כשצרין על עיר לתפסה, אין מקיפין אותה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו.
מדברי הרמב"ם שלא חילק, משמע שדין זה נוהג גם במלחמת מצוה, וכ"כ בדעתו המנ"ח במצוה תקכ"ז, ואמנם הרדב"ז כאן כ' דהרמב"ם מיירי בעיירות הרחוקות אשר לא מז' עממין הן, והוסיף ע"ז הרדב"ז וע"כ איירי, דכנ"ל אין זו משמעות לשון הרמב"ם, אלא דבע"כ לדחוק כן, אכן הרי אין זו משמעות דברי הרמב"ם, אמנם החינוך במצוה תקכ"ז כ' להדיא שאין דין זה אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת ז' עממין, וכ"כ הרמב"ן בסהמ"צ בהוספות, מצ"ע ה', שאין זו מצות שעה למדין אלא הוא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות, עיי"ש, אבל צ"ע סיום דברי הרמב"ן שם שכ' על דבריו שכ"כ הרב בחבורו הגדול בהל' מלכים ומלחמותיהם, ומשמע דזוהי ג"כ דעת הרמב"ם, והרי כנ"ל מדברי הרמב"ם משמע דה"ה מלחמת מצוה שלא כמוש"כ הרמב"ן.
ועיי"ש במנ"ח שתמה, שכיון שהמקור לדין זה הוא ממלחמת מדין שהיתה מלחמת מצוה עפ"י צווי ה', איך כ' הרמב"ן והחינוך שאינו אלא במלחמת רשות, עיי"ש, ובפשוטו לק"מ, דעיי"ש בספרי בפ' מטות (במדבר פל"א ז') במש"כ ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו', הקיפוה מד' רוחותיה, ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו, ע"כ, וצ"ע לדעת ת"ק מאי כאשר צוה אחרי שלא נאמר לדידי' דין הנחת רוח רביעית, ובע"כ דכאשר צוה היינו צווי מיוחד שלא להניח, אע"פ שבשאר מלחמות בע"כ להניח, והיינו משום שהיתה מלחמת מצוה שע"ז נאמר שאין בה דין להניח רוח רביעית, וא"כ מזה מקור למלחמת רשות להניח, ולמלחמת מצוה שלא להניח, והלכה כת"ק, ושו"ר בעמק הנצי"ב שם שכ' כעי"ז, עיי"ש דלת"ק שהקיפוה מד' רוחות מנ"ל מקור שצריך להניח רוח רביעית, ועיי"ש כנ"ל דכאן צווי מיוחד, ומזה שאין זה הדין דשאר מלחמות, וכנ"ל, אבל גירסת הרמב"ן כמוש"כ שם בסהמ"צ היא, הקיפוה מג' רוחות, ר"נ אומר תן להם רוח רביעית שיברחו, עיי"ש, וא"כ לכו"ע גם במלחמת מצוה דמדין נתנו רוח רביעית, ומ"ט כ' הרמב"ן שאינו אלא במלחמת רשות, ואין לומר שאין הענין מצד מלחמת רשות ומצוה אלא מצד ז' עממין שנאמר בהם לא תחי' כל נשמה, ומש"ה א"א להניח להם לברוח, וכמשמעות לשון הרדב"ז שתלה הטעם בקרובות ורחוקות ולא במצוה ורשות, וכ"כ בפי' תולדות אדם בספרי פ' מטות הנ"ל עיי"ש, דסו"ס החינוך והרמב"ן כ' רשות, ומשמע דאינך משום מצוה אין מניחין, וכן שהרי גם ברשות כשלא נענו לשלום מצוה להרוג הזכרים, ומ"מ לא איכפת לן בבריחתם, ומ"ש ז' עממין, וכן יהושע שלח כל הרוצה לברוח יברח, ולא חישינן ללאו דלא תחי' על אלו שברחו קודם הכיבוש, ומ"ש לחשוש לאלו שיברחו מרוח רביעית, וכן צ"ע מה טעם וסברא יש בזה לחלק בין רשות למצוה, וגם למשנ"ת לגירסת הספרי שבמדין נאמר שלא להניחו, מנ"ל דמשום מלחמת מצוה הוא, ודילמא הטעם הוא למש"כ הרמב"ן בסהמ"צ שם והרדב"ז כאן שיסוד הדין משום רחמנות הוא (וית' אי"ה להלן), א"כ במדין שאין דין רחמנות מקרא דצרור, וכנ"ל בה"ו מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת, שבמואב יכולין גם להרוג הטף ולעקור עצה, הרי שהוא דין מלחמה מיוחדת במדין, ומש"ה ה"ה גם שלא להניח רוח רביעית, ומה זה ענין לשאר מלחמות מצוה דמ"ש מרשות.
והנה הרמב"ן שם חשב ענין זה למצ"ע מיוחדת מקרא דכאשר צוה, ובמג"א שם כ' שהרמב"ם לא חשבו למצ"ע נפרדת במנין המצוות, משום שהוא בכלל המצ"ע הכללית של מלחמת הרשות, שזה פרט הוא בה, ומלבד דצ"ב כנ"ל שהרי פשטות דברי הרמב"ם הוא שהוא גם במלחמת מצוה, וא"כ אינו ענין למצ"ע דמלחמת הרשות, צ"ב עצם סברת המחלוקת דמ"ש לדעת הרמב"ן עצמו אינו בכלל המצ"ע הכללית של מלחמת הרשות, ובפשוטו נראה, ושו"ר אח"כ במשך חכמה בפ' מטות שם שכ' כזה, ובהקדם מה שצ"ב לגירסת הרמב"ן, במאי פליגי ת"ק ור"נ אחרי דלתרוויהו הניח להם רוח רביעית, ובפי' ר"ה בספרי שם כ' בדברי ר"נ כלומר וכו' ומשמע דר"נ לפרש טעמו של ת"ק קאתי, ומה הוסיף ר"נ טעם במש"כ תן להם רוח רביעית שיברחו, עמש"כ ת"ק שהקיפוה משלש רוחותיה, וצ"ל כמש"כ שם הרמב"ן ב' טעמים לענין זה, עיי"ש כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה, ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו, עכ"ד, וי"ל דלדעת ת"ק הוא דין איסורי שלא לנהוג באכזריות אלא בחמלה ומש"ה כתבו ת"ק בלשון שלילה, שלא הותר אלא להקיפה משלש רוחותיה ומשא"כ לר"נ הוא ענין חיובי מטעם הרמב"ן שיועיל למלחמה מה שיש להם אפשרות בריחה, ומש"ה נקט לה בלשון תן להם רוח רביעית, וזהו שכ' ר"ה כלומר, היינו שפירש ר"נ הדין באופן חיובי שזהו הטעם, ולא כמשמעות דברי הת"ק, ומש"ה לר"נ הוא דין במהלך המלחמה איך לנהוג בה, ואינה מצ"ע בפנ"ע, ומשא"כ לת"ק דהלכתא כוותי' לדעת הרמב"ן, הוא דין נוסף של מעשה חמלה שאינו ענין לתכסיסי ומהלך המלחמה, ומש"ה הו"ל מצ"ע בפנ"ע, ולדעת הרמב"ם אינו אלא מתכסיסי מלחמה ובכלל מצות מלחמה הוא.
אלא שצ"ע לפי"ז, דא"כ נמצא דעת הרמב"ם בזה כר"נ ולא כת"ק, ומ"ט לא פסק כסתמא דת"ק, וכן צ"ב לשון הרמב"ם כאן, שכ' שמניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, דמהו הכפל דבורח ולהמלט על נפשו, ובפשוטו בורח היינו מכבר, וכטעם שעי"ז יברח ולא ילחם, ולהמלט על נפשו הוא מטעם רחמנות על נפשו שלא יהרג, וא"כ פסק בזה הרמב"ם כטעם דלהנצל על נפשו דרחמנות הנ"ל, וזה הו"ל לחשוב למצ"ע נפרדת, וכנ"ל בדעת הרמב"ן, וכן עיקר הדבר צ"ב דלכאורה הוא הרי מח' בין ת"ק לר"נ בטעם הדבר, ואיך כ' הרמב"ם לפסק הלכה כב' הטעמים, דבשלמא הרמב"ן כ' ב' הטעמים בביאור דברי הספרי, ואמנם י"ל שבמחלוקת הוא, אבל הרמב"ם שלא כ' ביאור אלא פסק, איך פסק כב' המ"ד למשנ"ת דבהכי פליגי ת"ק ור"נ.
ונראה, דלכאורה צ"ע במש"כ הרמב"ן הענין מצד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה, שהרי כ' רש"י בפי' עה"ת בפ' שופטים (דברים פ"כ א') כי תצא למלחמה על אויבך, יהיה בעיניך כאויבים אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך, ובפשוטו זוהי דרשת הספרי שם על אויבך, כנגד אויבך אתה נלחם, דקמ"ל בזה חיוב כאויב בלא רחמנות, וכ"ה בספרי ר"פ כי תצא, עיי"ש על אויביך, כנגד אויביך, דמסתמא ג"כ הכונה כנ"ל, ושו"ר בעמק הנצי"ב שם שכ"כ, והביא מדברי התוס' בע"ז דף כו: בד"ה ולא מורידין, דכשר שבכנענים הרוג, היינו בשעת מלחמה עיי"ש, והוא כנ"ל איסור לרחם, ועיי"ש ברא"ם וגו"א וש"ח בפ' שפטים שם דמאי קמ"ל רש"י, ולהדיא נאמר בקרא חיוב על הריגת כל זכורה, עיי"ש דכאן בשעת מעשה המלחמה וכאן לאחר הכיבוש, וא"כ בשעת המלחמה שאסור לרחם, איך כ' הרמב"ן מצוה לחמול דמש"ה מניחין רוח רביעית. [מורנו הגרד"י מן זצ"ל]
