Here !!!
נראה בזה, לפי המבואר מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת בפ' כי תצא, (דברים פכ"ג ז') דתרי מיני מלחמות איכא, עיי"ש, מלחמת כיבוש שאסורה במואב עמון ואדום, ומלחמת נקמה על רעה שעשו לנו דשרי, וכ' שם הרמב"ן דאיסור קריאת שלום בעמון ומואב היינו בבאו עלינו ואח"כ אזלינן עלייהו לכיבוש להכות יושבי הערים, שבזה א"צ לקרוא לשלום, ומבואר ההיכ"ת לקריאת שלום רק כשבאנו בעריהם לכובשן, והרי כ' הרמב"ן בסוף מנין המצוות לפי דעתו, דעמון ומואב שרי לזנב בהן ולקחת מהן נקמתנו, ונימא דע"ז אזיל הלאו דלא תדרוש שלומם, ומבואר מזה דכל שאינו כיבוש אלא לזנב בהם בעלמא לקחת נקמה בלא"ה ליכא מצוה דבקשת השלום, ואינו ענין לעמון ומואב דוקא, ועיין במש"כ הרמב"ן בפי' עה"ת בפ' דברים (דברים פ"ב ל"ד) במש"כ שם לגבי עוג, ומשמע כמוש"כ עיי"ש, ובע"כ הוצרך הרמב"ן לבאר הלאו דידהו בשיש מצוה כשאינם עמון ומואב, והיינו רק לכיבוש, וכנ"ל, ועיין בכלי חמדה פ' שופטים, הק' עמש"כ הרמב"ן בסהמ"צ מצוה ו' בהוספות, דליכא לאו דלא תכרות את עצה אלא בכיבוש שאח"כ יהיו לנו האילנות, אבל בלא כיבוש, או לאחר עזיבת העיר שרי, עיי"ש, וא"כ בעמון ומואב דבלא"ה ליכא כיבוש, מ"ט הוצרכו במדרש בהא דמלכים פ"ג, להיתר מיוחד בעקירת עצה דעמון ומואב, ותיפו"ל דבלא כיבוש בלא"ה מותר, עיי"ש בפ"כ י"ט, ולמש"כ הרי גם דין שאלת שלום אינו אלא בכיבוש, שע"ז כ' רמב"ן דאיכא האיסור דעמון ומואב, אלא שכיבוש לצורך נקמה שרי בהו, וא"כ בהאי כיבוש אסור השחתת עצה, אי לאו דעמון ומואב שרי, ואי קשיא הא קשיא, דמפשטות הכתובים שם מבואר שההשחתה היתה לאחר הכיבוש, שהניחו הארץ שוממה, ולמש"כ הרמב"ן שרי זה בכל מלחמה, והניחו בצ"ע בעמק הנצי"ב בספרי שופטים (דברים פ"כ י"ט שם) עיי"ש.
ובזה י"ל דברי הספרי בפ' שופטים (דברים פ"כ י') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, להלחם עליה ולא להרעיבה, ולא להצמיאה, ולא להמיתה במיתת תחלואים, ע"כ, ודעת רוב המפרשים היא שקמ"ל קריאת שלום גם קודם המצור, ולא רק קודם המלחמה, וצ"ע ממש"כ בספרי שם בקרא י"ב, עמש"כ ואם לא תשלים וכו' וצרת עליה, עיי"ש אף להרעיבה אף להצמיאה וכו', והרי בקרא כתיב זה לאחר שלא תשלים עמך, ומבואר שקודם לכן אסור, ולמ"ל דרשה קמייתא לאסור, ולמש"כ י"ל דדרשא קמייתא לא לאסור המצור קודם דרישת שלום קאתי, אלא קמ"ל דין קריאת שלום רק להלחם עליה, דהיינו כיבוש, ומשא"כ להרעיבה וכו' היינו נקמה ואינו עליה, וע"ז ליכא קריאת שלום, ורק כשהולכים לכיבוש ע"ז ילפינן מקרא בתרא דרק אח"כ וצרת עליה, דקודם לכן כיון שהוא לכיבוש גם המצור בכלל המלחמה הוא, וא"א לעשות מלחמה קודם קריאה לשלום.
ולפי"ז נראה, דענין זה אם המצור בכלל תחילת מלחמה הוא או לאו, תלוי במהות המלחמה אם הוא כיבוש לנקמה או כיבוש משום מצות כיבוש, דכל שהוא לנקמה אע"פ שהוא כיבוש לנקמה והריגת היושבים בה מ"מ מהות המלחמה היא ההריגה, ומצור אינו הריגה ולא כל פעולת נקמה בכלל מלחמה הוא, אלא א"כ הוא מלחמה להרוג, ומשא"כ בשיש תכלית בכיבוש עצמו, מעשה המצור הוא תחילת המעשים לכיבוש, דיסוד המלחמה הוא הפעולה לכיבוש, והמצור הוא גם היכ"ת לכיבוש, ועי"ז בכלל מלחמה הוא, ומש"ה י"ל דברי הספרי בקרא י' גם במצור לכיבוש, דמ"מ כל שהתכלית הוא כתכלית של להרעיבה ולהמיתה במיתת תחלואים דהיינו נקמה, אין המצור פעולת הריגה, ועי"ז אינו בכלל מלחמה לחיוב בקשת שלום, ומשא"כ הספרי בקרא י"ב קמ"ל על הסיפא דנתנה ה' וכו' בידיך, דהיינו כיבוש ולקיחת העיר, שבזה גם המצור אינו אלא לאחר קריאה לשלום, וכנ"ל.
ו
