היכולת האלהית בחפצו קשורה, והיכולת האנושית נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם. ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך. זוהי מדת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל באומר, ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הוה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוד, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא. וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת תחית המתים, שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים.
נושא הפסקה- ככל שהאדם ידמה ליוצרו, כך יוכל להשפיע על המציאות.
ביאור הפסקה-
היכולת האלהית בחפצו קשורה- בפסקה זאת הרב ממשיך להתעסק בעבודה
של האדם לקשר את רצונו לרצון האלהי. אלא שבפסקה הזאת הרב בעיקר
מתמקד במושג חפץ. החפץ הוא הגילוי המעשי של הרצון.
הרצון הוא המציאות העליונה המופשטת המקדימה את המציאות, ואינה
מתגלה בפועל. החפץ הוא גילוי הרצון בצורה היותר קרובה אל הצורה המעשית.
האור החיים הקדוש מתייחס גם להבדל בין הרצון לחפץ, והוא מביא הסבר
קצת שונה.
אור החיים ויקרא פרק יח פסוק ב
- והוא כמאמרם ז"ל ב"ר פל"ד שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם
והרשעים הם מסורים ביד לבם. הכוונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב
האדם והרצון הוא במוחו והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם
לפי דברי האוה"ח הקדוש, ההבדל החפץ הוא שייך יותר למידות לעולם הרצון
שהוא שייך יותר העליון השכלי. אומנם בשיחות הרצי"ה נראה שהוא מסביר
את ההבדל כמו שכתבנו, וכך מובא בשיחות הרצי"ה.
שיחות הרצי"ה כרך ה', חומש דברים עמוד 108.
- המשותף להם הוא מצד פסיכולוגי דק, מצד נפשי עדין. אמנם למלה חפץ
יש מובן של דבר מסוים. החפץ פונה יותר אל הממשיות, הוא רצון מגובש
עובדתי, ריאלי. לכן הוא יותר גדול ואדיר. אצל רבי חנניא רצה, ואצל
ישעיהו הנביא חפץ. חפץ הוא יותר מרצון, הכח הפנימי שלו יותר גדול
שכבר נעשה לחפץ.
הרצי"ה מסביר שהחפץ הוא קרוב יותר אל הגילוי המעשי. ודווקא בגלל זה יש
לו יתרון, עצם זה שהוא מצליח לרדת למעשה הדבר מוכיח שיש בתוכו יותר כח.
הרב מבאר שהיכולת, זה הגילוי המעשי בפועל הוא תלוי בחפץ האלוקי. אצל
הקב"ה אין הבדל בין רצון למעשה, בין מחשבה דיבור ומעשה הכל מאוחד. לכן
גילוי היכולת שהקב"ה מגלה ויוצר את עולמו הוא תלוי בחפץ. היינו צד הרצון
היורד לידי מימוש בעולם המעשה.
והיכולת האנושית נועדה היא לבא להמדה האלהית הזאת, להיות
קשורה בחפצו, אני אמרתי אלהים אתם- כמו שהיכולת האלהית תלויה
בחפץ האלוקי. היינו הגילוי של העולם כמו שהוא נראה בעולם המעשי הוא תלוי
בחפץ. כך גם היכולת האנושית.
כדי שהיכולת האנושית תוכל להוציא את עצמה לפועל היא תלויה בקישור של
האנושות אל החפץ האלוקי. המטרה של בני האדם להיות קרובים למעלת
היוצר. הקרבה הזאת הופכת את האדם להיות מעין אלוקים. והרב מחזק את
דבריו מלשון הפסוק בספר תהילים.
תהלים פרק פב פסוק ו
- אֲֽנִי־אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם
ועל כן לא נשלל לגמרי רושם זה של יכולת החפץ מהאדם, והוא הולך
ומוכר, עד כדי המדה של ותגזר אמר ויקם לך- אצל הקב"ה אין פער בין
החפץ ליכולת. כל מה שהקב"ה רוצה ליצור מיד הוא מתקיים. אין שום מונע
ושום הבדל בין החפץ למציאות. לעומת האדם, כיון שהוא נברא יש מניעות,
הרבה פעמים האדם חפץ במשהו והוא לא מצליח בגלל שאין לו יכולת.
בכל זאת הרב מסביר כיון שיש מימד מסויים שהאדם הוא מעין אלוקים,
ממילא נשאר רושם המשפיע על האדם שישנה מציאות שהאדם יכול להופיע
את חפצו גם במקרה שכביכול אין יכולת. גם במקום בו הטבע לכאורה לא נותן
ליכולת להופיע, בכל זאת יש מעלה של האדם שהוא יכול להגיע לדרגה שהוא
יגזור ומיד זה יתקיים.
הדרגה הזאת מתוארת בפסוק בספר איוב כלפי מעלת הבורא.
איוב פרק כב פסוק כח
- "ותגזר אומר ויקם לך"
הרב מחדש שיש רושם שהאדם עצמו יכול לינוק מאותה דרגה. ישנה מציאות
רוחנית שהאדם מגיע למצב שכל מה שהוא רוצה מיד הוא מתקיים ומתגלה
בפועל ביכולת. אין לאדם במעלה כזאת צורך להתמודד עם הפרעות שהחפץ לא
מסתדר עם היכולת.
נראה שהחידוש כאן הוא בשתי דרגות.
דרגה א'- במצד המידותי. אצל אותם צדיקים מה שהם מכירים שנצרך, מה
שהם מכירים שצריך להיות בחפץ מיד הם מקיימים. המידות שלהם מיושרות
וכל מה שנראה להם נכון על פי החפץ, המידות עוזרות להם להשיג את זה.
דרגה ב'- שהצדיק פועל לא רק במישור הנפשי המידותי, אלא גם בתוך המציאות
של העולם. מה שהצדיק חושב שהוא נצרך, מה שהצדיק חפץ. מיד הוא גוזר
והדבר מתקיים. יש לו יכולת לשלוט על הטבע המגביל. ממילא כל חפצי הצדיק
כלולים מיד ביכולת שלו לעשות ולקיים את מה שהוא חפץ.
זוהי מדת הצדיקים, ולפי צדקו של אדם הוא מתדמה ליוצרו, יוצר כל
באומר- הרב מבאר שהדרגה הזאת קיימת לפי מעלת האדם. צדיקים קנו מעלה
זאת. ההבדל בין המדרגות תלוי עד כמה האדם השווה את צורתו לבורא.
ככל שהוא דומה לבורא, ממילא הוא נהפך להיות מעין אלוקים שמיד באמירתו
העולם נוצר. כמו שידוע שאצל הקב"ה לא היה צריך פעולה ממשית כדי לברוא
את העולם, אלא מיד באמירתו העולם נוצר. כמו שחז"ל אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם
עצם הדיבור האלוקי יצר מיד את המציאות. אין הפרש וצורך נברא העולם
לשלבים באמצע. מיד שמחשבת הקב"ה התגלתה במציאות נוצרה המציאות.
ואין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי
הוה הוא היסוד האיכותי שלו- הרב מוסיף עומק מעשי. המעלה הזאת של
הצדיק, היא לא מעלה השייכת רק בצדיקים. אלא יש מימד שאצל כל אדם יש
קורטוב (קצת) צדקות.
כל אחד יש לו איזה נקודה שם הוא באמת צדיק. מעלת צדיק לעניין זה לא
חייבת להיות צדיק בכל מהותו ובכל דרכיו. לענין זה מספיק מימד של צדקות,
מצוה, תכונה או אפילו תנועה קטנה שהאדם עושה בצורה נקיה זה עצמו נחשב
נקודת הצדיק הקיימת אצל כל אדם. הרב מבאר שאותה נקודה יכולה להיות
מבחינה כמותית קטנה, אבל מבחינה איכותית היא משפיע על האדם. אותה
נקודה היא היסוד האיכותי של האדם.
עניין זה שבכל אדם יש נקודה טובה ואפילו אצל הרשעים, מובא בליקוטי
מוהר"ן בתורה רפב'.
ליקוטי מוהר"ן תורה רפב
- אעפ"כ צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו
ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין,
ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב
עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועי"ז
שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות,
עי"ז אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות ...
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו ... ואף שכשמתחיל להסתכל באותו
הדבר הטוב, הוא רואה שהוא ג"כ מלא פצעים ואין בו מתום, היינו
שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא ג"כ מלא פניות
ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עכ"ז איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה
והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי עכ"פ איך שהוא, עכ"פ היה איזה
נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש
למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו.
ר' נחמן מסביר שהעבודה למצוא את הטוב זאת לא עבודה טכנית רגילה. זאת
עבודה עמוקה המרוממת את האדם. זאת התבוננות שאינה מחפשת את הכמות
אלא מחפשת את האיכות. לכן למרות שה אדם מצא טוב בעצמו הוא ממשיך
להתבונן באותו טוב, ורואה אותו מלא חסרונות. עד שהאדם מגיע לשורש בו
הוא מכיר נקודה איכותית טובה.
הסיבה שנקודת הטוב הקיימת באדם היא חשובה, כיון שהיא מגלה שבעצם
בנקודה הזאת האדם מתדמה לבוראו. כל החפץ ורצון הקב"ה הוא לגלות את
הטוב. לכן נקודת הצדיקות הקיימת באדם היא נקודת האמת שהאדם באמת
רוצה טוב. יש בתוכו רצון פנימי לגילוי טוב. זה אומנם מיעוט כמותי, אבל הוא
מביא לאדם יסוד ובסיס לחיים. הרצון לטוב הוא מניע את כוחותיו של האדם.
בזה שהאדם משתמש בנקודה הזאת הוא נהפך להיות יוצר כל, בדומה לבורא.
שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל-
באותו רצון אמיתי שיש באדם, מאותו מקום האדם יכול להתקדם. הסיבה
שהאדם לא מצליח להתקדם כיון שהוא לא מתמקד בנקודה היסודית
האיכותית הקיימת בו. האדם תולה את מהלך חייו בגילויים הטבעיים, אותם
גילו יים הם מרובים בכמות. הם מבלבלים את האדם ואז הוא שוכח מה הוא
רוצה באמת.
במציאות של שכחת הנקודה האיכותית האדם לא פועל ולא יוזם. במצב כזה
האדם מתקדם עם טבע המציאות. ברגע שהאדם חוזר לנקודה הפנימית של
הרצון הטוב, הרצון הדומה לאלוקים. הוא מתחיל לנווט ולקדם את האישיות
שלו לפי הרצון הפנימי האמיתי.
הוא היסוד החיוני של הלוז, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית
המתים, בעלמא דעתיד לאתחדתא- חז"ל אומרים שישנה עצם לוז ממנה
האדם ניזון לאחר פטירתו. אותה עצם לא תתבטל ומאותה עצם תגיע תחיית
המתים. וכך מופיע במדרש על אותה עצם לוז.
בראשית רבה וילנא פרשת בראשית פרשה כח סימן ג
- אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא א"ל מהיכן הקדוש
ברוך הוא מציץ את האדם לעתיד לבא, א"ל מלוז של שדרה א"ל מנין
אתה יודע א"ל איתיתיה לידי ואנא מודע לך, טחנו ברחים ולא נטחן,
שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה
עליו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום.
וכך מסביר המלבי"ם בחזון העצמות בספר יחזקאל.
מלבי"ם יחזקאל פרק לז פסוק א
- וכבר התבאר בדברי האלהיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או
הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממ נה יבנה הגוף
מחדש, עוד אמרו חז"ל עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחיי' בהכרח
ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף
חדש מעולה מן הראשון ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח
עד אחר בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד
שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין החדש.
הרב מסביר שהגילוי של עצם הלוז בא לידי ביטוי במידת הצדקות הפנימית
הקיימת בכל אדם. בדיוק כמו שהאדם מת ואין לו תקווה, כל גופו נאבד. בכל
זאת יש עצם פנימית ממנה הכל חי. כך גם כל אדם באשר הוא, אומנם האדם
לא מצליח בחייו האישיים לגלות את הנקודה הפנימית. האדם מתייאש מגילוי
הטוב. אבל האדם צריך להאמין שלא משנה מה יקרה עדיין יש לו נקודה טובה
איכותית שהיא תמיד קיימת אצל כל אדם. הנקודה הזאת ממנה האדם יכול
לחזור ולקבל תחיה מחדש. בנקודה הזאת האדם דומה לקב"ה היוצר. בנקודה
הזאת אפשר להתחיל לברוא עולם ולשלוט על המציאות, הנפשית והפיזית.
הרב מכניס כאן את המושג תחיית המתים, תחיית המתים היא מסמלת את
היכולת של העולם להגיע לתכלית להגיע לתיקון. במצב של תחיית המתים
היכולת לא מפריע לרצון. כל המציאות מופיע בדיוק כמו שהחפץ האלוקי רצה.
האפשרות להגיע לדרגה הזאת נוצרת על ידי קורטוב הצדקות הקיים אצל כל
אדם.
וכפי ההתנערות של היסוד הרצוני במדת הצדק, להיות כלול במהות
הצדקות, ככה היא הופעת הפעולה הרצונית בגבורתה, בהשיגה מדת
תחית המתים- היסוד הקיים אצל כל אדם הוא נמצא בתרדמה. הוא נמצא
במעין מצב של מוות, כמו השלב לפני תחיית המתים.
הדרך לפעול בעולם, הוא יעשה על ידי שהאדם ינער את הרצון שלו. היינו יגלה
את נקודת הרצון הקיימת בו. שהאדם יכיר שיש לו כח לבחור בטוב.
כשהאדם יתן תקווה, שיש לו כוח לשנות ולפעול טוב במציאות. ככל שהתנערות
תהייה יותר חזקה, ממילא נקודת הצדיק הקיימת בו תתעורר ותשפיע עליו ועל
כל המציאות. כילוי הרצון בגבורה מעשית תוי בהתנערות הכח הקיים בתוך
האדם.
כשהכח הזה מתעורר, האדם יכול להגיע לתחיית המתים כפשוטו. האדם יכול
לפעול במציאות וממש להחיות מתים. היכולת להחיות מתים מסמלת שאין
מניעה ואין הפרש בין הרצון ליכולת. אפילו דבר שהוא נגד המציאות הצדיק
הזה יכול לעשות. ברגע שיש חפץ, מיד התוצאה היא מופיע ביכולת המעשית.
שבאו אליה כל מנחלי תורה שבעל פה, זוטרא דאית בכו מחיה מתים-
הרב מבאר שהמעלה הזאת קיימת אצל כל מעבירי התורה שבעל פה. היינו
האמוראים והתנאים, שהם העבירו אלינו את התורה שבעל פה. הם נמצאים
במעלה הזאת להחיות מתים. היה להם חיבור לאותו רצון. כמו שמצאנו בסיפור
בין אנטונינוס לרבי, שם רבי החיה מתים. ועל זה אמר אנטונינוס.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב
- אמר: ידענא, זוטי דאית בכו מחיה מתים
נראה שהסיבה שהתורה שבעל פה תלויה בצדיקים שמסוגלים להחיות מתים,
זה לא סתם דרגה שהאמוראים קיבלו. הסיבה היא כיון שבסופו של דבר התורה
שבעל היא נשארת ומלווה אותנו כל זמן הגלות. היא תוביל אותנו לתחיית
המתים.
[הרב נריה פופר שליט"א]
