עמון ומואב אין שולחין להם לשלום שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך, אמרו חכמים לפי שנאמר וקראת אליה לשלום יכול עמון ומואב כן, תלמוד לומר לא תדרוש שלומם וטובתם, לפי שנאמר עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו יכול עמון ומואב כן, תלמוד לומר וטובתם, ואף על פי שאין שואלים בשלומם אם השלימו מעצמם תחילה מקבלין אותן.
במש"כ הרמב"ם בסוף דבריו, שאם השלימו מעצמם תחלה מקבלין אותן, לא מצאתי מקור מפורש לזה, ואמנם המנ"ח במצוה תקס"ב כ' שהוא סברת עצמו מלשון הספרי בפ' כי תצא (דברים פכ"ג ז') שהוא מש"כ הרמב"ם לעיל אמרו חכמים וכו', דמשמע רק קריאת שלום אסור לפתוח, אבל אם השלימו מותר, עכ"ד, ועיין בזה בחי' הגרי"ז הלוי כאן, וסו"ס צ"ב דאם הוא סברא פשוטה למ"ל לאשמעינן, ואם הוא חידוש שחידש הרמב"ם מדעתו הו"ל למימר יראה לי כדרכו בכה"ג, ומשמע דאמנם הוא סברא פשוטה, אבל מ"מ יש בזה חידוש להפקיע משיטות וצד דגם בכה"ג אסור, וצריך לבאר ממה בא כאן הרמב"ם להפקיע.
והנה בהגה"מ כאן כ' וז"ל, כ' רא"מ בד"א בדרישת שלום אבל בתשלומי שלום מותר, כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום, שנאמר (שמואל ב' פ"י א') וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו, ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון כאשר עשה אביו עמדי חסד, וישלח דוד לנחמו, וכן ס"ח משמו עכ"ד, וכ"כ הסמ"ג בל"ת רכ"ח עיי"ש, והכס"מ כאן כ' ע"ז וז"ל, ויש לתמוה ע"ז, שאמרו חז"ל במדרש שלא כהוגן עשה דוד בזה, ע"כ, ועיין בס' חיים שאל סי' צ"ג, שהכונה למד"ר ותנחומא ריש פ' פנחס, עיי"ש את מוצא במי שבא עליהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון ומלחמות, ואיזה זה דוד, ויאמר דוד אעשה חסד וגו', א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי, אני כתבתי לא תדרוש שלומם וטובתם ואתה עושה עמהם גמ"ח, אל תהי צדיק הרבה, שלא יהא אדם מוותר על התורה וכו', הרי אדרבא מבואר שגם בכה"ג אסור, ועיין ברש"י שמואל שם, ודה"י א' פי"ט ג', והובא בילק"ש שמואל שם, במש"כ שם המכבד דוד את אביך, הנראה בעיניך שדוד מכבד את אביך, הם מוזהרים לא תדרוש שלומם והוא ידרוש שלומך, ועיי"ש דמש"ה הלא בעבור חקור את העיר ולרגלה ולהפכה שלח דוד את עבדיו אליך, והוא ג"כ כנ"ל, דגם בכה"ג איכא איסורא, ואיך כ' הרא"ם דשרי, ולא עוד אלא שהוכיח לה מזה גופא.
ועיין באו"ש כאן שכ' ליישב, (וכ"כ בס' תועפות ראם ביראים ר"נ) דאם עשה עמו חסד בעצמו ודאי מותר, אלא ששם עשה אביו עמו חסד, ובזה סבר דוד דגם בכה"ג שרי, ואינו כן, אבל כ"ז משום דבעשה חסד עמו עכ"פ שרי, ומזה הוכיח הרא"ם לדין הנ"ל, עיי"ש, וסו"ס צ"ב, שהרי דין זה אינו דרשה מקרא ומיעוט על אביו, ועיקרו סברא היא שבתשלום לא אסרה תורה, ונקט דוד דתשלום היינו ג"כ טובה דאביו, ובע"כ הכי הוא דאל"כ מ"ט דדוד, וכיון שגם זה תשלום הוא, מ"ט איכא בזה איסורא לדעת הרא"ם דתשלום שרי, ולכאורה מבואר מזה שהטעות הי' בעיקר הדין דשרי תשלום, וא"כ שוב קשיין דברי הרא"ם.
והנה הרמב"ן עה"ת בפ' כי תצא שם, הביא דברי המד"ר שם, והובא ברש"י מלכים ב' פ"ג י"ט, במש"כ שם בצווי אלישע למלחמה על מואב, והכיתם את כל עיר מבצר, וכל עיר מבחר וכל עץ טוב הפילו, וכל מעייני מים תסתמו, וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים, עיי"ש אמר לו הכ' אומר ולא תשחית את עצה ואתה אומר כן, אמר להם על כל האומות צוה וזו קלה ובזויה היא, שנאמר ונקל זאת וכו', שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם אלו אילנות טובות וכו', ע"כ, והרמב"ם השמיטו, ואמנם ברד"ק ורלב"ג שם כ' שהיתה זו הוראת שעה עפ"י נביא, ולא מעיקר הדין, וכ"כ הרמב"ם בהקדמת פיה"מ, ומש"ה לא הביאו הרמב"ם להלכה, אבל הוא שלא כדברי המד"ר הנ"ל, ומ"ט לא פסקו הראשונים הנ"ל כוותי', ועיין בזה במשך חכמה בפ' כי תצא שם ובכלי חמדה בפ' שפטים פ"כ י"ט, עיי"ש.
ונראה, דהנה החינוך במצוה תקס"ב כ', דמצוה זו נוהגת בזכרים שהם בני מלחמה, עיי"ש, והמנ"ח שם תמה שהרי כנ"ל מדברי הגה"מ וכס"מ ומדרש הנ"ל איסור בדרישת שלום בעלמא שלא בשעת מלחמה, וזה אינו ענין לזכרים דוקא, וכן הק' ממש"כ כאן הרמב"ם והוא מספרי פ' כי תצא שם, עמש"כ וטובתם, דמכלל שנאמר בטוב לו לא תוננו, יכול אף אלו כן ת"ל וטובתם, ואיסור זה אינו ענין כלל למלחמה אלא לעבד שברח לאר"י, עיי"ש ובמש"כ בזה הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הי"א, והוא ג"כ דין על ג"ת כמשנ"ת לעיל בה"ה ובמש"כ בחי' הגרי"ז כאן, ומ"ט לא הביאו החינוך, עיי"ש שהניח בצ"ע.
ונראה בזה, בהקדם משה"ק שם המנ"ח דמנ"ל למוני המצוות שהוא לאו ודילמא אינו אלא שלילה שאין בהם המצוה דקריאת שלום או העשה דעמך ישב, ועיין בענין זה בתוס' זבחים דף סו. בד"ה אלא מעתה עיי"ש, ועיין ברי"פ על הרס"ג ל"ת רס"ג במש"כ בזה עיי"ש, ונראה למשנ"ת לעיל בה"א אות א' בדעת החינוך, דמצ"ע דקריאת שלום אינה מצד הענין החיובי בשלום, אלא מצד התועלת לנו להשיג תכלית המלחמה בלא מלחמה אלא בשלום, עיי"ש, א"כ א"א שיהא זה רק שלילה ואי חיוב, שהרי החיוב בזה מצד תועלת ישראל הוא, ומ"ט שלא תהא תועלת זו בעמון ומואב, ובע"כ שיש בזה לאו ואיסור, ומש"ה אע"פ שהוא תועלת דישראל מ"מ כיון שהוא איסור א"א להשיג תועלת זו, ומינה דבע"כ קרא ללאו הוא דאתי, וכל זה בדרישת שלומם, אבל לענין טובתם אין הכרח שהוא איסור, אלא יתכן שלילה בלבד, דיסוד הענין הוא שלילת הנהגה אנושית מעמון ומואב, וכשם שלא נהגו הם בהנהגה אנושית המתחייבת מהיותם בנ"א, וכמבואר בלשון המד"ר שהובא ברמב"ן הנ"ל, דזו קלה ובזוי' היא, והיינו כנ"ל שאין כלפיהם הנהגה המתחייבת כלפי אדם באשר הוא אדם לכבדו כאדם, ומה"ט מבואר מש"כ הרמב"ן שם, דמפרשה זו ה"ה שיש בעמון ומואב הריגת הטף מה שאין כן הדין בכל שאר המלחמות, ומה זה ענין ללא תדרוש שלומם, ומבואר כנ"ל שאין הם בכלל בנ"א שנאמרו עליהם דינים של הנהגה מסויימת, ומשו"ה אם ירצו (כמוש"כ שם הרמב"ן) הורגין גם את הטף, ומזה דל"ש כלל קריאת שלום עליהם והוא לאו וכנ"ל, וכן אי חיוב דטובתם הנוהג בשאר כל האומות, וכיון שאינו אלא שלילה, מש"ה לא הביאו החינוך שלא חשב אלא את הלאו במצוה זו, ואע"פ שמש"כ אינו הכרח אלא לדעת החינוך בגדר מצות בקשת השלום, מ"מ י"ל כן גם לדעת הרמב"ם שנת' לעיל בה"א שהענין הוא בעצם השלום, דמ"מ כיון שהוא ענין של שלום כלפי ישראל אין מקום לשלילה אם לא שהוא לאו, ומש"ה בע"כ איסור, וכיון דשלומם מתפרש לאיסור לאו, ה"ה טובתם דכתיב בהאי קרא הו"ל לאו ואיסור, ומש"ה כ' הרמב"ם לאיסור, וכמו"כ לענין דרישת שלום שלא במלחמה שהק' המנ"ח הנ"ל, ודאי הקרא לאיסורא במלחמה מיירי לדעת החינוך, אלא שמזה חזינן דעת התורה שאין ענין של הנהגה אנושית כלפיהם, ודוד שעשה כן מחמת הנהגה אנושית של חסד נגד חסד, נאמר שם במדרש אל תצדק הרבה, והיינו לא לאו ואיסור אלא שאין בזה ענין, ולא הי' לו לדוד לנהוג במה שגילתה התורה שאין ענין בזה, אבל לאו ליכא אלא במלחמה, ומש"ה כ' החינוך הל"ת רק בזכרים במלחמה.
ועיי"ש במנ"ח שנקט דלאו דלא תדרוש וכו' גם לאחר גירות הוא, כלאו דלא יבוא עמוני וכו' על אשר לא קדמו, שע"ז נאמר לא תדרוש וכו', וכשם שהרישא דעל אשר לא קדמו וכו' הוא בגירותן, ה"ה הסיפא דלא תדרוש, עיי"ש, ולא הובא דין זה בפוסקים שסתמו ומשמע שאינו אלא בגיותן, ולמש"כ כיון שיסוד הלאו הוא שאין כלפיהם הנהגה המתחייבת מחמת היותם נבראים בצלם, ל"ש זה אלא בגיותן, אבל לאחר שנתגיירו שבכלל ישראל הן, בע"כ חייל כלפייהו כל הנהגות המחוייבות מצד ישראל בדיני ישראל, ולא יתכן איסור בזה דכנ"ל אינו אלא על המתחייב מצד עצם היותם בנ"א, ומש"ה בע"כ שאין הלאו אלא בגיותן, וית' בזה אי"ה להלן.
ולפי"ז י"ל דברי הרא"ם עפ"י דברי האו"ש הנ"ל, דאמנם אסור לדרוש שלומם, שהוא ענין אנושי בין אדם לאדם, ונאסר בלאו התיחסות אליהם כאדם, אכן כ"ז כשדרישת השלום מצד האדם הוא, אבל כשגמלו חסד הדרישה מחמת החסד הוא, ובכה"ג ליכא איסורא, ואמנם גם חסד דאביו מחייב דרישת שלום מצד החסד, וזהו הס"ד דדוד, אכן ענין זה עצמו של גמול לבן עבור מעשי אביו הוא מצד התיחסות אנושית, דאל"כ אין ענין בבן מצד אביו, וא"כ עצם הגמ"ח מצד אביו לבנו הוא נגד הענין של עמון ומואב שנאסר לגלות כלפיהם יחס אנושי, שבמעשה דוד בא לידי ביטוי בתשלום לבן עבור מעשה האב, ומש"ה נענש דוד, אבל מצד עצמו חזינן דעל גמ"ח ליכא איסורא, וכמוש"כ הרא"ם.
ובאופן אחר קצת י"ל, עפימש"כ לעיל מדברי המדרש הטענה של אל תצדק הרבה ולא לאו להדיא, דאמנם בהשבת חסד ליכא איסורא וכדברי הרא"ם, אבל דוד לא עשה מצד רצונו הפרטי, אלא מצד שהרגיש את עצמו מחוייב עפ"י יושר וצדק לעשות כן, וע"ז אמר לו הקב"ה אל תצדק הרבה, שכלפי עמון ומואב אין מחייב מה שמחייב כלפי אחרים מצד היושר האנושי, ואל תצדק הרבה יותר מהמבואר בתורה, אכן אילו הי' בזה איסור לאו לא הי' דוד ח"ו עובר ע"ז, ומזה הוכיח הרא"ם שאין בו איסור, ורק אצל דוד שכל מעשיו רק עפ"י רצון התורה היו, איכא טענה דאל תצדק הרבה, וכנ"ל.
ובמש"כ לענין בגירותן דל"ש איסור שלומם וטובתם, כיון שעכשיו הוא מחייב מצד ישראל, נראה במש"כ המנ"ח שם לדבר פשוט דהאי איסור דטובתם הוא גם בנקבות, ולא כאיסור חתנות שנאמר עמוני ולא עמונית, ובס' חמדת ישראל ל"ת מ"ח, הק' מבועז ורות שגמל עמה חסד והוא באיסור לאו, ועיין באריכות בדבריו בס' כלי חמדה דברים פ"כ י"ט, אכן רות הרי נתגיירה קודם לכן כמבואר בגמ' יבמות דף מז: (ובאריכות במדרש רות שם עיי"ש) דדרשינן קראי דעמך עמי וגו' לענין גירות, ולאחר גירות הרי כנ"ל ליכא איסורא, וזה נראה בביאור דברי הגמ' בשבת דף קיג: עיי"ש במש"כ במגילת רות פ"ב ח' וכה תדבקין עם נערותי, וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים, א"ר אלעזר כיון דחזא ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, אמר שרי לאדבוקי בה, ע"כ, וצ"ב לשון שרי והגמ' דנה רק מצד דרכו של בועז, וכן מה ענין להדבק עם הנשים למש"כ ורות דבקה בה, ועיי"ש במהרש"א הנידון לענין היתר בקהל דעמוני ולא עמונית, ומה זה ענין לרות דבקה בה דמש"ה שרי לאדבוקי בה, ולמשנ"ת הנידון מצד גמ"ח עם מואבית שאסור מקרא דטובתם, דזהו הענין של תדבקין עם נערותי, וע"ז מק' וכי דרכו של בועז לדבק עם הנשים, דאע"ג דקרא תדבקין עם נערותי קאמר, עיי"ש במהרש"א ועיון יעקב ועוד, אלא דכנ"ל איסורא איכא, ואם לא חש לאיסור אינו אלא משום שהיתה אשה ודרכו לדבק עם הנשים, וע"ז מק' וכי דרכו וכו', וע"ז מתרץ כיון דחזא וכו' ורות דבקה בה, והיינו גירות, א"כ שרי ואין בזה איסור דטובתם, ומצד זה הותר לו החסד דתדבקין עם נערותי, וא"כ מפורש מסוגיין דליכא איסור לאחר גירות, ודאיכא איסור בנקבות קודם גירות.
