"הלך יהודה בן גרים, וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות".
שגגה יוצאת לעולם, מפני שהיסוד הטוב, שעליו בנויה אותה הזהירות המתיחשת להענין ההוא, איננו קנוי יפה בנפש קנין טבעי, אע"פ שהוא חפץ להשמר ממנו מצד הסכמתו וחפצו לקבל עליו את עול המצוה או המדה ההיא, מ"מ השגגה רובצת לפתחו. אבל כל מי שכבר קנה לו קנין טבעי את היסוד שעליו המצוה בנויה מצד הרגש האנושי לכל הפחות, לו יש כבר שמירה פנימית בעומק נפשו ולא יבא לידי מכשול. הגרים הם דומים לישראל כספחת, מתחברים הם בגוף האומה ומתקרבים הם ג"כ בחיבה יתירה, אבל הטבעיות הישראלית של אהבת האומה העמוקה והטהורה, עוברים דורות עד שחודרת בלבבם, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה, לבד היוצאים מן הכלל מצד עילויים הנערץ. ע"כ יהודה זה בהיותו בן גרים, לא יכלה נפשו להתנשא עד כדי אותה המדה הטבעית, עד שתחכימהו בהכרה פנימית, מכח אהבתן של ישראל, להשמר עמוק מאד מכל דבר רע ומזיק שיוכל לצאת מצד הניגוד שיתגלה לכללות הרומיים, מדבריו העליונים של רשב"י הנובעים מעומק הקדושה הישראלית שבמצב הנקודה המבדלת שבין ישראל לעמים, ע"כ לא ידע להזהר, וסיפר הדברים ונשמעו למלכות.
"נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר עדיין יש לזה בעולם, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות".
המטרה העליונה של אור ד' המתפשט בכח והדר על כנסת ישראל, היא להטביע את החותם האלהי הטבעי לכנסת ישראל כ"כ בתור "ממלכת כהנים וגוי קדוש"י, בהכרה עליונה פנימית עד כמה רוחה העליון האלהי הוא מתעלה מרוח כל עם ולשון, ועד כמה צריך שישלוט בקרבה בכבוד ועז מבלי לכוף ראש מפני הרוחניות והטבעיות של כל עם וגוי, אשר חלקם הוא הטבע הגס המעולף באהבת עצמו הגסה החמרית. ורק בצירוף הטבע הקדוש של כנס"י בתוכם פנימה בקישור אמיץ טבעי שיש בו קנין עצמי, יוכל האור האלהי שבאורה של תורה להאיר יפה על ישראל ועל העולם כולו, וכ"ז שנמצא מעורב בכנס"י כח כזה, שמפני חשיבותו ראוי הוא להיות פועל ורשום, ובקרבו מונחת זרות להטבעיות העליונה של כנס"י, הוא מעכב על כל הדברים הטובים העומדים לצאת מזרם האור העליון הגדול שעתיד להופיע ע"י התיחדות טבעיותה של כנסת ישראל עם אורה של תורה ודעת אלהים הנפלא השרוי בקרבה. יהודה בן גרים זה, ממנו יצאה המארה של הצורך של עילום אורו הגדול של רשב"י, מפני מחאתו הכוללת על רומי מצד ההכרה העליונה עד כמה רוח ישראל מתנגד לה ולכל טובה וחסדה גם יחד, שאיננו כ"א פישוט טלפים באין מעמד לחסד וצדק להיות שרוי בתוכו. הוא בניגודו הפנימי בטבעו הנוטה לטבע העמים הזרים, בהיותו בעולם, סותם הוא את האורה לא בהלך נפשו ורוחניותו כ"א בטבעיות השורה על חומרו ובשרו הלקוח מעמים זרים. וכ"ז שיפעול ע"פ מדותיו, יהיו הדברים המחשיכים מוכרחים להמצא בכנס"י לפי אותה המדה הצריכה להגנה במעמד שפול וחשוך ויעוכב כל הטוב מלבא, ע"כ נתן עיניו כו ונעשה גל של עצמות, באפיסה של הפעולה הנובעת מהחומר הרענן הנוחל יסודותיו מידי עשו, (עובדיה א יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", (שם, כא): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה".
