וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (יט, יט)
בדין ד'כאשר זמם ולא כאשר עשה', יש להתבונן מהו טעם יש בה.
ומבאר המהר"ל, ומקדים, דהנה יש להתבונן מהו הטעם ששונה העונש של עדים זוממים משאר עונשים שבתורה, שכאן גמולו ישיב לו בראשו, וחוזר אליו מה ש'חשב' לעשות לחברו, ולא מצינו כן בשאר לאוין שבתורה.
והטעם בזה, דהנה המחשבה יש בו כח גדול, והמחשבה שחושב בלבו לעשות רע לאחד אותו מחשבה צריכה להתקיים, דוגמא לדבר; מי שזורק אבן בכח גדול על הכותל חוזרת האבן אליו. וכמו כן מחשבת און שחושב בלבו לעשות לפלוני, יש שני אפשריות או שיתקיים בחבירו ואם לא יתקיים יחזור המחשבה עליו. וזהו מסגולת וכח המחשבה, מחשבה הרעה שחושב חוזרת אליו. וכמו כן מי שהעיד שקר על חבירו ומחשבתו להרע לו ישוב אותו מחשבת הריגה אליו ודינו שיהרג[1].
ולפי דברים אלו יובן, שהתורה כתב שחייב על מחשבתו כמ"ש 'כאשר זמם' לעשות לאחיו, שהחיוב הוא מחמת מה 'שחשב' לעשות, ומטעם זה גופא יש פטור ב'כאשר עשה', שברגע שכבר 'נתקיים' מחשבתו הרע ויצא לפועל, אין כאן עוד מחשבה לחזור אליו. וכמו שהאבן שנקלט על הכותל שאינו חוזר אליו. ושונה דין זוממים משאר עונשי התורה. שמה שרצו הם לעשות חוזרים אליו ונכנסים תחתיו[2].
וז"ל בבאר הגולה (באר השני):
ועוד תדע להבין דברי חכמים העמוקים, והם דברי אמת מה שאמרו 'כאשר זמם, ולא כאשר עשה', כי זהו מסגולת המחשבה. וזה כי אין ראוי לפי הסברה שיהיה דין עד זומם למיתה, שהרי אין כאן רק מחשבה בלבד. ומה שהתורה חייבה את עד זומם מיתה, הוא בשביל שראוי שתהיה המחשבה שהיה רוצה לעשות לאחיו - נהפך אותה המחשבה עליו בעצמו. והוא היה חושב להרגו, יהיה נהפך עליו, ויהיה דינו להיות נהרג. וכמו שאמר הכתוב (דברים יט, יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". ולמה הוצרכה התורה לתלות הטעם בזה. אבל התורה אמרה שישוב המחשבה בראשו אשר חשב לעשות, תהיה אותה המחשבה נהפך עליו.
ומצינו בכל מקום כי ראוי לפי השכל כי אשר חשב מחשבת און, נהפך אותה המחשבה עצמה על החושב[3]. כמו שאמר (ר' אסתר ט, כה) "ישוב מחשבת המן על ראשו אשר חשב לאבד היהודים", וכן בכל מקום. וזה כי המחשבה קלה היא להיות נהפך על החושב, כאשר המחשבה אינה יוצא לפעל, והיא נהפכת על החושב. משל זה מי שזורק אבן על דבר אחד, שאם אין אותו דבר מקבל האבן, אזי האבן נהפך על הזורק, כי יתהפך האבן עליו[4].
כי כאשר העד עדיין במחשבתו אשר חושב לעשות, הרי אותה המחשבה נהפכת עליו, עד שהוא נידון באותה מחשבה. שהרי הוא עצמו עוסק בדבר זה להרוג, ובקל יאמר על זה שיהיה נהפך על החושב, מאחר שהוא חושב לעשות, ודבר שהוא קל שיצא אל הפעל, הוא יוצא אל הפעל. אבל כאשר עשה, אין שייך לומר שתהיה המחשבה נהפכת עליו כלל. כי קרוב להיות נדון העד במחשבה שהוא היה רוצה לעשות.. ' [5]
[1] דברי רבינו יתבאר ע"פ מה שיש לחקור בפטור 'כאשר זמם ולא כאשר עשה', אם המחייב הוא על ה'זממה' ולכן כשנתבטלה הזממה ש'עשה' אין כאן עוד מחייב, או דלמא אין הזממה המחייב, אלא חידש התורה שיש פטור 'כאשר עשה' אע"פ שלא הופקע המחייב. ובחידושי ר' חיים הלוי (עדות כ, ד) תולה בזה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד [שאין צריכים התראה].
ובדברי רבינו מבואר להדיא כאותו צד שהמחייב הוא כאשר זמם ע"י מחשבתו הרע, וכשנתקיים כאשר זמם, שוב אין מחשבה לענוש עליו.
[2] ע"פ יסוד הנ"ל יהיה כמה נפק"מ לדינא; באופן שהוזם עדי ממון, אם יש הפטור כאשר זמם ולא כאשר עשה. דעת הריב"א (תוס' ב"ק ד.) דלא שייך ולא כאשר עשה, דממון אפשר בחזרה, אבל הנמוקי יוסף ועוד ראשונים חולקים שיש הפטור. ולכאורה דעתו של רבינו נראה שאינו סובר כדעת הריב"א, שאם יש פטור דכאשר עשה שפיר שייך לומר, בממון אפשר בחזרה וחסר התנאי דכאשר עשה, אבל אם צריך שיהא 'הזממה קיימת', מאי איכפת לן דאפשר בחזרה, מ"מ זממה אינו קיימת שהרי נתקיים כבר מחשבתו. [ע"פ חידושי ר' נחום ב"ק ד.]. וכמו"כ לענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם עדים זוממין צריכים התראה או חייבים בשגגה ג"כ, אם יסוד הדין שמחשבתו נהפכת עליו לרע, נמצא שאין חילוק בין שוגג למזיד, למעשה יש מחשבה שנהפכת, אבל לצד אחרת י"ל דזהו כמו שאר דיני תורה. [וראה בקובץ שיעורים כתובות אות קז-קח.]
[3] וכ"כ ביתר ביאור בגור אריה : 'וזה טעם הדבר, כי לעולם תמצא כי המחשבה מתהפך על המחשב רע - אם חשב שלא כדין...לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד הספינה השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין - מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין'.
[4] וממשיך לפי"ז לפרש דברי הגמ' (שבת צז.) ש'החושד בכשרים לוקה בגופו' שמקור הלימוד הוא מדין עד זומם. ע"ש.
[5]וכן כתב בגור אריה כדברים אלו.ולפי יסוד דברים אלו יובן ביתר עומק למה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הר לא עשה מעשה אלא רק חשב, אלא כיון שנתבאר שיש למחשבה כח גדול והוא כמו מציאת ולכן מחשבה טובה מצרפה למעשה, וכן כתב מהר"ל בח"א (קידושין לט:) 'מפני שהמחשבה טובה ראוי להביא לידי מעשה, והבא לטהר מסייעין'. והביאור בזה שכיון שיש למחשבתו כח גדול ויש לזה מציאות ולכן מסייעין מן השמים שיבא מחשבתו לידי קיום למעשה. אבל מחשבה רע אינו ראוי לבא לידי מעשה ואין מסייעין מן השמים לבא לידי קיום ולכן אינו מצרפה למעשה, ורק אצל 'עדים זוממים' יש חידוש שנחשב למעשה.
