עם ישראל וארץ ישראל

  עיקר ענינו של עם ישראל אינו אלא בארץ. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", רק בארץ ישראל הם נקראים גוי אחד. וענינו זה של עם ישראל מתחיל מאברהם אבינו, אשר לו נאמר "ואעשך לגוי גדול", גדול באפשרות הופעת הקדושה במובן הלאומי. כי קדושת הפרט נמצאת גם אצל אומות העולם.. מיסוד זה, שהוא מיסודות האמונה, שד' בחר באברהם, שורש "הגוי הגדול", נמשכת האמונה שלעם מיוחד זה צריכה להיות ארץ מיוחדת.. היא ארץ הנבואה, ועל כן היא שייכת לעם הנבואה. על כן האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נובעת מהאמונה שבורא העולם בראשית בריאת העולם יסד את ארץ ישראל ויעדה לעם ישראל. כי הקב"ה היה "מביט בתורה ובורא את העולם" ועיקר קיומה של תורה הוא דווקא בהיות ישראל בארץ ישראל.. אין עם בלי ארץ: העם שייך לארץ והארץ שייכת לעם. הא בהא תליא. יתר על כן: אין לך אדם שאין לו מקום. לפי זה הארץ בענינה הא-לוהי קודמת היא לעם. "יהי כבוד", אשר בפסוקי דזמרה, הוא לקט פסוקים המתחיל בשבח כללי לד' ומסתיים בענין בחירת ישראל. אבל לפני פסוקי בחירת ישראל, מופיעים פסוקי הבחירה בארץ: "כי בחר ד' בציון, אוה למושב לו", ורק אחר כך "כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגלתו". אבל באמת, הם שנים שהם אחד, לכן ממשיך הפסוק הבא "כי לא יטש ד' עמו ונחלתו לא יעזב".