הבן שלי אומר שהוא לא מאמין בה' רח"ל

 

שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה, בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו. וקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב. וטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת. השכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.