רש"ר הירש ויקרא כ"ה
נשך ותרבית – "נשך" – הקרוב ל"נזק" – מתאר ריבית על הלוואות מבחינת הפסדו של הלווה, ואילו "תרבית" היא ריבית מבחינת הרווח של המלווה. הגמרא בבבא מציעא (ס:) אומרת ששתי הבחינות האלה נמצאות בכל מקרה של ריבית: "אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין". שני האיסורים האלה מבוארים בפסוק הבא: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך".
במקום אחר (פירוש, שמות כב, כד) הרחבנו בפרטי איסור ריבית. הוכחנו שם, שהתורה אינה תופסת את הריבית כדבר שאינו כדין, או בלתי מוסרי; שאם כן לא הייתה התורה אוסרת באותה חומרה תשלום ריבית על ידי הלווה, ואיסור ריבית לא היה מוגבל להלוואות בין יהודים. אלא איסור זה מכריז שה' הוא האדון על כל המטלטלין שלנו, כשם ששמיטת קרקע ויובל מממשים את ממשלתו ושליטתו על קרקעותינו.
ואכן, איסור ריבית בא כאן כהמשך וכתוצאה נוספת של מצוות יובל. שכן הארץ היא המקור לכל העושר הלאומי, וכל נכסיה המיטלטלים הם, בראש ובראשונה, תוצרת של פריחתה החקלאית (השווה להלן פסוק לח). וכשם שהחזרתן חינם ביובל של כל הקרקעות שנקנו, מכריזה שה' הוא אדון על ארצנו – בעליה המקוריים של ארץ ישראל; כך גם נכונותינו להלוות את מיטלטלינו ללא ריבית, מכריזה בכל חברה יהודית שה' הוא האדון על כל מיטלטלינו.
אם אנו היינו הבעלים האמיתיים של כספנו, והלוואותינו היו מעשים הנובעים לגמרי מרצוננו החופשי, הרי שריבית לא הייתה "נשך" כלפי הלווה ולא "תרבית" למלווה. סוף כל סוף, ייתכן שהלווה הרוויח ממון בכסף שלנו (ואכן פסוקנו דן בעיקר דווקא בהלוואה כזו, המשמשת למטרות עסקיות! [השווה פירוש לעיל פסוק לה]). נמצא שהריבית שהוא משלם לנו לא הייתה "נושכת" ("נשך" פשוטו כמשמעו) בממונו שלו. היא הייתה מייצגת רק חלק מהפירות שכספנו הניב בעת שהיה בידיו. באותה מידה, היא לא הייתה מייצגת ריבוי ("תרבית") בממוננו. הרי סוף כל סוף, מבחינה עסקית, לא היינו מחויבים כלל להלוות לו מכספנו. הכסף היה יכול באותה מידה להניב פירות אם היה בידינו, וייתכן שהיינו מרוויחים בו ממון. לפיכך הריבית לא תהווה ריבוי בממוננו; היא תהיה רק פיצוי – ואולי פיצוי חלקי בלבד – על הריבוי שאולי הפסדנו על ידי הלוואת הקרן!
זוהי ההשקפה הלא־יהודית על הלוואות וריבית. אחת מהטענות נגד השקפה זו היא, כמובן, שצריך לשלם את הריבית בכל מקרה, אפילו אם הלווה לא הרוויח כלום על ידי ההלוואה או שבפועל הפסיד על ידה; וכן גם אם היה ברור באותה המידה, שאילו הקרן הייתה נשארת ביד המלווה, היה הכסף יושב בטל או שהיה נאבד; לא משנה מה יהיה המצב, תמיד חייבים לשלם את הקרן וגם את הריבית. על כורחנו אפוא, שלדעתם כסף הוא חפץ בר שימוש, והריבית היא דמי שכירות שמשלמים על השכרתו. (אף על פי כן יש חילוק בין ריבית לשכירות, וביארנו חילוק זה בפירושנו לשמות [כב, כד].)
אולם נקודת המבט היהודית היא שכספנו אינו שלנו באופן מוחלט, אלא רק בתנאים מסוימים. זכות השליטה על כספנו שייכת לה', והוא המצווה עלינו להעמיד חלק מנכסינו – שהם שלו אך הזדמנו לידינו – ביד אחינו, כדי לתת לו את האפשרות לא רק להתקיים, אלא גם להמשיך לפתח את עסקיו. הלווה מחויב להחזיר לנו סכום שווה של כסף בזמן שנקבע; ובתמורה לחיוב זה, הכסף נעשה שלו ברגע שהוא ניתן לו. עד כה היה זה כספנו; ועתה הוא כספו – על פי רצון ה'. הכסף שבו עושה הלווה את עסקיו אינו שלנו כלל, אלא שלו. רווחיו ממנו הם פרי עמלו בכספו שלו, ולכן הם לחלוטין שלו. אילו היינו דורשים חלק כלשהו ברווחים אלה, הרי שהיינו תובעים "נשך": היינו "נושכים" כביכול ברכושו שלו. ובמקביל היה זה "תרבית", ריבוי בממוננו. אין כאן פיצוי על רווחים שהיינו יכולים להרוויח מהכסף, משום שלא הייתה לנו כל זכות למנוע את ההלוואה מהלווה כדי להשתמש בממון למטרותינו. ה', שהוא קונה הכל, העמיד את הכסף לרשותו של הזולת.
אשר על כן, ריבית היא "נשך" ו"תרבית" – אפילו אם הלווה הרוויח מהכסף, ואפילו אם המלווה היה יכול להרוויח בו.
הן זה כל עצמו של מושג ה"צדקה" היהודי, שהוא ללא ספק חלק מ"צדק", היינו ההגון והישר. בהקשר של יחסים בין אדם לחבירו, נראית "צדקה" כדרישה מצד החסד; אך מבחינת היחסים בין אדם למקום, היא נעשית לחיוב מצד הדין (עיין פירוש, בראשית יח, יט).
וכך מתפתח ההיגיון הבא: אם ה' הוא הבעלים של כל מה שיש לנו, והמחשבה הזאת צריכה למצוא את ביטויה ביחסים שבין אדם לחבירו, אם כן כל ריבית שגובים או משלמים על הלוואות – אף שמצד עצמה אין בה דופי – נעשית ל"נשך" ו"תרבית", והלוואה שניתנת ללא ריבית נעשית לוויתור הגדול מצדנו, שבו אנו "מטביעים חותם" על כניעתנו לה'. באיסור ריבית, התורה מדגישה את שתי הבחינות האלה, ואפילו קובעת לאו נפרד לכל אחת מהן. איסור "נשך" מחייב אותנו להכיר שכספנו בידיו של הלווה חדל מלהיות שלנו; ואיסור "תרבית" מחייב אותנו להכיר שבפסק־דינו של ה', הלוואה היא חיוב מצד הדין, שאיננו יכולים להשתמט ממנו לפני ה', ואין לנו לגביו כל זכות לפיצוי.
משום כך מוסיף הכתוב לאיסור נשך ותרבית את התיבות: "ויראת מאלקיך". היראה מאלוקינו היא הטעם העיקרי לאיסור ריבית. אלמלא יראת ה', יכולה הייתה גביית ריבית להיות מוצדקת מבחינה אנושית וחברתית. דווקא משום שאתה מכיר שה' הוא "אלקיך", התומך בחלקך והמדריך את מעשיך, לכן נאסר עליך לגבות ריבית. והתוצאה שנועדה להיות מאיסור זה היא וחי אחיך עמך.
כבר ציינו את התועלת הגדולה הבאה לכלכלה מאיסור ריבית (פירוש, שמות כב, כד). תועלת זו משלימה את ההשפעות הכלכליות של מוסד היובל, שאליו קשור איסור ריבית. כל ההשפעות המועילות האלה על רווחתה של האומה כלולות בלשון קצרה בתיבות "וחי אחיך עמך".
הכתוב אינו אומר כאן, כפי שאמר לעיל (פסוק לה): "וחַי" וגו', היינו שאחיך יחיה לצִדך. אילו הכתוב היה אומר כן כאן, היינו מחויבים רק להחזיק את אחינו בחיים. אלא נאמר כאן: "וחֵי אחיך עמך". "חֵי" הוא כנראה צורת נסמך של "חיים", כדרך ש"מֵי" נסמך של "מים". כך אנו מוצאים בלשונות של שבועה: "חֵי פרעה" (בראשית מב, טו), "חֵי נַפְשְׁךָ" (שמואל א א, כו) ועוד. גם מצירוף המילים "חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשְׁךָ" (שמואל ב יא, יא) מוכח ש"חֵי" הוא נסמך של "חיים".
נמצא שבפסוקנו הכתוב אומר: חיי אחיך כרוכים עמך; הווי אומר שכל התפתחות חייו ומילוי ייעודו בחיים כרוכים עמך ועם התפתחות חייך. אינך חי רק למען עצמך, ואינך צובר עושר רק לעצמך. אין ספק שאתה חייב קודם כל לספק את צורכי עצמך; אתה צריך לרכוש את האמצעים שיאפשרו לך למלא את ייעוד חייך. אך חלק מייעוד זה הוא לרכוש גם את האמצעים אשר על ידם תוכל לעזור לאחיך. שכן אחיך כרוך עמך, כחלק מהחברה בה אתה חי; לפיכך אתה חייב לעזור גם לו למלא את ייעוד חייו. מה שאתה רוכש, אתה רוכש למענך וגם למענו. חייו כרוכים עמך ועם חייך.
ה"עִם" הזה עושה אתכם ל"עַם". לא כפייה קומוניסטית, לא מסים שהוטלו על ידי שליט בשר ודם, ולא זוועה של "מהפכה אדומה"; אלא ההכרה בחובה הנדרשת מיראת ה' – היא הקושרת את העם יחד. קשר זה הוא קשר של רצון חופשי; ובכל זאת – וליתר דיוק דווקא משום כך – הוא קשר אמיץ ונצחי של עזרה הדדית. הוא מהווה קיום של דברי ה' שנאמרו בשעה שבחר בנו: "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז); שכן ההכרה הטהורה בה' היא היוצרת את הציבור הלאומי.
ריבית דאורייתא, האסורה מן התורה כנשך ותרבית, קרויה "רבית קצוצה" (בבא מציעא סא:): הריבית נקבעת מראש, והוסכם שהלווה ישלם את הקרן ואת הריבית בכל מצב. לווה המשלם ריבית דאורייתא זכאי לתבוע את השבתה בבית דין – היא "יוצאה בדיינין". דבר זה הוא פועל יוצא מ"חי אחיך עמך": "אהדר ליה כי היכי דניחי" (שם סב.).
אולם האומה, אשר שמירת התורה מופקדת בידה, כללה בתוך איסור זה כל דבר הדומה לריבית. ריבית דרבנן כזו קרויה "אבק ריבית" (שם סא:) ואינה יוצאה בדיינין. לעומת זאת, "עיסקא" מסחרית מותרת ואין בה משום ריבית. "עיסקא" היא שותפות של ממון ועבודה. הרווח וההפסד מוטלים על שני הצדדים; והשותף העובד מקבל תשלום על העבודה שהוא עושה לטובת בעל הממון.
