Between 1933 and 1941, the Nazis aimed to make Germany judenrein (cleansed of Jews) by making life so difficult for them that they would be forced to leave the country. By 1938, about 150,000 German Jews, one in four, had already fled the country. After Germany annexed Austria in March 1938, however, an additional 185,000 Jews were brought under Nazi rule. Many Jews were unable to find countries willing to take them in.
Many German and Austrian Jews tried to go to the United States but could not obtain the visas needed to enter. Even though news of the violent pogroms of November 1938 was widely reported, Americans remained reluctant to welcome Jewish refugees. In the midst of the Great Depression, many Americans believed that refugees would compete with them for jobs and overburden social programs set up to assist the needy.
Congress had set up immigration quotas in 1924 that limited the number of immigrants and discriminated against groups considered racially and ethnically undesirable. These quotas remained in place even after President Franklin D. Roosevelt, responding to mounting political pressure, called for an international conference to address the refugee problem.
In the summer of 1938, delegates from thirty-two countries met at the French resort of Evian. Roosevelt chose not to send a high-level official, such as the secretary of state, to Evian; instead, Myron C. Taylor, a businessman and close friend of Roosevelt's, represented the US at the conference. During the nine-day meeting, delegate after delegate rose to express sympathy for the refugees. But most countries, including the United States and Britain, offered excuses for not letting in more refugees.
Responding to Evian, the German government was able to state with great pleasure how "astounding" it was that foreign countries criticized Germany for their treatment of the Jews, but none of them wanted to open the doors to them when "the opportunity offer[ed]."
Even efforts by some Americans to rescue children failed: the Wagner-Rogers bill, an effort to admit 20,000 endangered Jewish refugee children, was not supported by the Senate in 1939 and 1940. Widespread racial prejudices among Americans—including antisemitic attitudes held by the US State Department officials—played a part in the failure to admit more refugees.
אחת המסקנות החשובות שהסקנו מאימי השואה נבעה מהתבוננות מפוקחת בהתנהגות המחנה האנטי־נאצי במערב.
כוונתי למדינות כארה"ב וכבריטניה, שהתרוצצו בקרבן מגמות אנטישמיות ופרו־יהודיות סותרות. מגמות פרו־יהודיות תרמו תרומה מסוימת להצהרת בלפור (1917) ולתמיכת ארה"ב ובריטניה בהקמתו של בית לאומי יהודי בא"י כולה בוועידת סן רמו (1920) ובהחלטת חבר הלאומים (1922). גם בהמשך הן המשיכו להשפיע, במידת מה, על מדיניותן של שתי המעצמות האנגלו־סקסיות, עד שבריטניה התנערה ממחויבותה ליהודים ואימצה בספר הלבן (1939), ללא מחאה אמריקנית, תוכנית להקים בארץ מדינה ערבית עם מיעוט יהודי "מוגן" בחסות בינלאומית.
רוב כלי התקשורת בישראל מבליטים את הסיוע של ממשל ביידן בתחילת המערכה ברצועה ואת השתתפותו בהגנה ממתקפת איראן לאחרונה, ומבליעים את הסימנים לתיאום חשאי בין ארה"ב לאיראן ואת מאמציה של ארה"ב להימנע מתקיפת שלוחיה של איראן ולהסתפק במגננה.
האמביוולנטיוּת הזאת ניכרה בפחד של הנהגות הדמוקרטיוֹת המערביות שמא תצליח התעמולה הנאצית לשכנע רבים בבריטניה ובארה"ב שמלחמתן בגרמניה היא "מלחמה יהודית", למען יהודים או בהנהגתם. היא ניכרה כבר לפני כן, ב־1938, בבגידתן המחפירה ביהודים בוועידת אוויאן - הן סירבו לפתוח לרווחה את שעריהן לפליטים שביקשו להימלט מהיטלר ומהמדינות האנטישמיות במזרח אירופה ובמרכזה, והשתתפו בפרישת מלכודת מוות מתחת רגליהם של יהודי אירופה, צפון אפריקה והמזרח התיכון.
בהמשך המלחמה הכשילו ממשלות בריטניה וארה"ב תוכניות להציל יהודים ונמנעו מהפצצת מחנות המוות באירופה. בתום המלחמה חסמה בריטניה עליית פליטים יהודים לארץ והתעקשה למנוע תקומה יהודית בארץ. מדיניות ארה"ב היתה אמביוולנטית יותר, אבל גם עליה השפיעו מגמות אנטישמיות. היה להן תפקיד מסוים בבדלנותה בתחילת המלחמה, בסירוב נשיא ארה"ב רוזוולט להפציץ את אושוויץ, בין היתר מפחד התעמולה הנאצית, ובחבירת משרד החוץ האמריקני למקבילו הבריטי בניסיון לבטל את החלטת האו"ם בנובמבר 1947 ולמנוע הקמת מדינה יהודית בארץ.
האמביוולנטיות בלבלה רבים ונאמנים במחנה הציוני. הם התפתו להשליך את יהבם ללא ביקורת על ה"טובים" בזירה הבינלאומית בראשות ארה"ב ובריטניה. עמדת המוצא הזאת נבלמה אצלנו במידה רבה אחרי הניצחונות המדיניים והצבאיים של הציונות ב־1948-1947.
אחת המסקנות הדומיננטיות מאז היתה לעמוד היטב על ההבחנה בין האינטרסים החיוניים שלנו לאלו של ידידינו, העלולים בכל עת להיות לידידינו־לכאורה, לחבור לאויבינו ולסכן אותנו. ממסקנת יסוד זו רצוי לבחון את הצומת הנוכחי במלחמה עם ערביי הארץ ועם איראן.
אסור לעצום עיניים: ארה"ב מנסה להציל את חמאס באמצעות מניעת ניתוקו מסיני, החזרת אוכלוסייה ועימה מחבלים אל גדר הגבול עם יישובינו, ושילוב למעשה של חמאס בתוכניות "היום שאחרי".
הפוגרום בשמחת תורה תשפ"ד איננו שואה, למרות הדמיון לטרבלינקה, ואף שיש לראות בו התרעה על תוכניות פלשתיניות לרצח־עם, מפני שיש בידינו כוח לעמוד על נפש היהודים ועל חירותו הפוליטית של העם היהודי. אבל זוועת 7 באוקטובר, ונכונות ארה"ב לפייס את החמאס והאיראנים ולהחליש אותנו מולם, צריכות להזכיר לנו את סיפורה של "סנט לואיס" - אוניית פליטים יהודים־גרמנים עשירים שהידפקו על נמלי קובה, ארה"ב וקנדה אחרי ליל הבדולח, ושולחו בחזרה לאירופה, גם בהוראת רוזוולט.
ידידים כמו רוזוולט או ביידן עלולים להיות בוגדניים. כאז גם כיום אי אפשר "להחליף" את ארה"ב, אבל אסור להיכנע לה. כאז גם כיום יש לנו מרחב תמרון.
בסוגיית הרצועה, ישראל חייבת להיות ברורה: לא נחזור ל־6 באוקטובר.
