בס' מעין אומר [ח"ו עמ' שס"ט] כתב: לגבי ה"דרדעים", זכורני ששאלתי את מו"ר נר"ו [הגר"ע יוסף], אינני זוכר בבירור אם היה לגבי צירופו למניין או לקנות ספרי תורה ומזוזות מסופר דרדעי, האם דינו ככופר בדבר אחד מהתורה שפסול. ואמר לי מו"ר נר"ו שקשה לומר כן, שהרי הזוהר היה גנוז שנים רבות, ואחר שנתגלה הם מצאו בו כל מיני קושיות, שלדעתם, מראה סתירה לנאמר בתורה. לכך אינם מאמינים בו ואי אפשר לדונם ככופרים. אנחנו למעשה מה שמקבלים את הזוהר כחלק מתורה שבע"פ, הוא מכיוון שכל גדולי ישראל באותה תקופה ואחריה ומכללם מרן השו"ע, קבלו זאת כאמת ברורה.
ומבואר שלמרות שלא מאמינים בקדושת ובקדמות הזוהר, הגרע"י אינו מחשיב אותם ככופרים, כי מצאו בו דברים שלדעתם סותרים לתורה.
וראיתי מאמר של פרופ' שפירא [בכתב עת מילין חביבין ח"ה] שהביא סימוכין לדבריו מדברי הרש"ש בשבת ל"א. שכתב - "נ"ל כוונתו דכופר לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר אבל זה לא חקר ולא נוכח אלא שלא היה מאמין כו' לכן הובטח שלאחר שיברר אליו אמיתת הדברים ישוב מאמין".
ולא הבנתי מה הקשר בין דברי הרש"ש לדברי הגרע"י. הרש"ש אומר שאדם אינו נחשב כופר לפני שחקר את הנושא לעומקו. הגרע"י מדבר על הדרדעים שחקרו וכפרו. ואדרבה, יוצא לפי הרש"ש שהדרדעים הם כופרים [אם נניח שדין הזוהר כדין תורה שבעל פה שעליה דיבר הרש"ש].
-----
באותו מאמר מנסה פרופ' שפירא להוכיח שהגרי"ד סולובייצ'יק לא האמין בקדמות הזוהר על סמך ההנחה הפשוטה שהגרי"ד היה בקי בזוהר עיי"ש הוכחתו. מנין לו קביעה זו?
