(שבת לג:): "א"ל איכא מילתא דבעי לתקוני, א"ל איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי".
הספיקות הם נמנים בכלל השפעותיה של תורה, הם ג"כ ערוכים בחשבון ומשלימים את מה שראוי להם להשלים. אמנם כללות הצורך להשלמת הפעולות היוצאות ומתרבות ע"י הספיקות, אם שהם מרבים את עסק התורה, והטורח והעסקנות בעצמו הוא נותן את פריו לקדש ולעדן, אמנם הם אינם נצרכים כ"א לפי אותו הערך שהאורה העליונה נחסרת שאז צריכים להשלים ע"י התעסקות יתירה, שהיא משתלשלת ובאה ע"י הטורח המתרבה ע"י הספיקות. אבל במקום שהאורה מבהקת ביותר זוהר תורת אמת ודעת אלהים באור נגהה, אין צורך לחשכת הספיקות, למען על ידם יצא איזה אור נוגה המאיר מתוך החושך. ביחוד הראויים מיד להתרומם מעל לאותו הצורך הנדרש להשפעת הספיקות והטיפול בהם, הם הניגשים אל ד' ליהנות מאור חסד עליון, כהני ד' ודורשי שמו. ושני ימים טובים של גליות וכיו"ב המה חקים לא טובים לעומת אור האלהי שבארץ חמדה, אע"פ שחביבים דברי סופרים ועריבים על כנס"י יותר מיינה של תורה. ע"כ זהו ראשית המעשה מאותו האור האלהי המתפלש ע"י כח אור המזהיר של אותו קדוש ד', הרשב"י, בצאתו לאור העולם, אחרי התעלותו הנשגבה ממעל לכל תנאי החיים הנהוגים, להאיר באור הודאי ולמעט את הצורך של תשלום הספיקות. ועם זה נמשכת הארת הספיקות בפועל, המגיעה בתחילתה לכהנים המקודשים לד', שלא יהיה להם עוד טורח לאקופי האי דוכתא דספק טומאה, (תהלים קיח כז): "אל ד' ויאר לנו" , "הודאי שמו כן תהילתו".
