לזכות ידי"נ ר' ברוך בר אלי וכל ב"ב לברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!!
(ב) ולכאורה יש להעיר בהוראת קולא זו שהיא נגד המנהג שנהגו להחמיר בכל תפוצות ישראל, בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה, שאף שמצינו כיו"ב בעירובין (לב:) ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, מ"מ הרי לעומת זאת מצינו בשבת (ד), וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, וכתבו התוס' שם, דשאני ההיא דעירובין דמיירי שאומר החבר לע"ה מלא לך תאנים מתאנתי, שנמצא שאיסור טבל בא על ידו, אבל היכא שאין האיסור בא על ידו, אין אומרים לאדם חטוא אפי' באיסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובה, והובאה בבית יוסף א"ח (ס"ס שו). ע"ש. וא"כ כאן שלא בא האיסור ע"י השוחט, אין לו לעבור אפי' על איסור קל בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה.
הן אמת כי בתוס' שבת שם כתבו בשם הריב"א לתרץ, דשאני ההיא דשבת שהמעשה של איסור שהוא הדבקת הפת בתנור, כבר נעשה, וממילא יגמר בשהייתו בתנור, לכן לא התירו לעשות בידים אפי' איסור קל כרדיית הפת. אבל בעירובין שעדיין לא נעשה האיסור מוטב שיעשה החבר איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו. ע"כ. וכאן הרי עדיין לא נעשה מעשה האיסור, מ"מ גם הריב"א קאי על תי' התוס' דמיירי שהאיסור נעשה ע"י החבר, לכן התירו לו לעשות איסור קל להציל הע"ה מאיסור הבא בגרמתו, וכן מבואר להדיא מסיום לשון הריב"א שלא יעשה איסור חמור על ידו. אבל כאן שלא נעשה על ידו, אינו רשאי לשחוט העוף להציל ממכשול של איסור נבלה. אולם בס' ההשלמה (שבת ד) כ' לתרץ קו' התוס' בזה"ל: ועוד י"ל דשאני הכא שהמדביק הפת אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק אלא שלא יביא חטאת, ואין או' עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך בממון שהוא דמי חטאת. ע"כ. וכ"כ בס' המאורות. וכ"כ המאירי בשם חכמי לוניל. גם בחי' הר"ן לשבת (ד) כ', דשאני הדבקת פת דממילא בא האיסור ואין בו אלא חיוב הקרבן לכן לא התירו, אבל בעירובין דאיכא איסורא רבה שיאכל ע"ה טבל התירו. ע"כ. וז"ל הריטב"א בחי' לעירובין (לב:), וי"ל דשאני התם שאין או' לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך לפטרו מקרבן חטאת, וזה נכון מאד. עכ"ל. ולפ"ז י"ל דבנ"ד שהעבירה של בעל העוף בקום ועשה של אכילת נבלה, אה"נ דמשרא שרי לעבור על איסור קל כדי להצילו. (וכן מתבאר בשו"ת כתב סופר (חאו"ח ס"ס סב) שיש לסמוך על תי' הריטב"א והר"ן הנ"ל). ואף על פי שמרן הב"י (ס"ס שו) התיר לחלל שבת באיסור תורה להציל את בתו משמד, משום דהוי מצוה רבה, וכמ"ש התוס' שבת (ד) לגבי מצות פו"ר שמצוה רבה היא לכן כופין את רבו לשחררו אף על פי שעובר בעשה. וגם לתירוץ השני שבתוס' שם שמחלקים בין היכא דפשע להיכא דלא פשע, ה"נ לא פשעה, ולכן צריך לחלל שבת עליה להצילה משמד. ע"ש. ומשמע דהיכא דפשעה אין להתיר. וכ"כ האחרונים. וכ"ה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' טז). מ"מ י"ל דהתם מיירי באיסור גמור של חילול שבת, ואפי' שבות של איסורי שבת חמור יותר משאר איסורים דאו', כמבואר בכתובות (ע:). אבל באיסור קל של ביטול מנהג, והעמדת הדבר על עיקר הדין, שפיר דמי. וכמ"ש כיו"ב מרן הבית יוסף בתשובותיו לאה"ע (דיני כתובה סי' א) בדין מינקת מזנה, שהביא מי שכתב להתיר למינקת מזנה להנשא שמוטב להתיר איסור קל כדי שלא יבאו לאיסור חמור, וראיה משבת (ד) שהתירו לאדם שהדביק פת בתנור לרדותו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכ' מרן הב"י, דלא דמי כי אוכלא לדנא, דשאני התם שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש"ה התירו, אבל הכא שלא יבא האיסור חמור ממילא אלא בקום ועשה לא התירו. א"נ שאני התם דהוי איסורא זוטר טובא, דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' מדרבנן, ואינו שבות כשאר שבותין, ואינו אלא דדמי לעובדין דחול, כמ"ש הר"ן, מש"ה התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, משא"כ איסור מינקת שהוא איסור מדרבנן ממש, ואיסור חמור הוא שיש לחוש בו משום סכנת הולד מש"ה י"ל דלא שרי. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית שלמה חאה"ע ר"ס כה). ע"ש. ומוכח מד' מרן שאיסור קל מיהא כההיא דרדיית הפת שפיר דמי לעבור עליו להציל מאיסור חמור, וה"נ י"ל בנ"ד. (איברא דק"ל על עיקר הראיה, שהרי לא התירו לרדות אלא למדביק הפת, אבל לאחרים אסור, וא"כ מה ענין זה לנידון היתר הב"ד למינקת זונה להנשא. גם דחיית מרן הראשונה לכאורה סותרת תירוץ הראשו' הנ"ל דהיכא דממילא יבא לאיסור חמור החמירו יותר, ואילו מרן אזיל כל בתר איפכא. וצ"ע. שו"ר בערך השלחן א"ח ס"ס רנד שעמד ע"ד מרן בזה. ע"ש). וכיו"ב ראיתי למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' ו), בענין מקום שהרבה מישראל נכשלים שם בעון גילוח הזקן בתער, ולא אבו שמוע לקול מורים, ורצו רבני העיר לתקן להתיר להם גילוח בימי העומר כדי שיקבלו עליהם להמנע מגילוח הזקן בתער. והשיב, שאע"פ שגדול כח המנהג, וכבר פשט המנהג שלא לגלח בימי העומר. מ"מ בכה"ג שאינם מקבלים עליהם שלא יגלחו הזקן בתער אלא ע"י ביטול המנהג של איסור גילוח בימי הספירה, שפיר דמי לבטל המנהג, שהוא איסור קל, למונעם מאיסור חמור של גילוח הזקן בתער. והביא תשובת מרן הב"י הנ"ל, והוסיף להעיר ממ"ש בסוטה (מח:) א"ר יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ"מ, לבטולי הא מקמי הא. ופרש"י, שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת דחמיר טפי. עכת"ד. וא"כ ה"נ שמעיקר הדין יש מקום להתיר אלא שנהגו להחמיר בכה"ג שיש חשש תקלה שיכשל באיסור נבלה, אין להחמיר. ומכ"ש לפמש"כ לצרף תירוץ בעל ההשלמה ובעל המאורות והריטב"א והר"ן שממנו נקח להקל בנ"ד. וע' בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חאה"ע סי' לז) בתשו' בן המחבר, שכ', שבמקום שלא מצינו בפירוש לחכמי הש"ס להקל לא אמרינן חטוא כדי שיזכה חבירך, אפי' החטא הוא איסור דרבנן, ומ"ש הרמ"א באה"ע (סי' יג) להתיר מינקת חבירו מזנה ומופקרת, היינו משום שסמך בעיקר ע"ד הגמ"ר דס"ל דבזנות דלא שכיח לא גזרו רבנן איסור במינקת, ובמופקרת אמרינן כדאי הוא הגמ"ר לסמוך עליו בשעת הדחק. ע"ש. (וע"ע בתשו' הנוב"י תנינא אה"ע סי' לז). ולפ"ד הראשונים הנ"ל יש מקום לצרף לסניף להקל במופקרת. ואכמ"ל בזה.
שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן ג
The PROBLEM is that to permit this bird is against the custom of the Jews to forbid it. Now the Gemara says [Eiruvin 32b] that we are allowed to perform a lesser איסור in order to save another person from a greater איסור [so let us permit this bird to be schechted by the shochet in order to save the person from shechting it himself and turning it onto a נבילה]. Therefore, it is permitted for a chaver [talmid chochom] to separate tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt. But we also find that the Gemara [Shabbos 4a] asks rhetorically [talking about רדיית הפת - removing dough from the oven on Shabbos that someone else put in before it bakes, which is forbidden] "do we tell a person to sin in order to create spiritual merit for his friend?!" So which one is it? Do we sin to help our friend out spiritually and save him from sin or not??
Tosfos [in maseches Shabbos] was bothered by this contradiction and offered a number of answers. In one answer, they write that when you caused the איסור, you are allowed to sin to prevent it from happening [which is the scenario in Eiruvin where the chaver gave the tevel to the am ha-aretz]. But when you didn't cause the sin, then you are not [like we learn in Shabbos]. So here where the איסור wasn't generated by the shochet, he is not allowed to sin [by shechting it and telling him it is permitted] to help the other person.
(ב) ולכאורה יש להעיר בהוראת קולא זו שהיא נגד המנהג שנהגו להחמיר בכל תפוצות ישראל, בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה, שאף שמצינו כיו"ב בעירובין (לב:) ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, מ"מ הרי לעומת זאת מצינו בשבת (ד), וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך, וכתבו התוס' שם, דשאני ההיא דעירובין דמיירי שאומר החבר לע"ה מלא לך תאנים מתאנתי, שנמצא שאיסור טבל בא על ידו, אבל היכא שאין האיסור בא על ידו, אין אומרים לאדם חטוא אפי' באיסור קל כדי שלא יבא חבירו לידי איסור חמור. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשובה, והובאה בבית יוסף א"ח (ס"ס שו). ע"ש. וא"כ כאן שלא בא האיסור ע"י השוחט, אין לו לעבור אפי' על איסור קל בכדי להציל את בעל העוף מאיסור נבלה.
Truth be told, Tosfos offers an alternative answer in the name of the Riv"a, that when the מעשה איסור has already been done [such as in Shabbos where the person already put the dough in the oven] and by waiting the איסור will be completed, we don't allow one to sin to prevent the איסור. But when the איסור has not yet been done [like in Eiruvin], better transgress a less severe sin to save his friend from a more severe sin.
So in our case, where no מעשה איסור has been done, we may permit him to do a smaller sin to save his friend. However, this answer of the Riv"a is talking about a case where the תלמיד חכם is responsible for the aveirah [built on the previous answer], and we allow him to sin to prevent it from happening. Since that is not the case here, we cannot permit him to sin on behalf of his friend.
However here there is more room to be lenient because we are not permitting an actual איסור but just being lenient about a מנהג [to forbid a bird with a broken wing]. We find a precedent for that where the poskim permitted people to shave during the Omer so that they would listen to the rabbis and stop shaving with a razor. Or they permitted a nursing woman to get married in order to stop her promiscuous behavior and relied on the minority opinion that holds that in a case of potential promiscuity, the decree of the Rabbis forbidding a nursing woman from getting married doesn't apply.
הן אמת כי בתוס' שבת שם כתבו בשם הריב"א לתרץ, דשאני ההיא דשבת שהמעשה של איסור שהוא הדבקת הפת בתנור, כבר נעשה, וממילא יגמר בשהייתו בתנור, לכן לא התירו לעשות בידים אפי' איסור קל כרדיית הפת. אבל בעירובין שעדיין לא נעשה האיסור מוטב שיעשה החבר איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו. ע"כ. וכאן הרי עדיין לא נעשה מעשה האיסור, מ"מ גם הריב"א קאי על תי' התוס' דמיירי שהאיסור נעשה ע"י החבר, לכן התירו לו לעשות איסור קל להציל הע"ה מאיסור הבא בגרמתו, וכן מבואר להדיא מסיום לשון הריב"א שלא יעשה איסור חמור על ידו. אבל כאן שלא נעשה על ידו, אינו רשאי לשחוט העוף להציל ממכשול של איסור נבלה. אולם בס' ההשלמה (שבת ד) כ' לתרץ קו' התוס' בזה"ל: ועוד י"ל דשאני הכא שהמדביק הפת אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות למדביק אלא שלא יביא חטאת, ואין או' עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך בממון שהוא דמי חטאת. ע"כ. וכ"כ בס' המאורות. וכ"כ המאירי בשם חכמי לוניל. גם בחי' הר"ן לשבת (ד) כ', דשאני הדבקת פת דממילא בא האיסור ואין בו אלא חיוב הקרבן לכן לא התירו, אבל בעירובין דאיכא איסורא רבה שיאכל ע"ה טבל התירו. ע"כ. וז"ל הריטב"א בחי' לעירובין (לב:), וי"ל דשאני התם שאין או' לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך לפטרו מקרבן חטאת, וזה נכון מאד. עכ"ל. ולפ"ז י"ל דבנ"ד שהעבירה של בעל העוף בקום ועשה של אכילת נבלה, אה"נ דמשרא שרי לעבור על איסור קל כדי להצילו. (וכן מתבאר בשו"ת כתב סופר (חאו"ח ס"ס סב) שיש לסמוך על תי' הריטב"א והר"ן הנ"ל). ואף על פי שמרן הב"י (ס"ס שו) התיר לחלל שבת באיסור תורה להציל את בתו משמד, משום דהוי מצוה רבה, וכמ"ש התוס' שבת (ד) לגבי מצות פו"ר שמצוה רבה היא לכן כופין את רבו לשחררו אף על פי שעובר בעשה. וגם לתירוץ השני שבתוס' שם שמחלקים בין היכא דפשע להיכא דלא פשע, ה"נ לא פשעה, ולכן צריך לחלל שבת עליה להצילה משמד. ע"ש. ומשמע דהיכא דפשעה אין להתיר. וכ"כ האחרונים. וכ"ה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' טז). מ"מ י"ל דהתם מיירי באיסור גמור של חילול שבת, ואפי' שבות של איסורי שבת חמור יותר משאר איסורים דאו', כמבואר בכתובות (ע:). אבל באיסור קל של ביטול מנהג, והעמדת הדבר על עיקר הדין, שפיר דמי. וכמ"ש כיו"ב מרן הבית יוסף בתשובותיו לאה"ע (דיני כתובה סי' א) בדין מינקת מזנה, שהביא מי שכתב להתיר למינקת מזנה להנשא שמוטב להתיר איסור קל כדי שלא יבאו לאיסור חמור, וראיה משבת (ד) שהתירו לאדם שהדביק פת בתנור לרדותו כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, וכ' מרן הב"י, דלא דמי כי אוכלא לדנא, דשאני התם שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש"ה התירו, אבל הכא שלא יבא האיסור חמור ממילא אלא בקום ועשה לא התירו. א"נ שאני התם דהוי איסורא זוטר טובא, דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' מדרבנן, ואינו שבות כשאר שבותין, ואינו אלא דדמי לעובדין דחול, כמ"ש הר"ן, מש"ה התירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה, משא"כ איסור מינקת שהוא איסור מדרבנן ממש, ואיסור חמור הוא שיש לחוש בו משום סכנת הולד מש"ה י"ל דלא שרי. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית שלמה חאה"ע ר"ס כה). ע"ש. ומוכח מד' מרן שאיסור קל מיהא כההיא דרדיית הפת שפיר דמי לעבור עליו להציל מאיסור חמור, וה"נ י"ל בנ"ד. (איברא דק"ל על עיקר הראיה, שהרי לא התירו לרדות אלא למדביק הפת, אבל לאחרים אסור, וא"כ מה ענין זה לנידון היתר הב"ד למינקת זונה להנשא. גם דחיית מרן הראשונה לכאורה סותרת תירוץ הראשו' הנ"ל דהיכא דממילא יבא לאיסור חמור החמירו יותר, ואילו מרן אזיל כל בתר איפכא. וצ"ע. שו"ר בערך השלחן א"ח ס"ס רנד שעמד ע"ד מרן בזה. ע"ש). וכיו"ב ראיתי למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' ו), בענין מקום שהרבה מישראל נכשלים שם בעון גילוח הזקן בתער, ולא אבו שמוע לקול מורים, ורצו רבני העיר לתקן להתיר להם גילוח בימי העומר כדי שיקבלו עליהם להמנע מגילוח הזקן בתער. והשיב, שאע"פ שגדול כח המנהג, וכבר פשט המנהג שלא לגלח בימי העומר. מ"מ בכה"ג שאינם מקבלים עליהם שלא יגלחו הזקן בתער אלא ע"י ביטול המנהג של איסור גילוח בימי הספירה, שפיר דמי לבטל המנהג, שהוא איסור קל, למונעם מאיסור חמור של גילוח הזקן בתער. והביא תשובת מרן הב"י הנ"ל, והוסיף להעיר ממ"ש בסוטה (מח:) א"ר יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ"מ, לבטולי הא מקמי הא. ופרש"י, שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת דחמיר טפי. עכת"ד. וא"כ ה"נ שמעיקר הדין יש מקום להתיר אלא שנהגו להחמיר בכה"ג שיש חשש תקלה שיכשל באיסור נבלה, אין להחמיר. ומכ"ש לפמש"כ לצרף תירוץ בעל ההשלמה ובעל המאורות והריטב"א והר"ן שממנו נקח להקל בנ"ד. וע' בשו"ת נודע ביהודה תנינא (חאה"ע סי' לז) בתשו' בן המחבר, שכ', שבמקום שלא מצינו בפירוש לחכמי הש"ס להקל לא אמרינן חטוא כדי שיזכה חבירך, אפי' החטא הוא איסור דרבנן, ומ"ש הרמ"א באה"ע (סי' יג) להתיר מינקת חבירו מזנה ומופקרת, היינו משום שסמך בעיקר ע"ד הגמ"ר דס"ל דבזנות דלא שכיח לא גזרו רבנן איסור במינקת, ובמופקרת אמרינן כדאי הוא הגמ"ר לסמוך עליו בשעת הדחק. ע"ש. (וע"ע בתשו' הנוב"י תנינא אה"ע סי' לז). ולפ"ד הראשונים הנ"ל יש מקום לצרף לסניף להקל במופקרת. ואכמ"ל בזה.
שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן ג
