וזה י"ל בביאור קרא דמלכים ב', (פט"ו ט"ז) אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה ואת גבוליה מתרצה כי לא פתח ויך, את כל ההרותיה בקע, ע"כ, ובמשך חכמה בפ' מטות ומלבי"ם במלכים שם, פירושו כי לא פתח היינו שלא הניח רוח רביעית, והוא נגד הדין, וכן כל ההרותיה בקע הוא נגד הדין דטף ונשים אין נהרגין, עיי"ש במלבי"ם, וקצת משמע דמש"כ את כל ההרותיה וגו' מישך שייך למש"כ כי לא פתח, וחדא מילתא הוא מדלא כתיב ואת כל וגו', ומה ענינם זל"ז, ולמש"כ י"ל דיש לדון במלחמת נקמה אי שרי הריגת נקבות, וברמב"ן עה"ת בפ' כי תצא (דברים פכ"ג ז) משמע חידוש מיוחד דשרי בעמון ומואב, אע"פ שהמלחמה נגדם היא רק לנקמה, כמוש"כ שם הרמב"ן, אכן י"ל דאין זה דין היתר מיוחד בעמון ומואב אלא קמ"ל דבהו לעולם המלחמה היא גם לנקמה מקרא דצרור וכו', וכמושנ"ת לעיל בה"ו, ועי"ז שרי בהו נקבות, והרי במדין חזינן גם נקבות (ואולי גזיה"כ משום הם היו וכו' וי"ל) והכי מסתבר דמנ"ל הריגה דטף נשים מקרא דלא תדרוש, ועיין במש"כ לעיל בה"ד, אכן כנ"ל יסוד הדין לנקמה, דמש"ה אין חיוב שאילת שלום מגזיה"כ דנקמה זו, ואולי אי הצורך בשאילת שלום ג"כ אינו מיוחד לעמון ומואב אלא לכל מלחמת נקמה אע"פ שיש בה כבוש, ובנקמה שרי הריגת נשים וטף, והכי משמע במש"כ ספרי בפ' שפטים (דברים פ"כ י"ט) במש"כ כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה, לא תשחית את עצה וגו', ובספרי שם לתופסה ולא לשבותה, ובמלבי"ם שם דהיינו במלחמה על עיר להחריבה ולהשביתה מהיות עיר, דבכה"ג שרי הכרתת עצה, עיי"ש שהביא ממלכים פ"ג גבי מואב, וצ"ב שהרי שם גזיה"כ במואב הוא כמוש"כ שם הרמב"ן בפ' כי תצא וכמושנ"ת לעיל בה"ו, ולמש"כ הספרי הרי הוא בכל מלחמה בכה"ג, ובע"כ כנ"ל דקמ"ל בעמון ומואב שכל מלחמה עליהם הוא להשביתה מדין נקמה, ועי"ז שרי כריתת עצה, ושפיר י"ל דזהו ג"כ הגדר בהריגת נקבות שכ' הרמב"ן, ובאי קריאת שלום.
ולפי"ז מתפרש היטב הכתוב, דקמ"ל דמנחם חטא בממנ"פ, דמדלא פתח בע"כ שלא היתה מלחמת נקמה, דאל"כ כנ"ל גזיה"כ ומצ"ע לפתוח, שהרי אין בזה איסור לחמול, ומ"מ גם ההרותיה בקע, דכנ"ל לא שרי אלא במלחמת נקמה, וא"כ לפי"מ שהרג הנשים עבר איסור על שלא פתח, דמישך שייכא להדדי וכמושנ"ת, ומש"ה כ' לה קרא בחד ענין.
