכאים. רק כך אפשר לזכות, אבל לא באופן ש נעמוד ונבקש רחמים על עצמנו. 

במצב של "אין תורה" חייבים להגיע לרחמים 

הגמרא ב עבודה זרה (ט' ע"א) אומרת " תנא דבי אליהו , ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן " . בתחילה היו שני אלפים תוהו, והכוונה היא כאילו לא היתה בריאה , אחר כך שני אלפים תורה , ואחר כך שני אלפים ימות המשיח. כתוב על כך בגר"א, והוא חוזר על כך לפחות שלש פעמים , שבשני אלפים ימות המשיח העולם חזר לתהו. חזר לתהו, היינו, בתחילה אמנם היה תהו בכל העולם כולו, ובכלל לא היתה מציאות של תורה , אכן, היום , המציאות של תורה היא עד כמה שכל אחד ואחד משתדל , אבל בבריאה אין תורה.

בשני אלפים תורה עצם הבריאה התנהגה לפי התורה, אבל כשחזר לתהו אין תורה בבריאה. בזמן של שני אלפים תורה הרי שאז כל הבריאה כולה מתנהגת כך. ההנהגה של העולם היא הנהגה גלויה. יודעים שהקב"ה נמצא בעולם , ויודעים בבירור גמור , זה נמצא בתוך ההנהגה של הבריאה, שהבריאה מתנהגת על פי התורה. אבל כש"אין תורה", כשאין כזאת ברירות של תורה בעולם , הרי שאז התורה היא היכי תמצי לכל אחד ואחד, התורה נמצאת ומונחת וכל אחד ואחד יודע עד כמה שהוא לומד ותופס, אבל אז זה נקרא שהתורה נמצאת רק בליבות החכמים אבל היא לא נמצאת בעולם. ליבות החכמים, עד כמה שהם לומדים ומשקיעים, עד כמה שהם מבינים ותופסים , הם יודעים ומשיגים , כל יחיד ויחיד יכול להשיג את מה שהוא יכול להשיג , אבל אין גילוי של מציאות של תורה בעולם.

אנחנו פשוט לא יודעים מה פירוש הדבר שבית המקדש היה בעולם , ומה ההבדל בין המצב הזה לבין המצב שהוא לא היה בעולם. ואף כשהיו  בעולם רב אשי וסיעתו , הרי שכאשר היו בני אדם שנשאו בראשם את מעמד הר סיני, מעמד הר סיני המשיך להיות בעולם, אולם אחרי שנסתלק רב אשי, וכמו שכתוב בגמרא (ב"מ פ"ו ע"א) "רבינא ורב אשי סוף הוראה" , אחרי שהם הסתלקו מהעולם אין יותר תורה. אמנם לא חסרים לנו מורי הוראה מאז ואילך, אבל סוף הוראה הכוונה היא לסוף גילוי של תורה בעולם , אין יותר. הגילוי שלהם היה גילוי שנשא איתו את מעמד הר סיני. הרמב"ם מונה ממשה רבינו ועד רב אשי ארבעים דורות , מדור לדור, זו התורה . ההארה שנתגלתה למשה מסיני המשיכה עד רב אשי. אז עדיין היה הגילוי של מעמד הר סיני , וזה היה הגילוי של המציאות האמיתית של העולם . אולם מאז ואילך זה נסתם. לא רואים ולא יודעים . זו כונת הגר"א 'חזר לתוהו' . זה נקרא שהדברים חזרו להיות לא ברורים.

ישנה שאלה מפורסמת , דהנה, היום נראה לנו שדיני טריפה שנאמרו בחז"ל אינם מתאימים למציאות שאנו רואים כפי המדע של היום, החזון איש אומר על כך שה מציאות של טריפה נקבעה בשני אלפים תורה. המדע של היום זאת לא המציאות האמיתית, זאת לא המציאות שהתורה מדברת עליה. המציאות שהתורה מדברת עליה זאת המציאות כפי שהעולם היה בשני אלפים תורה. אז נקבעה המציאות, וזאת המציאות האמיתית, וכל המציאויות האלו של אחר כך הם לא המציאויות הנכונות. הדברים השתנו.

הקב"ה אמנם מגלה יותר דברים ונותן אפשרויות אחרות , אבל המציאות של התורה נקבעה בשני אלפים תורה. זאת המציאות הנכונה והאמיתית של תורה. זה התירוץ הנכון והאמיתי לכל השאלות האלה.

המציאות בפועל השתנתה, הבריאה עוברת למצב של שני אלפים ימות המשיח וכעת מתחילים להתגלות בבריאה דברים השייכים מעין הגילוי של לעתיד לבא, אבל לא זאת המציאות האמיתית. לא זה מה שקובע את המציאות. לא על המציאות הזאת ניתנה התורה.

היום, באמת איננו יודעים כלל איך זה נראה, איך היה נראה העולם בזמן שהיה בעולם גילוי של מעמד הר סיני, של תורה בטהרתה, של תורה כמו שהיא היתה במעמד הר סיני. רבינא ורב אשי ישבו וחיברו את התלמוד, הם חתמו את התלמוד . בתלמוד הזה כתוב כל מה שכלל ישראל צריך לעשות, ומתוך התלמוד הזה כל מה שאתה מביא ראיה , כל מה שמשתמע מתוך המילים , זו תורה. כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש , הוא צריך להביא ראיה מאותו תלמוד. מכך אנו מבינים הרי שזו דרגה אחרת של תפיסה, דרגה אחרת של תורה , אכן זה מה שנוגע לתורה, אולם מה זה נוגע לדין. אכן, זה הדבר. כל הדין הוא אם האדם מתאים לבריאה שהקב"ה ברא. אם הוא לא מתאים הכל מתפרק, עתה, מעמד הר סיני היה מצב של אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כך נראה מעמד הר סיני. מעתה, כמובן ש בזמן שהמצב בבריאה, המצב בעולם , הוא כזה שהעולם בגילוי גמור מראה את ההנהגה של תורה , שיש גילוי של ההנהגה של תורה בעולם, הרי שהקיום שלנו חייב להיות קיום שמוכרח על פי התורה , ואז אנחנו יכולים רק להתפלל על דבר אחד , על תן פחדך, על מלוך על כל העולם כולו בכבודך , על גילוי כבוד מלכות שמים , ותו לא מידי. אם אנחנו נעמוד להתפלל על דברים אחרים , הרי שאז אנחנו נעשה כנגד. זה גם פגיעה בדין. זה דבר שלא ייתכן . נתאר לעצמנו מה יהיה בבית משפט אם מישהו יעמוד ויבקש רחמים בתחנונים , בפשטות יסלקו אותו. אלא אם כן יש בתוך מסגרת המשפט אפשרויות לחונן ולרחם , אבל אם הוא יעמוד ויבקש רחמים סתם , זה לא שייך. אחרי שהוא בא למשפט , אז המשפט זה דבר מוכרח . מה שמתחייב מתוך המשפט זה הפסק דין.

עתה, כשנגמרה המציאות של תורה בעולם, התורה לא נמצאת בעולם יותר, זה נחתם , מאז ואילך, מאז חתימת התלמוד ואילך , לא ייתכן בעולם שכלל ישראל יעמוד בדין באותה צורה שעמדו בדין מקודם.

לעמוד בדין , היינו, לעמוד בדין במצב גמור של דין בלי שום שיתוף של רחמים , וכלל ישראל זוכה בדין משום ש'איסתכל באוריתא וברא עלמא', וכשכלל ישראל כל כולו מכוון לכבוד שמים , כלל ישראל עומד כולו ומתפלל לכבוד שמים , מתפללים "ובכן תן פחדך", מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", מתפללים על כל הדברים האלה, כשאנחנו מתפללים על כל הדברים האלה אנחנו זוכים בדין מצד הבריאה בעצמה. זה לא מפני שאנחנו מבקשים רחמים, אלא מפני שרצונו יתברך מחייב שאנחנו נהיה, זה בדיוק הדבר שאותו הקב"ה ברא.

אכן, כל זה היה נכון בזמן שהיתה תורה בכלל ישראל בעצם, היינו, כשעוד היה המשך למה שנקרא שני אלפים תורה , ואז עצם הקיום של כלל ישראל לא היה רופף, הוא לא היה בספק. בזמן שהבריאה היתה בדרגה של תורה ביום הזה היא היתה במצב של דין. אבל אחרי שזה נסתם ונחתם ואין יותר תורה, אחרי שנחתם התלמוד, התורה נחתמה , ומאז, אין יותר תורה, כל התורה שיש אחר כך זה בחינה של אלפיים ימות המשיח, זו כבר לא הבחינה של שני אלפים תורה. מעתה זה אי אפשר, אנחנו לא יכולים. אין בידינו כח לעמוד בדין כזה. בדין כזה אפשר לעמוד רק אם אנחנו נמצאים במצב שהוא עיקר צורת הבריאה. בצורה שזה מה שהקב"ה רצה , ואז , כשאנחנו מבקשים על כבוד שמים, אנחנו קיימים, אנחנו נבראים. אבל אחרי שזה נגמר, [צריך להיזהר במילים, אבל אלו המילים של הגאון], הוא אומר שאחרי שני אלפים תורה התורה נסתיימה , כתוב שהתורה נעלמה, היא איננה יום הדין לפני שנחתם התלמוד ויום הדין אחרי שנחתם התלמוד בשביל כלל ישראל זה יום דין אחר, מעתה כבר איננו יכולים לעמוד באותו מצב. אנחנו לא יכולים לעמוד לפני הקב"ה ביום הדין ולא לבקש רחמים.

הסיבה שלא מבקשים רחמים בראש השנה היא משום שאנחנו יודעים בבירור גמור שזה רק דין, וביום הזה אנחנו זוכים רק בדין. זה מעין הדרגה של רבי עקיבא. זה המצב בזמן שהבריאה היא במצב של תורה , אבל כשהבריאה חוזרת למצב של תוהו, והיא כבר חזרה למצב של תוהו, הרי שאז הפירוש הוא שהבריאה קיימת באמת רק ברחמים. אין לבריאה בסיס אמיתי להיות קיים , אין תורה, אז עצם קיום הבריאה זה רק ברחמים. אנחנו, לא ברי הכי לעמוד בדין כזה, משכך, הרי שעתה לא ייתכן לא להתפלל בזמן שדנים אותנו. זה עומק הדברים. לכן באו הגאונים ותקנו תקנה חדשה, ואמרו שמכאן ואילך בזמן שהעולם הוא בלי תורה, מוכרחים להתפלל בימי הדין, המדובר הוא הרי בכל עשרת ימי תשובה. מוכרחים תפילה על עצם מה שהדין צריך . על מה שהדין דן , על זה צריכים תפילה , אחרת , אין העולם מתקיים.

משכך, מה אנחנו עושים , אנחנו צריכים להתפלל שהקב"ה יזכור אותנו לחיים, לחיי העולם הבא, לחיי העולם הזה, שהקב"ה יכתוב אותנו בספר חיים, ברכה ושלום, פרנסה טובה, גזירות טובות, ישועות ונחמות, את כל זה אנחנו עומדים ומבקשים. אבל אין הפירוש בזה שהשתנה כאן משהו, שאנחנו נהיינו יותר אדוקים.

אם אנחנו יותר מבקשים , זו לא סתם תוספת של בקשות, השינוי היה שינוי בזה שאנחנו לא יכולים יותר לעמוד בדין הזה. הדין הזה שהיה עד אז, עד שנחתם התלמוד, אנחנו כבר לא יכולים לעמוד בו.

אל והם הגאונים שתקנו , והתקנה שלהם התקבלה בכלל ישראל. לכאורה, למה זה התקבל, למה התקבלה פתאום תקנה כזאת , מה השתנה מאתמול, הלא את כל הדורות עברנו בשלום, מה פתאום נזכרו עכשיו להגיד זכרנו לחיים . אכן, התירוץ הוא , שאנחנו פשוט לא יכולים, אי אפשר, אנחנו לא יכולים לעמוד בדין בלי רחמי, אין אפשרות לעמוד בדין בלי רחמים.

מכח הרצון בקיום העולם מגיע שיתוף מידת הרחמים באמת, זה מוכרח שיהיו רחמים ביום הדין, משום שאם לא יהיו רחמים ביום הדין זה 'ראה שאין העולם מתקיים'. גם ה'יום הדין' הזה צריך לא להיות סותר את ה'ראה שאין העולם מתקיים'. אם חס ושלום היה 'ראה שאין העולם מתקיים', אז הקב"ה היה מסלק את כח הדין הזה. השיתוף מידת הרחמים הוא לפי ה'ראה שאין העולם מתקיים'. וכך, ה'ראה שאין העולם מתקיים' שהיה קודם לכן , היה 'ראה שאין העולם מתקיים' בבחינות של דין, השיתוף היה בבחינות של דין, יכולנו להחזיק מעמד בבחינה של דין ולעמוד בדינו של הקב"ה בזמן שאנחנו מבקשים ממנו את קיום הבריאה כמו שהיתה ברצונו. זה אופן ששייך רק ביום הזה , זה יום שאנו עומדים בדין, וזה הקיום היחידי.

[הסליחות הם רק היכי תמצי כדי להגיד את שלש עשרה מידות של רחמים , וגם את זה , צריך להגיד באלול, אבל אסור לומר את שלש עשרה מידות הרחמים בראש השנה , ראש השנה זה יום הדין. אפילו כשאומרים את השלש עשרה מידות בפתיחת הארון , אבל לא אומרים "ויעבור" , ואז זה רק סיפור שבחו של מקום. שלוש עשרה מידות אומרים ביום כיפור , בימי הסליחות, בעשרת ימי תשובה , אבל בראש השנה לא אומרים וידוי, לא שלש עשרה מידות , ולא תפילה,  אלא רק את מה שהכניסו ותיקנו כגון אבינו מלכנו. בראש השנה אנו עסוקים בדבר אחד , רק במלכויות זכרונות ושופרות. הטוב ביותר זה לא להתחכם, ראש השנה זה לא זמן להתחכם , ראש השנה זה "בתוך עמי אנכי יושבת" . בראש השנה צריך להתפלל את מה שכתוב במחזור ולא יותר , מי שרוצה להתפלל, שיגיד תהילים , ואף בסוף התהילים יש לומר רק את מה שמבקשים ביום טוב].

ברמח"ל כתוב שב"זכרנו לחיים" וב"מי כמוך אב הרחמים" מדובר על חיי העולם הבא , וב"וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" ו"בספר חיים ברכה ושלום" מדברים על חיי העולם הזה. רק אלו הם שתי הבקשות שאנחנו מבקשים על חיי העולם הזה . את כל ההוספות תקנו דווקא בברכות האלה , כדי לתקן זאת במקום שאסור לתקן , במקום שאסור להכניס תפילה צדדית. זה שייך רק אם זה שינוי בעצם סדר התפילה , התיקון זה הוא כאילו שזו תפילה אחרת. אנחנו עושים כאן דבר שאסור לעשות, כי משנים באמת את סדר התפילה בראש השנה. וכאמור, כל הגילוי הזה שמשנים את סדר התפילה בראש השנה , התחדש רק בזמן הגאונים.

 ה' יעזרנו שנזכה לכתיבה וחתימה טובה , ויכתבו לחיים טובים כל בני בריתך , גם בעולם הבא וגם בעולם הזה. [הגרמ"ש]