הרב משה צוריאל זצ"ל
"ואינני מוצא את עצמי רואה את חזון השלימות כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר הושפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשיית גשרים בין התהומות המפרידים, זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העוסקים בנשמתא-דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים, יפה לנו מאוד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל תִּבָּרֵא לנו סִפְרוּת שלֵמה שתכשיר את עצמה לאַחוֹת את הקרעים הללו ברוח. אבל מה יקרה היא התולדה שעתידה לצאת מעבודה זאת!" (אגרות ראי"ה, ח"א עמ' ד"ש)
ועוד כתב:
"הננו רחוקים זה מזה בדיעות ובמהלכי נפש מפני שנתחנכנו באופנים שונים, והושפענו מהשפעות שונות. אוצר הרוחניות שלנו... מהספר 'אמונות ודיעות' עד 'ראשית חכמה', מ'נפש החיים' עד 'תולדות יעקב יוסף', מ'יסוד ושורש העבודה' ועד 'המורה' ('נבוכים'), מספר 'קב הישר' עד 'אגרות צפון' (לרב שמשון רפאל הירש). ישנם קוים רבים, מפרידים ומחברים... הצביון הכללי צריך להיות עשיר וכולל, ובהחזרת כל הגוונים הפזורים אל מקורם ושרשם מִבְּאֵר ישראל יהיה אפשר לקוות לבא לאט לאט למעמד רוח כזה של הקפה שלמה... אנו יכולים להרחיב צעדים לחפש כל אורחות חיים של כל ענפי התיאוריות השונות, להריק אל אוצרנו בגבורה ויושר לב, את כל חמדתן".(שם, ח"ב עמ' קע"ב)
יש להקדים כאן רעיון בסיסי, נחוץ ומכריע. כל פרטי הביקורת שנשמיע להלן אינן אלא הבלטת השונה שבינינו (כלל כל חלקי ישראל), בו בזמן שהשווה שבינינו שוקל לאין ערוך יותר מכל השינויים ההם. וכמה יפה כתב הרב קוק באגרתו (כ"ד סיון תרע"ג) : "שכולנו עובדים בכרם השם צבאות, כל אחד בתלם אחר, ומיני ומיניה יתקלס עילאה", ולכן, אחרי שיש לכולנו מטרה משותפת ("לעבוד את ה'"), יש לנו לחזק זה את זה. במאמרנו זה באנו רק לסלק את הפגמים והליקויים למען נצליח יותר במשימתנו המשותפת, אבל אין כאן שום סתירה לחובתנו התמידית לראות את זולתנו בעין יפה ואוהדת. כי סוף כל סוף, הכוונות של כולנו לטובה.
הגשמת תקוותנו הלאומית, "להיות עם חופשי בארצנו", הביאה אתה גם אכזבות. נתחדדו היחסים בין נאמני-התורה למתנגדיה, נאמני-התורה נהפכו למיעוט זעום ביותר ('זעום' תרתי משמע), ומתנגדי התורה נהיו בוטים ועוקצניים ביותר. למגינת-ליבנו נתפצלו נאמני-התורה לסיעות ופירורי סיעות, למגוון רחב של רבנים ואדמו"רים אשר כל אחד ואחד מהם חולק על דרכי זולתו. בני-נוער המחפשים תמונה ברורה "מה הן דרישותיה של התורה?" שומעים קולות כעסניים הסותרים זה את זה, וממילא קשה להבחין בין אמת לזיוף ("לא תימצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד" - שבת קל"ט). ולבסוף, הרחוקים ממסורת ישראל רואים אי-ודאיות אצלנו, ומתחזקים בריחוק שלהם.
הייתכן? והרי תורתנו נשתבחה "תמימה, משיבת נפש" (תהלים י"ט). מדוע איננה משיבה את הנפשות? "מצוות ה' ברה, מאירת עיניים", ומדוע אנו צועדים בחושך אי-וודאות? אם "ניכרים דברי אמת" (סוטה ט:), מדוע אין אנו רואים שהתורה משכנעת ומושכת את כל הלבבות?
דומני שאנחנו, האדוקים בתורה, אשמים. כי אין אנו מקיימים "מצווה כמאמרה" (שבת סג.), אלא בסילוף מסויים של תוספת או גרעון. ולכן המצוות אובדות חֵן, טעם ויופי. אנו מעוותים את פרטי קיום המצוות ולימוד התורה (הכל מתוך כוונות טובות!), כי דרך התורה היא 'שביל הזהב', דרך אמצעית, וכדברי קהלת (ז, טז-יז) "אל תהי צדיק הרבה... אל תרשע הרבה" . (יש לציין כאן כי קיום מדוקדק של ש"ס ופוסקים הוא בלבד הדרך האמצעית).
הרמב"ם כתב (הל' דעות, פ"א ה"ד וה"ה): "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דיעה ודיעה מכל הדיעות שיש לו לאדם. והיא הדיעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה... ודרך זו היא דרך החכמים. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדיעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד... וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינוניים (של החכמים)".
נשאל, מתי הוא הזמן שיבחר לו האדם את הדרך של החסיד? עונה על כך הרמב"ם (הל' דיעות פ"ב ה"ב), שכאשר האדם מחנך את עצמו לעקור מתכונותיו איזו מדה רעה, עליו לתפוש בקיצוניות בכיוון הפכי, עד שיתרחק לגמרי ממדתו הרעה, ואחר כך: "יחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וילך בה כל ימיו". זאת אומרת, למרות שיש נזק מסויים בהנהגה קיצונית, יש לפעמים צורך לנהוג בה לזמן מסויים , כהוראת שעה.
כן נאמר, שכאשר עם ישראל לקוי באיזו מדה רעה, הם צריכים לנהוג בקיצוניות, ושוב להתאזן אחר כך ולהגיע לבסוף לידי איזון ודרך האמצעית. אבל בוודאי אין רצוי שיעשו מן הקיצוניות עקרון ויישארו ח"ו באותה הקיצוניות!
ודברים מאלפים על כך מצאנו במהר"ל ("נתיבות עולם", נתיב הכעס, פ"א), שאף על פי שתלמידי בית שמאי היו חכמים גדולים, מרוב חריפותם יצאו מן המיצוע. "ואף כי לפי עניין הפלפול הוא טוב, מכל מקום הוא יוצא מן הסדר, ולעניין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשיווי כלל". וכמה שורות לפני זה כתב "וההלכה היא הדרך שאינו יוצא לימין ולשמאל כלל".
הרגיל בסגנונו של מהר"ל (לדוגמא שם, נתיב הלשון, פ"ח עמ' פ') יודע כי "ימין" מסמל כוחות הקירוב, מדת אברהם אבינו אשר נהג בחסד עד כדי הפרזה (ואכן גם לימד זכות על אנשי סדום, עם כל מנהגיהם הברבריים); מדת "שמאל" היא מדת יצחק, אשר נהג במדת הדין עד כדי הפרזה (להעדיף את עשו על פני יעקב, תוך כדי תכונתו הביקורתית, כדברי הזוהר "כל זינא אזל לזיניה" – זהר ח"א קלז ע"ב). ולכן מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק יצא עשו. רק יעקב, נציג מדת הרחמים, מסמל מדת "אמת" (מיזוג של חסד ודין), והיתה מטתו שלֵמה, בלי בן מקולקל. (כל הנ"ל מבוסס על דברי אדמו"ר ר' צדוק הכהן, ספר "פרי צדיק" על שמות, סוף פרשת תצוה, עמ' 171-172). וכן כתב הגר"א בספר "ביאורי הגר"א על אגדות", ע"פ סוד (מגילה יא ע"א הרכבת אנוש וכו') על מעלת קו אמצעי ומדת יעקב. ועיין דברי מהר"ל "אור חדש", על אותו המאמר "הרכבת אנוש" (עמ' ס"ו), וספרו על אבות (לפני פ"א "כל ישראל יש להם חלק", עמ' י"ב).
ומפני חטאינו גלינו מארצנו. עיין דברי ר' ירוחם ממיר, בספרו "דעת חכמה ומוסר" (ח"א עמ' פ"ד) ודברי ר' אליהו דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ד, 129), כתבו כי לכל אומה יש אופי המיוחד לה (ע"ע "רסיסי לילה" לאדמו"ר ר' צדוק הכהן, פסקא יד, עמ' 15); לפי טיב החטא שחטא כל פלג בישראל, גלו לאיזור גיאוגרפי מסויים, ושם יתקנו את הליקוי של הפלג ההוא. התיקון הוא או על ידי שיעמדו בנסיון, דהיינו לא להיגרר אחרי תכונות האומות ההן; או התיקון הוא על ידי שיאמצו לעצמם את התכונה הטובה של האומה ההיא. כי הליטאים הינם קרי-מזג ומחושבים, הרוסים הם חמי מזג, הגרמנים מקפידים על משמעת וסדר, וכן על דרך זה, שבעים אומות הן וביניהם שבעים כוחות-הנפש.
וכבר מצאנו בפסחים (לד ע"ב "בבלאי טפשאי") שבבל גורמת לתושביה תכונה מסויימת. וכן במהר"ל חידושי אגדות ח"ג, עמ' קמ"ג (סנהדרין תחילת פרק ג) ועמ' ר"א (ד"ה כיון שבא אותו צדיק).
אבל ארץ ישראל היא אמצע היישוב, מקום האיזון של כל המדות (עיין ב"כד הקמח" לרבנו בחיי, ערך גאולה א', מהד' מוסד הרב קוק, עמ' קט"ו). ובספר הכוזרי (מאמר ב' סעיף י') ביאר איך מזג א"י הממוצע משפיע על המידות הנאותות. עיין שם בפירוש "קול יהודה" בהרחבה, ועיין בספר "עקידת יצחק" על התורה ח"א עמ' נ"ו. ובספר "באר הגולה" למהר"ל (באר ששי, עמ' קל"א).
כאמור, אף על פי שגלינו בכדי לצאת מהשתקעותנו במידות רעות מסויימות, נהיינו לפעמים בגלותנו קיצוניים בכיוון ההפכי, כי לא חזרנו אח"כ לדרך האמצעית. אבל כעת ששבנו לארצנו, אסור לנו להישאר בקיצוניותנו ההיא, כי דבר זה מביא לנו חסרון גדול, אלא עלינו לחזור לשביל הזהב, לקיום מדוקדק של תורתנו.
ונחזור שוב לביטויים "ימין ושמאל" שהזכרנו מקודם. כת הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א, עמ' 52:
"המשקיע דעתו תמיד באהבת ה' ודביקות זהו באמת מדת החסידות, ופורש עצמו מהליכות עולם, והוא המכונה מיימין... ומי שעומד בזו הדרך הגבוהה אי אפשר לו להתחבר הרבה עם אנשים, אפילו ללמדם תורה ודרכי מוסר, דכל שיח ושיג עם בני אדם מפסיקים הרעיון לדביקות, שאי אפשר אלא בהתבודדות... ויש עובד את ה' ושומר תורה בכל דקדוקיה, אבל אינו יודע טעם אהבה ודביקות... וזה היה דרכי הפילוסופים הקדמונים... והמה מכונים משמאילים... ויש הולכים בדרך ממוצע".
בנו של ה"חפץ חיים" כתב בספרו "שיחות חפץ חיים" (עמ' י"ד): "על דברי החסידות, שמעתי ממנו בילדותי בזה הלשון: ג' דברים יש, ימין ושמאל ודרך האמצעית. ימין הוא דרך החסידות, שמאל הוא דרך המתחכמים והמתפלספים, דרך האמצעית הוא דרך התורה לפי פשוטה, וכפי שביארו אותה חכמי המשנה והגמרא. ובאמת בלשון הזה אמר שלמה במשלי (ד, כז) "אל תט ימין ושמאל".
וכבר כתב על כך נאמן ביתו של הגר"א, רבי מנחם מנדל משקלאו, בספרו "מים אדירים" (מהד' ורשא, תרמ"ו עמ' 51 ועמ' 115 ובמיוחד עמ' 132: (גדולי החסידות) "הם העושים בהתלהבות גדול עד כלות הנפש... שחוטפים דרגא גבוה עד מאוד, שאנחנו עם בני ישראל אינם מחוייבים, ואינם רשאים לזה, רק בדרך יעקב אבינו להתנהל לאט..." עיי"ש עוד.
סיכום הנאמר עד כה: יש סטייה ועיוות כאשר פונים לימין (תוספת רגשיות) או לשמאל (צמצום-יתר של רגשיות). נציע במאמר זה ביקורת-בּוֹנָה שיש למתוח נגד:
א) שיטת התלמודיות, הנהוגה ברוב הישיבות ה"ליטאיות" כיום (תואמים את ה'שמאל' הנ"ל).
ב) שיטת הרגשנות, הנהוגה ע"י תלמידי תלמידיו של הבעש"ט (תואמים את ה'ימין').
ג) שיטת ניאו-קבלה, הנהוגה ע"י תלמידי תלמידיו של האר"י ז"ל (אשר החטיאו את המטרה של ה'אמצע').
השיטה התלמודית
כידוע, בתחילה הייתה כל תורת ישראל (חוץ מספרי תנ"ך) מורשה שבעל-פה. לפי הסמ"ע בהקדמתו לשו"ע "חושן משפט" הייתה זאת בכדי שתהיה חקוקה על לוח לבם של בני ישראל (ע"ע מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ס"ח) "שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם, אלא אמור לו מיד" (קידושין ל'.). ברבות הימים והתגברות הצרות, התירו חז"ל לרשום קיצורי דברים מפני "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (גיטין ס ע"א). גם אז כתבו אך ורק את ענייני ההלכה. לעומת זאת, ענייני הרוח (ההשקפות) השאירו עדיין בעל-פה. כעבור זמן-מה העלו לשמירה בכתב גם את התוכן של הרוח, אבל בעַלָטָה של אגדות, בדרך רמזים (עיין פירוש המשנה לרמב"ם, תרגום הגר"י קאפח, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' י"ט).
וכדברי רש"ר הירש בספר "אגרות צפון" (איגרת יח): "... (כרבות הצרות) הָלְכָה התורה בגולה. אותיות הכתב וקיום-המצוות-למעשה, ניצולו, ואילו הרוח פרחה!". במלים אחרות, טעו כמה וכמה לזהות את התורה רק עם ביטויה החיצוני (כפי ניסוחה שעל הקלף) ולא חתרו להבין את התוך. גדולתו של האדם בתורה נמדדה לפי יֶדַע קזואיסטי, כושר דידוקטיבי ואנליטי, בוויכוחי סברות כיצד לקיים המעשים. לא חיפשו את טעמי האידיאות; אדרבה, פסלו את הנוהה אחריהם."
הסיבות לפסילה זו היו:
א) האכזבה לראות חולשת אופי אצל כמה וכמה משכילים-בעם (פילוסופים) שהמירו דת בעת האינקוויזיציה, לפי עדותו של רבי יוסף יעבץ (בספר אור החיים, עמ' 26), בו בזמן שנשים ועמי הארץ עמדו איתנים באמונתם מול כל היסורין.
ב) האכזבה מכל הציפיות שהתבדו, מכמה תנועות משיחי-שקר שהתיימרו לרעיונות נַעְלִים רוחניים. (חלק מהם גם המירו דת, כמו שבתאי צבי בטורקיה).
ג) האכזבה לראות אנשים שהם בורים וריקים דורשים בקבלה, כדברי שו"ת חוות יאיר (סי' קי), וכעדות מהרש"א (על חגיגה י"ג ד"ה תא ואגמרך וכו'), וכדברי הרמ"א בספרו "תורת העולה" (ח"ג פ"ד): "בעלי בתים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, בחשיכה יתהלכו, אינן יודעין לפרש סידרה או פרשה בפירוש רש"י, קופצין ללמוד קבלה". ובכן קבעו: "הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".
וביתר בהירות, עיין בדרכי משה (רמ"א) על הטור (יורה דעה, סי' רמו, ס"ק ט'), שמביא דברי ריב"ש נגד לימוד פילוסופיא : "ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא אלא אצל המתעסקים במשנה ובתלמוד" עכ"ל. (עיי"ש עוד בשם רשב"א).
וככל שהתרבו הצרות מהגויים בדורות החשוכים ההם, כן מצאו בני ישראל מנוחה ונחמה בסיפרות חקר ההלכה, "לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט, צב). במרוצת הדורות נטה בנין-החכמה יותר ויותר לשמאל עד שנדחק החוצה כל לימוד של מחשבה, של השקפה, של הַסְבָּרָה רעיונית-אגדתית (יוצא מן הכלל היה הדרוש בצורה חידודית), ונותר רק אפיק כללי אחד בלבד של העיסוק התורני – העיון ההלכתי. קרוב לזמננו, הישיבות הליטאיות (פרט לכמה איים בודדים של תנועות שוחרי-המוסר) אימצו לעצמן שיטה של צמצום בלימודי תנ"ך (עד כדי כמעט חיסול לימודו בצורה שיטתית) ודילוג לימודי אגדות התלמוד, או קריאה רהוטה בהן ללא כל התעמקות. כלומר, הַשְׁמָטָה מכוונת של חיפוש רוח ופנימיות.
ויש לנו לעצור רגע ולשאול את עצמנו: אחרי כמה עשרות שנים שניסינו שיטה זו, מדוע אין רואים היום ציבור גדול של בוגרי ישיבות (אלו שאינם משמשים בתפקיד של רמי"ם) שוקדים על לימוד ש"ס ופוסקים גם אחרי שעזבו את כותלי הישיבות? ולמה אנו מתקשים למצוא באוצר התלמוד "עמק השווה" לְשָׁם יתאספו ויבואו כל הכתות שבין נאמני התורה, באחדות הדיעות? להלן נעיין כמה מן האמת יש בטענות שנאמרו נגד השיטה הזאת.
התשובה לכך, עונה רש"ר הירש (באיגרת י"ח) : "שלא טיפחנו את הרוח". וכך כותב גם הרב אברהם קוק באגרותיו, (ח"ב עמ' רל"ב): "... הלימוד היסודי של חכמת האמת... שככל מה שהעזיבה הולכת ומתרבה, הולכים קוצים וברקנים וצומחים מאליהם... והדור הזה הלקוי כל כך במחלת הכפירה, האם אין לנו יסוד לומר שלתשועתו אנו צריכים להרבות בתורת האמונה? וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת בעקשנות דווקא: לא, רק גמרא ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר, לא דעת עולם ולא חסידות, ועם כל זה אנכי אחזיק את מלחמתי נגד כל הקמים עלי מֵעֲבָרִים, הרי מדלדלת את עצמה, וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל, והיא מתמלאה על ידי זה בקצף אין-איל, ומתמלאה מחשבות של מַשְׂטֵמָה וּמְדָנִים, גם בֵּינָה לבין עצמה, וכוחה הולך וְכָּשֵׁל...".
בעל "חובות הלבבות" יצא מזמן להילחם נגד חיסרון זה של ההתעסקות-היתרה בשאלות הלכתיות נדירות ונטישת הרוח הפנימית של התורה, וכך הם דבריו (מהדורת הרב קאפח, עמ' כד): "ונשאל אחד החכמים על שאלה נדירה מדיני הגירושין, והשיב לשואלו 'אתה, השואל על מה שלא יזיקהו אי-ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות ואשר אינך רשאי להתעלם מהן, עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות וקושיותיהן, אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ואמונתך ולא תתקן בהן מגרעת שבמידותיך הנפשיות?'"
ושוב שם בעמ' ק"נ חילק את ציבור הלומדים לעשר קבוצות (שער ג' פ"ד), וְשָׂם את בעלי עיון-התלמוד בדרגא השמינית, ובעלי חקר פנימיות התורה (מצות הלב) בדרגא התשיעית הגבוהה יותר. וגם הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"ג פרק נ"א, מהדורת הרב יוסף קאפח, עמ' ת"ח) כתב ברוח זו בעניין משל של המלך והפרוזדורים.
גם רבי חיים ויטל האריך להגדיל את מעלת התורה הפנימית מול חיצוניות התורה (עץ חיים, מהד' באותיות רש"י עמ' ג'; ובמהד' חדשה עמ' י"ג): "... כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו למטה עסוקים ברזי תורה. כי בפשטי תורה, סיפוריה ודיניה ומצוותיה, בהיותם כפשוטם, אין בהם שום היכר וידיעה לידע את בוראם. אדרבה יש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם, וכל אומות העולם מונין את ישראל. דברים הנראים כחידות וּמְשָׁלִים, ליקח קרן פרה ולתקוע בו ביום ראש השנה, ואתם אומרים שעל-ידי-כן שטן הרוחני המקטרג העליון מתערבב, וכיוצא מדברים אלו. כמעט רוב מצוות התורה, ובפרט פרטי דיניהם, אין השכל סובלם. ואם כן, היכן הוא הדר התורה ויופיה וגדולתה?"
ודבריו מיוסדים על תיקוני זהר (תיקון ל' נתיב ב'), אודות הפגם של המונעים את לימוד פנימיות התורה והופכין אותה ל"יבשה". ובדרך זו כתב רמח"ל בהקדמתו ל"מסילת ישרים" אודות גריעותם של העוסקים בפלפולי הלכות בלבד, ע"ש. ועוד כתב באגרת מתאריך י"ט אדר, התצ"ב: "מה נמצא נחת רוח ליוצרנו בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה' לגלות אור כבודה של השכינה. ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר"י ז"ל ("שער המצוות", פרשת ואתחנן, עמ' עט) דבריו באומרו שמי שהוא חריף יעיין שיעור א' או שתים לכל היותר בהלכה, ועיקר העסק יהיה במדרשים ואגדות ובקבלה? אם כן איפוא, למה נעזוב את העיקר ונאחוז את הטפל?... הלא זה רע בעוה"ר שרוב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן אור הנעים, כבוד ה' אלוקינו, ללכת אחרי פלפוליהם". ובמכתבו מתאריך חג המצות התצ"ב, חוזר על דבריו בתוספת: "וזה דבר אמיתי בלא ספק שזה הנרצה לה' אלוהינו, גם כי לא יקבלו הדבר הזה רבים מחכמינו, אבל אין לנו אלא דברי האמת".
ובמכתבו מתאריך ר"ח אלול שנת התצ"ה (בביקורו בגרמניה): "הנה האשכנזים שלמים וכן רבים ת"ל, כי בפרנקפורט לבדו יהיו בה כשלוש מאות ת"ח בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל. והנה הם מבלים ימיהם בפלפוליהם המבהילים וריח חסידות אין בהם, והלואי היה די בזה. ואם יש בכל מדינות אשכנז אשר עברתי בה, ובכל מדינת הולנד אשר אני יושב בקרבה, אנשים חרדים אל דבר ה' ומבקשים לדעת ליראה את ה' ולאהבה אותו ולהתחסד עם קונם, ודאי נער יכתבם. איטליא, כבר יְדָעָה כת"ר יותר ממני. ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלוקים, כי אם תוהו ובוהו וחושך שליטים המה בעיר, ואפילו פירושא דקרא "מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה" לא יבינו ולא ישכילו".
וכן השל"ה (מהד' אמשטרדם, דפים מ-מא, ובעמ' קפב; מהד' הרב מאיר כץ, ח"ב עמ' רנט): "מי שלא ראה זו החכמה (סודות התורה) לא ראה מאורות מימיו, והכסיל בחושך הולך". ובכדי להבין דבריו, ראוי להביא כאן ביאור הגר"א על משלי (ז, יב): (יצר הרע) "מתגרה תמיד בתלמידי חכמים, לזה אומר (הפסוק) "פעם בחוץ", כלומר באותן הלומדים פשטי תורה שנקרא "חוץ", פעם "ברחובות", אותן הלומדים דרושי תורה... (מה שאין כן ברמז וסוד) העוסקין בהן אין יצהר הרע יכול להתגרות בהן, אך כאשר יסורו (מהלימוד של רמז וסוד) אז הוא מתגרה גם בהן". ובזה הבננו בקיצור למה יצר של ביטול תורה מתגרה בבוגרי ישיבותינו.
יש לנו להעמיק בהבנה בעניין זה, שבעלי תלמודיות–חיצונית זו –
א. מצמצמים בלימוד התנ"ך;
ב. עוברים ברהיטות על אגדות הש"ס.
על הראשונים כתב "עמודי שש" (בעל "כלי יקר" על התורה, תלמיד המהר"ל), (מהד' ורשא, שנת תרל"ה עמ' 122): "ובגלל זה אין יראת ה' על פניהם, ולכן כעגלים ירקדון ברחובות קריה, בלא תרבות ובלא דרך ארץ". כי יש הבדל בין המקצועות. מקרא היינו מה שה' אומר אלינו, ותלמוד הוא מה שחכמי ישראל מחדשים בכח השראת השכינה (ע"פ מהר"ל, חידושי אגדות ח"ג, עמ' רכ"ו; וע"ע סידור עולת ראיה ח"ב עמ' קנ"ט), ולכן סגולת מקרא היא להביא ליראת שמים. במסכת סופרים פרק טז: "פנים של אימה למקרא". ופשיטא שהאדם המזלזל בידיעת השמות של עשרה דורות מאדם ועד נח, ובפרטי ידיעות שנותיהם, הרי הוא נגוע במחלת כפירה ר"ל. עיין בספר "שערי תלמוד תורה" להרב יהודה לוי (שנת תשמ"א, עמ' קס-קעא). ועוד בספר "דרך חיים" למהר"ם די-לונזאנו, עמ' קי"ט, הביא מן קדמוני האומה שקראו לתנ"ך "מקדש השם", כי על ידו שכינה שורה עלינו בהרגשה חיה וערה, ודלא כדורות אחרונים הללו אשר יראת שמים שלנו "התייבשה" פלאים. [המקור לכך הוא בהקדמת "מעשה אפוד" לפרופיאט דוראן, ההדירו מוסד הרב קוק, ב"יובל סיני", עמ' תשע"ז].
ואע"פ שאפשר לטעון שהרמ"א והש"ך בשו"ע יו"ד סימן רמ"ו סמכו את ידיהם על שיטת רבנו תם שבלימוד תלמוד בבלי הבלול בכל "יוצאים ידי חובה" של לימוד מקרא, יש כאן טעות מצערת. הם התכוונו למי שכבר יודע תנ"ך כולו, ורק לענין דין של חזרה יומית, "ושננתם", אמרו פסק זה (כמו שהרמב"ם עצמו מסכים בהל' תלמוד תורה, סוף פרק א'). כך אמרו:
- ר"י עמדין (ריש מגדל עוז);
- ר"י ליסא, בעל נתיבות המשפט (ריש צוואתו);
- רש"ר הירש (אגרות צפון, אגרת י"ח);
- ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמ"ו;
- שו"ת זרע אמת יו"ד סימן קז;
- תורה תמימה על דברים ו', סוף ס"ק כ"ט;
- וכך גם משמעות הגר"א לפי דברי בניו בהקדמתם לביאורו לשו"ע או"ח.
נוסף לזה, כל הפוסקים האחרים שכתבו הלכות תלמוד תורה, השמיטו ולא הביאו כלל דעת רבנו תם. והם: ר' יוסף קארו בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו); שו"ע הרב בעל התניא; חיי אדם, כלל י'; הגר"א, במעשה רב ס"ק ס'; קיצור שו"ע להרב שלמה גנצפריד, פרק כ"ז; משנה ברורה, סימן קנ"ה ס"ק ג.
וחז"ל עצמם התנגדו לעיון הגדול בתלמוד כאשר הוא מופרז ומוגזם. בעירובין (מח, א) "אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן". ובבבא מציעא (צו, ב) "לפום חורפא שבשתא". ובחולין פ"א רש"י ד"ה התראת ספק "ופירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל". וע"ע אריכות בשו"ת ריב"ש (סימן רעא, עמ' ע"ה): "וכמה חכמים ראינו בעינינו שהם מפולפלים בהויות, דמעייל פילא בקופא דמחטא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות ותירוצים, ולפום חורפא שבשתא, לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא". וכבר כתב "חובות הלבבות", בסוף הקדמתו: "מן הזהירות שלא תרבה ליזהר".
וסיבה זו שנתתי, שהיא הגורמת הנזק הגדול של נשירה מחיי לימוד-תורה, מצאנו מוסברת ב"אורחות צדיקים" (הקדמון), סוף שער התורה: "... וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמוד תוספות וכל חידושים וחידושי דחידושים קודם שידע צורת התלמוד. אם כן איך יצליחו? כיוון שעושה להיפך ממה שאמרו חכמי התלמוד! (מסכת ע"ז י"ט ע"א: "יגרוס ואח"כ יהגה"), כי כל מה שנאמר בתלמוד הכל אמת, ואין להשיב עליו או לשנותו, ולא להוסיף ולא לגרוע. ועל כן מרוב טורח הלימוד, העיון והפלפול, רבים פורשים מן הלימוד מרוב טורח השמועות והדקדוק שאומר על פה. כי אומרים מה נוכל להבין סברות מבחוץ, הלוואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים. ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה (להיות) בקיאים בתלמוד, והיו מתאווים ללמוד, כי היה להם לב להבין בקל והיו מוסיפים בכך יראת שמים שלמה וגם היו מתרבים התלמידים והיו עוסקים תמיד בתורה. אבל עתה מרוב טורח השמועות, נעשית עליהם ההלכה כמשא כבד ולא יוכלו עוד להביט בה, ומתוך כך עוסקים בשגעון ובליצנות, ומבלבלים ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות, ואין להם יראת שמים". (ע"ש עוד).
ובספר "עמודי שש" (בן דורו של מהר"ל), (מהד' ורשא, שנת תרל"ה עמ' 123):
"ועם חכמי הדור, הגדולים אשר בארץ המה, היה לי ויכוח עמהם פעמים רבות לבטל לימוד של חידוד, והפלפול שקורין "חילוק". ובפרט הבחורים, נראה עין בעין איך חידוד זה גורם להם קלקול גדול, כי כל אשר אין לו יד ושם בזה, אינו נחשב למאומה, ובעל כרחו הוא פוסק מלימודו, אבל אם היה עיקר הלימוד מקרא ומשנה ותלמוד ופוסקים היה גם הוא כאחד מהם. ותופשי התורה עושים כל זה (הפלפול) עבור כבוד עצמם כי ברוב עם הדרת מלך... הללו שותקין והללו מקרקרין. הַיִיטַב בעיני ה' לימוד כזה? כי ידעתי גם אני שיש בדור הרבה בחורי חמד אשר לבם כלב באריה בתורה וחשקה נפשם בתורה, ועל ידי שאינם בקיאים בפלפול זה אינן נחשבין לכלום. ובסיבה זו הם פוסקים מללמוד מיד אחר חתונתם, בחשבם שאין להם תקוה, זולת מי שיראת ה' בלבו, אינו מקפיד בשבח הבריות או בגנותם, הוא לומד על כל פנים" (ע"ש עוד דברים חריפים). [אמנם פלפול בזמננו אינו דומה ל"חילוקים" שבימיהם, אבל ביקורת שלו מתאימה גם לסוגת ה"עיון" שבישיבות בזמננו].
וחוץ מן חוסר-טעם וחוסר-ענין בלימוד, גישה חיצונית כזאת גם מולידה רפיון בקיום המעשים, כאשר נמצא רק מוץ ותבן חיצוני, בלי תוך של הבנה, נהיות המצוות שגרתיות ונדושות. ולכן כתב ספר חסידים סי' מ"ו: "ולא יעשה כאדם שעושה דבר כמנהג ומוציא דבריו מפיו בלא הגיון הלב. ועל זה חרה אף ה' בעמו... יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה (ישעיה כט), ועל כן חרה אפי בו, ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו...".
וננקוט דוגמא של קיום פורמלי, בלי חיפוש התוך. כאשר בן אדם מדקדק בקריאת שמע להגות כל אות בהיגויה הנכון, ובהפרדה גמורה בין האותיות הדומות (כמפורש בשו"ע או"ח, סי' ס"א) ובלי לחשוב לעצמו פירושן של התיבות, וכדכתיב בקרא "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (וכמו שמעיר שם המשנה ברורה), הרי תפש את הטפל שבמצווה והזניח את העיקר, וכל זה בא להם מתוך גישה חיצונית פורמלית.
והעיר על כך הרב אברהם קוק זצ"ל (באגרותיו, ח"א עמ' ר"מ): "תקוותיו של כבוד גאונו על אסיפת רבנים, הן אצלי תמיד חלומות שאין בהן כעת, לדאבון ליבנו, אפילו קסם של יופי המעטר איזה דמיון נאה. בתרדמה עמוקה יְשֵׁנִים הם רועי עמנו, לא מרוע לב, כי אם מחולשת נשמה, אשר לא טעמה ימים ושנים, וגם תקופות, מזון מְחַיֶה ומבריא באמת. כשיתאספו לאסיפה... את שולחן האסיפה יעטרו בוודאי באיזו חקירה של דבר הלכה בענין קטן שבקטנים מצד נושאו הפנימי, אלא שיהיה אולי גדול ורחב מצד עומק התחבולות הנדרשות לפתרונה, כמי שעושה מכונה מאלפי אלפים ככרי זהב כדי לעשות מחט ברזל אחת; או באיזה דבר אגדה שישבצו אותה ברעיונות של מוסר רצוץ מן החיים; של קבלה מגומגמת או של פילוסופיה ישנה. ובזה יגדל עוד היסוד החנקי (=החונק) בהאַטמוֹספֶירה הרבנית, ומכאוב חדש יוולד לציריה הגדולים של כנסת ישראל המתהפכת בחבליה" (ע"ע אגרות ח"ב, עמ' ח').
קדמונינו ביכרו תמיד את הפנימיות והרוח. ר"א אבן עזרא על שמות כ' (מהד' מוסד הרב קוק, עמ' קל"א) כתב: "ומצוות הלב הם העיקרים הנכבדים על כולם" ועוד כתב בח"ג (על דברים ל', עמ' שא): "שכל המצוות עיקרם בלב, ויש מהם זכר בפה לחיזוק הלב, ויש מהם מעשה כדי שיזכור בפה" (ויגיע שוב ללב, שהוא העיקר).
וגישת התלמודיים הנ"ל היא לזלזל בתוכיות, כי הדברים גובלים עם "קבלה". ואע"פ שהחתם-סופר בשו"ת או"ח (סי' נ"א וסי' ק'), כתב לא לערבב לימוד הנגלה עם לימוד הנסתר, אבל הוא גם לא אמר להזניח את לימודו. אדרבה, אמר מי שכופר בנגלה על הנסתר, כופר בנסתר על הנגלה" (חוט המשולש החדש, מהד' תל אביב תשכ"ג, עמ' קכט). וכבר כתב ר"מ קורדובירו (אילימה רבתי, עמ' א') שהכופר בסודות התורה, כופר בתורת משה, ודינו כמין ואפיקורס. כל שכן ע"פ מדרש שוח"ט משלי פ"י (ומובא בשנה ברורה, ביה"ל סי' קנה) שכל אדם ייבחן בזה לאחר מותו. ע"ע "שבט מוסר" לר"א הכהן, פרק מא.
ומי שלא יעסוק בלימוד הפנימי, לא תגיע לו ידיעה בחכמה זו מאליה, כמאמרם "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין" (מגילה ז:), ודי בדברים הנ"ל לכל בעל נפש.
אבל אין לדון רק חצי ענין. סוף כל סוף, ציבור בני הישיבות, תלמידי חכמים לומדי הגמרא, הם הם עמוד השדרה של עם ישראל. אלו ההוגים בתורת חז"ל, אלו שבהתמדה נפלאה מעיינים בכל קושיותיהם ותירוציהם, ומתבוננים בדברי קושיותיהם ותירוציהם של הראשונים הגאונים וגדולי האחרונים עד ימינו אנו, אלו הם השומרים הנאמנים של לפיד התורה שקבלנו מאבותינו ומוסרים אותו בהתלהבות לדור ההמשך. אלו הם מעתיקי השמועה, המעבירים הלאה דברי הקב"ה שניתנו בסיני, עם תוספת ההעמקה שהגו מאות גדולי הדורות בהתבוננותם הם בדברי קודש. בני ציבור נאמן זה, השוקדים על לימודם בחירוף נפש יומם ולילה, גם בִּתְּנָאֵי עוני ודחק-פרנסה, ומסירים מעל עצמם כמה שאפשר את ההתעניינות בעניני תבל, ומשקיעים כל ריכוז מחשבותיהם בהבנת דברי אל-חי, אלו משמשים לנו כמו מוח של עם ישראל, המעניק שכל-טוב כיצד להיות יהודים, כיצד לשמור את המצוות. כי מבלעדי התורה אין אנו אומה (ר' סעדיה גאון, אמונות ודיעות ח"ג פ"ז; מהר"ל, באר הגולה, סוף באר שביעי, עמ' קמח). וככל שירבו, וככל שיתחזקו, כך עם ישראל ישגשג ויוסיף אומץ להיות עם הנבחר.
על כל שאר פלגי העם לכבד אותם, להוקיר אותם. כי מבלעדי מציאות ציבור זה אין לקרוא לנו "יהודים".
השיטה הרגשנית
תנועת ה"חסידות", (תלמידי הבעש"ט) תרמה גדולות ונצורות לעם ישראל. קודם כל, היא חישלה את רוחנו לעמוד באיתנות נגד זרמי-תרבות עזים. כח החדווה שהיא סיפקה, בכח נפשיות עילאית, ביצר אותנו נגד כל הקמים עלינו מבחוץ. היא משמשת לעם ישראל כמו "לב", מזרימה לנו חַיוּת. שנית (וזה חשוב ביותר!), לְקָחִים מרובים וְהַבָנוֹת נפשיות עמוקות קיבלנו מפי גדולי מוריה. הם לקחו מדרשי חז"ל והבינו לעומק משמעות פנימית שבהם. חפשו מבעד לפשט של המאמרים והפיקו פנינים יקרים של דעת ומוסר. בכח דבקות בהקב"ה של גדולי מוריה, העניקו עוז ותקוה לעם סובל מרורות בגלות. בכח מָעוֹף חזונם דברו על קשרנו לבורא-עולם, ועל גדולת הנשמה הישראלית, ועל שאיפתנו לעולם הרוח והשתחררותנו מהבלי-תבל. מפני מנהיגי תנועה זו היתה לנו היכולת לעבור מיצרי הגלות. ולמרות הבורות הרבה ששררה בין אוכלוסיות רבות בעמנו, מפני חוסר יכולת להבין לשון הקודש וספרותנו התורנית, הם חישלו וחיזקו מאות אלפי יהודים (אולי מליונים) ע"י רוח להט, דבקות ומסירות לחזון היהדות.
ובכל זאת, אותה קיצוניות שבדרכה וגישתה (שהיא פרי הגלות) גרמה לנו גם הפסד. מתוך כמה וכמה פרטים נזכיר כאן רק שלושה שהם מרכזיים. [א] ההפרזה בשמחה ושירה. [ב] דבקות קיצונית של העם בדמויות כריזמטיות, האדמורי"ם. [ג] רפיון בלימוד הגמרא והפוסקים.
[א] הפרזה בשמחה ושירה
קיבלנו מהרמב"ם, הל' דעות פ"א, שכל קיצוניות מזיקה. וכמו שתנועת התלמודיים (עליה דיברנו למעלה) סטתה יותר מדאי לשמאל, כך תנועת החסידות סטתה יותר מדאי לימין.
ונסביר דברינו. תורתנו אינה קוראת דרור ללב הומה ומתרגש. אדרבה, כל התורה היא הגיון ושכל אלוקי. כדברי מהר"ל (נתיבות עולם, ח"א עמ' ג')- התורה היא "סדר". ונביא שוב דברי הרמב"ם (בתשובותיו, מהד' בלאו, שנת תש"ך, סי' רכ"ד):
"ידוע שעצם הזמר והניגונים כולם אסורים (ע"פ סוטה מ"ח) אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל... כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה אסור. לפי שֶׁכֹּחַ תאוה זו יש לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסן שלו" (אין לשכוח שהרמב"ם מתיר לשיר כדי לשמח אדם הסובל מעצבות. כמו שכתב בשמונה פרקים לרמב"ם, פרק חמישי). וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פרק נ"ד): "כל התפעלות היא רעה". והרחיב כל כך הדיבור מהר"ל, ב"גבורות השם" (סוף פרק ז, עמ' מ"ג). כי האדם הישראלי צריך להיות מחושב ושליט על גופו, ולא גופו שליט בו. וכאשר האדם מתרגש, הוא נתון שְׁבִי בידי גירוי חיצוני בלתי-שִׂכְלִי.
ולכן כתב הרמב"ם בסוף הל' לולב, על שמחת בית השואבה: "שמחה זו לא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי ישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע". ומקורו בסוכה (דף נא). ובזה יבוארו מעשי רבן שמעון בן גמליאל, לוי, שמואל ואביי, שם בדף נ"ג, אשר אגב כוונות נישאות בעניין גלגול וסיבוב והתקשרות "שבע ספירות הבנין עם אם הבנים שמחה" גילו גם כן שמחה חיצונית (והם היו ארבעה חכמים כנגד אבי"ע). ועי' ב"שם משמואל" (אדמו"ר מסוכצ'וב), שמות חלק ב' (עמ' קפז), טעם נוסף לאיסור ריקוד ביום טוב בכדי לעבוד על שמחה פנימית-נפשית-מחשבתית.
בטעם מניעת עמי-הארץ משִׂמְחַת בית השואבה, כתב "תפארת ישראל" על משניות סוכה (פ"ה ס"ק ט"ו): "כדי שלא יבואו מתוך שמחה יתרה לידי קלות ראש", כי בקל יטעה האדם, ובמקום לשמח את בוראו אין כוונתו אלא לשמח את עצמו (עיין מו"ק ט: "בת שתין כבת שית, לקל טבלא רהטא"). ולכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נ"ג), לעבוד את ה' "בדרכים אמתיים, לא דמיוניים". וכן שם (מהד' הגר"י קאפח, עמ' תז): "ההתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו, על דרך האמתית, לא על דרך ההִתְפַּעֲלוּת הדמיונית". ויפה העיר שם המתרגם, הרב יוסף קאפח: "המתבטאת בצעקות ובתנועות גופניות פעילות וזקיפת עיניים לשמים. ואילו המחשבה היהודית נעשית בנשיאת לב לשמים והשפלת עיניים לארץ והשבתת כל יתר החושים כדי לאפשר התרכזות יתר של המחשבה, עי' רמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"ד" (עיין עוד כוזרי, מאמר ב', סעיף נ"ו, כתב גם כן בסגנונו שלו על העניין הנ"ל).
תנועת הרגשנות ערוכה ובנויה על אוירה של התלהבות וסערת-רוח של אהבת ויראת ה'. בקיצוניות זו נעשתה "שמחה" לשם-נרדף ל"עבודת השם", עד כדי נוהג של שתיית יי"ש או לרקוד אחרי כל תפילה, כדי לעורר שמחה פנימית ע"י גירוי ופעולה חיצונית. וכן ב"צוואת בעל שם טוב" (עמ' יא-יב) הזהיר שלא יתן האדם למחשבות הרהור תשובה להביאו לידי עצבות. וכן כתב בעל ה"תניא" בסוף פרק כ"ו. ויש שנהגו בט' באב לזרוק כדוריות (בצחוק) על בני אדם בבית הכנסת לבל יתעצבו ("טעמי המנהגים" הוצאת אשכול, עמ' רצ"ה).
יש חוגים שונים בתנועה זו שעיקר "עבודתם" בשבתות היא בזמרת שירים. יש בזה שבח כדי לְאַחֵד את כולם בצוותא וחברתיות. אמנם ע"פ סנהדרין קא ע"א (ומובא במגן אברהם ומשנה ברורה סימן תק"ס) אסרו חז"ל לשיר פסוקים. ונימק מהר"ל (חידושי אגדות ח"ג, עמ' רל"ב): "כי התורה עיקר שלה המחשבה והשכל. והזמר הוא (רק) בפה, וכאילו לא היתה התורה רק דברים שנאמרו בפה בלבד, ואין בהם חכמה עמוקה". והנה בשירה חסידית, או ששרים ניגון בלי מלים (אשר אין שם שום גרעין מחשבתי-הוגה) או שחוזרים פעמים אין-ספור על קטע מסויים בצורה מֶכַנִית, בלי חידוש מחשבה לחלק מן המשתתפים אשר אינם מכירים תוכן ופירוש הפזמון, או מסגרת רעונית שלו.
אמנם נכון שיש מקום נכבד בחיי יהדות לשירה וזמרה. הלויים היו מזמרים על כל קרבן ציבור. דוד המלך בליווי הכינור הגיע לרום מדריגתו ע"י שיריו ותהלותיו. גם הלומד גמרא חייב לזמר (מגילה לב ע"א). אבל אין להפוך את השירה למרכז בלעדִי של חיי היהדות. שירה ללא לימוד תורה, שירה בלי דבקות בדקדוק קיום המצוות, אינה מספקת. ולכן בד בבד עם העיסוק בניגוני חדוה והרגשת עילאיות של עבודת הקב"ה, יש לו לכל אדם להוסיף מימד חשוב של העיסוק בלימוד תורה, איש איש לפי נטיותיו וכשרונותיו. "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" (ע"ז יט ע"א). וכפירושו של האריז"ל (ספר הגלגולים, פרק ד; משנת חסידים, לר' עמנואל חי ריקי, שער תלמוד תורה פ"ג סעיף ה) אם מקרא, אם משנה, אם גמרא, אם הלכה, אם מדרש, אם מוסר, אם ספרי חסידות וכיו"ב. שירה היא תוספת אל העיקר, ואין הוא עצמו העיקר.
[ב] דבקות קיצונית של העם בדמויות כריזמטיות, האדמורי"ם
הרב אברהם קוק, שהיה די מקורב לחוגים חסידיים, כתב לעניין אחר בספרו "ערפלי טוהר" (עמ' נו) "שמונה קבצים" קובץ ב, פסקא קנ"ו:
"גודל תפקידם של תלמידי חכמים בעולם, של צדיקים וערכם, ידענו מהכתוב ומדברי חז"ל במקומות רבים. אמנם נשפל הדבר החי הזה מסיבות שונות, מפגמים שבאו באותם הראויים לבוא לידי מידה זו על ידי המתדמים אליהם, ומירידה כללית בעולם, מהתנוונות החיים על ידי הגלויות הרבות. באה החסידות המאוחרת, והשתדלה לתקן ענין זה, להחזיר את הערך החי של הצדיק ופעולתו הסגולית, שהוא רעיון מיסטי וחברותי ביחד, שעוד צריך הרבה לתשומת לב הצד החיובי והשלילי שבזה". עכ"ל
והבהיר הרב ענין נוסף במקום אחר: "הדביקות בצדיקים ... הוא דבר נכבד מאוד... אבל צריך שמירה גדולה לבל ידבק גם בחסרונותיו..." (אורות, עמ' קמ"ו). כלומר גם לאדמו"ר יכול להיות חסרון מסויים, כברי שלמה המלך (קהלת ז, כ). ומתוך התלהבותנו ממנו אל לנו לאמץ לעצמנו כל הנהגה שלו, אם יש לכך סתירה או קושיא ממאמרי חז"ל.
כאשר אותו אדמו"ר אינו מדקדק בקיום אחד מסעיפי ההלכה, [כגון מאחר זמן תפילה, או מתפלל ביחידות בלי מנין] אין לחקות את מעשיו. וכן כתב בספר "סור מרע ועשה טוב" של האדמו"ר מזידיצ'וב זצ"ל (עמ' נ"א): "שלא תהיה פתי מאמין לכל דבר, אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ה' צבאות, לא תאמין לשום עובדא ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית לרבך. ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו... ובפרט אם ראית אשר היה עושה לעצמו איזה דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מְאַחֵר זמן תפילה... הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם, לא תעבור על דברי תורה ודברי חכמים ח"ו אפילו על תנועה אחת, ...וכאשר יורה לך טעם על פי התורה ויסביר לך הדבר ויכנסו דבריו באוזניך, אחרי שתחקור בעניין, אז תאמין. וזולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין לו ולא תשמע לו... והאר"י והבעש"ט לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא והתלמוד אפילו כל שהו, והזהר בזה" (עיין שם בהגהות שנדפסו על הדף, מה שהוסיף רבנו צבי אלימלך מדינוב, מחבר "בני יששכר", בעניין זה).
נזכיר עוד בעיה.
יש איסור לפנות לשום בן-אדם אחר, לתווך ולהתפלל לה', כמפורש ברמ"א (תורת העולה ח"א פרק יט): "כל האבות התפללו אל ה' בלי אמצעי כלל... לכן חרה אף יעקב ברחל (בראשית ל') שרצתה לָשׂוּם אותו אמצעי בֵּינָה לבין אלוהיו באמרה "הבה לי בנים", וידוע שרחל לא נשטתית (לחשוב) שיעקב הוא הנותן. אלא שֶׁכִּיוונָה בדרך אמצעי ועל כן חרה אפו עליה".
ואע"פ שבבבא בתרא (קט"ז) אמרו "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", שם מדובר בחולה שאינו יכול להתרכז בדעתו ולהתפלל, ולכן אמרו "חולה בתוך ביתו" כי הוא מרותק למטה. שהרי "יפה תפילת החולה על עצמו" (בראשית כא, יז. ברש"י).
ודאי טוב הדבר לבקש "ברכה" מפיו של הצדיק. כי זו סגולה היא שלפעמים שתתקיים, כמאמרם במגילה (כז סוף ע"ב). אבל אין לסמוך על זאת תמורת תפילה, שהיא פניית האדם ישירות לבורא-כל ובלי מְתָּווֵךְ. וזו היא טעות קשה לסמוך על תפילת הרבי במקום שהאדם יתפלל עבור עצמו. כדברי רש"י בשם חז"ל: "וישמע ה' את קול הנער - מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל".
עוד טענה נגד ההישענות על דמות הצדיק המופלא, מה שסומכים עליו לענות בסמכות-עילאית שמיימית על בעיות מעיקות, וכבר גער אדמו"ר רש"ז מלאדי (תניא, עמ' קלד) בחסידים הבאים לשאול מהרבי איזה פעולה לעשות בעניני גשמיות, וזה לשונו: "איה איפה מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל, הראשונים והאחרונים, להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אניס להו, ונהירין להו שבילי דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו... ומה שאמר ישעיה "יועץ וחכם חרשים" וכן מה שאמרו רז"ל "ונהנין ממנו עצה ותושיה" היינו בדברי תורה"
זאת אומרת, אין שורש בתורה לשאול פיו של הרבי להחליט בעניין זיווגים או ניתוחים רפואיים. אמנם נוח לו לאדם להעביר קושי ההחלטה לדמות סמכותית שיחליט עבורו. אבל כבר כתב ר' חיים ולוז'ין ("רוח חיים" על אבות, פ"ב "מרבה עצה, מרבה תבונה) "מרגלא בפומא דאינשי, שְׁאַל עצה, וַעֲשֵׂה כְּשִׂכְלְךָ. ולפי זה לכאורה קשה, עצה למה? אך יובן פשוט כי איש מבחוץ לא יבין כל פנימיות הענין במה שנועצים אתו, רק יבין מעט. וכן היועץ השני. רק הנועץ בעצמו הוא מבין לגמרי כל פנימיות הענין, אבל חסר לו שֵׂכֶל ותבונה של כולם. על כן בהקבץ אצלו עצת כולם וְשֵׂכֶל של כל אחד ואחד, בזה אז יבין איך ומה לבחור עצה אחת מכל העצות יחד, מזה מעט ומזה מעט" עכ"ל. ולכן אמנם חז"ל הדריכו כי כל הלומד תורה לשמה "נהנין ממנו עצה ותושיה" (אבות, ו) אבל עדיין זה לא אומר לעשות ככל היוצא מפיו כמאמר ה"אורים והתומים". אלא לשמוע ממנו איזה פקחות, איזה הבנת המצב איך נראה לאדם בעל נסיון-חיים רב. ואח"כ עדיין צריך הנועץ לחשוב היטב אם העצה שניתנה תביא לו את ההצלחה, כי גם היועץ אינו מבין היטב כל הענין, אלא במקצת.
[ג] רפיון בלימוד הגמרא והפוסקים.
כאן הגענו לחסרון כללי, הגורם לכמה תעיות מן הדרך האמצעית של התורה, על ידי שגגה והעלמה, מתוך שלא יודעים ולא לומדים מה היא דרך התורה. וזאת מפני שלא קובעים את עניין לימוד התורה כערך נעלה ועקרוני ביותר. כלומר, בו בזמן שתנועת התלמודיות (שעליה דברנו בתחילת המאמר) העצימה את עניין עסק הלימוד לגבהי מרומים (לדוגמא, ראה "נפש החיים", שער ד'), אבל בגלל תוקף עול גלויות נוצר אי-הבנה אצל עמא דארעא על החיוב ללמוד תוכן לימודי מאוזן, שיהיה מלא חיות ורב-גווניות. כלומר הלומד אך ורק גמרא בלבד, ישאר לקוי במדותיו. מן ההכרח ללמוד גם כן מקרא, וגם כן מדרש, וגם כן ספרי מוסר, וגם כן ספרי מחשבת ישראל (כמו ספר "אמונות ודיעות", ספר "הכוזרי", "ספר העיקרים" וכיוצא בזה). יחידי סגולה שאבו רוח ממרומים גם מלימוד הגמרא כשלעצמו. אבל לא כן הוא כל שאר העם. ממילא התרחקו מהלימוד בתורה והרגישו מין יבשות בעבודת ה'. בתגובה לכך פעלה תנועת הרגשנות לקרב אוכלוסיות שלימות של בעלי-בתים ועמי-הארץ על ידי כח השמחה והרגשת דביקות בה'. ואין זו משימה כל כך קשה אם מטעימים לשומעיהם יסודות מן הקבלה שלימד האריז"ל, המלהיבים את הלבבות בייעודים אלוקיים שמימיים.
הטעות נבעה מן הסטת עצם הלימוד ממרכזיות היהדות, ותמורתו הדגישו מעשי חסד או תפילה. וכידוע, סילוף קל של אמיתה אחת, הריהו גרוע בהרבה מן התנגשות טוטאלית בה, כי קשה מאוד להיזהר מסילוף כזה אחרי שעדיין ההסבר רובו ככולו אמת! אבל יש לנו תמיד לזכור: דבר שהוא "רובו ככולו אמת" עדיין איננו "האמת"!!
אבל גישה זו מעבירה את נקודת כובד של משקל היהדות לאפיקים אחרים לא-לימודיים. ראינו בני אדם (מן החתך-הכללי של צבור היהדות) היכולים לבלות יום יום שעות על שעות בביטול תורה, בלי שום נקיפת מצפון. התקבלה דעה שהלימוד הוא מנת חלקם של מגידי שיעורים ורבנים. לשאר "עמך" די לכל היותר בנתינת כספים למוסדות התורה, כדין "יששכר-זבולון". נתערטלנו מן האחריות האישית לעסוק בתורה בכל שעות הפנאי, איש איש לפי יכולתו, או בלימוד "עין יעקב" או "חיי אדם" או "מדרש רבה" או ספרי מוסר וכדומה. ותופעה מצערת זו נתנה כיוון שלילי לאורח חיינו היום.
העיר ר' חיים ולוז'ין על חסרון זה. כתב ב"נפש החיים" "וגם כמה מאותם אשר קרבת אלוהים יחפצון, המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים, בלא קביעת העסק בתורה הקדושה במקראות והלכות מרובות. ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגגה עליהם אור התורה. ה' יסלח להם כי כוונתם לשמים. אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה" (שער ג' פרק א). וכך המשיך שם בפסקא הבאה: "והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא, הגבוה הַשְׁפֵּל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר, באומרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד. כי המה מלהיבים את הלבבות וכו' ולהתיישר במדות טובות. וכתר תורה מונח בקרן זוית. ובעיני ראיתי פלך [מחוז] אחד שכל כך התפשט אצלם זאת עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש"ס אחד שלם אין בו. וטח עיניהם מראות מהבין ומהשכיל לִבּוֹתָם, אשר לא זו הדרך בחר בו השם" עכ"ל ("נפש החיים", שער ד, פרק א). ויש לדעת כי אין כוונתו ל"תנועת המוסר" שהוקמה ע"י ר' ישראל סלנטר רק כשמונים שנה אחרי שהגר"ח כתב זאת. לא אליהם הוא התכוון כאן אלא לנמשכים אחרי תנועת החסידות.
והיות שכל שאיפת נפשה של תנועת הרגשנות היא לאהוב את הבורא, טוב להזכיר לעצמנו שוב ושוב דברי ה"ספרי" על פרשת ואתחנן ד"ה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום: לפי שהוא אומר "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך", איני יודע כיצד אוהבים את הקב"ה? תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך ודברת בם בשבתך בביתך וכו'". ומבואר ברמב"ם, ספר המצוות מצות עשה ג', ובנצי"ב בהקדמתו לשאילתות דר' אחאי גאון (מהד' מוסד הרב קוק עמ' 27) כתב שאין שום אפשרות לאהוב את ה' (כי אין מכירים אותו) אלא אם כן אוהבים והוגים תמיד בדבריו, היינו בתורתו.
ובכן באמת צריכים אנו לְהַפְרָייָה דו-סטרית. שבעלי הקבוצה התלמודית לא יסתגרו אך ורק בלימוד הגמרא ופוסקים, ובצמצום זה יגרמו יבשות גם לבני הישיבות, וגם ירחיקו את כלל עם ישראל שאין לרובם הכושר העיוני לעסוק בניתוח הסוגיות, ואין להם כח השקידה לעסוק בלימוד לשם לימוד. אלא עליהם לקבל את הטוב מתנועת החסידים, את שמחת החיים, את חרדת הקודש, את העילאיות של "ויגבה לבו בדרכי השם" (דברי הימים-ב יז, ו), גאוה קדושה שאנו הננו חֵיל-השם. וזה יבוא ע"י שירחיבו את אופקיהם לעסוק בכל שאר המון התורה הזאת, ספרי המקרא, ספרי מחשבת ישראל, ספרי מוסר, ספרי פנימיות התורה, ואף ספרי הגות. ומצד שני, על בני התנועה הרגשנית להפנות יותר משאבים לָשֶׁבֶת רכונים על הספר, לעסוק בדברי חז"ל המורים לנו כיצד לנהוג כדת וכדין.
הורו לנו רבותינו שבמעשה-מתוקן האדם בונה ומשלים את נפשו . ובהרגשה מתוקנת (אהבה ויראה) הוא בונה ומשלים את רוחו. ובמחשבות מתוקנות (הבנה) הוא בונה ומשלים את נשמתו .
ואלו הם שלושת חלקי ספר "מסילת ישרים":
עד פרק יב– תיקון המעשים;
פרקים יג-כא– תיקון הרגשות;
פרקים כב-כו– תיקון המושגים והמחשבות.
ובכן, בעל רגש מעולה הוא עדיף מבעל מעשה לבד. אבל, במאי עסקינן? כאשר שליש אמצעי זה של רגש בא כקומה נוספת על שליש ראשון של מעשים, אבל כשזה רעוע ולקוי, אי אפשר שיחול רוח מתוקן. והוא הדין כשנגיע לשלב עליון (לימוד פנימיות התורה, אשר נדבר על כך בסוף מאמרנו זה), אי אפשר שהלָקוּי בדקדוק המעשים וברגשותיו הקדושים, יבנה לו קומת שליש עליון.
ונאמר לדוגמא, להמחיש את העניין – ידוע שצריך האדם לסעוד בשבת שלוש סעודות, ומי שקיימן תיקן את נפשו, כי המעשה מסודר כהוגן. ואם גם ישמח בשמחת שבת, ישיר וירנן, הרי הוסיף בזה תיקון רוחו. ואם גם יעיין בשבת קי"ח וידע שעל ידי סעודות שבת הוא ניצול מחבלי משיח, מלחמת גוג ומגוג ושיעבוד מלכויות, ויעיין ויבין פנימיות הדבר, הרי תיקן גם את נשמתו.
אבל פשיטא שהמכוון היטב, אבל למעשה לא סעד שלוש סעודות קלקל ולא בנה!
ומצאנו שהרב אברהם קוק כתב: "אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" (החרדיות הפשוטה), כאילו היה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. הנני מוכרח לומר שאפילו ה"חסידות" שינתה את טעמה והיא הולכת עכשיו רק בדרך החרדית הפשוטה עד שאין בֵינָה ובין המתנגדות מאומה, על כן סר אור החסד מתוך הלב וכל הפנים הנם נזעמים ומלאים דינים תקיפים קשים ועצובים, על כן הכל נופל" (אגרות, ח"א עמ' ר"ס).
ועוד כתב: "תשועת הנשמה הכללית לכל עם ה'... על ידי מה שנקבע לימוד קבוע בכל אותם הספרים היקרים, הראשונים והאחרונים, של חלקי המוסר והיראה, הנגלים והנסתרים, ספר אחר ספר, ולהשתדל לעלות במעלות הסברא והעיון בזה. לא בדרך הציור של יראת שמים המורגלת, שהיא באמת רק בבואה דבבואה של יראת שמים אמיתית" (אגרות, ח"א עמ' ק"י).
כן יש בהחלט הרבה נקודות אור חיוביות בתנועת הרגשיות. מה שהעירותי כאן הוא רק שלא הצליחה להפוך את נושאי-דגלה לדמויות אידיאליות למען קיום התורה על ידי כל עמנו, מכיוון שהקיצוניות הבלתי מרוסנת הייתה בעוכריה, וכדברי הגר"א על משלי (כב, כח): "לא תחדש לך גדר ושום דבר בדרכי ה' אלא תלך בעקבי הצאן".
התנועה הניאו-קבלית
דברנו עד כה על חסרונות הנוטים לשמאל (יבשות התורה, בלי תוך רעיוני) וחסרונות הנוטים לימין (התרגשות ללא בסיס הגיוני ומעשי). וכאשר הגענו לתת את הדעת על קבוצת לומדי חכמת הקבלה (יודע ח"ן) ומביעי דבריה בזמן הזה, מצאנו שאף הם לא הצליחו להפיץ דעת אלוקים בעם ישראל. וזאת למרות שלכאורה יש בהם המיזוג המוצלח של שתי התנועות הקודמות, דהיינו לימוד אינטנסיבי בטקסטים הקלאסיים וגם חיפוש אחרי הבנה פנימית.
נדמה ששוב הקיצוניות גרמה כאן לשבש את הצלחת הלימוד היקר והחשוב הזה.
א. כי הבינו את העניין כ"מיסטיות" ללא תוך-הגיוני; חשבו שככל שיהא סתום יותר יהא אלוקי יותר;
ב. אצל חלק מן לומדי הסוד נהיה כשעשוע של סידור קודים (אלו ספירות עולות ואלו יורדות) או גימטריאות מפולפלות ודחוקות;
ג. ואצל חלק מסוים נעשה כעין דֶמוֹנוֹלוֹגִיָה, עצות של שמירה מן הפגעים הרעים, שֵׁדים ומזיקים. תפסו את מערכת העולם השמימיי מעין מושגי הפרסים הקדמונים והנוצרים, של התמודדות בין כוחות הטוב והרע, ומניפולציה של כוחות מאגיים עצומים.
ואליבא דאמת כל השגיאות שֶׁמָנִינוּ כאן הם פרי תרבות של הגולה, המעוותת ומסרסת את אמת התורה.
ונדבר על בטול השגיאות אחת לאחת:
כל גדולי המקובלים, פרט לדורנו האחרון, ידעו והודיעו לזולתם, שהמקצוע הנקרא "קבלה" אינו אלא משל ומלבוש לחכמות מסויימות אשר אין דרך אחרת להבין אותן ולתפוש את משמעותן כי אם על ידי מלבוש פשטני.
כן כתב "נפש החיים", שער ג', פרק ז';
כן כתב הגר"א בליקוטים שבסוף ספרא דצניעותא (עמ' 74);
כן כתב רמח"ל (דעת תבונות, בני ברק, תשל"ג, עיונים, בעמ' רט"ו);
כן כתב רמ"ק, שיעור קומה, סוף פרק יא, ופרק נ"ח כולו; ובספרו אור נערב, ח"א פ"ה, וח"ג פ"א;
וכן כתב רש"ש בהגהותיו לעץ חיים. (דפו"י ח"ב עמ' 117).
ובעצם כן כתב הרמב"ם בהקדמתו למשניות (מהד' מוסד הרב קוק, עמ' י"ט, ד"ה והרביעי).
נגרם קלקול גדול ע"י אלו שמסבירים כל דברי אלוקים כפעילות אי-ראציונלית, דברים שאין לנו למצוא בהם שום הגיון אלא מֶכַנִיקָה עיוורת. וכדברי הרמב"ם במורה נבוכים, ח"ג פרק ל"א: "ואשר הביא אותם לידי כך הוא שהם חושבים כי אלו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטוינו בהם, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה'... וכאילו אלו חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסויימת והאלו-ה אינו עושה כן". ואילו היו יכולים ה"מקובלים" הללו לתת טעם מוסבר והגיוני להגיגי פנימיות התורה, אזי היו הרבה מבני עמנו מודים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
וכמה קולעים דבריו של רמח"ל:
"ואשר קשה יותר הוא כי הבנת הדברים בכללם סתום וחתום מאד, כי הוא (ר' חיים ויטל) סתם הדברים הרבה ולא רצה לפרש בכתב , ונולד מזה שהקוראים דבריו לקחו אותם על פשטותם ושטחיותם, ואין זו הבנה כלל. כי נוכל לומר שאין בידינו אלא שמות עניינים שצריך לזכור אותם כמפתח של ספרים, כי כאשר ידענו שיש כך וכך ספירות, ושיש כך וכך פרצופים, ושיש כך וכך עולמות ושהם מתלבשים זה בזה, ושיש כך וכך עליות וירידות, ואין אנו יודעים מה הכוונה בכל הדברים האלה ומה עניינם, נמצא שאין זו ידיעה כלל אלא זיכרון של גירסא בלי שום סברא... ובהשאר החכמה כך ערומה, דברים סתומים בלי הבנה, נולד מזה רעה אחרת שחכמים גדולים יושבים בקרן זווית, כי מטבע החכמה לבקש הבנה מיושבת ולדעת הדברים בעומקם, ולא מתרצים במילין בעלמא... ונמצא החכמה היום מבולבלת ביד לומדיה, ומעטים המה היורדים לעומקם של דברים, ויופי הדברים אינם רואים כלל" ("שערי רמח"ל", מהד' הגר"ח פרידלנדר, עמ' לו).
נמצא שחכמים שטחיים אלו מסיבים לחכמה זו "שם רע" כאילו היא שיטחית, והם נקראו ע"י רמ"ק "מתקבלים" ולא "מקובלים" (אור נערב, סוף חלק ד).
וכן כתב רמח"ל בספרו "פתחי חכמה ודעת" (עמ' 60) ושוב ב"שערי רמח"ל" (עמ' תד) שישנם בקבלה שלוש ידיעות: הראשונה היא האילן, השני הוא פרטי ההטבה והשלישי- עניין האחדות. ומי שלא הבין את השניה, פסק עליו רמח"ל: "לא הבין כלום" (על אף שהבין האילן כולו).
וכן כתבו בשם הבעש"ט:
"החכמה נקרא "נסתר" כי נסתר נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו, כמו טעם של מאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, כמו כן עניין אהבת הבורא ויראתו ית"ש אי אפשר לפרש לחברו וזה נקרא נסתר, אבל מה שהם קוראים נסתר, חכמת הקבלה, היאך הוא נסתר? הלא כל מי שרוצה ללמוד, הספר לפניו, ואם אינו מבין, הוא עם הארץ ולפני איש כזה, גמרא ותוספות גם כן נקרא "נסתר", אלא עניין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז"ל הכל בנויים על פי דביקות אלוקית" (כתר שם טוב, מהד' ורשא, עמ' 110; ומהד' בני ברק, עמ' מ"א).
וכן כתב אדמו"ר ר' צדוק הכהן ב"ספר הזכרונות" (מהד' בכתב רש"י עמ' 69; ומהד' הר ברכה, עמ' 301):
"אבל באמת הקריאה מן הכתוב בספר, דרך סיפור, אינו נחשב לידיעה כלל בדברים הנעלמים הללו... ואולם רוב המקובלים המתבוננים מתוך הכתוב בספרים לבד בלא התגלות דרך השגת רוח הקודש מעולם לא צפו במרכבה ולא השיגו עניינה כלל... ולכן אין חשש (בהדפסת ספרי "עץ חיים") פן יגיעו לידי מי שאינו הגון לה... לפי שלפניו יהיו הכל דברי ספר חתום ולא יתגלה לו כלום. והיינו כי ידיעת הדברים ככתבם אין בהם התגלות כלום".
ובעניין הפגם שנראה על ידי התאמת "גימטריאות", יש לדעת שהגימטריאות הן בעלות תוכן רעיוני אשר המימד המספרי אינו אלא הדיוטא התחתונה שלהן, הפשוטה והנחותה ביותר. והרי דוגמא:
בתהלים (קה, יט) מדובר על קיום חלומו של יוסף כעבור כ"ב שנה. "שלח לפניהם איש, לעבד נמכר יוסף, עינו בכבל רגלו, ברזל באה נפשו עד עת בוא דברו, אימרת ה' צרפתהו" והנה במספר-קטן (ערך כל אות לפי מספר היחידה שבה) ע"ד ע"ת – 22, ועניינו לרמז לנו דברי חז"ל בברכות (דף נה): "לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה. מנלן? מיוסף". והנה כאן יש רעיון עמוק, לא רק עניין כ"ב, כי בסוף קטנות הא"ב (מספר קטן, וחלום הוא נבואה בזעיר אנפין), בא הזמן לביצוע, ולכן אחת המשמעויות של 22 תתלבש בלשון תנ"ך "עד עת". והרי זה בא ללמד, ונמצא למד. לצערנו ברוב המקרים בעלי הגימטריאות מראים ההתאמה המספרית, בלי להמשיך להראות את התוכן, למה התלבש הרעיון הזה דוקא בתרכובת האותיות הללו (מתוך כל ההרכבות האפשריות). ובגלל עוני זה שבמנת גורלם, לא יוכלו להמשיך ולפאר את התורה, ונשארו עם הקליפה החיצונה בלבד. בשגגה גרמו להרחיק מַעֲמִיקֵי-חֵקֶר מן התורה, אשר הוטעו לחשובה שבזה סיכמו כל מה שיש לומר בנושא זה, וחבל.
נביא כאן דוגמא. הגר"א (על משלי ב, ג) ביאר מה הוא ההבדל בין בינה לתבונה. הראשון הוא ללמוד דבר מתוך דבר. והשני הוא מדוע הלימוד הזה היה דוקא באופן שכזה. לדוגמא "אדם כי יקריב מכם קרבן וכו' ומן הצאן" למדנו להוציא את הנוגח, אותו (עֵז) אין להביא. כך למדו בספרא ובתמורה (כח ע"א) כלומר מהאות וא"ו. וזאת היא בינה. אבל תבונה היא מדוע דוקא אות וא"ו? הגר"א לא ענה. אבל נראה שהתשובה היא ע"פ דברי זוהר (ח"א יב ע"ב, רמא ע"ב) כי אות וא"ו היא אות חיים. זו היא האות שהקב"ה שם על מצחו של קין "לבלתי הכות אותו כל מוצאו". ואם יש להביא צאן המסמל חיים, אי אפשר להביא נוגח. ובכן העוסקים בחיצוניות הדברים, באותיות חיצוניות לבד, בלי להבין משמעותם ורוחניותם, אי אפשר לקרוא להם "מקובלים".
אמנם יש בלי ספק שכר תלמוד תורה גם ללומדים בצורה חיצונית ופשטנית כזו, אבל אין הוא משמש בזה פירסום עומק התורה, יפיה והדרה!
ואפשר לומר שבגלל ליקויים אלו כתבו רש"ר הירש נגד הקבלה (אגרת י"ח), מעין דברי החזון-איש נגד "בעלי השיחות" (אמונה ובטחון, פרק ג, פסקא יח, עמ' ל"א). וכן יצאה חמתם של ר' יהודה די-מודינא, ושד"ל ועוד; ואילו ידעו על הרובדים הנוספים והפנימיים, אז גם הם היו נמנים על מחבבי החכמה הזאת. וכדברים הנ"ל מצאתי בדברי המקובלים שענו להם: נגד ר"י מודינא: רי"א חבר בספר "מגן וצינה", ור' אליהו בן אמוזג: "אימת מפגיע". נגד שד"ל ענה ר' אליהו בן אמוזג: "טעם לשד". ונגד הרב יחיא קאפח (רב גדול בתימן) ענה הרב קוק באגרותיו (ח"ב, עמ' רמ"ז).
אמנם לומדי "קבלה" בצורה שטחית הנ"ל מצאו להם מקור שמקיימים בזה מצות תלמוד תורה בדברי הרב חיד"א (תחילת "עבודת הקודש", ס"ק מ"ד), ובשו"ע בעל התניא (הל' תלמוד תורה, סוף פרק ב'), ובדברי רבנו בחיי (כד הקמח, ערך תורה, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' תרח). אך יש לענות להם שאמנם במדרש שיר השירים ב' אמרו "ודגלו עלי אהבה" – ודילוגו עלי אהבה, עם הארץ שקורא "וְאָיַבְתָּ" במקום "וְאָהַבְתָּ", גם תפילתו מקובלת אצל השם יתברך. אבל אין ספק שזה מדובר בעני בדעת שאין ביכולתו להגיע ליותר, ולא שיעשה כן לכתחילה! ומי שיוכל להבין ואינו רוצה להבין, הרי זה "ביטול תורה" (שו"ת בית אפרים סי ס"ח; "פלא יועץ", ערך תהלים).
והרשב"א על אגדות (מובא ב"עין יעקב", ברכות ד:) אודות הקורא "תהלה לדוד" ג' פעמים ביום, ביאר שאי אפשר לפרש שמדובר בקריאה גולמית בלי שום הבנה תוכנית. וכן כתב רבנו בחיי (על ויקרא ז, לז עמ' תלג) "כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ברכות ד ע"ב) הכוונה כי מתוך שיתבונן במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו, אז יכיר ויבחין נפלאות תמים דעים ויתחזק לבו באמונת הש"י ועבודתו. ובזה יירש העולם הבא" עכ"ל. הרי שהדגיש "במה שיורו הפסוקים ואל מה שירמזו". אבל קריאה גולמית, תנועת שפתים כשלעצמם, מה יועיל ומה יציל? וכן כתב מהר"ל (נתיבות עולם ח"א, עבודה פרק יא, עמ' קיא) שהשכר הגדול של עניית "אמן" איננו באמירה גרידא, בלי הבנה שבלב!
ועל טועים הללו שלכתחילה קוראים בלי רצון להבין, יש לקרוא את דברי חז"ל (סוטה כ"ב): "קרא ושנה ולא שימש ת"ח, הרי זה עם הארץ, בור, כותי, מגוש (מכשף): "רטין מגושא ולא ידע מאי קאמר". ופירש רש"י: ולא שימש ת"ח - ללמוד סברות הגמרא... מגוש - לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם, עכ"ל. הרי מבואר בזה כמה גנאי יש בלמוד בפה, בלי שום הבנה הגיונית. (ונ"ל דזהו פירוש דברי חז"ל במסכת סופרים פרק ט"ו "כשרה שבנשים בעלת כשפים"; כלומר שהעסק בחיצוניות, בלי הבנה, בלי לב, הוא בתחום המאגיות. ולצערנו, יש הרבה גברים היום הדומים לזה).
ורש"י (שבת סג; בשבת קכ) כתב שטעמי תורה הם הם הסודות. ו"מקובלים" אלו שמרוקנים לימודם מן הטעם השַׂכְלְתָּנִי, קלקלו כל העניין. כל שכן אם יבזו את לימוד פשטי-התורה, כתב עליהם המקובל ר' יעקב צמח, תלמיד ר"ח ויטל, ב"נגיד ומצוה" (עמ' י): "כי ידעת שיש כת שאינה רוצה לעסוק רק עד מקום ששכלו מגיע בפשט התורה, ומרחיב פה ומאריך לשון על חכמת האמת. ויש מי שמתעסק בקבלה לפי דעתו, ומואס בפשטי תורה. ושתי הדעות הללו נפסדות בתכלית ההפסד, כי פשטי תורה הם דוגמת הגוף, אך חכמת הקבלה היא נשמת התורה, ואי אפשר לגוף בלי נשמה או לנשמה בלתי גוף (עיין שם עוד דברים חריפים).
כל שכן שבשטחיותם יסרסו הללו את כוונות התפילה, כי במקום לכוון ב"תקע בשופר" אודות קיבוץ גלויות והחזרת אחינו בגופם ארצה, יכוונו על העלאת רפ"ח ניצוצות. ובמקום לכוון על זכות אבות, אברהם יצחק ויעקב, יכוונו על ספירת חסד, דין ורחמים, ולא ישכילו להלביש זה על זה. ויש לפקפק אם מקיימים מצוות כוונה בתפילה.
ודאי שתי הקבוצות הראשונות, התלמודיים והרגשניים, עליהם ללמוד הרבה מעולמם של המקובלים האמתיים, מפנימיות התורה, וכוונתי ללמוד מאלו שמבינים את הנמשל, ולא רק יודעים לדקלם את המשל. כי זה יתן להם מבט לאמתיות התורה, לנצחיות התורה. זה יתן להם הבנה על מה כל הסיפור הזה של ישראל בעמים? ומה הענין של מלחמת יצר הטוב נגד יצר הרע? ומה הענין של התפתחות העולםדרך ההשתלשלות?
אבל גם אלו שעוסקים בעץ חיים ובסתרי אריז"ל ורש"ש, חייבים הם להקדים את הלימוד בגמרא ופוסקים וללמוד כדרך של התלמודיים. וגם עליהם ללמוד ספרות החסידות, ספרי מחשבה של הרגשניים. ולהרחיב את היכולות שלהם באהבת ישראל, של שמחת החיים, של תחושת השליחות של עם ישראל.
סיכום
רבנו בחיי כתב (ויקרא ב, יא): "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להשם"- "לפי שהם דברים יצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח". ושורש דבריו בר"מ רקנאטי על התורה: "שאור רומז למידת הדין הקשה, (והחסד) מתוקים לגמרי כמו דבש. רק (יש להביא) מן המזוגים, כעניין שנאמר בבריאת העולם, שיתף מדת הרחמים עם מדת הדין ובראו".
אחרי כל הבירורים הנ"ל נוכחנו לדעת שיש הרבה יסודות חיוביים ונכוחים בכל אחת משלוש הקבוצות (תלמודיות, רגשנות וניאו-קבלה), אך צריכות הן לצירוף וזיקוק מכמה טעויות והגזמות. ואין בזה שום אשמה לרבנים שעמדו בראשי הקבוצות בשנות תחילת היווצרותן, כי הגלות גרמה להם. ובטוחים אנו שאילו היו אתנו כיום, באוירא דארץ ישראל המחכים (בבא בתרא קנח ע"ב), היו חוזרים לדרך המיצוע. וסמכותנו לדבר בסגנון כזה היא בכח ארץ ישראל (עיין של"ה, דפוס אמסטרדם, דף קס"ג ע"א; ובמהד' הרב מאיר כ"ץ, ח"ב דף ר). ומדרגתנו כננס על גבי ענק (כדברי "מגילת אסתר", סוף הקדמתו לספר המצוות לרמב"ם), ועל חכמי א"י נאמר "חביבה עלי כת קטנה שבא"י מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ" (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח).
וכל זה כלול בדברי הגר"א אשר העיד עליו תלמידו הנאמן ר' יעקב כהנא: "הדברים יוצאים מפי אדמו"ר (הגר"א), לואי יתן לי ה' שאזכה לשבת בארצנו הקדושה, וכדאי היא לי שאפטר לכל הפחות ממנהגי פוליש" (תוספת מעשה רב, סוף ס"ק ר"מ, נכתב בשנת תרנ"ו; סידור עמ' 532).
והרב אברהם קוק הסביר שכח המושך שבכל תנועה שבעולם הוא בנקודת האמת במצע שלה (אגרות ח"ב עמ' ק"ע). (כדמות ראיה לדבריו, רש"י במדבר יג, כז: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו"). ונוסיף על דבריו שהנכון הוא גם להיפך, כל תנועה שבעולם דוחה אנשים בגלל אי-אלו נקודות חלשות שבמצע שלה.
חייבים אנו, בני תורה שבדור, להסיר את הַסִיגִים, ואח"כ לצרף יחד את כל הטוב, לפתול בפתיל איתן ויציב של צִיוּת מלא לנגלות התורה (תלמודיים) עם רגש חם וחי (רגשניים) עם חיפוש בעומק (קבלה). ואז במקום חוסר ההַרְמוֹנִיָה [חוסר תיאום] שמגיע לאוזנינו כיום, נשמע תזמורת אדירה ונהדרת. (ע"ע אגרות הראי"ה ח"א, עמ' פא-פב).
וכן כתב הרב אברהם קוק:
"כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם; למסתכל פנימי מִתְרָאִים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא". (זהר ח"ב צה ע"א)
(אורות הקודש, ח"א עמ' ט"ו; שמונה קבצים, קובץ ה, פסקא ס"א)
אמנם כעת הוא בפירודא, אבל מקווים אנו שיגיעו לידי חיבורא!
"וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות. ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקנות, הדופי והריקנות היא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאין אנו בהם יסודי חיים... איזהו חכם? הלומד מכל אדם בלא שיור כלל" (אורות הקודש, עמ' י"ז; שמונה קבצים, חלק חמישי, פסקא ערה).
"המחשבה הכללית והמקורית העליונה סוקרת מגמה כללית וסוקרת גם כן מגמות אין סוף בפרטים ובפרטי פרטים, שואפת שהכל יתאים, הכל יסייע זה את זה" (אורות הקודש, עמ' קכ"ב; שמונה קבצים, קובץ א, פסקא תתכ"ט).
ובספר "תפילות ישראל" של ר' פלטיאל בירנבוים, עמ' 125, העתיק דברים שבעל פה ששמעו מהרב אברהם קוק: "האדם הוא בעל שאיפות הפכיות ומלחמה פנימית תמיד בקרבו, וכל עבודת האדם היא לְאַחֵד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי שבגדלותו ורוממותו הכל יבוא לידי הרמוניה גמורה, וזה מה שהמקובלים קוראים בשם 'יחודים'".
ובזה נבין בהבנה מעמיקה את הפסוק בדברים (ד, ו-ט): "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים". וכתב רש"י: אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תֵּחָשְׁבוּ חכמים ונבונים, ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תיחשבו שוטים, עכ"ל. ופירש מורי הרב שמואל דביר: אם עושים את המצוות בדקדוקם-המעשי בפועל, על אמיתת כוונתם הפנימית (ככל הכתוב במדרשים ובחכמי חובות הלבבות במשך הדורות) אזי כל אומה ולשון יכירו בנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (ואז: "והיו מלכים אומניך", עי' זבחים י"ט). – בעלי עליונות מוסרית.
נכריז: "הִבָּרוּ, נושאי כְּלֵי ה'!" (ישעיהו נב, יא)
