מעודי עוד לא שמעתי הגדרה מוצלחת כל כך…
במילה אחת קולעת להגדיר את כל מערכת ה'עבודה' האלולית.
אברך יקר תלמיד חכם עצום נאם השבוע בפני קבוצת בחורים יקרה ובתוך דבריו הוא אמר ווארט נפלא ושובה לב. הוא הצליח להגדיר את כל ההרגשים הנעים על המסלול של 'פלצות' 'המלכה' 'יראת ה" או כל מילה שלא נתן לכך בקשר לעבודה הרוחנית אותה אנו מנסים לעבוד בימים אלו.
בפרשה האחרונה אותה קראנו אך אתמול בבתי הכנסת מובא הנושא של 'אשת יפת תואר'. בזוהר הקדוש מובא על הפסוק 'ובכתה את אביה ואת אימה ירח ימים' – 'ירח ימים – דא אלול'.
הדברים כמובן טעונים ביאור, מה הקשר בין החיוב לתת לאשת יפת תואר הבאה משביית העכו"ם את החודש לבכות את אביה ואת אימה לבין החודש המרומם והנשגב בו אנו נמצאים, חודש של קרבת ה' וביקוש חיי הרוח.
אלא שביאור הדברים הוא, הלא בצאת העם למלחמה עומד הכהן הגדול ומכריז על החוזרים מעורכי המלחמה. הוא 'מנפה' מהיוצאים את כל אלו שיכולים להביא מורך בלב הלוחמים או לפגום ברוח הקרב בין היוצאים למלחמת המצווה.
אחרי הרשימה של נושאי הנשים נוטעי הכרמים ובוני הבתים, מכריז הכהן על כל מי שירא מעברות שבידו ואפילו אם דיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, ומצווה אותם לחזור הביתה.
כלומר, היוצאים למלחמה היו אלו הנקיים מכל נדנוד של חטא, אלו השלמים בעבודתם וברוחניותם עד לאחת.
[כידוע המעשה עם המשכילים שביימו הצגה של מלחמת מצווה ע"פ התורה, ומתוך המאות שיצאו למלחמה, אחרי כל אלו שחזרו בגלל כל הסיבות המנויות, נותרו במלחמה רק ה'אור שמח' וה'חפץ חיים'. בלעגם הם ניסו להראות כביכול מלחמה כזו היא לא בת המציאות. כששמע על כך מרן הגר"ח מבריסק, הוא הסכים עם הדברים ואמר שאכן כך הייתה המציאות שרק אנשים בעלי דרגה כה'אור שמח' וה'חפץ חיים' יצאו למלחמה, אלא שהם נצחו בה למעלה מדרך הטבע!]
נתאר לעצמנו את השבויה הזו הבאה להינשא לאחד מגדולי ישראל החוזרים מהמלחמה. היא הייתה עד היום אישה נכריה פשוטה ואנונימית והיא הולכת להפוך לאשת אחד מגדולי וצדיקי הדור. לכאורה מה מקום לצער יש כאן? איזה ביטוי צריך לתת לעולם שהיא משאירה מאחוריה? היא זוכה ל'שידרוג' בלתי נתפס, אז מה המקום לירח ימי בכי?
אלא שעם כל החשיבות של הנישואין לאיש האשכולות הצדיק והרוחני, היא מחוייבת להיפרד מאביה ומאימה. הגעגועים לאבא ולאמא שוברים את ליבה. צריך לאפשר לה לבטא אותם!
מבאר הזוהר הקדוש, הגעגועים האלו לאבא ולאמא הם הם תכלית העבודה בימי האלול!!!
יש הרבה צורות לבטא את העבודה ולנסות להסביר את חובת האדם אל מול החודש הנפלא הזה בו אנו זוכים כל שנה להתקרב ולהתעלות. מילת המפתח היא הגעגוע!
לא משנה באיזה מצב אדם נמצא, לא משנה מה הוא השיג או לא השיג בשנה החולפת. בחודש הזה, עת מתנוצצת המיית המלכת בורא העולם על כל מעשיו, יושב האדם ומתגעגע לאבא שבשמים. כוסף ומשתוקק להתקרב עוד ועוד ולהוסיף מעלה על מעלותיו ודרגה על דרגותיו.
ובכתה את אביה ואת אימה – דא אלול!! להתגעגע!!
משם אפשר להתחיל לטפס במעלה ההר בואכה הימים הנוראים.
