דרשות חכמינו ז"ל הם יסוד כל התורה כולה, ואין לנטות ימין ושמאל ממה שאמרו, וכל דרשות חז"ל וגזירותיהם אינם רק לפי אומד הדעת, אלא הם האמת לאמיתו בכוונת התורה.
ואמרו חז"ל בחגיגה (ג ב), "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד" (קהלת יב, יא). למה נמשלו דברי חכמים לדרבונות, לומר לך מה דרבון מכוון את הפרה לתלמיה, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבון זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלים, תלמוד לומר "וכמסמרות נטועים"'.
ויש להתבונן מהו הענין שדברי תורה הם כ'מסמרות נטועים'.
ומבאר המהר"ל, שאין לחשוב שדברי חכמים ודרשות חז"ל, אין דבריהם מוכרחים להיות כך, אלא הם בדרך אפשר ולפי מה שנראה להם, על זה אמרו, שדברי תורה הם 'כמסמרות נטועים', שהם דברים מוכרחים ואי אפשר לזוז אותם[1].
ועוד נאמר שם שדברי חכמים הם 'כדרבן' שמיישר את הפרה לתלמיה'. ומבאר המהר"ל עומק דבריהם בזה. דהנה, כל קיבוץ בני אדם יש להם דת נימוס כדי שיהא להם קיום, ועל ידי שבני אדם יקיימו דתי המדינה והקיבוץ ילכו בדרך הישר ויחיו כך בשלוה, וכעוברים על דת, מובן שזה מהרס הסדר של המדינה. ויש בני אדם שחשבו, שדברי חכמים, שפירשו התורה והעמידו גדרים, הם כמו כן כעין זה, שיהא להם קיום, צריך להעמיד דת, וזה עשו חכמינו ז"ל בחכמתם בדרשותיהם[2].
הבל יפצה פיהם, אלא דברי חכמים אכן הם 'דרבן' שמיישר האדם ללכת בדרך הישר, כמו שהדרבן מיישב הפרה לתלמיה, אבל אינו כמו דת שכך הסכימו שזהו טוב לעת עתה, ולמחר מתיישבים ומשנים שטוב לעשות באופן אחרת. אלא דברי חכמים הם 'אמת לאמיתו' דהיינו – כך מוכח להיות ואין לשנות לעולם. שהרי האמת אין שייך לשנותו.
וזהו כוונתם, שאחר שאמר שתורה נמשלה 'לדרבן' שמיישב בני אדם, יש לך לומר שזהו דת נימוס להתנהג כך, מסיק ואי מה דרבן מטלטל אף ד"ת מטלטלים', פירוש – יש עוד דמיון לדרבן, שכמו שאין לטלטל הדרבן, כמו דברי חכמים, אם נטועים בחזקה, ואי אפשר לשנותם לעולם, שאינם כמו דת שהצורך הוא שיהא לבני אדם קיום, אלא דבריהם הם 'אמת לאמיתו' וכך מוכח להיות. וממילא אין בו שינוי ונשאר כך לעולם. וחכמת התורה הסכימו שכך ראוי להיות ואין שייך בו שינוי.
וז"ל בבאר הגולה (באר הראשון):
ובפרק קמא דחגיגה (ג ב), "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד" (קהלת יב, יא). למה נמשלו דברי חכמים לדרבונות, לומר לך מה דרבון מכוון את הפרה לתלמיה, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים[3]. אי מה דרבון זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלים, תלמוד לומר "וכמסמרות נטועים" וכו'
באו לפרש כאשר חכמים מפרשים התורה ומחלוקתם, לא יחשוב אף כאשר פרשו את התורה, אין דבריהם מוכרחים להיות כך, ואפשר לשנות. רק דבריהם מוכרחים, ואין לזוז אותן. וכן כל שאר הדברים כאשר חכמים פירשו את התורה, כמו שאמר.
ויש לפרש גם כן, כי במאמר הזה באו לבאר לך מעלת דברי חכמים בעצמם. כי הם נמשלים לדרבן, כי הדרבן הזה הוא מיישר את הפרה לתלמיה עד שהולכת בשווי. וכך דברי חכמים מיישרין את האדם לדרך השווי, ובו החיים. ואף כי דת הנימוסית שהניחו בני אדם לקיים קבוץ בני אדם יחד, גם היא מיישרת את בני אדם, שאין איש את רעהו חיים בלעהו, ויש לחשוב כי דברי חכמים הם גם כך, שאינם רק כמו דת הנמוסית, כדי לקיים הקבוץ של בני אדם בלבד, ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר[4].
ועל זה אמר 'אי מה דרבון מטולטל, אף דברי תורה הם מטולטלים', כלומר שלא תאמר שאין דברי תורה מוכרחים להיות באופן זה דוקא, והם כמו דת הנימוסית, שאינו לפי השכל, רק לשמור הקבוץ, ואפשר שיהיה באופן אחר גם כן, ויהיו שומרים הקבוץ גם כן, ואם כן יהיו דברי חכמים מטולטלים ממקום למקום, כאשר אפשר לשנותן לענין אחר, ויהיו גם כן טובים לאדם. ועל זה אמר כי דברי תורה הם כמסמרות נטועים, שהמסמר תקוע במקומו בחוזק, כך הם דברי תורה. שמפני שהם לפי השכל, והשכל מחייב אותם, הם חזקים, ואין מזיז אותם ממקומם[5].
[1] וכידוע לחם רבינו המהר"ל בשעתו מלחמה השערה עם אותם מלעיגי שפה, המפקפקים בדברי חכמינו ז"ל, וחוזר בספריו באין ספור מקומות להצדיק דבריהם שיהא נוחין להתקבל גם בשכל, וגם מוכיח כדבריהם ממקורות נאמנים. והקדיש פרקים שלמים בבאר הגולה על זה. וכתב (בבאר ראשון) :'ואם תעיין בדברים אלו אל יהיו קלים בעיניך דברי חכמים. וכל מקום שהוציאו חכמים האסמכתא מן המקרא, שכאשר תעיין בזה תדע כי יוצאים ומסתעפים מן התורה. ודברים אלו ברורים הם, לא יסכל בזה רק מי שלא יתן הודאה אל דברי אמת ויושר'. וכן כתב בבאר שלישי שכל דברי חז"ל יוצאים מעומק הפשט וכלשונו : 'דברי חכמים הם לפי הדקדוק, והם דברים נגלים שהעמיקו מאוד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא 'מדרש חכמים', הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד. שכן אמרו בפרק ב' דיבמות (כד א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו. הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב'.
[2] ויש בני אדם שחשבו כן ג"כ על עצם התורה כמבואר בדברי רבנו בתפארת ישראל (פרק כו) 'שכל מצות התורה הם אלקיים, ואין התורה דת טבעית, או דת נימוסית, או דרץ ארץ לקיום הישוב, כמו שאמרנו כי קצת אנשים שחשבו כי התורה היא נימוס בני אדם. אבל התורה היא אלהית, שכל דבריה אלהיים. ומפני כך על ידי זה זוכה לעולם הבא. ואם היו דבריה נמוסיים, לא היה זוכה על ידם לעולם הבא'.
[3] והתורה נותנת 'חיים' וגם נקראת 'עץ חיים'. וביאור לזה כתב רבינו בדרך חיים (ו, ז) 'כי עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג'), וזה כי על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו ודבר זה מבואר בכמה מקומות למעלה והארכנו בזה, כי אין לך דבר שהוא קרוב אל הש"י כמו התורה שהיא אצולה מן הש"י ולכך נקראת התורה עץ שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר וכך התורה היא אצולה מן הש"י'.
[4] והמהר"ל כתב שמטעם זה התורה הוא 'אש' וכלשונו בתפארת ישראל (פרק נט): 'ובמדרש (דב"ר ג, יב), אמר רבי שמואל בן לקיש, התורה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל; עורה - של אש לבנה, וכתובה - באש שחורה, וחתומה - באש, ומלופפת - באש, ועם שכותב קינח הקולמוס בשערו, ומשם נטל משה זיו הפנים, עד כאן. ורצה בזה, כי התורה כל דבריה הם אלקיים, ואין התורה כמו דת טבעית או דת נמוסית, לכך התורה היא מתיחסת לאש'.
[5] וממשיך בעוד אופן בזה הלשון: 'ועוד יש לפרש מה שאמר כי דברי תורה אינם מטולטלים, רוצה לומר כי על ידי דברי תורה האדם יש לו דביקות בעליונים, אשר אם כל הרוחות באות אין מזיזים אותו ממקומו, כדכתיב (תהלים א, ב - ג) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים". וזה שאמר שהם כמסמרות נטועים'. עיי"ש עוד.
[מכון משנת המהר"ל]
