פעם הביטוי 'סרט הוליוודי' היה כינוי לאהבה קיטשית, כזו שיש בסרטים. זוג שעובר דרך ארוכה ולבסוף מוצא זה את זו וחי באושר ועושר עד עצם היום הזה. המודל הזה נמצא היום אולי רק בסרטים מצוירים של דיסני. בימינו, סדרה או סרט שלא מכילים כמה סיפורי בגידה עסיסיים מסתכנים בהגדרה סרט משעמם או קיטש. ובתוך המסע הרומנטי יש רצון עז לאהבה אמיתית כזאת ששום גבר או אישה אחרים לא יוכלו להפיל אותה, ואנו חיים באשליה שאם רק נמצא אהבה אמיתית כזאת אנחנו מוגנים מבגידות ומהתאהבויות מחוץ לזוגיות.
עם השנים אחוזי הגירושין והבגידות עולים, ועל רקע המציאות הזו והלכה וצמחה לה תנועה המבקשת לערער על הנחת היסוד לפיה נכון שתהיה לנו אהבת אמת אחת כל חיינו, ואולי נכון מראש לוותר על משימה בלתי אפשרית כזאת ולאפשר פוליאמוריה: ריבוי מערכות יחסים רומנטיות. לא עוד בגידות מתחת לשולחן, אלא כינון מערכות יחסים מקבילות מתוך אידיאולוגיה, בגלוי ובלי הפרת אמון.
השאלה המוסרית של הפוליאמוריה לכאורה נפתרת בהנחת יסוד שהדברים נעשים בהסכמה מלאה ובלי הפרת אמון. אך מה עם המבוכה הערכית-יהודית? קרי - עבירת "לא תנאף" וחורבן כל עניני קדושה, הגורמים לסילוק השכינה "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
יהיו שיגידו שבעבר גם היהדות אפשרה ריבוי נשים, אך מאז חרם דרבנו גרשום, למעלה מאלף שנה, אין הדבר נהוג במחוזותינו. וגם כשהיה נהוג, היה זה תחת מחויבות של חופה וקידושין ורק גברים יכלו לשאת יותר מאישה אחת. כיום הפוליאמוריה מבקשת חופש מוחלט לגברים ולנשים ללא מחויבות עם כמה אהבות שירצו ובלבד שהכל בהסכמה ובלי שקרים וסודות.
בעיני, הפוליאמוריה מערערת עד היסוד את ערכי המשפחה היהודית מחד, אך מאידך, מאפשרת מבט מחודש עמוק יותר על המונוגמיה. מבט שמושרש בשורשים עמוקים יותר, כאלו שיהיו עמידים בסערות הזמן החדש.
בזמן בו הגבולות המוסריים המיניים היחידים הם שני אנשים בוגרים ושהיחסים בהסכמה מלאה, אין מנוס מכך שהמונוגמיה תתערער. אחרי שהמיניות הוצאה כבר מתוך מוסד הנישואין, ואיפשרה מקום ללהטב"ים, השלב הבא הוא פירוק המונוגמיה. אם בוחנים מונוגמיה רק בערכים תועלתניים אכן יש מקום לטעון שכבר אבד עליה הקלח ואין היא משיגה את תוצאותיה.
אני רוצה להביע את עמדתי ביחס לפוליאמוריה ולטעון שהבירור והפירוק שלה אכן מדויק ואמיתי, אך המסקנה שלה שגויה. הפוליאמוריה באה לערער על הרומנטיקה של העת החדשה, זו שהוציאה את מוסד הנישואין מידי ההורים והממסד החברתי והעבירה את הבחירה בנישואין לבני הזוג מתוך אמונה שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר ותאפשר לנו מערכת יחסים זוגית מאושרת רבת שנים. באה הפוליאמוריה וטוענת שהמציאות מוכיחה אחרת. שרוב הנישואין, אפילו אם הם נעשים מתוך התאהבות, סיכוי גבוה שלא בהכרח יזכו באושר לאורך זמן, או שתהיה בגידה או שיסתיימו בגירושין.
אולי זו הזדמנות בשבילנו לדייק מחדש את מוסד נישואין ואת האמונה הערכית שלנו ביחס אליו. האומנם נישואין שורשם ברומנטיקה? האמנם רומנטיקה היא סוד הצלחת הנישואין? בעיני סוד הצלחת הנישואין טמון בברית שנכרתת בין שניים והשניים מוסרים נפשם עליה. בברית יש עליות ומורדות. רצוא ושוב. ברית מתמודדת עם הפזילה החוצה ולא נבהלת ממנה. הברית היא הגבול וההגנה מול המשיכה בחוץ. ברית לוקחת את האתגר של המשיכה שיכולה להופיע מחוץ לנישואין כהזדמנות להעצים את מה שקורה בפנים. ברית זו מסירות נפש ועמל רב ויש שכר בצידה רק אם יש שניים שמוסרים נפשם. מוכנים להתקלף, להקשיב, להתחדש.
בעיני הפוליאמוריה האידיאולוגית היא שזו מנערת אותנו מההדחקה שיכולה להיות משיכה מחוץ לנישואין. מנערת אותנו מהאשליה שהרומנטיקה תמנע בגידה. היא מאלצת אותנו להיפגש עם המושג צניעות ולהבין אותו מחדש. תפקיד הצניעות זה לשמור על הנאמנות בן בני הזוג – זה ה"לא תעשה". ה"עשה"-מכוון למסור את הנפש על בניית זוגיות מלאה התחדשות ותשוקה. וכל זאת יכול להיעשות מתוך תפיסה ערכית של ברית משותפת. מתוך הברית אנחנו בוחרים לאהוב, להתענג ולהיות רומנטיים. אך לא הרומנטיקה וההתאהבות היא זו שתחזיק אותנו ביחד. רק הברית שאנו כורתים ומכניסים את השותף השלישי ביננו, ברית כדת משה וישראל. [מקור ראשון]
