מהי אמונה?

 שלום וברכה. רציתי שנעסוק היום בשאלה: מהי אמונה?. כשאני אומר שאני 'מאמין' בדבר מסוים למה כוונתי? כדי ל'האמין' בדבר, מה הוא צריך להיות עבורי? ניתן לענות מספר תשובות לשאלה זו: תנאי מקדמי לכל תשובה הינו שדבר זה יהיה 'אמיתי' והגיוני. כלומר, נמצא או קיים במציאות ולא רק בדמיוני, וכמובן, שיהיה קשור אלי ומתייחס אלי באופן כלשהו.

רבותינו הראשונים, הסבירו לנו את מושג האמונה. נתחיל, בדברי רבי יוסף אלבו, תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, שהיה מבכירי חכמי ישראל בדור שלפני גירוש ספרד, הוא חיבר את 'ספר העיקרים' שעוסק בעיקרי האמונה. והוא מעמיד אותם על שלושה: א. מציאות ה'. ב. תורה מן השמים. ג. אמונה בשכר ועונש.

ר"י אלבו מגדיר את מושג האמונה (מאמר ראשון פרק יט'): 'האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים אף אם לא יודע דרך האמות בו 2 , כמו שלא תשער הנפש בסתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו או כמו שלא תשער הנפש בסתירת מה שהושג מן החוש ומה שאימת אותו הניסיון אע"פ שלא תדע סבת האמות בו' 3 

אומר לנו רבי יוסף אלבו, הגדרת האמונה מתחילה מהנפש 'האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק' - מדובר פה על 'ציורי הנפש', (שקצת מזכיר לנו את המונח 'ייצוגים מנטאליים' בפסיכולוגיה המודרנית של יונג). אני הייתי חושב ש'אמונה בדבר' פירושה קודם כל, ידיעה שכלית, תובנה, אינטלקט. אבל, רבי יוסף אלבו, מעלה אותי למקום גבוה הרבה יותר, לא מדובר אך ורק ברובד של התבונה, כי אם מדובר כאן על דבר החקוק אצלי בנפש.

אמונה אם כן, אינה דבר שאני רוכש אותו מבחוץ, משום שאחרת, כמו כל דבר שהוא חיצוני לי, בסופו של דבר, אני תמיד אמצא את עצמי בלעדיו. כך העולם בנוי, כל דבר רוצה להיות חופשי – נאמן לעצמיותו וחף מתוספות חיצוניות ותכונתה הבסיסית של האמונה היא היציבות והאיתנות. האמונה היא תכונה פנימית שאני צריך לפתח. איך אני מפתח אותה? זו כבר שאלה אחרת. אבל כל התהליך של הבנייה האמונית. הינו תהליך טבעי, זה היסוד של אמונת ישראל, כמוסבר באריכות בספר הכוזרי במאמר הראשון. 

על מנת להדגים 'ציור נפש' שכזה, נשתמש באחת הדוגמאות הבולטות לכך - בעובדת הקיום שלנו. 

ישנן שאלות יסוד, שבהן הוודאות העצמית יותר חזקה מהספק המציאותי או הפילוסופי. האם אדם נורמלי זקוק ל'הוכחה' על קיומו? האם הוא מסתפק באמת 4  בשאלה: האם אני חי?! (או רק 'חושב שאני חי') על כך, כותב הרב קוק: "הָאָדָם הַבָּרִיא הוּא חָפֵץ חַיִּים, וְאֵינוֹ מֵחַפֵּשׂ עַל זֶה טְעָמִים וְהוֹכָחוֹת, אֲבָל הַחוֹלֶה בְּמַחֲלַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת, הוּא מוּטָל בִּסְפֵקוֹת עַל תַּכְלִית הַחַיִּים... (אורות התורה ו', י')

דוגמה נוספת נמצאת בספר 'הכוזרי' – המלך מבקש מהחבר שיוכיח לו באופן שכלי את מציאותה של הבחירה החופשית, החבר במקום להשיב לו תשובה פילוסופית כמתבקש. משיב למלך תשובה הלקוחה מן הניסין ומן החיים. באומרו שלא ראינו אף כופר המתנהג כאילו אין לו בחירה חופשית ומפקיר את חייו למקרים המתרחשים שבעולם 5 . זוהי התשובה – טבעיות החיים, היא הרבה יותר חזקה מהמדע, הבא, בסך הכול, לנסות ולהסביר אותה 6 . 

רבי יוסף אלבו משתמש בהגדרתו במונח פילוסופי בשם 'מושכלות ראשונות' – הכוונה היא לאמיתות יסוד בלוגיקה (תורת ההיגיון - דרכי החשיבה וכללי ההיסק) כגון: שחצי של 'דבר', תמיד, יהיה יותר קטן מהשלם שלו עצמו. כשאנחנו אומרים אמירה שצריכה להיות בעלת משמעות אמונית - היא צריכה להיות נכונה או תקיפה גם מהבחינה הלוגית.

ניקח לדוגמא את ה'מוקש' ההמוני 7  המפורסם: האם אלוהים 8  יכול 'לברוא' אבן שהוא לא יכול 'להרים' 9 ?

ישנה תשובה חבדי"ת מפורסמת לשאלה הזו מאת האדמו"ר השלישי של חב"ד, 'הצמח צדק', הוא ענה שהקב"ה כבר ברא אבן כזו והיא הבחירה החופשית של האדם, שמאפשרת לו בין השאר גם לעשות דברים נגד רצונו של הקב"ה (וזוהי 'אבן שהוא לא יכול להרים'). 

כלומר, הקב"ה שבחר לברוא את העולם על פי הנבראים בחר להגביל את עצמו ועל כן, מבחינתנו הוא באמת 'מוגבל' (ממש כשם שאינו 'יכול' להביא עוד מבול או למחות חלילה את העם הנבחר) אולם, הגבלה זו הינה פרי של 'בחירתו', כך שמצד עצמו הוא אינו מוגבל, וכל ההגבלה היא רק מבחינתנו.

אולם, באופן פשוט, נראה, כי יש כאן טעות מובנת בשאלה, שהרי, אם נקבל את 'תכונות היסוד' של האלהים (כיחיד, קדמון, שלם, יכול, וכו') הרי, מהן גופא מתחייב שהוא לא נמדד בקריטריונים שהוא עצמו יצר ('ברא', 'להרים'), ואם לא נקבל את הקריטריונים האלו – אין שאלה כלל על אלוהים 'מתחזה'... (כלומר, זה עצמו מהוה 'אבן שהוא לא יכול להרים') יש כאן 'הנחה מעגלית' המובילה למבוי סתום 10 .

דרך אחרת, הינה להצביע על הטעות הלוגית בשאלה, כשם שאין תשובה לשאלה האם אבן היא חכמה או טיפשה 11 ? או האם אהבה נמדדת בס"מ או בק"ג? כך גם אין תשובה לשאלה זו, משום שלנסות ולמדוד את היוצר על פי הקריטריונים שהוא עצמו יצר ('לא יכול להרים' - כלומר, מסה, משקל, אורך , רוחב, נפח, מסה ומשקל) זוהי טעות מחשבתית גסה 12 . 

הדגמנו את העיקרון של 'מושכל יסוד', כעת נחזור לעניין שלנו. רבי יוסף אלבו מתחיל את הגדרת האמונה 'מהצטייר הדבר בנפש'. 

הרמב"ם ב'מורה נבוכים' חלק א' פרק נ', מחדד את ההגדרה של הציור הנפשי, ומסביר שאמונה איננה נמדדת במה שאדם אומר בפיו אלא במשמעות שהוא מייחס לדברים בנפשו ובדעתו 13 . 

למשל, אדם יכול לדבר דיבורי כפירה באל, אולם, הכפירה שלו אינה בקב"ה, אלא בדמות הבדויה שאותו אדם חושב שהיא הקב"ה 14 . או להיפך, יכול אדם לומר שהוא מאמין בקב"ה או ב'תורה מן השמים' אולם, הוא חושב שהכוונה למשהו מגוחך מאוד ולעומתו, אדם אחר יכול לא להשלים עם העולם הרוחני של קודמו ולהתקרב בכך לאמיתת המושג 'תורה מן השמים', וזהו משל כללי לכל ענייני האמונה והיחס בין המאמר החיצוני לבין התוכן הפנימי 15 . 

נעבור כעת לראות את הגדרת האמונה על פי רבי סעדיה גאון, שהיה מבחירי אנשי האשכולות שקמו לעם ישראל בתקופת הגאונים. ספרו המפורסם של רס"ג בענייני אמונה נקרא: 'אמונות ודעות', ובו כתב עשרה מאמרים בכל תחומי האמונה. 

בהקדמתו לספר הוא מסביר מדוע החליט לכתוב ספר בענייני אמונה וכמו כן עוסק במטרתם של לימודי האמונה. לאחר מכן, הוא כותב כנגד עמדה ספקנית בעניינים אלו ולקראת סיום דבריו הוא עוסק בהגדרת ה'דעה'. 

מהי ידיעה? ('אמונות ודעות', הקדמה, אות ד): 'כיון שסיימנו מה שרצינו להזכיר בסילוק השיבושים והספקות, ראוי שנבאר מה היא הדעה, ונאמר: הוא ענין המצטייר בנפש לכל דבר מסוים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו, וצופנו בלבו לזמן או לזמנים אחרים, כאמרו חכמים יצפנו דעת ופי אויל מחתה קרובה, ואמר עוד קח נא מפיו תורה'

אומר לנו רס"ג, כדי לדעת משהו אתה צריך לכלול אותו בשכלך ואז להפנים אותו בנפש. ידיעה אמיתית הינה מיזוג, חיבור והטמעה של הידיעה באישיות ('תושג בנפש ותתמזג בה'). לכן, כדי לדעת את ה', יש לגייס את כל חלקי הנפש לשם כך – שכל, רגש, רצון, דמיון. אין כאן שימוש רק בחלק אחד מחלקיה כי אם צריך להקיף את הידיעה הזו מכל צדדיה. 

וממשיך שם רס"ג: 'והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר. הדעה האמתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור, והלבן לבן, והמצוי מצוי, והנעדר נעדר. והדעת השקר היא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי. 

כלומר, לדעת דבר, זאת אומרת - לדעת אותו באמת. כפי מה שהוא. ממילא, אם אתה לא יודע דבר מסוים על אמיתו, אתה לא יודע אותו כלל. לכן, החיוב עליך הוא לא רק לדעת את עצם המושגים האמוניים כי אם גם את מובנם המדויק ככל אשר בינת אנוש מאפשרת 16 . זהו עמל מתמשך לכל החיים, לזכך עוד ועוד את הידיעות האמוניות ועל ידי כך להסיר את כל הדמיונות וכל הטעויות עד ההגעה לידיעה האמיתית 17 . 

רס"ג מוסיף כאן הערה חשובה לסיום ביחס שבין התיאוריה (והפילוסופיה) לבין המציאות.

'והחכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להישמר. והסכל המגונה מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שאמתות הדברים תהיינה כפי דעותיו, ועם סכלותו הוא מחזיק במה שצריך להישמר ממנו, ונשמר ממה שצריך להחזיק, וכמו שנאמר חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח'

על האדם להכיר את המציאות ועל סמך המציאות לבנות את דעותיו (כשיטת הזרם הניסיוני במדע ולא כאנשי הזרם הספקולטיבי) בנה את דעותיך בהתאם למציאות, ואל 'תשפץ' את המציאות בהתאם לדעותיך... אדם כזה, אשר רס"ג מכנה אותו בשם: 'הסכל המגונה', הוא 'מי ששם דעותיו ליסוד ומדמה שאמיתות הדברים תהיינה כפי דעותיו' הוא מתכחש למציאות הסובבת אותו 18 . 

ייתכן, וכוונת רס"ג כאן, לבקר את עמדותיו של זרם פילוסופי-דתי-מוסלמי שנקרא ה'מדברים' (אנשי חכמת ה'כלאם') שמתוך רצון ל'הוכיח' את עקרונות הדת הכחישו באופן גורף את חוקי הטבע וניסו להסביר את כל פשר העולם הזה באמצעות רצון אלוהי ישיר. ריה"ל בספר 'הכוזרי' הראה את האבסורד שבשיטתם זו (מאמר חמישי טו' - כ') וגם הרמב"ם הקדיש לסתירת עמדתם העקרונית הזו מספר פרקים בסוף חלק א' של 'מורה נבוכים' (פרקים עא' - עו') אולם, מעניין הוא, שדווקא הרב קוק מוצא יסוד אמיתי כלשהו בעמדתם העקרונית 19 .

נתקדם. עד לכאן עסקנו בהסברת המושגים הידיעה ואמונה. למה אני מתכוון כשאני אומר שאני יודע או מאמין בדבר מה. אולם, כעת עלינו לשאול את עצמינו – מהי אותה אמונה, עליה דברנו עד כה, אשר יש בכוחה לגרום לנו בקרבנו וודאות פנימית מוחלטת? 

ישנו מאמר קטן, אך יסודי מאוד, בספר 'מאמרי הראי"ה', שמו הוא: 'מאורות האמונה'. נלמד אותו ביחד, וננסה לענות דרכו על השאלה ששאלנו. 

כותב הרב: 'האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. 

בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה השכל והרגש הם הנם עצמותה. וכשתהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך ובהמצאת האמצעים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה. 

ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק ד' בעצמה הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה שפעת רוח הקודש, בשגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם. צריך לדעת שאי אפשר לפנות אל השי"ת בשום שכל ובשום רגש, וקל וחומר בשום חוש, כ"א באמונה לבד, ותפילה היא אמונה, ויראה ואהבה הנם ג"כ גילויים של האמונה. ומה שאומרים חוש האמונה או רגש האמונה, וקל וחומר אם נאמר מדע האמונה ושכל האמונה, הם דברים של שמות מושאלים לבד, כי עצמות האמונה אינה שום דבר מהם, כי אם עליונה מכל אלה, שאין בה מחסור מכל, שכוללת באחדות ושלמות עליונה את התמצית היותר מובחר וחזק מכל הנ"ל.'

הרב מתחיל להסביר לנו באופן שלילי ש'האמונה אינה לא שכל ולא רגש', מדוע הוא לא מתחיל ישירות בהגדרתה החיובית? 

לעיתים, לא ניתן לעמוד על אמיתת גדרו של דבר מסוים אלא, על דרך השלילה. דרך זו נקראה בימי הביניים בשם: 'ידיעת ההפכים אחת'. לעיתים, אני לא יודע מהו 'טוב', אך אם אדע מהו 'רע', אוכל לדעת מהו 'טוב' (ביחס לרע). משום ש'הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו' ('אורות', 'ישראל ותחיתו' ח', על פי 'ספר היצירה')

שיטתו העקרונית של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' היא שהאדם לא יכול לדעת את ה' באופן חיובי (וזאת, משום שאין לה' שום תארים הנוספים על עצמותו) ועל כן, עיקר הידיעה היא הסרת הדמיונות בדרך השלילה. אם כי למקובלים יש בכך שיטה שונה. 

המהר"ל מפראג, בספרו 'נצח ישראל', אשר 'מדבר נכבדות כי לא יטוש ה׳ עמו אשר לעשות לו לעם הואיל. ולא יעזוב חבל נחלתו אשר בם בחר האל. ולא ישקר נצח ישראל. וישלח לנו משיח הגואל. ויבנה במהרה בימינו בנין אריאל' 20 . פותח את ספרו (פרק א') בהגדרת הגלות, אשר לאחריה הוא מקדיש קרוב למחצית הספר לביאור נרחב בעניין הגלות, רק לאחר מכן, מקדים את המחצית השנייה להסברת עניין הגאולה. ידיעת ההפכים אחת. 

דרך זו עתיקה מאוד בבקשת דברי החכמה, וכך כתב שלמה המלך בספר קהלת: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך." (קהלת ב', יג') על הדברים האלו, נכתב בספר הזוהר הקדוש שכוונת הכתוב לומר, שהאור הנובע מתוך החושך, הוא יותר גדול מאור רגיל, ובמקום אחר בזוהר, מופיעים הדברים אף בנוסח חריף יותר: "לית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא".

שיטה רוחנית זו, מופיעה גם בדברי חז"ל אודות דרך לימוד התורה. וכך, אומרת הגמרא (גיטין מ"ג.) 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם' מה הכוונה 'אלא אם כן נכשל בהם'? כלומר, רק באופן הזה. רש"י מסביר זאת (חגיגה יד.) 'כשהתלמיד נכשל בשמועתו פעם ראשונה ושניה, הוא נותן לב לעמוד על שמועתו'. ובכיוון אחר, כתב רבי נחמן מברסלב (ויסוד הדברים כבר במהר"ל) 'כי לעלות מדרגה לדרגה צריך ירידה תחילה' (ליקו"מ, סי' כב') 

נראה להטעים זאת יותר, שהרי לימוד התורה נעשה על ידי העיון השכלי, ודרכו של השכל לקלוט את המציאות באמצעות השוואת רשמים חדשים לישנים. וזאת, באמצעות מאגר הרשמים אשר נמצא בתאי הזיכרון במוח. למשל, אני רואה את הבקבוק הזה. אולי זה חומר מסוכן? אולם, אני משוכנע שלא כך. מדוע? משום שבתאי הזיכרון שלי, נעשו פעולות רבות של השוואה – עד שזיהיתי את הבקבוק הזה כמוכר לי, וקטלגתי אותי בתור שכזה. אם כן, כל ההכרה שלנו בנויה על דרך השלילה. שלילת ברירות מרובות מובילה לזיהוי חיובי. 

גם כאן, הרב לא מתחיל להגדיר לנו מהי האמונה. משום שאם נעשה כן, אז נדלג על כל התחנות היסודיות ביותר, אשר מאפשרות לנו להגיע אל מושג האמונה בטהרתו. 'האמונה אינה לא שכל, לא רגש'. עלינו לדייק, הרב לא טוען שהאמונה מנוגדת לשכל או לרגש, וזאת, משום שאין הדבר כך, האמונה כוללת את השכל והרגש בשלימותם, אולם, היא עוד נעלית מהם לעילא ולעילא. 

כאשר נמצא לפני ראובן. אני יכול לתאר את סך המרכיבים שלו באופן הבא: נמצאים לפני שבעים קילוגרם, חמישה ליטרים של דם, ששה מטרים של מעיים, ועוד מספר איברים... וכי זהו ראובן?! וודאי שלא! זהו סך איבריו. מי זה ראובן? ראובן זה ראובן! מי שאני מכיר, הכלל, הקודם לפרטים. 

כמו שגדר 'אדם' לא מתחיל מהאיברים שלו אלא מישותו, כך גם גדר מידת האמונה לא מתמצה בלבושיה אלא במהותה. המפגש עם מציאות כוח האמונה שבאדם מתרחש אומנם כאשר הוא 'מלובש' בשכל, ברגש, ברצון, ובדמיון, אך כל ההכרות האלו, הינם 'לבושים' והופעות של כוח האמונה, אבל לא עצם האמונה. 

לכן, מסביר לנו הרב, אמת הדבר שהאמונה 'אינה לא שכל ולא רגש 21 ' אבל, וודאי שעל האמונה להתיישב גם בשכל 22  וגם ברגש 23 . משום שרק אם אתה מבין מה שאתה אומר, תוכל לטעון שאתה מקבל אותו כאמיתה. נכון שהאמונה לא מתחילה מזה שהדבר מובן בשכלך או אינו מובן 24 , אבל אם הדבר הוא אמיתי, בסופו של דבר העניין נמצא ההסבר המדעי לכך.

כעת, עובר הרב להסברה חיובית של מהות כוח האמונה שבמציאות: 

האמונה היא 'גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל'.

מושג ה'אמונה' שהרב עוסק בו כאן, אינו זהה למובן שראינו קודם לכן בדברי הראשונים. הם, עסקו בשאלה מה פירוש להאמין בדבר? מתי אני יכול להתייחס לדבר באופן וודאי. הרב עוסק במהותו של כוח האמונה, האידיאל האמוני, דומה הדבר להבדל שבין הסברת רכיבי ואופן פעולת המעגל החשמלי לבין הבנת מהותו של החשמל.

הרב ממשיך את דרך ההסברה של ספר ה'כוזרי' בדבר טבעיות האמונה 25 , ומברר את מה שאנו קוראים 'אמונה'. האמונה שלי בפועל, הינה הנאמנות שלי לעצמיות שלי. החשיפה שלי את מה שטמון בקרבי, את מה שכמוס וגנוז בהוויתי הפנימית, זהו פשר המילה אמונה. 

נבסס זאת יותר לאור המקורות: 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש' (שמות יז', יב') פירש שם האבן עזרא: 'אמונה - דבר עומד וקיים', וברשב"ם: אמונה - קיימין בחוזקן'. משה רבנו מאפשר לעם ישראל להוציא מן הכוח אל הפועל את האיתנות והעוז הגנוזים בו 26 . על מרדכי נאמר: 'ויהי אומן את הדסה' (אסתר ב', ז'). מה תפקידו של האומן? להוציא מן הכח אל הפועל את תכונות המתחנך 27 . נראה כעת השלכה הלכתית של מושג האמונה, נפסק בשו"ע 28  שבעת עניית אמן בתפילת שמונה עשרה יש לכוון בכוונה פשוטה 'אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה' והוסיף על כך המשנ"ב 29  שבתפילת שמונה עשרה צריך לכוון גם ליישום של הדברים. כלומר עניית אמן אינה פסיביות אלא נפעלות פנימית עמוקה. באומרי אמן, אני מאשר, מאמת את הדבר בעצם חיותי, ובעצם מציאותי 30 . 

עם ישראל נברא בצורה כזאת, שזאת סגולתו 'מאמינים בני מאמינים' (שבת צז.) זהו טבע לאומי מולד. יהיה מה שיהיה 31 . וגם אם מישהו 'יקפוץ עד הגג' ויגיד שהוא כופר 32 , תבוא תורת הנסתר ותברר את שייכותו הפנימית לאמונת ישראל 33 . וכך יגיד לו הרב קוק: בעל כרחך אתה מאמין... אתה שייך ל'סוג' האמוני, ומשום כך, כפירתך בסיגי הדתיות המצויה היא 'שירות אמוני' ממעלה ראשונה 34 , ועל כן, הכפירה הכי גדולה בישראל, היא תנועה אמונית, יותר מאשר האמונה המצויה אצל הגויים 35 . 

ממשיך שם הרב: 'וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל'. 

כאשר אדם גדל באופן הנאות לפי טבעו, אז הוא מתפתח באופן נורמלי ולא זקוק ל'תוספי תזונה' מלאכותיים. האישיות שלו, דרכי החשיבה, שמחת החיים, הכל גדל בבריאות. העובדה שהיום, הדור הזה צריך הרבה מאוד הדרכות והכוונות בחיים והוא 'צורך' סדנאות וייעוץ בכל דבר קטן. מה אני עושה פה? ולמה אני חי? איך מגדלים ילדים? מה זאת אהבה? ולמה בכלל להתחתן? עובדה זו, מעידה על רמת המרחק של החברה שלנו מחיים בריאים מהבחינה האמונית. לעומת זאת, בחברה טבעית, החיים הינם פשוטים ולא מסובכים כל כך. כשהנביא רוצה לתאר את עם ישראל כעם בריא אשר חי על פי טבעו, בהקשר של בית המקדש והשראת השכינה, הוא כותב: 'יהודה וישראל רבים, כחול אשר על הים לרוב, אוכלים ושותים, ושמחים' (מלכים א', ד', כ') לא כתוב שם: 'לומדים 'רשב"א', 'ריטב"א', ו'קצות' ואפילו לא 'מהר"ל' ו'הרב קוק', אלא כתוב: אוכלים, שותים ושמחים 36 . עם ישראל חי... זוהי כאמור 'ספירת החיים' העליונה, בזמן שבית המקדש קיים 37 . 

כעת, הרב מרחיב את ההכרות שלנו עם אותו כוח אמוני הנמצא בעולם, הרב מציג כאן שלושה סוגים שונים של התפרטות האידיאה האמונית. כל גילוי אמוני שלנו, ניתן לברר מה מקורו, מניין הוא נובע? האם הוא נובע מ'אמונה טבעית'? מ'אמונה תורתית'? או מ'אמונה תוכית'? אומנם, כוח האמונה הוא אחד, אבל בהופעתו ניתן להבחין בשלושה 'שדות אמוניים' שונים, והרב, מפרט אותם כאן. 

 'האמונה המופעה מהעולם האמונה הטבעית ההסתכלותית, והאמונה המופעה מהתורה האמונה הניסית המסורתית, והאמונה התוכית המופעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו, הם שלשה אורות גדולים, שכל אחד מהם יש לו תנאים מיוחדים ודורש תפקידים מיוחדים, והם לפעמים מתרכבים ומתמזגים זה עם זה בשלובי כחותיהם.'

נתחיל בראשונה שבהן, זו שהרב קורא לה - 'האמונה המופיעה מהעולם' אמונה שמקורה הוא הדרך ה'טבעית הסתכלותית'. יש אמונה שמופיעה אליך מהעולם. שימו לב שהוא מדבר כל הזמן על הופעה. למה הופעה? כי הופעה היא שריד הנבואה 38 . לא אני יוצר את המציאות, אלא המציאות נגלית אלי. אני לא עושה פעולה, אלא רק מתוודע לאמיתת המציאות. כמו שזה שולחן, זוהי אמונה, זהו העולם. מהי הדרך להגיע לאותה 'אמונה המופעת מהעולם'? הרב מכנה זאת: 'האמונה הטבעית הסתכלותית'.

השער השני בספר 'חובת הלבבות' של רבנו בחיי, נקרא 'שער הבחינה' ועיקרו הוא: אם תתבונן בעולם, אזי מתוך הבריאה, תוכל לגלות את הבורא. תראה שהעולם מסודר. הגשמים יורדים דווקא בסדר מסויים, תראה את הדיוק שיש בין הפעולה של הצמחים והחיות תתבונן במבנה גוף האדם וכו'. ניתן לכנות את כל צורת ההתבוננות הזו בשם: אמונה שמופיעה בעולם. אין כאן הוכחה או מופת, ולא טיעון לוגי 39 , אלא הקניית צורת מבט אמוני על הבריאה. אדם שמנגנוני ההכרה שלו הם בריאים, וטבעיים אז 'תמונת העולם' שלו, ה'ראי העולמי', הוא אחדותי, אורגאני ומלא אופטימיות. העולם שלו אינו כאוטי, לא מופיע במקריות סתמית, מתוך 'כאוס', או כתוצאה מבלגן רנדומלי, ובאופן לא מסודר, אלא אדם מבין שיש כאן עניין אלוקי, מציאות מסודרת שמופיעה מתוך תכנון והשגחה, יש כוונת מכוון גם להתפתחות האבולוציונית 40 , בדומם ובצומח, בחי ובמדבר והיא לא נעצרת בחיי היחידים ובמארג הביולוגי אלא מופיעה גם בחיים החברתיים, ב'אדם הציבורי', במדינות ובהיסטוריה, ולהיסטוריה הכללית יש מגמה וכיוון תהליכי (פרוגרסיבי) וכו' וכו'... זו אמונה שניתן לשאוב מהתבוננות בטבע ובהיסטוריה. 

דרך זו עתיקה מאוד וקיימת באנושות משחר ההיסטוריה כנאמר: "השמים מספרים כבוד אל...ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים, יט') "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" (שם, ח') 'עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה' (שם, קד') זו אמונה שהאדם קולט מהעולם. 'פרק שירה' גם הוא שייך לצורה אמונית זו שבאה לידי ניסוח מדויק בדברי הרמב"ם בתחילת פרק ב' של הלכות יסודי התורה: 'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי' וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו, אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'.

נעבור לאמונה השנייה, זו, שהרב קורא לה: 'האמונה המופיעה מהתורה' כלומר, האמונה שיסודה הוא הופעת התורה והיא 'האמונה הניסית המסורתית'. כלומר, לא האמונה הטבעית של 'מה שאמר לי הטבע', שהבנתי שיש כאן טבע. אלא, אמונה הנובעת מהגילוי הנבואי, ממציאות של 'תורה מן השמים' לא האדם מחפש את האלוהים אלא האלוהים קורא אל האדם, זהו יסודו של ספר הכוזרי 41 . בחירה ה' בישראל, 'עם הנבואה' היא מוחלטת, יסודה סגולת ישראל ו'הענין האלהי' אשר מתגלה בפנומן מיוחד של חיים לאומיים מיוחדים. יציאת מצרים באותות ובמופתים, קבלת תורה אלהית ובה סדר רוחני נבדל, ו'קטגוריה מיוחדת' של קיום היסטורי. זו כבר עוד קומה של אמונה, לא רק הטבעיות הפשוטה של האמונה, שישנה גם אצל גוי 42 , אלא יש כאן וודאות הנובעות מקשר חי עם רבש"ע, קשר זה גם מחייב 'נורמות' מיוחדות (תרי"ג מצות) שלא מתחייבות ממבט של טבעיות האמונה ('דת בני נח') 43  וכן ישנן גם עקרונות חשיבה ואמיתות כלליות שעלי לבנות את חיי על פיהן וללכת לאורן. זוהי האמונה הניסית מסורתית. (אנחנו עוסקים כעת, בהכרת המדרגות האמוניות ולא עוסקים בביסוס שלהן, כלומר, איך אני יודע שהתורה 'נכונה' וכו'...) 

הגילוי האלוקי שנובע מהעולם הוא אחד, והגילוי האלוקי שנובע מהתורה הוא גילוי שני, מקביל לו אך 'מרוכז' ו'איכותי' יותר. נדגים את הדברים 44 , מסביר הרב ב'אורות ישראל' - מה פירוש 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' 45 . רבש"ע, ברא את עץ האשרה. יש 'מלאך שמכה בה ואומר לה תגדלי'. זאת אומרת, יש רצון אלוקי שהעץ הזה, שקוראים לו אשרה יגדל. אולם, בתורה כתוב: "את אשריהם תכרותון" (שמות לד', יג') אז אני בא ובשם האמונה, אני כורת את עץ האשרה הזאת. משום, שזאת כבר מדרגה אחרת. יש גילוי אלוקי שמתגלה בטבע, ויש גילוי אלוקי עוד יותר גדול שמתגלה בתורה, והגילוי הזה של התורה רצה שהגילוי הזה של האשרה יפנה מקומו כרגע, לצורך משהו יותר גדול. שהוא הכרתת עבודה זרה. שהכרתת עבודה זרה זו מדרגה עוד יותר פנימית מזה שהאשרה הזאת תמשיך להתקיים. זו מדרגה שנייה, האמונה המופיעה מהתורה.

כעת נעבור לרובד השלישי של אמונה: 'האמונה התוכית המופעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו'. 

'החוש האמוני' 46  הוא מציאות, ומהווה קטגוריה נפשית איכותית 47 , כשם, שהשכל שלי 'תוכנת' לחשוב ש'אחד ועוד אחד שווה שנים' כך גם הנפש לי נבנתה ב'מודל אמוני'. בדיוק באותו אופן שיש לי במוח מערכת קוגניטיבית המאפשרת לי לחשוב חשיבה מתמטית, כך גם, יש לי בנפש מערכת שמכילה ערכי אמונה והם מתיישבים על דעתה, והיא מציאותית לא פחות מהמערכת ההכרתית שלי. זהו מעין 'חוש שישי', 'נבואי'. 

ניתן דוגמא מצויה ופשוטה להכרת חוש זה: שכיר העובד אצל מעסיקו. איך הוא יודע שיקבל ממנו את כספו? הוא מאמין... או אדם נורמלי מאמין להוריו שהם אכן ההורים שלו. איך הוא יודע זאת? אולי הוא מאומץ?! אלא, ש'ברירת המחדל' של החיים היא האמונה. המציאות בנויה באופן כזה שיסודה הוא אמונה. האמונה היא שורש המציאות. אי אפשר להסביר את העולם, באופן המתיישב על הלב, אלא באופן שכל המציאות בנויה על האמונה ככוח פועל. אדם מתפלל והוא מרגיש שתפילתו התקבלה. כמו רבי חנינא בן דוסא. תקרא לזה 'הארה', תקרא לזה 'חוויה'. מבחינתו, זוהי מציאות. זה לא דמיון ולא מיסטיקה. זה אמיתי כמו האוויר בראות, זוהי מפגש עם האמונה תוכית. ישנן גם השלכות הלכתיות לוודאות כח האמונה הזה, בתנאים מסוים, חולה או יולדת יכולים לקבוע האם יחללו שבת עבורם או לא, 'לב יודע מרת נפשו' (משלי ויומא פג), זהו שלב הראשון בהסברת האמונה התוכית, נצעד צעד נוסף, כאשר נבין שמציאות כוח זה בנפש האדם היא פועל יוצא של מקורה האלהי של הנפש עצמה 48  ובשאיפה התדירית שלה להידבק בשורשה 49 . זוהי האמונה השלישית - 'האמונה התוכית המופיעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עומקו'. 

למעשה, ייתכן וזהו שכלול של כוח הנבואה המסורתי והתאמתו לנפשו של כל אחד מהיחידים, על כן, עבור היחיד רמת וודאות זו היא הגבוהה ביותר מבין השלוש, וניתן להגיע אליה במלוא עוצמתה, רק לאחר ביסוס שתי המדרגות הקודמות, 'תורה דיליה' (קידושין לב:). 

בהמשך המאמר, הרב מסביר שהאמונה הזו היא ממלאת את תפקיד האידיאל האמוני ההולך ומזקק את האמונה המסורתית מסיגיה. האמונה הראשונה והטבעית היא גוף האמונה הצד הבסיסי והיסודי שלה, האמונה המסורתית - היא נשמת האמונה, המחיה את ההבנה הקודמת. והאמונה השלישית התוכית – היא הייעוד העתידי של האמונה, המאפשר לה להיות כוח חיים משמעותי תמידי. כל אלו הם צינורות של דבר ה'.

הרב עובר כעת ,להסביר את פשר המבוכה האמונית שהופיעה בדורו:

'ויש אשר רוח אחת מהן באה במלא סערתה ומבקשת לכבוש לה את כל הלב, את כל הלך החיים. וצריך אז, בעת שלטונה המיוחד, לדעת איך להתנהג עם הרוחות האחרים שהנם אז עומדים במצב של דורמוטה (תרדמה) והנם עולים אז למקורם העליון להחליף כח ולבא בתוספת ברכות והחיה חדשה. 

במהלך הדורות השונים, מצב 'הרוחות האמוניות' נתון לשינויים. יש צורך להכיר את 'שבשבת הרוחות' כדי לדעת לאן פני הדברים בתקופות השונות ולדעת שאין דור אחד דומה למשנהו, ועל כן, לא ראי ההדרכה האמונית המתאימה לדור אחד, כהדרכה האמונית המאימה למשנהו. 

ניקח לדוגמא את ראשית ימי הביניים, רוח משכילי התקופה הייתה רוח פילוסופית ועל כן האמונה הטבעית נדחקה אצלם מפני הבירור השכלי הנוקב. עבורם כתבו רס"ג והרמב"ם את ספריהם 'אמונות ודעות' ו'מורה הנבוכים', לעומת זאת, כיום, ירד קרנה של הפילוסופיה הכללית, בעוד שסגנון קיומי-סובייקטיבי מושל בכיפה, ועל כן, באופן טבעי, הרוח השלישית, של ה'אמונה התוכית' היא הנפוצה במיוחד, בעוד ש'האמונה הניסית מסורתית' נחלשה. 

נרחיב קצת יותר בזאת, האמונה הדתית-מסורתית ניזוקה קשות בשואה 50 , 'הסתר הפנים' המוחלט שהיה בשואה מהוה קושיה קיומית ומעשית לעמדה המסורתית בדבר אמונת חכמים, שכר ועונש, השגחה ו'צדיק ורע לו' 51 . אולם, דווקא רוח האמונה השלישית, 'האמונה התוכית המופעה ממעמקי הנשמה, מפנימיות החוש האמוני בתהום עמקו" הופיעה בשואה במלוא כליל תפארתה 52 , אצל רבים משורדי השואה וגם אצל אלו שמסרו נפשם על קידוש השם 53 .

ממשיך הרב להסביר את יחסי הגומלין שבין המערכות האמוניות השונות:

'השלמות של האמונה היא כשגופה ונשמתה אחוזים הם יפה זה בזה, שהיא האמוניות הטבעית והמסורה ביחד. בהקישורים שבין הגוף והנשמה, יש הרבה אוצרות של אורה ושל חיים, ולפעמים יש שמתדלדלים הסימנים הללו, והמסורת והאמונה הטבעית נפרדים זה מזה, ומתגלה אז מחלה אמונית. וסכנתה גדולה היא לפי אותו הערך של הפירוק אשר להחיבור המותאם הנזכר. ולפעמים מרוב שטף אור של האמונה הפנימית מתעלה היא מעל האמונה המסורתית, וגם זה אע"פ שבא ע"י עליה רוחנית הרי זה פגם ודלדול כח. והתוכן הבריא הולך תמיד בהתאמה, ובאותה המדה שהאמונה הרוחנית מתעלה, מתעלה האמונה המסורתית עמה, עולה עמה ואינה יורדת עמה. ע"י חכמה עליונה ומירוך מוסרי יפה מתמזגות יפה האיכיות של שתי מחלקות האמונה הללו, והן הולכות ומתגברות, מתעטרות בעטרת קדושה, ומחיות את האדם חיי עולמים.' 

כל אותן אמונות, למעשה מקבילות להנהגות ומצבי השגחה שונים 54 . אשר לכל אחת מהן יש מטרה ויעוד והיא מופעלת בשלבים שונים בהיסטוריה. לפעמים, יש צורך בהרכבה ומיזוג שלהן זו עם זו. ישנן מצבי בריאות כאשר הרוחות מסודרות באופן הרמוני מהבסיסית עד העליונה, ולפעמים, נוצרת מעין 'מחלה אמונית' כאשר מופיע פירוד בין האמונה הטבעית לאמונה המסורתית או כאשר האמונה התוכית מתפתחת בקצב מהיר מידי מכדי שהאמונה המסורתית תוכל למסד אותו. ועל כן, אומר הרב, שיש צורך בהעמקה בחכמת הסוד ובעבודת המידות כדי למזג באופן הרמוני את ההתנגשויות הללו.

המחשה של הניגודיות המתעוררת לעיתים בין שלושת הנטיות, ובמיוחד בין נטיית ה'אמונה הניסית מסורתית' לנטיית ה'אמונה התוכית', היא היחס לסוגיית המוסר הטבעי (ובכלל זאת, הופעת 'הכפירה המוסרית' שעליה מדבר הרב ב'אדר היקר'). סוגיה זו התבארה באריכות בכתבי הרב במקומות שונים ובמיוחד בספר 'אורות הקודש' בחלק השלישי 'מוסר הקודש'. המוסר התורני האידאלי, לא מופיע באופן שדוחק את המוסר הטבעי אלא מעלה אותו לשורשו, וזאת, משום שהמוסר והקדושה הם שלבים שונים בהתפתחות האנושות. 

הרב מסיים דבריו בעניין הנטיות האמוניות, בקריאה לחיבור ואיחוד מחודש שלהן, ע"י השבת החיים הלאומיים בעם ישראל מחדש בדורנו:

'וכשהדבר הזה מופיע בציבור הרי הוא קם לתחיה עליונה, פעולות מזהירות של אור עולם מתגלות בקרבו, ובישראל חיבור ואיחוד זה הוא המבוקש הפנימי של תוכן מעשה של כל מצוה. 

אשרי אדם משוה תמיד את המטרה העליונה הזאת של ייחודם של אלה שתי המגמות האמוניות, הפנימית והחיצונה לנגד עיניו. אורים גדולים מופיעים עליו, וזיו עליון מזריח עליו את נגהיו. "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'" 55 .

נסיים במשהו קצר משיחות 'הרב צבי יהודה' 56 . הרצי"ה נשאל: 'האם ניתן להגדיר מהי אמונה?' תשובתו: 'זוהי שאלה כללית מאוד ובירורה הוא היותר נחוץ. קודם כל, אמונה היא ה-א' שב-א'. אמונה היא חיים. "צדיק באמונתו יחיה" (עובדיה ב' ד'). אמונה היא גם הכרה, ההכרה היותר גדולה, ההכרה שיש מקור לעולם, בורא לעולם.'

אמונה היא באמת חיים, רק שאם אתה אומר את זה בלי להבין מה הכוונה, אתה הופך את האמונה לשבלונה, לאיזושהי סיסמא. המקור שהרצי"ה מביא לכך, הוא הפסוק המתאר את חיי הצדיק. חייו של הצדיק זוהי אמונתו. ר' אברום זצ"ל, היה מספר בהקשר לכך, על ר' חיים מצאנז, שבכל בוקר היה חוזר על 'שלושה עשר עיקרי האמונה' שוב ושוב, ולאחר שסיים פעם אחת היה אומר לעצמו: חיים.. אתה עוד לא מאמין... ואז אומרם שוב, וחוזר חלילה. 

יש באמונה צד מושכל, אבל, לעולם הצד המושכל, לא יוצר משהו חדש, אלא הוא עוזר לי לברר לעצמי 'מה אני ומה חיי', להכיר את עצמי יותר. הרצי"ה ממשיך שם, ומקביל את ההבדל שבין הכרה פילוסופית יבשה לבין הכרה אמונית, להבדל שבין השבת אבדה ע"י 'סימנים' לעומת השבתה ע"י 'תביעת עין' 57 . 

חז"ל אמרו (סוטה ט:) על פתרון החלומות של שר המשקים ע"י יוסף: 'ניכרים דברי אמת'. דברי אמת יוצרים את הוודאות שלהם מתוכם ('אימננטיות'). כשהאמת מופיעה, היא מופיעה באופן כזה שהיא נקלטת ונספגת ללא צורך בראיות ובמופתים חיצוניים. זהו עניין האמונה – הגעה לוודאות. על כן, אמונה היא דבר שצריך לימוד אמיתי, אמונה אינה מצטמצמת באמירת 'אני מאמין' וכד'... יש ללמוד ולשנן בקרבנו את יסודות האמונה עד שיהפכו לנו להכרה וידיעה שלמה. 

הרצי"ה, התנגד לניסוח הרווח בישיבות מסוימות המכנות את לימודי 'חובת הלבבות' בשם 'לימוד מחשבה', או 'השקפה' כדבר חיצוני, לעומת זאת, טבע את הביטוי 'לימוד אמונה'. משום שלימוד זה הוא הלימוד היותר גדול. לא רק השכל של הלומד אלא כל חלקי האישיות שותפים במפגש הזה ששמו 'לימוד אמונה', שהיא החכמה היותר גדולה, המקיפה את כל האדם. אמונה היא ידיעה, היא הכרת האדם מצד מקורו האלוהי. ומתוך ידיעה זו נמשכים כל כוחותיו של האדם ובהם גם הכוח השכלי. לימוד אמונה אינה פחות מכל לימוד תורני אחר, אלא ערכו הסגולי הוא רב יותר. זהו לימוד האמת היותר גדולה והבנת הדברים העומדים ברומו של עולם, ומתוך כך הגעה ל'אמונה תמימה' כלומר, לאמונה שלימה, "התהלך לפני והיה תמים", שנזכה אי"ה.

^ 1.עיבוד ועריכה של שיעור אמונה שנמסר לתלמידי ישיבה קטנה 'מורשה' ירושלים, חורף ה'תשס"ח.

^ 2.'גדר האמונה בכללה הוא, שאמתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה כ"א מצד מנוחת הנפש הגמורה כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה' (עולת ראי"ה, א', שלז')

^ 3.המשך דבריו שם: 'והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל או לאנשים רבים גדולי הפרסום הושג הדבר ההוא או כיוצא בו בזמן מה בחוש ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מאב לבן וזה ודאי ראוי להאמין בו קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא אע"פ שלא יאמתהו השכל כמו מה שנתאמת בניסיון היות השי"ת מנבא למי שירצה מבני אדם מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רז"ל היותן הכרחיות להמצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה אמרו בנדרים פרק אין בין המודר (דף ל"ח ע"א ושבת פרק י' דף צ"ב ע"א) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה נאה וכו' ואעפ"כ נתאמת בניסיון בשעת מתן תורה שכל ישראל חכמיהם וטפשיהם וקצרי הקומה עם רמי הקומה ורכי הלבב עם הגיבורים ועשיר ורש כלם הגיעו למעלת הנבואה ושמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמו שהעיד הכתוב (דברים ה') באמרו את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו' ואמר משה להעיד ע"ז הפלא השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי (שם ד').

^ 4.כלומר במובן קיומי ולא רק במובן הפילוסופי כמו אצל דקארט ו'השד' שלו.

^ 5.'אמר המלך: ..לדעתי אי אפשר לך להימנע מן הדיון בשאלת הגזרה והבחירה, כי זאת היא שאלה שבה תלויים מעשי אדם אמור לי אפוא מה דעתך בשאלה זו?

אמר החבר: רק מתעקש ואדוק בדעות קדומות כופר בטבע האפשר ואומר בזה מה שאינו מאמין בו הלא תראה כי גם אדם כזה עושה הכנות להשיג את הדבר אליו יקוה או להרחיק מעליו את הדבר ממנו יירא ומזה אתה דן שהוא מאמין כי אותו דבר אפשרי הוא וכי ההכנה לקראתו מועילה שהרי אלו היה מאמין בהכרחיות הדבר ההוא היה משלים עם זה ולא היה מכין לו כלי זין נגד שונאו ולא מזון לרעבונו למשל אולם אם הוא חושב כי ההכנה הכרחית למתכונן ועזיבתה מזיקה למי שאינו מתכונן הרי שהוא מודה כי יש סבות אמצעיות וכי על פיהן תהיינה התולדות אבל בתוך הסבות האמצעיות עתיד הוא למצא גם את הרצון ואם ישר הוא ולא מתעקש יכרח להודות כי מוצא הוא את רצונו חפשי במעשים האפשריים לו ירצה יעשם לא ירצה ימנע מעשותם אמונה כזאת אין בה משום הוצאת דבר כל שהוא מהשגחת האלוה ית' אדרבה הכל שב אל השגחה זאת בדרכים שונות. (ספר 'הכוזרי' - מאמר חמישי יט-כ).

^ 6.'הכרה פנימית מלמדת היא קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית. רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פילוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו. המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להם צורה תרבותית ומוסרית, אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן. כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים...('אורות התחיה' פסקה ב')

^ 7.'השממון של המחשבה ממיעוט הלמוד והידיעה, מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסכלות איומה זאת, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה' (יסורים ממרקים', הרב קוק)

^ 8.חול.

^ 9.מענה מפורט של הרב יוחנן דוד סלומון על שאלה זו נמצא בכרך ד' של הסדרה 'אל המקורות' – אוצר מאמרי מחשבה, הוצאת 'תנועת אל המקורות'.

^ 10.עייין ליקוטי מוהר"ן, ח"א, תורה סד - 'בא אל פרעה' קושיות הבאות מ'שבירת הכלים' וקושיות הנובעות 'מהחלל הפנוי' ודרך המענה עליהן.

^ 11.ספר הכוזרי - מאמר שני (א) ...'כך למשל לא ניחס לזמן את החיים לא מפני שהזמן מת כי אם מפני שאין החיים והמות נכנסים בגדרו כמו שמאמרך האבן אינה חכמה לא יתחיב כי תתאר את האבן כנבערה מדעת וכשם שהאבן עומדת במדרגה נמוכה מכדי שתתאר בחכמה או בבערות כך העצם האלוהי מרומם מכדי שיחולו בו החיים או המות וכן לא יחולו בו גם האור והחשך אך אם ישאלנו השואל העצם האלוהי מה הוא מאיר או אפל נענה על דרך העברה מאיר מיראתנו פן יתפס השואל לסברה כי כל שאינו אור הוא חשך אולם על צד האמת היה עלינו לענות רק בגופים יחולו האור והחשך אבל העצם האלוהי אינו גוף ולכן אין לבארו בתאר האור והחשך כי אם על דרך הדמוי או כדי לשלל ממנו תאר הנחשב אצלנו לחסרון ובדומה לזה היה עלינו לענות רק בגופים הטבעיים יחולו החיים והמות אולם העצם האלוהי מרומם ונשא מזה אך אם יאמר עליו חי ולא בחיים כחיינו אנו זאת היא באמת כונתנו בזה כי אנחנו מעולם לא הבינונו חיים מלבד חיינו והרי זה כאלו אמרנו איננו יודעים מה הוא האלוה...'

^ 12.'האור האלהי מצד עצמו, מצד ההתעלות מיסוד עולמים, אין שייך בו לומר תוכן של סבה ומסובב. ומזה באה המחשבה ההורסת את כל הלימודים התיאולוגים המדברים על דבר ערך הסבה והמסובב ביחש האלהות. ומזה יכולים אנו להבין, שמה שאנו מיחסים שם סבה לאלהים ביחש ההויה העולמית, מצד הערך הבלתי מעורך של קודם הבריאה והמצאת ההויה, אין התוכן הולם כלל, רק אחרי שאנו כבר נמצאים בתכונת עולמים הרינו תופסים את העליוניות מכל תאר וסבה בהבחנת שם סבה ראשונה, ובטוחים אנו שביטוי הגיוננו התחתיתי הוא מכוון אל העליוניות בגניזה וחביון. ומזה הרינו באמת מתעלים מעולם הגלוי לעולם הנסתר, המואר באור אין סוף. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.' (שמונה קבצים, קובץ ד', צב' )

^ 13.ספר 'מורה נבוכים' ,ח"א פרק נ' – 'דע, אתה המעין במאמרי זה, כי ההאמנה (ראה הערת הרב קאפח להלן) אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצויר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שצויר. ואם יספיק לך מן הדעות האמיתיות או הנחשבות אמיתתם אצלך בשתספרם במאמר, מבלתי שתצירם ותאמין בהם - כל שכן שתבקש בהם האמת - זה קל מאוד; כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יצירו להם ענין בשום פנים. אבל אם מלאך לבך לעלות לזאת המדרגה העליונה - מדרגת העיון - ושיתאמת לך שהאלוה אחד אחדות אמיתית, עד שלא תמצא לו הרכבה כלל, ואין לחשוב בו שום חילוק בשום פנים - דע, שאין לו ית' תואר עצמי בשום פנים ולא בשום ענין, וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תואר עצמי'... 

הערת הרב קאפח (שם): "אעתקאד", כאן מגדיר רבנו מושג זה היטב, ובהחלט אין לתרגמו "אמונה", כי אמונה היא השקפה התפושה בידי האדם במסורת וללא ידיעה יסודית, ולפיכך תרגמתי בכל מקום "דעה". ויפה תרגם ר' יהודה אבן תיבון שם ספרו של רס"ג "אעתקאדאת" דעות, אם כי בתוך הספר הסתבך ללא סדר. כי "דעה" היא השקפה שאדם מגיע אליה מתוך חקירה יסודית ותוך בדיקה מקיפה של ההקדמות אשר הובילו אליה, ואף תוך בדיקת המתקפות הצפויות נגדה, כדי לדעת אם היא עשויה להחזיק מעמד נגדן. ובדומה להגדרתו זו של רבנו, הגדיר רס"ג בהקדמת ספרו "האמונות והדעות" פ"ד, ראה שם מהדורתי עמ' יא.

^ 14.'אין גאות - אלהים מתגלה אז בתוך הנפש כי-אם שפלות דמיונות פרועים, המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו. ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מלה ריקה, שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה, וזאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל - ובעולם כולו.' ('יסורים ממרקים', בספר 'אורות')

^ 15.'יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד? מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כ"כ משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד? כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים, אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אע"פ שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מ"מ כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה, הוא נדרש ג"כ למעליותא. ו'תורה מן השמים' משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה' (שמונה קבצים, א', תרל"ג).

^ 16.חטא עצום הוא, למי שהוא בר דעת, ויכול לברר את יחוסו לכל עניני הרוח היסודיים לאור נשמתו, לדעת ד', ליסוד האמונה ולכל ענפיה ופרטיה, בשכל צלול וברור - שיהיה עוזב את מתת אלהים זאת, ויהיה מניח את עצמו לצלול בים עכור של דמיונות, שהמציאות תמיד מטפחת על פניהם. לזאת, חובה גמורה היא לכל ת"ח לברר את דיעותיו האמוניות בשכל בהיר, שלזה דרושה ידיעה מתרחבת בתורה לכל ענפיה, ולדעת רחבה בעולם ובחיים. ('שמונה קבצים', קובץ ג', קצג')

^ 17.'כל סבוכי הדעות שבבני אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצויים במחשבה על דבר המושג האלהי, שהוא ים שאין לו סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות.

תמיד צריך לזכך את המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך' ('יסורים ממרקים', בתוך 'אורות')

^ 18.'כי מה יוכל לחשוב מי שסובר שכל מה שהוא חוץ לחלל-הגלגלת שלו איננו כי- אם תהו-ובהו ארוך, והעולם והחיים איננו כי אם מה שמצוי ברביעית-דם ובכזית-מוח שלו' ('מעט צרי', בתוך 'אדר היקר', הרב קוק)

^ 19.'בקדושה אין גוזמא במציאות. כל המצויר והמדומה והאפשר להיות בציור הוא באמת מצוי. וזה היה הגרעין העליון של שיטת המדברים, שדחתה אותה הפילוסופיה האסכולית, באשר לא יכלה לברר את עצמה. שאור אמת של גרעין עליון זה שרוי רק בכנסת ישראל באמת, וכל החכמות היו ותהיינה באומתנו בהדר גאון גדלן, ועם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.' (שמונה קבצים, קובץ ב, ט')

^ 20.הנוסח המופיע על שער הספר אשר נדפס בחיי המהר"ל.

^ 21.'במעמד הנפש פנימה יש עריגה אל העצמיות של כל נושא חביב, שהוא מקור להתוארים המתיחשים, אבל לא תכנס התשוקה הזאת לעולם בגבול הכרה מסומנת. אם תרצה ביחש האלהות להתפרנס מזה, יש לה רק שני דרכים: ההרגשית של שפיכת הנפש שהוא גם כן מקור לרגש הדתי, או ההשכלה הפילוסופית, האסכולית, שהשלילה היא כחה ועזה. אמנם זאת השלילה היא הטובה והנחמדה, שכשהיא מתערבת עם הרגש הטבעי, המיוסד בעומק הנפש מצד העריגה העצמית, לנשא ומרומם מכל רעיון ורגש, תחולל סדרים נאים ומתוקנים בארחות החיים ותסדר דברים תיאולוגיים הגונים וישרים. 

אמנם הרגש הנשגב לבדו איננו יכול להתגלות בחיים במדה ובמשטר, בין מצד רומו ועזו של המבוקש בין מצד שכל מושג איננו נמצא לדורשיו כי אם מצד היחש. על כן יש בעריגה העצמית מין נטיה של חפץ שאי אפשר להתמלא, שיוכל להחשב בכלל חולי מחליי הנפש יותר ממה שיוכל להכנס בכלל תשוקה בריאה טבעית, "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני" ואם יעזב לבדו, בלא עבודה שכלית המטפלת בו, יוכל לחולל מחשכים רוחנים רבים מאד. והמחשבה המטפיסית, העסוקה בדרכי השלילה הטובה, שכללה היא התעלות הכרת האלהות לפי התכונות השליליות שבפילוסופיא הרגילה, היא אמנם הנה בעלת חשבון ודעת, אבל לא תתן להחיים מזון מעדן ומבריא חיובי. על כן גם הדברים הנולדים מחבור שני אלה יחד, אינם עדיין מן המובחר, ואינם ראוים לקליטה קבועה באוצר הרוח האנושי להקבע בתור מקור חיים לעדי עד. רק חלקים מיוחדים בשדי המחקר והרגש האלהי ימלאו אלה הקצוות הבאות במשא ומתן עם העצמיות האלהית, אבל לא בזה יהיה נטוע עץ החיים להחיות עם רב.

השאיפה להאידיאלים האלהיים, כשהנקודה העצמית המסתתרת בקרבה, מעבר מזה, והמחקר השולל, המשמרה מצללי דמיוני שוא מעבר מזה, הם מתלוים לה, אז היא פורצת דרכה "מחצבת רהב מחוללת תנין, - שמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים" . השאיפה הזאת צריכה היא להתגלות באומה שלמה המוכשרת לה, והיא נתגלתה בישראל, בטבע הנשמה הלאומית הכללית.' (דעת אלוהים, עקבי הצאן, הרב קוק)

^ 22.'אמר החבר: חלילה לנו מאל, שנאמין בנמנע ובמה שהשכל מרחיקו ורואהו כנמנע', (כוזרי מאמר א, פט) 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא ימצאו אלא מאמתת המצאו... הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת". (הלכות יסודי התורה א' ,א')

^ 23.'ואם יהיה החזיון ההוא נושא כזה, שבכל נקודה שתתגלה ממנו ברגש ובמחשבה, תהיה מקבלת אל כל טוב ונועם, אל כל הוד ותפארת, אל כל חסד וגבורה, אל כל שכל ואורה, אל כל מה שהוא טוב והוא נשא, הנמצא בנפש ההוגה והחושב - אז תצא התאמצות טבעית מהצד היותר עליון שבתשוקות הנפש, לסלול מסילות, איך להגדיל ולהתמיד את היחש שבין המחשבה והרגש אל אותו החזיון, שתאריו הם כל-כך מקבילים אל הצד העליון והיותר טוב שבקרבו... (דעת אלוהים, עקבי הצאן, הרב קוק)

^ 24.'אולם עם כל זה עלינו לאמר אין אנו יודעים כיצד נתגשם העניין הרוחני ההוא ונעשה לדבור שקרע את אזנינו ואין אנו יודעים אם ברא אז האלוה דבר שעד אותה שעה לא היה במציאות או שהשתמש לשם כך בדבר מן הנמצאות שהרי האלוה איננו חסר את היכולת לא לכך ולא לכך' (כוזרי מאמר א, פט)

^ 25.כוזרי מאמר א',(יא'), ד',(ג'), ה',(א') ועוד.

^ 26.'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (שמות יז יא) – 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין. (משנה, ר"ה, ג',ח').

^ 27.'החינוך של האיש הפרטי הלוא הוא ההוצאה מכוח לפועל, מהעלם לגילוי את הכוחות והכישרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה, או הראויים לפי טבעה להתקבל בה ביותר, מתוך ההשפעות החינוכיות השונות'. (התרבות הישראלית, לנתיבות ישראל, חלק א') וראה בהרחבה את הגדרת האמונה בספר 'האחדות הכוללת' לרב א"י צוקרמן.

^ 28.'יענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה' (שו"ע, או"ח, סימן קכד, ו')

^ 29.'בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר העניין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. (מ"ב ס"ק כה')

^ 30.'כי זהו ענין אמונה שהוא כמו יתד נאמן תקוע בלי שנוי, רק עומד באמונתו'. (מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יא), 'כאשר הוא עונה אמן הוא מתדבק במי שהוא מאמין הוא הש"י, ודבר זה הוא עצם האמונה' (נתיב האמונה - פרק א), 'כאשר עונה אמן יש לו אמונה בו יתברך והאמונה היא החבור והדבוק בו יתברך כאשר מאמין בו' (חדושי אגדות חלק שלישי עמוד רסח).

^ 31.'הרבי מצ'ורטקוב אמר לי פעם בוינה, כי הוא מבין היטב את דרך ה"אורות" שלנו, שכל גשמיות של ישראל הינה קדושה. ברור, כל השייך לכלל ישראל הוא קודש. ככל שממעטים לעסוק וללמוד ב"אורות" למיניהם, בכוזרי ובמהר"ל, שוכחים יותר את יסודות האמונה: כל פושע בישראל הוא קדוש - ובעל כרחו! עיקרי תורה הם: זוהי מציאות של "עם זו יצרתי לי". מאחר שכן, ברור הוא שקדושה מרובה קיימת ביום בו הוקמה מדינתם של עם הקודש על אדמת הקודש.' (לנתיבות ישראל, מזמור יט' למדינת ישראל, הרצי"ה קוק)

^ 32.'הכופר שאין לו קישור בענין אלהי, אין לו באמת צורת אדם, ואין מגמת-חייו חיים של אדם כלל. כל הרגשותיו הנם רק בהמיות, ואפילו אם יהיה איש מלא דעה וחכמה, ומלא מוסר ויושר כפי הנראה, אין זה כ"א כמו בהמה מלומדת ובעלת תרבות, אבל רוח האדם בכל עומק הוייתו, אינינו נופח כי אם עם הקישור אל העניין האלהי העליון. אמנם כל מה שהדעה האנושית מתבררת, כך מתמעטת הכפירה המוחלטת וכחה תשש. על כן ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלהי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים' (שמונה קבצים, א', שכז').

^ 33.'כל נשמה גדולה יש לה עסק עם כל הענפים המסתעפים משרשיה, והיא צריכה לתקן את פגמיהם, ויש לה זכות לקרב את הרחוקים אפילו יותר מהדין הראוי, כשהיא מכרת שהם הנם שייכים לה. ובדור האחרון הזה, עקבתא דמשיחא, ישנם צדיקים כאלה שהם מכירים שנמצאים כופרים גמורים, מסיתים ומדיחים, שהם שייכים לשורש נשמתם, ועל כן הם צריכים להיות מטפלים בתיקונם באופנים נפלאים מאד, מה שאי אפשר להעלות על הדעת כלל ע"פ הדרך של המושכל הגלוי (שם, קובץ א', שכו').

^ 34.'כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, מתהוה ברעיון ציור אפל מלא תוהו ובוהו, ואח"כ, כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים ע"פ המושג הריקן הקדום, האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף. וכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים ואת כל המוסדים של עבודת אלהים. אבל מה היא עוקרת - רק הבלים ודברי בואש, שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת ועל משואות החורבות שהכפירה מחרבת, בונה דעת אלהים הנשגבה את היכלה.' (שם, קובץ א', קז') 'האמונות הנפולות, מביאות הן את הכפירה כדי להטהר מהן, והיא ממרקת בחריפותה את כל הזוהמא שיש באמונה, ופוגעת גם באמונה הטהורה, כדי למרק את טהרתה ולעשותה כזהב מזוקק' (שם, שם, שצח').

^ 35.'האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואע"פ שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. וירח את ריח בגדיו אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסי משיחא, שהראו את הצפון בלבבם במסירות נפש נפלאה. ומה שנהיה בסוף היה ג"כ בתחילה, אלא שכסה אותו הזוהמא החיצונה, שבאה מהשפעתה המסואבה של הגויים אשר לא ידעו את ד' ובשמו לא קראו, אשר אכל את יעקב ואת נוהו השמו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו (שם, קובץ ג, שלב').

^ 36.כיוצא בזה: 'ולעומת מה שנאמר: "האם זו המדינה שאותה חזו נביאנו?" אומר אני: זוהי המדינה שחזו הנביאים. כמובן, אין המדינה בתכלית השלמות, אולם נביאינו ורבותינו, ממשיכיהם, אמרו שהמדינה תהיה כזו: זרע אברהם, יצחק ויעקב, ישובו ויקימו בה תקומה יישובית ושלטון מדיני עצמאי; לא נאמר לנו אם יהיו הם צדיקים או שאינם צדיקים. אומר הנביא: "בקבצי את בית ישראל... וישבו על אדמתם... וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים..." (יחזקאל כ"ח כ"ה-כ"ו) - נטיעת כרמים נאמרה, הקמת ישיבות לא נאמרה... אמנם, מתוך חזרת ישראל אל אדמתם נביא לידי הגדלת התורה והאדרתה, אולם הצעד הראשון - ישראל על אדמתם!' (לנתיבות ישראל, מזמור יט' למדינת ישראל, הרצי"ה קוק) וראה את הדיון המרתק במאמר 'התרבות הישראלית' (שם) ביחס שבין הטבעיות לחינוך החברתי.

^ 37.ואולי ייתכן לומר, שדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף הלכות מלכים המדגישים את העמל הלימודי בחכמת התורה כתכלית ביאתו של המלך המשיח, הינם בגדר תכלית ההסברה האפשרית עבור בני 'העידן הרציונאלי' ('זמן הגלות') החיים ללא הארת הנבואה, או לאלו החיים ב'ימות המשיח' שבהם 'עולם כמנהגו נוהג'. אולם, 'אחרית הימים' הנבואית של ישעיה ומיכה מתוארת ב'צבעים עזים' של שיבה אל הטבע וכבר עסקו רבות במובנם של דברי חז"ל 'תורה חדשה מאיתי תצא' ב'שור הבר' וב'לויתן', וביעוד הנבואי: 'ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה...ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם' (ירמיהו לא', לב-לג') ואכמ"ל.

^ 38.אורות הקודש, כרך ב', 'הגיון הקודש', א', 'ההופעה כשריד הנבואה'.

^ 39.וזו אולי החידוש שיש ל'שער הבחינה' על פני המהלך הלוגי של 'שער היחוד'. כדברי רבינו בחיי בפתח השער: אמר המחבר: מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני יחוד האלוהים בלב שלם, והייתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאת הבורא יתעלה הדרך הקרובה ביותר אל בירור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמיתותו, התחייבנו להדביקה אליו כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל עניין מה שיאות לו מן העניינים, אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה אשר בראנו לה.

^ 40.'תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את העניין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל. מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח. ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד', ההויה כולה מתפתחת ועולה כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועליתה היא כללית כמו פרטית עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט. מובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עליתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'.' (אוה"ק ח"ב, תורת ההתפתחות)

^ 41.'ברכת אהבת עולם אהבתנו עלינו לכון בברכה זו כי ההתחלה היא מאת האלוה לא מאתנו כמו שאנו אומרים בבעל החיים למשל כי לא הוא ברא את עצמו כי אם האלוה הוא אשר צירו והתקינו אחרי אשר הוכן החומר המתאים לקראת הצורה ההיא כך היה האלוה ית' המתעורר והממהר להוציאנו ממצרים למען נהיה לו לצבא והוא יהיה לנו למלך כדבר האלוה אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים וגדולה מזאת אמר ישראל אשר בך אתפאר' (כוזרי ב', נ')

^ 42."ודבורה אישה נביאה וגו' " - וכי מה טיבה של דבורה שהיא ששפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אישה בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו. (תנא דבי אליהו רבה ראש פרשה ט)

^ 43.'ספר העקרים' מאמר א',וג'.

^ 44.את הדוגמא שמעתי מהרב אורי שרקי שליט"א.

^ 45.'זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית ביסוד ההויה בכללה. וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה. וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת, והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה, ונותנת עז לאלהים. ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה ע"י ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ומתלבשים אנו אהבה ע"י הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק "עז וחדוה במקומו", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים ג"כ יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, העולה למעלת כל המגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל'. ('אורות ישראל', א',ט')

^ 46.ראה באריכות בספר 'שירת החיים' לרב חגי שטמלר, הוצאת 'אל עמי', ירושלים.

^ 47. 'כל צורה אידיאלית המתגלה בנפשנו מעידה היא לנו עדות נאמנה על מציאות חיה וקיימת, עליונה, בחביון העוז האלהי, באופן יותר עשיר, יותר קיים ויותר אמיץ בהוייתו, ויותר נעלה בהופעת רוממות אצילות שלימותו, מכל מה שכל רעיון יוכל לצייר ולתפוס'.( קובץ ב, קלז)

^ 48.'עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת' (אורות, זרעונים, יסורים ממרקים) "נקודת האמונה היא יחס האדם להאין-סוף-ברוך-הוא, וכל העולמים מתרכזים בנקודה אין-סופית זו, ועל כן כח האמונה הצפון בעולם הוא יסוד קיומו של עולם".(מאמרי הראי"ה עמ' 487) וראה עוד עין איה ברכות ח"א עמ' 140.

^ 49."אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם ועל ידי העולם, כי אם מתוך נפשנו פנימה, מתוך תכונתנו האלקית, הננו מתחילים והננו הולכים בה לתכונה הכללית של האומה כולה, ומצרפים את האורה ההיסתורית והתולדתית שלה (אגרות ראי"ה חלק א' עמ' מה'),

^ 50.ראה בהקשר לכך, את משנת השואה של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בספרו של משה מיה 'עולם בנוי וחרב ובנוי', הוצאת 'תבונות'.

^ 51.בהקשר לכך, כדאי להזכיר את המחלוקת העקרונית בעניין זה בין שני גדולי ישראל ורועיו בדור האחרון. הרב אליעזר מנחם מן שך זצ"ל סבר שהשואה הינה 'עונש' כפשוטו ושכל האומר אחרת, כופר בעיקר האמונה של השגחה, בעוד שהרבי מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, חלק נחרצות על דבריו וסבר שעמדה זו מוטעית מיסודה משום שאין להכיל על השואה את הקטגוריות הרגילות של שכר ועונש והיא מהוה תופעה מיוחדת במינה מבחינה תיאולוגית. ראה בהרחבה דיון ארוך בסוגיה זו בספרו של הרב אריה הנדל 'ממעמקים' – 'אמונה בזמן משבר'.

^ 52.דוגמאות מובהקות לכך ניתן לראות במשנתם של אדמו"רים חסידיים בשואה, במיוחד נזכיר את ה'אש קודש' של האדמו"ר מפאסצ'נה, דברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג בספר 'לפיד האש', בספרו של האדמו"ר מאונגוואר רבי מנשה קליין 'פירסומי ניסא', ובספר 'בינת נבונים' של האדמו"ר ממונקאטש.

^ 53.ניתן לראות זאת, בדבריהם האחרונים של רבים מרבני הקהילות, ראשי ישיבות ואדמו"רים.

^ 54.רמח"ל 'דעת תבונות' פח'-צד', רמח"ל דרך ה'.

^ 55.בסוף המאמר בעניין עוסק הרב בסתירות שבין אמונה למדע: 'האמונה נותנת את המגמה האחרונה של היש, והמדע את הדרכים איך מכירים ותופסים אותה. אם יתעצל האדם בהישרת הדרכים תעלם ממנו המגמה, ואם יחדל להיות עורג אל המגמה, יאבדו כל הדרכים את ערכם, וסופם להתעות. הצד המדעי שבאמונה הוא תמיד בערך של דרך למגמה, והצד האמוני שבמדע הוא הערך המגמתי של הדרך. כשבא העולם לידי טעות במה שחושב שכבר עלתה בידו המגמה של האמונה, מיד הוא מתחיל לסור ממנה, שהרי רחוקה מאד היא ממנו המגמה האמונית, ובחביון עליון שלה שם טובה ואורה, אמיתה וחסנה גנוזים. וע"י רישול זה מהתוכן המגמתי, מתחילים דרכי המדע להתעות, וחכמת סופרים תסרח, והאדם מרגיש שהוא יורד מנכסיו המאושרים הרוחניים. והזרם החי בקרבו ממרום המגמה העליונה שמשם נחצבה נשמתו, דוחפו לשוב ולשוב, והוא הולך ומזדכך, הולך ושב, עד שחוזר למרום האמונה'. (נתיבה חוב' כ"ג, א' אלול, תרפ"ח)

^ 56.שיחה מספר 15, 'אמונה'.

^ 57.בבא מציעא כג: הגמרא דנה, האם ניתן להחזיר לת"ח אבדה ב'תביעת עין'.

הרב שי הירש