כי הנה ידוע שהיה הרב מנחם פרומן זיע"א,
מקפיד הקפדה גדולה למאוד ללמוד זוהר בשעת חצות או בשעת לפנות בוקר -
כדי לחבר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה כנודע.
והיה רבינו פותח את הלימוד בשמחה גדולה, ופורש ידיו, בעדינות, כלפי מעלה ואומר בשקט:
"אז נחזיק את העולם. אנחנו.
הלומדים תורה בלילה,
ומחברים,
מחברים את המידות של היום והלילה.
אנחנו מחזיקים את העולם".
והלימוד היה נערך בביתו של הרב, סביב השולחן העגול שבסלון, ובשנים שאני הייתי שם,
למדנו איתו חמישה או שישה בחורים לערך שהתחלפו מידי לילה,
רק הרב עמד על עומדו והקפיד בכך.
ופעמים הרבה הייתה מצטרפת ללימוד הרבנית,
היא הדסה תחי' וה' יאריך שנותיה בטוב ובנעימים.
ובאחת הפעמים הראשונות שלמדתי שם הדסה ישבה איתנו והיה נראה שהיה ביניהם איזו הקפדה או דבר ריב, כפי שקורה כידוע בין איש לאשתו.
והנה, כשהגענו בסדר לימודנו לעסוק בעניין השכינה פנה הרב אל הדסה ואמר כבדרך הלצה:
"הלא הדסה, היא ההוכחה לקיום האלוקים.
היא ההוכחה.
שהרי-"
כאן הרים את קולו מעט כעין צעקה חלושה-
"אי אפשר להבין את הדסה.
אי אפשר להבין אותה.
ותאמינו לי שניסיתי.
ובכל זאת, לא ניתן להכחיש את קיומה!
הרי היא כאן לידינו! ממשית!
הקיום שלה לא יכול להיות מוכחש.
ממילא, מובן-"
כאן הרים הרב את קולו עוד מעט ועל פניו
ופני אשתו שתחי' נפרש חיוך קטן ומפויס:
"שיכולה להיות ישות שאינה מובנת לנו,
ובכל זאת היא קיימת וממשית.
הרי לכם הוכחה, מדעית, לוגית
(כאן צחק הרב ועיקם את פרצופו) שיש אלוקים".
ומידי שומעי את הרב היה אצלי הדבר לצחוק שחשבתי שרק ביקש לרצות את אשתו ולהפיס דעתה.
אך ככל שהוספתי ללמוד עימו,
הבנתי שלא כך הוא הדבר עימו.
שהיה הרב מעמיק מאוד בסוד האדם האחר,
ובסוד האפשרות העומדת לאדם האחר להיות אחר, ולא מובן, ועומד בתוקף כנגד עמדתך.
ומשום כך, בשיעוריו היה מזכיר שוב ושוב את עמדות החולק.
ולדוגמה, כאשר היה מלמד זוהר היה מזכיר דעת הרמב"ם החולקת.
או כשהיה מלמד תלמוד ירושלמי, היה מזכיר את הבבלי שחולק.
ומידי יום, היה מזכיר בשיעוריו את סברות החופשיים (שקוראים 'חילונים') או סברות האקדמי"ה.
ולא כדי להתפלמס איתם, אלא כדי לחלוק,
ולחשוב, ולהרחיב השמועה.
אך לעיתים, היה מזווג הדעות, היינו שהיה אומר שמתוך שתיהם אפשר להוציא דעה שלישית המחברת את הצדדים. כולי האי ואולי.
ופעם, בעת שהזכיר איזה רב שחלק עליו (היינו שהרב הנ"ל חלק בתקיפות על הרב מנחם) אמר הרב מנחם:
"תראו איזה פלא.
איזו גדולה הייתה לרב צבי יהודה.
שגם אני וגם אותו רב תלמידים שלו,
ואף על פי כן יש בינינו כזה הבדל אידאולוגי.
ומזה תלמדו, להבדיל,
מה היא גדולת הבורא, שכל בני האדם ממנו,
ועדיין יש ביניהם כאלה מחלוקות".
והיה הרב צוחק מזה מאוד, אך נתכוון ברצינות.
וכיוצא בזה,
כאשר היה מגיע איזה עיתונאי
ושואל אותו על דבר היותו של תקוע יישוב מעורב,
היה אומר:
"כן נכון. כאן זה יישוב מעורב.
חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים.
אנחנו חיים עם המחלוקות. את המחלוקות".
והיה הרב עוצר ומחייך חיוך ממתיק סוד
וממשיך ואומר לעיתונאי:
"וזה לא הכול, אני יכול לגלות לך סוד בעניין הזה"
והיה עוצר.
ועל פניו של העיתונאי הייתה עולה ארשת סקרנות כמבקש שהרב ימשיך.
והיה ממשיך הרב ואומר:
"שמעתי. רק שמעתי. מפי השמועה. שביישוב הזה חיים לא רק ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים יחד – אלא גם גברים ונשים!
ואומרים (היה מרים את קולו בבת צחוק)
שגם בביתו של רב היישוב גרים איש ואישה בבית אחד. אולי אפילו בחדר אחד.
לך תדע".
ב.
וזו הייתה בחינת מחיאת הכפיים של רבינו.
שהיה אומר (בשם רבי נחמן) שהמחאת הימין בשמאל וחיבורן וההכאה ביניהם המולידה קול ומעוררת הלב,
היא בחינת ארץ ישראל,
שהיא בחינת זרועותיו של הקב"ה,
ולכן רק היא המסוגלת להחזיק ניגודים.
ופעם,
בעת שלמדתי איתו לחתונה אמר לי בלחישה:
"הרי, כאשר בני זוג מתחברים.
קשה לדעת, קשה לדעת אם הם מתאבקים או מתחבקים.
שהרי הם נאחזים זה בזה, ומשתרגים זה בזה, ונופלים ביחד. הם מתאבקים ומתחבקים, ומתחברים.
אלא שהניגוד והחיבור,
הוא שמביא את השכינה, את הורדת הנשמות הקדושות.
מוליד את הילדים".
וזהו:
מתחת זרועות עולם. שכאשר מתחדדים הניגודים ומתאבקים זה בזה,
מתעוררות זרועות עולם, זרועותיו של הקב"ה, המחזיקות את שני הצדדים.
וממנו למדתי שצריך להידבק בהתבוננות הזו מאוד מאוד דווקא בעת התעוררות המחלוקות:
היינו לזכור-
שהקב"ה הוא מחזיק הצדדים.
ואנחנו בידיו.
ועל ידי ההתבוננות הזו נטהר האוויר,
ומתעוררת בחינת ארץ ישראל בה מפרים הניגודים זה את זה.
ארץ נחלי מים היוצאים בבקעה ובהר.
ודי למבין.
על כן מוחאים כפיים זו אל זו.
לחיים!
