"Democratic presidential hopeful Pete Buttigieg announced that he and his husband are planning to have a child soon."
How are they going to do THAT??? A MIRACLE!!!
He is also in favor of allowing a woman to have an abortion until [at least] the moment of birth. It is a baby, completely formed, all of its organs in place, breathing, capable of feeling pain etc. etc. just inside his/her mother and ABOUT to come out - and he says that if the mother feels like it she can legally kill him/her. Not just this particular mother but MILLIONS of mothers. G-d creates and he condones and will legislate killing.
OUCH!
I assume he is happy that he wasn't crushed to death when he was in utero - why doesn't he give others the same chance?
Because post modern liberalism have captured at least half of the USA.
"שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט' ו').
דרשו חז"ל (סנהדרין נ"ז ע"ב) דבני נח נהרגים על העוברים "איזהו אדם שהוא באדם זה העובר". הרי דרק בדין בני נח ההורג עובר דינו כרוצח ולא בדין ישראל. ומ"מ כתבו התוס' (בנהדרין נ"ט ע"א, חולין ל"ג ע"א) דגם ישראל נצטוו שלא להרוג את העוברים שהרי אמרו חז"ל "מי איכא מידי דלגוי אסור ולישראל מותר". אך לא פירשו מה שורש איסור זה ועניינו ויש בזה כמה דרכים בדברי האחרונים.
בשו"ת צפנת פענח (ח"א סי' נ"ט) כתב בביאור דברי התוס' בסנהדרין (נ"ט ע"א) דהוי בכלל שפיכ"ד, ולשיטתו לכאורה הוי בכלל יהרג ואל יעבור, וכן נראה לפימש"כ במשך חכמה פר' ויקהל דמקרא "דמכה אדם יומת" ילפינן גם עובר דאף דאינו נפש הוי בכלל אדם ולשון יומת המת בכל מקום ענינו מיתה ביד"ש עי"ש, ולשיטתו לכאורה הוי בכלל אביזרייהו דשפיכ"ד. ובפירוש המזרחי עה"ת בפר' משפטים כתב דאפשר דכל מה שישראל פטור על העובר אינו אלא משום דהוי התראת ספק דשמא נפל הוא ולשיטתו גם יש לומר דהוי אביזרייהו דשפיכ"ד דאסור להרוג ספק בר קיימא וחייבין ליכנס לספק סכנה כדי להמנע מלהרגו, וצ"ע.
אך רבים מן האחרונים פירשו איסור זה בדרך אחר עיין בשו"ת חות יאיר (סי' ל"א) ושו"ת עטרת חכמים (אהע"ז סי' א') שכתבו דהוי כהוצאת זרע לבטלה וזה ענין איסורו וכ"ה בספר זכותא דאברהם להגה"ק מטשכנוב, ולהבנתם נראה דאין זה בכלל אביזרייהו, אך דרך זה מחודש הוא בעיני.
והנה התוס' שם הוכיחו דגם בישראל אסור להרוג עובר דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור, ואפשר דסברא זו גופא היא מקור וגדר איסור זה דכבר חקרו האחרונים בסברא זו אם סיבה היא או סימן בלבד, עיין בקובץ שמועות (חולין אות כ"ג), ואם סיבה היא אפשר דזה כונת התוס' דמשום סברא זו גופא הכרח שגם לישראל יש איסור בהריגת עובר, וכ"כ הנודע ביהודה תניינא (חו"מ סימן נ"ט). וכך הבין בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן קל"ב שכתב ליישב סתירת תוס' דבסנהדרין נ"ט ע"א ובחולין ל"ג ע"א כתבו דאסור להפיל עובר ובנדה מ"ד ע"ב כתבו דמותר וסתרו דבריהם. וכתב הבי"ש דבסנהדרין וחולין אזלי כר' ישמעאל דעכו"ם נהרג על העוברין וממילא יש איסור גם בישראל דמי איכא מידי וכו' אבל בנדה אזלו לת"ק דגוי אינו נהרג וממילא גם בישראל אין איסור עי"ש.
וכמדומני שראיתי בשואל ומשיב דכל איסור הריגת עובר משום בל תשחית הוא, וזה דבר רחוק.
ועוד דרך מצינו בזה דאיסור הריגת עובר איסור חובל הוא שנאסר בל"ת דלא יוסיף להכותו. כ"כ בשו"ת מהרי"ט (סי' צ"ז), ויש לעיין דא"כ לא תירצו התוס' כלום דאיסור חובל מילתא אחריתא היא וגם בגוי יש איסור חובל כמ"ש הרמב"ן בפר' וישלח (פל"ד, י"ג), אלא שהקשו ממה דגוי נהרג על העובר מדין רוצח וע"ז תירצו התוס' דגם בישראל יש איסור מסויים על הריגת העובר ולא מצד חובל באם, ובאמת נתקשיתי מאז בשיטת המהרי"ט דבסימן צ"ט כתב יותר מזה דאין אפילו נדנוד איבוד נפש בהפלת עובר ואין בו אלא דין ממון דדמי ולדות, ומותר להרגו לצורך רפואת אמו (אפי' אין בה פקו"נ), הרי דבתשובה זו מיקל טפי מבתשובה צ"ז וצ"ע בזה.
וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנ"ה) שכתב דהריגת עובר אסורה מדין חצי שיעור שאסור מה"ת, ובודאי אף זה דבר חידוש הוא אמנם לפי דבריו יש ליתן טעם למה עכו"ם נהרגין על העוברין דהלא כתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"י ה"י) דלא נתנו שיעורים לב"נ והם נהרגים על אבר מן החי אף פחות מכשיעור, וכיון דעובר הוי כחצי שיעור ב"נ נהרגין על העוברין, ודו"ק.
וגוף דברי מהר"ם שיק שדימה ח"ש איכותי לדין ח"ש בכמות יש לו סמך ובית אב בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ז' הלכה ט"ז) דהחוטין והקרומיות יש בהם איסור דם רק מדרבנן ואם תאמר דאסור מה"ת הוי כח"ש דאסור ואין לוקין עליו עי"ש, הרי דחדית לן גדר ח"ש באיכות ועיין בזה באחיעזר (ח"ג סי' ל"א), וע"ע בסהמ"צ (ל"ת שנ"ג) ברמב"ן שכתב דאפשר דקריבה בערוה אסור כח"ש הרי לן מדברי אבות העולם הרמב"ם והרמב"ן דיש גדר ח"ש באיכות וכ"ז בית אב לדברי המהר"ש הנ"ל, דהלא עובר יש לו מקצת חיות והוי כח"ש לגבי איסור רציחה (ועיין עוד בזה בשד"ח ח"א עמוד 225).
ולענ"ד נראה עיקר בזה, דהלא חזינן דמותר לחלל את השבת כדי להציל את העובר וכמ"ש הר"ן בשם הבה"ג ביומא (דף פ"ג) דחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אמרה תורה, וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם, וא"כ הגע בעצמך וכי יחלל שבת להציל את העובר ושוב יהרוג את העובר, ואיך יחללו את השבת להציל את מה שאין מצוה להצילו כלל ומותר לאבדו, אלא ע"כ דכמו שמותר לחלל את השבת כדי להציל את העובר בהכרח דמצוה להצילו וממילא פשוט שאסור להרגו, ודו"ק בזה.
אמנם התוס' בנדה שם נקטו לחד תירוצא דמותר להרוג עובר ואעפ"כ מחללין שבת להצילו עי"ש.
והנה במגן אברהם סימן קכ"ח סקנ"ג הביא בשם הרלב"ח דמי שדחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו משום דעובר אינו איש, ואת"ל דיש בזה איסור רציחה לכאורה פשוט דשוב אינו נושא כפיו אף שאין דינו מסור לבי"ד, שהרי אף בגרמא ובשוגג נפסל לנשי"כ כמבואר שם בסעיף ל"ג, ואף בגוי נחלקו אם ההורגו נפסל כמבואר שם בפרישה ובמאמר מרדכי ובספר צידה לדרך עי"ש. וע"כ דכיון דאין העובר איש אין בו בכלל איסור רציחה והוי כשאר עבירות שבתורה שבהן אין העבריין נפסל בנשי"כ, וכ"כ להדיא ברדב"ז (מכת"י ח"ח סימן כ"ב) דאין בזה גדר רציחה אלא דין ממון בלבד כדמוכח מחיוב תשלומי דמי ולדות, ומשום ממון אין הכהן נפסל מנשיאת כפים, עי"ש. ועיין עוד בדבריו ח"ג סימן תרצ"ה דאין דין שפיכ"ד בהריגת עובר, ודו"ק כי לכאורה הדברים ברורים.
[מנח"א]
שו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן א
א. במתני' (ספ"ז דאהלות), האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה, ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסנהדרין (עב:) אר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. איתיביה רב חסדא לר"ה, יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא. שאני התם דמשמיא קא רדפי לה. והרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) כ' מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. אם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם. ע"כ. (וכן פ' כלשון הזה בש"ע חו"מ סי' תכה ס"ב). וכ' הכ"מ, דמ"ש שזהו טבעו של עולם, הוא תי' הגמ' הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה. ע"ש. ולכאורה קשה על הרמב"ם, דברישא למה הוצרך הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שעדיין לאו נפש הוא. וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:). וצ"ל דמשום שבהריגת העובר יש עכ"פ איסור תורה, מש"ה צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדוקא משום פקוח נפש מותר להרגו. והכי מוכח בסנהדרין (נט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. ופריך, אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשני, ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והקשו התוס', לר' ישמעאל דאמר ב"נ נהרג על העוברים (סנהדרין נז רע"ב), וישראל פטור, ותירצו, אף על גב דפטור מ"מ לא שרי. ע"כ. ופשוט שכוונתם דלישראל אסור מה"ת, דהא אקרא קיימינן דל"ל דמדלא נשנית בסיני לבן נח בלבד נאמרה, דא"א דלישראל יהא מותר מה שאסור לגוי. וא"כ הכוונה שיש בו איסור תורה. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' נח דק"ב ע"ד) ד"ה אך, שהוכיח כיו"ב. ע"ש. וכן מוכח יותר בתוס' חולין (לג) סוף ד"ה אחד, וא"ת לר"מ דאמר אין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה טהורה (לישראל), הא איכא אבמה"ח של חיות ועופות הטהורים דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו'. וי"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור לישראל משום דבעי שחיטה. ואף על גב דלגוי אסור במשהו בשר גידים ועצם ולישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר, הא אמר ריו"ח חצי שיעור אסור מן התורה. ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מה"ת, דילמא לית ליה האי כללא וכו'. ע"ש. והא ריש לקיש נמי מודה דחצי שיעור אסור מיהא מדרבנן. (יומא עג:). אלא ודאי שהפירוש הוא דליכא מידי דשרי לישראל מן התורה ולעכו"ם אסור. ולכן הוצרך הרמב"ם לטעמא דרודף, לומר שלא הותר דבר זה אלא מפני הצלת חיי האם הנתונים בסכנה על ידו. ואף על גב דבסיפא אמרי' דמשמיא רדפי לה, היינו כשהוציא ראשו שא"א לנו להציל האם, מטעם שאין דוחין נפש מפני נפש, חשיב שפיר דמשמיא רדפי לה, אבל ברישא שאנו רשאין להצילה כיון שעדיין לאו נפש הוא, וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:) הנ"ל. לא אמרינן בכה"ג משמיא קא רדפי לה. ומצאתי בשו"ת חות יאיר (סי' לא) שעמד בקושיא זו ע"ד הרמב"ם. וע"ש. [והנה הא דקי"ל שאין ישראל נהרג על העוברין, נפקא לן מדכתיב ולא יהיה אסון (באשה) ענוש יענש בדמי ולדות. אלמא שאין חיוב מיתה לישראל בזה. וכ"כ להדיא ביד רמה (סנהד' נז:). וכן מבואר בהר"ן פרק יוהכ"פ (פג) בשם הרמב"ן ז"ל. ע"ש. וכ"כ הרא"ם פרשת משפטים. והסמ"ע (סי' תכה ס"ק ח). ומכאן תשובה למ"ש הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא ז"ל בקונט' ידי משה שבסו"ס הפרנס (דפ"ו סע"ב), דתימה על ר' ישמעאל דמפיק דב"נ נהרג על העוברין מדכתיב שופך דם האדם באדם, דמנ"ל דקרא לא נאמר אלא על ב"נ, והא לא מצינו מיעוט בכתוב לגבי ישראל וכו'. ע"ש. ואשתמטיתיה דברי הראשונים הנ"ל שהביאו לזה ראיה מפורשת. ודו"ק].
ב. וכן בקדש חזיתיה להנודע ביהודה תנינא (חחו"מ סי' נט) שהביא קושית הגאון ר' ישעיה ברלין אליו, עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' רוצח ה"ט, בדין המקשה לילד שחותכין העובר מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שאפי' אינו רודף כיון שאין חייבים על הריגתו הורגים אותו להציל את אמו שחייבין על הריגתה. והשיב, ואני תמה על תמיהתו דאטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם, זה לא שמענו מעולם, כי מה בכך שאינו חייב על הטריפה, מ"מ הוא עושה איסור בידים בהריגת הטריפה, ואפי' שבת החמורה מחללין על חיי שעה, ואף שעי"ז אינו מציל את השלם, הרי הוא שב ואל תעשה. וה"נ לענין עובר אף שאין מחללין עליו שבת אם אין סכנה לאמו, מ"מ כיון שעכ"פ אסור להרגו א"כ אי לאו דמחשב קצת לרודף יותר עדיף להיות בשב ואל תעשה. ולכן הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף. עכ"ד. ומ"ש דאטו מי הותר להרוג הטריפה להציל את השלם? יש לסייעו ממ"ש המאירי סנהדרין (עמוד רעא). סיעה של בנ"א שפגעו בהן עכו"ם וכו' והיה ביניהם טריפה, ימסרוהו ואל יהרגו, שהרי ההורגו פטור. ע"כ. ומוכח דוקא במסירה בלבד הא בהריגה אסור. וכמ"ש המאירי קודם לזה, דאע"ג דבשפ"ד יהרג ואל יעבור, אם א"ל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר להרגו, ומ"מ לא הותר אלא למסרו לו, שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו, אבל להרוג בידים לא. עכ"ל. וה"נ הכא אין להרוג הטריפה בידים להצלת השלם. (ומיהו יש להעיר מפרש"י סנהדרין עב: בד"ה יצא ראשו, וא"ת מעשה דשבע בן בכרי דכתיב הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו להציל עצמן. א"נ משום דמורד במלכות היה. וכ"ה בתוספתא. ע"כ. נמצא לפי' ראשון מותר להרוג בידים כשיש סכנה לשניהם, ודלא כהמאירי הנ"ל. וכן מדייק מפרש"י הנ"ל, בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' ח), שאם יש סכנה לעובר ולאם אפי' יצא ראשו מצילין את האם, ודוחין נפש מפני נפש. ע"ש. אלא שסיים שיש להתישב בד"ז. והא קמן דהמאירי אוסר להרוג בידים. ובאמת שהרמ"ה סנהד' (עב:) כ' לתמוה על פרש"י הנ"ל. והניח בצ"ע. וע"ע בחי' מהריטב"א (פסחים כה:). ובפרט שבתוספתא מבואר כפי' השני דרש"י. ולכן אין לעשות מעשה להרגו בידים. וע' בתוס' רעק"א ספ"ז דאהלות. ודו"ק.) ומ"ש הנוב"י בפשיטות שאין מחללין שבת על עובר אם אין סכנה לאמו, לאו מילתא פסיקתא היא, כי ז"ל הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה ד"ו ע"א), ובהלכות גדולות, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה ביוהכ"פ מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה וכו'. ומדקאמר משום סכנת ולד ש"מ אפי' ליכא למיחש לדידה מחללין. והיינו דגרסינן בערכין (ז:) אר"נ האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין את כרסה ומוציאין הולד. ומאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא, תנינא ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין את הגל בשבת, מהו דתימא התם הוא דהו"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל. ואף על גב דתנן באהלות פ"ז, האשה המקשה לילד וכו', אלמא דמעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי תינוק בין /בן/ יום אחד ההורגו חייב, אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עליו, שאמרה תורה חלל עליו שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כד' בה"ג. ואיכא דס"ל שאין מחללין משום נפלים ועוברה שהריחה משום חששא דמיתה דידה היא. ע"כ. והובאו דבריו בהר"ן והרא"ש פר' יוהכ"פ (פג). אלא שטענו שא"צ לזה, דלא משכחת סכנת העובר בלי סכנה דידה. (והקרבן נתנאל שם כ' דנ"מ לאשה המוחזקת להפיל מבלי שיזיק לה כלל.) וכן הוא בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א נדה (מד:), דהא דמשמע התם דעובר לאו נפש הוא (שההורגו פטור), וכ"מ בסנהדרין עב: גבי המקשה לילד וכו', ואילו בערכין (ז:) אמרי' דמחללין עליו שבת אלמא דנפש הוא. י"ל דאע"ג דלאו נפש הוא, מ"מ לענין הצלתו בשבת דינו כנפש, דאמרי' חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. ולפ"ז מחללין שבת בעוברה שהריחה אף בשביל הולד בלבד. וכ"כ בה"ג. ע"ש. ובס' האשכול ח"ב (הל' מילה סי' לו עמוד קיז) כ', תו כ' בה"ג גבי עוברה שהריחה מאכילין אותה, אי לא אכלה מתעקר ולדא אף על גב דספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה, ומדתלי בסכנת הולד ולא בדידה, אלמא דס"ל דמשום ספק נמי מחללין, אפי' לא הוי סכנה לאמיה. וקמ"ל דהא דאמרי' היושבת על המשבר מביאין סכין מרה"ר בשבת ומקרעין כרסה ומוציאין הולד, אפי' לא עקר הולד לצאת, ואפי' לא ידעינן אם כלו חדשיו, מחללין. ואף על גב דתנן האשה המקשה לילד וכו'. ש"מ דקודם שיצא לאו נפש הוא, לענין שבת שאני דתורה אמרה חלל עליו שבת אחת וכו'. ורואה אני וכו' ועל המשבר משמע דכלו חדשיו וכו'. אבל ודאי כל ספק נפשות להקל וכל מעוברת דאתעקר ולדא היא גופא בסכנה קיימא. ע"ש. ולפ"ד הראשונים הנ"ל, הא דפרכינן בערכין (ז:) הנ"ל מאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא תנינא וכו'. הו"מ לשנויי דטובא קמ"ל דאע"ג דעובר לאו נפש הוא וההורגו פטור, אפ"ה מחללין עליו שבת, מטעם שישמור שבתות הרבה. אלא דבלא"ה משני שפיר וגם יש להעמיס תי' זה במ"ש דלית ליה חזקה דחיותא, ולאו נפש מקרי. וע' בדגול מרבבה יו"ד (סי' שה) שאין האב יכול לברך על פדיון הבן כשפודהו במדינה אחרת (בזמנו), כי כל זמן שלא עברו ל' יום אין לבן חזקת חיים, כי אולי נפל הוא וכו'. והקשה ע"ז הגאון חתם סופר (בחיו"ד ס"ס רצה) וז"ל, ובמח"כ לפום ריהטא לא עיין בערכין ז: שאפי' לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הו"ל חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזקת חיות אפילו לחלל עליו שבת, ומכ"ש הכא דליכא אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא. ע"כ. ונוראות נפלאתי דאדרבה הגמ' מוכיחה בעליל שאין לולד חזקת חיים, וכבר כ' הראשונים הנ"ל, דאע"ג דלאו נפש הוא מחללינן שבתא מטעם חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. הא לשאר ענינים חיישינן דילמא נפל הוא. (ומכ"ש לפמ"ש בס' האשכול דהתם מיירי בכלו לו חדשיו. והדג"מ לא מיירי בהכי. וע' בנחל אשכול (שם אות ד) דטעם בה"ג משום דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ועובר נמי מקרי האדם, וכדילפינן סנהדרין נז: דב"נ נהרג על העוברין מדכתיב שופך דם האדם באדם, וזהו עובר שבמעי אמו. וש"מ שעל חיות אדם קפיד קרא אף על גב דלאו נפש מקרי עדיין.) וא"כ צדקו דברי הדגול מרבבה שאין לולד חזקת חיים. וכן מתבאר באור זרוע ח"ב (ס"ס קז). ובשבולי הלקט (דקפ"ז סע"א). ועוד. וע' בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד סי' עט). ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' קכו). ואכמ"ל.
ג. ותבט עיני להגר"י שמלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קסב אות ג), שהביא מ"ש הנוב"י הנ"ל דאטו מי הותר להרוג טריפה להציל שלם וכו', וכתב, ולכאו' י"ל דעשה דהצלת נפשות דוחה ל"ת דהריגת טריפה. וכמש"כ בבית יצחק (או"ח סי' יח אות טז) דבטריפה ליכא מיתה אלא מלקות. ודוקא להרוג שלם (להציל אחר) אמרינן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתת ב"ד. ולפ"ז י"ל ד' הרמב"ם דנקט דהוי כרודף ואילו בסנהדרין עב: מוכח דלאו מה"ט הוא. וי"ל דבעובר ה"ט דעשה דהצלת האם דוחה ל"ת שאין בו מיתה, וכיון דבגמ' ילפינן לדין רודף מקרא דשופך דם האדם, דין זה נוהג גם בב"נ, ונמצא דעשה דהצלת נפשות נוהג גם בב"נ, והו"ל עשה השוה בכל ודחי ל"ת של הריגת עובר שאין בו מיתה. ומש"ה לא הוצרכו בגמ' לה"ט דהוי כרודף. אבל הרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ז) למד דין רודף מקרא דוקצותה את כפה. (וכ' הנוב"י שם, דהרמב"ם לשיטתיה בהל' מלכים שפוסק כר' ישמעאל דב"נ נהרג על העוברים ויליף משופך דם האדם באדם. (סנהד' נז:) וא"פ /וא"כ/ האי קרא מבע"ל לדרשא אחריתי.) וא"כ אין העשה הזה נוהג בב"נ, והו"ל עשה שאינו שוה בכל שאינו דוחה ל"ת השוה בכל, ואף על גב דבכלאים בציצית עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל, מ"מ עשה שאינו נוהג בב"נ גרע טפי. עכת"ד. ולפע"ד יש לפקפק בזה. כי הן אמת שברודף יש מ"ע להציל הנרדף מדכתיב שופך דם האדם וכו' או מוקצותה את כפה, אבל כשאין רודף יש רק לא תעשה של לא תעמוד על דם רעך. וכמ"ש (בסנהד' עג) מנין לרואה חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו כו' שנא' לא תעמוד על דם רעך. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מרוצח הי"ד). ואף גבי האשה המקשה לילד כ' הרמב"ם (שם ה"ט) שהצלת האם היא מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף. ואילו מ"ע לא קאמר. דליכא מ"ע אלא ברודף ונרדף ממש, ולא ילפינן מזה לעובר שטבעו של עולם הוא. ומעתה לא שייך בעובר עשה דוחה ל"ת דהא תרוייהו ל"ת נינהו. ואף במ"ש הנוב"י שאין להרוג טריפה להציל שלם, דלא מיירי ברודף, אלא באומרים לו הרוג פלוני, והוא טריפה, ואם לאו נהרוג אותך, בכה"ג אין כאן איזה מצות - עשה להציל עצמו בנפש הטריפה, וה"ה גם לאחרים, כיון שאין הטריפה רודף והשלם נרדף, ובזה אין מ"ע להרוג הטריפה להציל השלם כדי שנאמר עשה דוחה ל"ת. וכמ"ש ג"כ המאירי, דדוקא מסירה הותר למסור הטריפה, ולא הריגה בידים. אף על פי שהוא לצורך הצלת השלם. והיינו דעכ"פ גם בטריפה הוי אביזרא דשפ"ד, וכמו שיתבאר להלן בס"ד. (וע' במ"ש הבית יצחק שם שאין עשה דוחה ל"ת אלא במצות שבין אדם למקום, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד ס"ס סד). ע"ש. ואכמ"ל.) ומ"ש הבית יצחק בדין ב"נ הרודף אחר ב"נ, דלהרמב"ם דיליף מוקצותה את כפה אין מצילין את הב"נ בנפשו, והו"ל עשה שאינו שוה בכל וכו'. (ושם הביא מ"ש התוס' סנהדרין נט סע"א אם גם בב"נ הורגים העובר להצלת האם. ע"ש.) לכאו' הואיל ועשה שאינו שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת השוה בכל, וכמ"ש התוס' (יבמות ו) וכדין כלאים בציצית. ע"ש. מאן פליג לן בהכי בין היכא דשוה בב"נ או לא. ויש לפלפל בזה. וע' בשו"ת בן יהודה (סי' כא). ודו"ק.
ד. ועינא דשפיר חזי בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנה) בד"ה ולפע"ד, שהביא ג"כ דברי הרמב"ם דה"ט שחותכים העובר להציל האם משום דהוי כרודף. וכתב, והקשו עליו, דהא בסנהדרין (עב:) אמרינן דמשמיא קא רדפו לה. ונ"ל משום דלכאורה קשה טובא לפמ"ש התוס' סנהדרין (נט) שגם ישראל אסור להרוג לעובר (בעלמא), ועל כרחך דהיינו מן התורה, דהוי כמקצת נפש, וכחצי שיעור שאסור מה"ת. ואנן קי"ל דאף אביזרא דג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור. וא"כ למה התירו להרוג העובר משום הצלת האם והא הוי אביזרא דשפ"ד. וע"ז בא הרמב"ם לתרץ, דנהי דלא הוה רודף ממש, מ"מ כיון שהוא הגורם למיתת אמו הו"ל כרודף, ולכן הותר להציל האם בנפשו של העובר. עכת"ד. והוא תנא דמסייע לנו בתירוצינו (הנ"ל אות א), ובתוספת ביאור דהו"ל אביזרא דשפ"ד, שאל"כ אף אם יש איסור תורה בהריגת העובר אין לך דבר העומד בפני פקו"נ של האם. וזה ברור. ואמנם ראיתי בשו"ת בית שלמה (חחו"מ סי' קלב) דפשיט"ל איפכא, שהואיל והעובר לאו נפש הוא, הו"ל כמו שאר עבירות שנדחין משום ספק סכנה, ומש"ה מותר לאבד נפש העובר בשביל הצלת האם, דלא שייך בזה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו'. ע"ש. אולם הגאון הרוגאצ'ובי בשו"ת צפנת פענח (סי' נט) כ' להדיא, שהריגת עובר הוי גדר שפיכות דמים, ואסור גם בישראל מן התורה, כמ"ש התוס' סנהד' נט ע"כ. וע"ע בתוס' הרא"ש בשטה מקובצת (ערכין ז) אות ה, שהקשה, דממתני' דאהלות האשה המקשה לילד וכו', מוכח שכל זמן שלא הוציא ראשו מותר להרגו, וא"כ אמאי מחללין עליו שבת. הילכך נראה דחשיב כספק נפשות, ובמתני' דאהלות דוחין ספק נפש מפני נפש ודאי. ע"כ. אלמא דחשיב מיהא כספק נפש. ומש"ה צריכים אנו לטעמו של הרמב"ם דהוי כרודף. והן אמת שמדברי הראשונים (שהובאו לעיל אות ב) שהוכיחו מההיא דאהלות דלאו נפש הוא, משמע דס"ל שא"צ לטעמו של הרמב"ם דהוי כרודף וגם לא ס"ל כהרא"ש הנ"ל בתירוצו, אלא דוקא לגבי חילול שבת אמרינן חלל עליו שבת א' וכו'. מ"מ בדעת הרמב"ם מיהא י"ל כאמור דחשיב קצת נפש ואביזרא דשפיכות דמים הוא. וכאמור. וכן מוכח מד' הנוב"י הנ"ל, שהסביר דדמי לטריפה שאסור להרגו בשביל להציל השלם וכו'. ולא אכחד כי ראיתי במנחת חינוך (מצוה רצו) שכ', ונ"ל דבסיעה של בנ"א שאמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם ונהרגנו וכו', אם היה טריפה ביניהם אפי' לא יחדוהו מותר למסרו כדי להציל עצמם, כיון דלא אקרי נפש כלל, דלא שייך כאן הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו'. וגם הקבלה ביד חז"ל דמ"מ לא מקרי שפ"ד. ע"כ. וכבר קדמו המאירי בעצם הדין, ומ"מ להרגו י"ל דהוי בכלל אביזרא דשפ"ד. (וה"נ בדין עובר, כי עובר וטריפה שוים בדבר זה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ד). ע"ש.) ובכל דיני התורה טריפה חשוב כחי. וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה הי"ב) שהבא על הטריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה. ע"ש. וכן בשו"ת חקרי לב (חאה"ע סי' יא) במקדש אחות אשתו - טריפה, דקרינן בה בחייה, ואינה מקודשת. וע"ע בשו"ת מעשה אברהם (חאה"ע סי' ו) מ"ש בזה. ע"ש. וע' בפתח הדביר ח"ג (דף רמח ע"ג) דטריפה מצטרף לכל דבר שבקדושה ומחללים עליו שבת וכו' ע"ש. וע' חת"ס ח"ו (סי' סד) דביום השמיני ימול שייך גם בטריפה. ע"ש. ובשו"ת גנת ורדים (חאה"ע כלל ב סי' ד) דבן טריפה פוטר מיבום וחליצה. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' עט). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כג והלאה). ובשו"ת דובב מישרים ח"ג (סימן קכז). ע"ש. ושו"ר בשו"ת תפארת צבי (חאו"ח סי' יד), שגם אליו שלח הגרי"ב שאלתו ע"ד הרמב"ם שנ"ט דהוי כרודף, והשיב, שטעמו של הרמב"ם משום דקי"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו. וכאן שהורגים העובר אף שאינו בכלל איש מ"מ לא גרע מממון ולמה יהרגוהו וכו'. ולא שייך הכא פקוח נפש כ"כ, דהא אף על העובר מחללין שבת וכו', והמצוה שעלינו להציל האשה משום לא תעמוד על דם רעך, מחוייבים אנו גם בהצלת העובר, ולכן תירץ הרמב"ם שהוא הגורם והו"ל כרודף. ע"ש. וע"ע בשו"ת אור גדול (סי' א דכ"ו ע"ד). ע"ש. והלום ראיתי בערוך השלחן חו"מ (סי' תכה ס"ז) ובמנחת חינוך (סי' רצו) שעמדו ע"ד הרמב"ם בזה. ע"ש וע"ע באבן האזל ח"ב (פ"א מה' רוצח ה"ט). ודו"ק.
ה. וחזי הוית להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א (חאה"ע סי' יד) שנשאל אם מותר לנשים המניקות שנתעברו לשתות סם כדי להפיל הולד, ואחר שהביא ד' התוס' (סנהד' נט) דאף לישראל יש איסור להרוג העובר. ושכ"כ הרא"ם פר' משפטים בד"ה ואיש כי יכה כל נפש אדם, כתב, שאין לומר שכיון שאין האשה מצווה על פו"ר, ומה"ט מותרת לשתות כוס עיקרין. וכמ"ש בשבת (קיא) א"כ מותרת ג"כ לשתות סם להפיל הולד כיון דלא הוי נפש, ולפ"ז הא דאמרי' בסנהד' (עב:) גבי המקשה לילד שחותכו וכו' להציל האם דוקא, מיירי שהורגים אותו בידים. ודכוותה גבי סירוס בידים דאיסורא מיהא איכא אף באשה. וכדאיתא באה"ע (סי' ה). אבל לשתות סם המפיל שרי. הא ליתא, דהתם ה"ט שאין האשה מצווה על פו"ר, משא"כ הכא דטעם האיסור משום דהוי כהורג נפש, גם בשותה רפואה להפיל אסור מיהא מדרבנן. ומ"מ נראה שלמעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל הולד כיון דאיכא סכנת ולד. וכמ"ש ביבמות (יב:). ואפי' לרבנן דר"מ מודו הכא שחשש העיבור כבר נעשה לפנינו, ולכ"ע מותרת לשתות סם המפיל. כנלע"ד עכת"ד. והגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א (ס"ס מ) כ', שהגם שהחות יאיר (סי' לא) ומהר"י מאיו בשו"ת שפת הים (חאה"ע סי' יד) כ', שאסור לשתות סם להפיל העובר, מ"מ איסור זה אינו אלא מדרבנן, ואינו בכלל איסור שפ"ד, וכמ"ש הפו"ד בשם הרא"ם פ' משפטים ע"פ ואיש כי יכה כל נפש וכו'. וגם הרב בית יהודה ח"א סי' יד הכריח מהש"ס ופו' דליכא איסור מד"ת משום שפ"ד אלא איסורו הוי מדרבנן ולכן התיר שם למעוברת בימי הנקה לשתות סם המפיל וכו'. עכת"ד. ולפע"ד עד כאן לא כתב הבית יהודה דבהריגת עובר אין איסור אלא מדרבנן, אלא כשמפילה ע"י שתיית סם, דהו"ל כעין גרמא בעלמא. ומהר"י עייאש לשיטתיה בשו"ת בית יהודה ח"ב (סי' מז דקי"ט ע"ד), שכ', דהא דקי"ל באה"ע (סי' ה סי"ב) שהמשקה כוס עיקרין לאדם כדי לסרסו אסור ואין לוקין עליו, אין איסורו אלא מדרבנן, ואף על פי שכ' התוס' והרא"ש (שבת קי:) שאסור בזה בדשא"מ כשהוא פסיק רישיה, ואילו פ"ר בדרבנן קי"ל דשרי, וכמ"ש התה"ד. י"ל דדוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת מחלקים בין פ"ר דאו' לדרבנן, אבל בשאר איסורין יש לאסור בפ"ר בכל גוונא. ע"ש. (וכחילוקו בין שבת לשאר איסורין לד' תה"ד, כתבו גם בשו"ת ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח) ד"ה אך. ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט). ע"ש. ואכמ"ל.) ושם הובאו דברי הגאון ר' מלאכי הכהן בעל יד מלאכי דס"ל ששתיית כוס עיקרין הנ"ל דאורייתא אלא שאין לוקין עליו. ע"ש. וכ"כ בס' נתיבות לשבת (סי' ה סק"ו), והוכיח כן ממ"ש הפוסקים לאסור זאת בדשא"מ אם הוא פ"ר, והרי כ' הת"ד דפ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. אולם הר"א ממיץ בס' יראים (סי' שפא) כ' להדיא שהעיקור בסם הוא רק מדרבנן. וכ"כ המאירי (שבת קי:). וע' בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' לח). ובשו"ת פתחי שערים (סי' נט). ואכמ"ל. ולפ"ז יפה כ' הבית יהודה שאף שתיית סם להפלת העובר י"ל דהוי מדרבנן. אבל בהורג העובר בידים מודה דהוי איסור תורה. ואף על פי שמד' מהר"ח פלאג'י הנ"ל נראה שלא הבין כן בד' הבית יהודה, ובפרט ממה שנעזר מד' הפו"ד (הפרישה ודרישה) בשם הרא"ם פר' משפטים, וכוונתו למ"ש הדרישה אה"ע (סי' יג אות ד) דמ"ש לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לא זו אף זו קתני, דל"מ מעוברת חבירו דאיכא תרתי לריעותא, חדא דלבסוף תלד ותניק והחלב יעכר וימות הולד. ותו שמא תמית הולד בעודו במעיה, דאז לא חמיר איסורא להקרא עליו רצחנותא, כל זמן שלא נולד, וכמ"ש הרא"ם פר' משפטים, אלא אפי' מינקת חבירו שכבר נולד הולד ואינו חשודה לרצחו אסור. ע"כ. ויסוד ד' הרא"ם ע"פ התוס' (חולין לג וסנהד' נט) דאיסורא מיהא איכא. ומשמע שמהר"ח פלאג'י הנ"ל הבין שבכל אופן של הפלה אין איסור תורה. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (חחו"מ סי' מו אות ד) בשם הגאון ר' ישראל מאיר ז"ל שלד' התוס' אין איסור בהריגת עובר אלא מדרבנן. (ועפ"ז הקשה דא"כ בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם יצא הולד בן קיימא חייבין בקרבן, ולפ"ד התוס' למה לא תעשה פעולה להפלת העובר להמלט מאיסור אשת אח ע"ש.) אבל לפי האמור האמת הוא שגם התוס' מודים שיש בזה איסור תורה. וכמו שהוכחנו במישור מהתוס' (חולין לג). ושכן מוכח מהש"ס (סנהד' נט). והבאנו שכן מבואר בחקרי לב, ובמהר"ם שיק, ובשו"ת צפנת פענח. וכ"כ הגאון מהר"ש מוילנא בס' ידי משה שבס"ס הפרנס (דפ"ו ע"ג). וכן ראיתי להגאון אור שמח בספרו משך חכמה (ר"פ ויקהל) שכ', דכל היכא דכתיב יומת, משמע בידי שמים. וכדדרשינן במכילתא השור יסקל וגם בעליו יומת, ר"ל בדיני שמים. וה"נ מ"ש ומכה אדם יומת, י"ל דקאי על הריגת עובר, כדנפקא לן דב"נ נהרג על העוברים מדכתיב שופך דם האדם באדם. (סנהד' נז:). וקמ"ל שישראל שהרג עובר נמסרה מיתתו לדיני שמים. וכמ"ש התוס' (סנהד' נט). ע"כ. וכ"כ בס' זכותיה דאברהם, הובא במשפטי עוזיאל חו"מ (דרי"א ע"ד), שהריגת העובר מחייבת את ההורגו במיתה בידי שמים, דלא גרע מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש. (נדה יג). ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי יששכר (חחו"מ סי' קסח), שהריגת העובר הויא איסורא דאורייתא, והוי כאילו שופך דמים. וכמ"ש בנדה (יג) שאף המוציא ז"ל כאילו שופך דמים. ע"ש. אלא דאי משום הא לא איריא, כי בשו"ת שאלת יעבץ ח"א (סי' מג) כתב, דמ"ש החו"י (סי' לא) ללמוד דין הפלת עובר מדין הוצאת ז"ל, יש לדחות דשאני הוצאת ז"ל שמערה לאשפה ומוסיף בכוחות הטומאה, ומכחיש בפמליא של מעלה, כנודע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה, שבע"כ אנו צריכים להם לד"ז וכו'. ע"ש. +מש"כ דאיסור הוצאת זרע לבטלה י"ל דחמיר מאיסור הפלה מלאכותית, ושכ"כ היעב"ץ. נ"ב, וכן מתבאר מד' המהר"ל מפראג בס' באר הגולה (דט"ו ע"ג) שההורג אדם אינו גובר על התחלת ההויה אלא על ההמשך, אבל המשחית זרעו שהוא התחלת הויה חמור יותר והוא כמביא מבול לעולם שבא לעקור ההויה משרשה וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' נט). וראיה לזה מתוס' הרא"ש (יבמות יב:) שעיקר איסור השחתת זרע הוא בתחלת חימום, ולא לאחר שכבר יצא מגופו. והובא באבני נזר (חאה"ע סי' פא ופג), וכתב, שדבריו ברורים כשמש. ע"ש.+ וכן המשפטי עוזיאל כ' לפקפק כיו"ב ע"ד הזכותיה דאברהם. ומ"מ בדברי יששכר שם העיר גם ממ"ש בנדה (לא) המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. ע"ש. וכן מוכח מפרש"י יבמות (מב סע"א). ע"ש. וכן בזוה"ק שמות (דף ג ע"ב), מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, סתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה וכו', ועל דא חרבא כפנא ומותנא אתיין על עלמא. וכו'. ופי' בניצוצי אורות, מאן דקטיל בנוי, שמשמש עם אשתו יום צ' לעיבורה. וכ"ש הגורם לאשתו להפיל ע"י משקה (סם) וכיו"ב. הרמ"ז. עכ"ל. (איברא דבנדה לא מסקינן אהא דהמשמש ליום צ', מנא ידע, אלא משמש והולך ושומר פתאים ה'. וא"כ לא הו"ל להניצוצי אורות למסתם סתומי.) ובאמת שיש להעיר לפמ"ש המשך חכמה, שיש בהפלת עובר חיוב מיתה ביד"ש, א"כ היאך חייבה תורה לשלם דמי ולדות לבעל. לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה (בכתובות ל) דאף במיתה ביד"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה. (וכן יש להק' להאחרונים הנ"ל דס"ל שהריגת עובר לא גרעא מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש (כבנדה יג) דמה יענו לקו' זו) וע"כ שאין כאן ממש איסור מיתה ביד"ש, אלא רק איסור תורה בעלמא. וכן ראיתי בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' כ) ד"ה אולם, שהביא בשם זכותא דאברהם שנתעורר בזה. וע"ש. ועכ"פ נקוט מיהא דאיסורא דאורייתא מיהא איכא. וכ"כ הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קסב אות ה) שאיסור תורה הוא. והוסיף, דמ"ש התוס' נדה (מד:) שמותר להרוג העובר שיגרא דלישנא הוא (והכוונה שאין חייבים עליו מיתה). ע"ש. וכן העיר בהגהות הגאון יעב"ץ (נדה שם) ע"ד התוס', שאין זה מדוייק. ע"ש. גם בס' פרי האדמה ח"ב (דקמ"ג ע"ג) עמד ע"ד התוס' נדה, שזהו בניגוד למ"ש התוס' עצמם (בחולין לג). ותי' דצ"ל דמ"ש שמותר היינו כשיש הכרח להציל האם וכמתני' דאהלות ספ"ז וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א) בד"ה עוד. ובשו"ת דובב מישרים (סי' כ) הנ"ל ובס' יקהל שלמה קמחי (דמ"ב ע"ב). ע"ש. וגם הלום מצאתי בשו"ת בנין דוד (סי' מז), שהוכיח במישור מד' התוס' חולין (לג) בסוה"ד, דלר"ל לית ליה האי כללא וכו'. דהא דאמרי' ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, היינו מה"ת, ויש איסור תורה בהריגת עובר ע"י ישראל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג (ס"ס סה). ובשו"ת מקור חיים (חיו"ד סי' טו). ע"ש. וזה כמש"כ לעיל אות א'. ומעתה ניחא קו' הגאון ר' ישראל מאיר הנ"ל מההיא דיבמות וכו', שהרי אסור לה מה"ת להפיל העובר, ואף למ"ש הבית יהודה שבשתיית סם אין איסור תורה, הדבר ידוע שלא תמיד מצליחים להפיל העובר ע"י שתיית סממנים בלבד. וכמ"ש בנדה (ל:) דאיכא גופא דלא מקבל סמא. ופשוט. וע' בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאה"ע סי' פה). ע"ש.
שו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן א
א. במתני' (ספ"ז דאהלות), האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה, ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסנהדרין (עב:) אר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. איתיביה רב חסדא לר"ה, יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא. שאני התם דמשמיא קא רדפי לה. והרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ט) כ' מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. אם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם. ע"כ. (וכן פ' כלשון הזה בש"ע חו"מ סי' תכה ס"ב). וכ' הכ"מ, דמ"ש שזהו טבעו של עולם, הוא תי' הגמ' הנ"ל דמשמיא קא רדפו לה. ע"ש. ולכאורה קשה על הרמב"ם, דברישא למה הוצרך הטעם מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שעדיין לאו נפש הוא. וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:). וצ"ל דמשום שבהריגת העובר יש עכ"פ איסור תורה, מש"ה צריכים לטעמא דהוי כרודף, דדוקא משום פקוח נפש מותר להרגו. והכי מוכח בסנהדרין (נט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. ופריך, אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל, ומשני, ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והקשו התוס', לר' ישמעאל דאמר ב"נ נהרג על העוברים (סנהדרין נז רע"ב), וישראל פטור, ותירצו, אף על גב דפטור מ"מ לא שרי. ע"כ. ופשוט שכוונתם דלישראל אסור מה"ת, דהא אקרא קיימינן דל"ל דמדלא נשנית בסיני לבן נח בלבד נאמרה, דא"א דלישראל יהא מותר מה שאסור לגוי. וא"כ הכוונה שיש בו איסור תורה. וכן ראיתי בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' נח דק"ב ע"ד) ד"ה אך, שהוכיח כיו"ב. ע"ש. וכן מוכח יותר בתוס' חולין (לג) סוף ד"ה אחד, וא"ת לר"מ דאמר אין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה טהורה (לישראל), הא איכא אבמה"ח של חיות ועופות הטהורים דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו'. וי"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור לישראל משום דבעי שחיטה. ואף על גב דלגוי אסור במשהו בשר גידים ועצם ולישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר, הא אמר ריו"ח חצי שיעור אסור מן התורה. ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מה"ת, דילמא לית ליה האי כללא וכו'. ע"ש. והא ריש לקיש נמי מודה דחצי שיעור אסור מיהא מדרבנן. (יומא עג:). אלא ודאי שהפירוש הוא דליכא מידי דשרי לישראל מן התורה ולעכו"ם אסור. ולכן הוצרך הרמב"ם לטעמא דרודף, לומר שלא הותר דבר זה אלא מפני הצלת חיי האם הנתונים בסכנה על ידו. ואף על גב דבסיפא אמרי' דמשמיא רדפי לה, היינו כשהוציא ראשו שא"א לנו להציל האם, מטעם שאין דוחין נפש מפני נפש, חשיב שפיר דמשמיא רדפי לה, אבל ברישא שאנו רשאין להצילה כיון שעדיין לאו נפש הוא, וכמו שפרש"י (סנהדרין עב:) הנ"ל. לא אמרינן בכה"ג משמיא קא רדפי לה. ומצאתי בשו"ת חות יאיר (סי' לא) שעמד בקושיא זו ע"ד הרמב"ם. וע"ש. [והנה הא דקי"ל שאין ישראל נהרג על העוברין, נפקא לן מדכתיב ולא יהיה אסון (באשה) ענוש יענש בדמי ולדות. אלמא שאין חיוב מיתה לישראל בזה. וכ"כ להדיא ביד רמה (סנהד' נז:). וכן מבואר בהר"ן פרק יוהכ"פ (פג) בשם הרמב"ן ז"ל. ע"ש. וכ"כ הרא"ם פרשת משפטים. והסמ"ע (סי' תכה ס"ק ח). ומכאן תשובה למ"ש הגאון ר' שלמה הכהן מוילנא ז"ל בקונט' ידי משה שבסו"ס הפרנס (דפ"ו סע"ב), דתימה על ר' ישמעאל דמפיק דב"נ נהרג על העוברין מדכתיב שופך דם האדם באדם, דמנ"ל דקרא לא נאמר אלא על ב"נ, והא לא מצינו מיעוט בכתוב לגבי ישראל וכו'. ע"ש. ואשתמטיתיה דברי הראשונים הנ"ל שהביאו לזה ראיה מפורשת. ודו"ק].
ב. וכן בקדש חזיתיה להנודע ביהודה תנינא (חחו"מ סי' נט) שהביא קושית הגאון ר' ישעיה ברלין אליו, עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' רוצח ה"ט, בדין המקשה לילד שחותכין העובר מפני שהוא כרודף, ותיפוק ליה שאפי' אינו רודף כיון שאין חייבים על הריגתו הורגים אותו להציל את אמו שחייבין על הריגתה. והשיב, ואני תמה על תמיהתו דאטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם, זה לא שמענו מעולם, כי מה בכך שאינו חייב על הטריפה, מ"מ הוא עושה איסור בידים בהריגת הטריפה, ואפי' שבת החמורה מחללין על חיי שעה, ואף שעי"ז אינו מציל את השלם, הרי הוא שב ואל תעשה. וה"נ לענין עובר אף שאין מחללין עליו שבת אם אין סכנה לאמו, מ"מ כיון שעכ"פ אסור להרגו א"כ אי לאו דמחשב קצת לרודף יותר עדיף להיות בשב ואל תעשה. ולכן הוצרך הרמב"ם לומר שהוא כרודף. עכ"ד. ומ"ש דאטו מי הותר להרוג הטריפה להציל את השלם? יש לסייעו ממ"ש המאירי סנהדרין (עמוד רעא). סיעה של בנ"א שפגעו בהן עכו"ם וכו' והיה ביניהם טריפה, ימסרוהו ואל יהרגו, שהרי ההורגו פטור. ע"כ. ומוכח דוקא במסירה בלבד הא בהריגה אסור. וכמ"ש המאירי קודם לזה, דאע"ג דבשפ"ד יהרג ואל יעבור, אם א"ל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר להרגו, ומ"מ לא הותר אלא למסרו לו, שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו, אבל להרוג בידים לא. עכ"ל. וה"נ הכא אין להרוג הטריפה בידים להצלת השלם. (ומיהו יש להעיר מפרש"י סנהדרין עב: בד"ה יצא ראשו, וא"ת מעשה דשבע בן בכרי דכתיב הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו להציל עצמן. א"נ משום דמורד במלכות היה. וכ"ה בתוספתא. ע"כ. נמצא לפי' ראשון מותר להרוג בידים כשיש סכנה לשניהם, ודלא כהמאירי הנ"ל. וכן מדייק מפרש"י הנ"ל, בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' ח), שאם יש סכנה לעובר ולאם אפי' יצא ראשו מצילין את האם, ודוחין נפש מפני נפש. ע"ש. אלא שסיים שיש להתישב בד"ז. והא קמן דהמאירי אוסר להרוג בידים. ובאמת שהרמ"ה סנהד' (עב:) כ' לתמוה על פרש"י הנ"ל. והניח בצ"ע. וע"ע בחי' מהריטב"א (פסחים כה:). ובפרט שבתוספתא מבואר כפי' השני דרש"י. ולכן אין לעשות מעשה להרגו בידים. וע' בתוס' רעק"א ספ"ז דאהלות. ודו"ק.) ומ"ש הנוב"י בפשיטות שאין מחללין שבת על עובר אם אין סכנה לאמו, לאו מילתא פסיקתא היא, כי ז"ל הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה ד"ו ע"א), ובהלכות גדולות, אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה ביוהכ"פ מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא, שפיר דמי למיתן לה וכו'. ומדקאמר משום סכנת ולד ש"מ אפי' ליכא למיחש לדידה מחללין. והיינו דגרסינן בערכין (ז:) אר"נ האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין את כרסה ומוציאין הולד. ומאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא, תנינא ספק חי ספק מת ספק עכו"ם ספק ישראל מפקחין את הגל בשבת, מהו דתימא התם הוא דהו"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל. ואף על גב דתנן באהלות פ"ז, האשה המקשה לילד וכו', אלמא דמעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות, ותנן נמי תינוק בין /בן/ יום אחד ההורגו חייב, אבל עובר לא, וקרא נמי כתיב דמשלם דמי ולדות. אפ"ה לענין שמירת מצות מחללין עליו, שאמרה תורה חלל עליו שבת א' שמא ישמור שבתות הרבה. הילכך אפי' בהצלת עובר פחות מבן מ' יום שאין לו חיות כלל מחללין עליו כד' בה"ג. ואיכא דס"ל שאין מחללין משום נפלים ועוברה שהריחה משום חששא דמיתה דידה היא. ע"כ. והובאו דבריו בהר"ן והרא"ש פר' יוהכ"פ (פג). אלא שטענו שא"צ לזה, דלא משכחת סכנת העובר בלי סכנה דידה. (והקרבן נתנאל שם כ' דנ"מ לאשה המוחזקת להפיל מבלי שיזיק לה כלל.) וכן הוא בחי' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א נדה (מד:), דהא דמשמע התם דעובר לאו נפש הוא (שההורגו פטור), וכ"מ בסנהדרין עב: גבי המקשה לילד וכו', ואילו בערכין (ז:) אמרי' דמחללין עליו שבת אלמא דנפש הוא. י"ל דאע"ג דלאו נפש הוא, מ"מ לענין הצלתו בשבת דינו כנפש, דאמרי' חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. ולפ"ז מחללין שבת בעוברה שהריחה אף בשביל הולד בלבד. וכ"כ בה"ג. ע"ש. ובס' האשכול ח"ב (הל' מילה סי' לו עמוד קיז) כ', תו כ' בה"ג גבי עוברה שהריחה מאכילין אותה, אי לא אכלה מתעקר ולדא אף על גב דספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה, ומדתלי בסכנת הולד ולא בדידה, אלמא דס"ל דמשום ספק נמי מחללין, אפי' לא הוי סכנה לאמיה. וקמ"ל דהא דאמרי' היושבת על המשבר מביאין סכין מרה"ר בשבת ומקרעין כרסה ומוציאין הולד, אפי' לא עקר הולד לצאת, ואפי' לא ידעינן אם כלו חדשיו, מחללין. ואף על גב דתנן האשה המקשה לילד וכו'. ש"מ דקודם שיצא לאו נפש הוא, לענין שבת שאני דתורה אמרה חלל עליו שבת אחת וכו'. ורואה אני וכו' ועל המשבר משמע דכלו חדשיו וכו'. אבל ודאי כל ספק נפשות להקל וכל מעוברת דאתעקר ולדא היא גופא בסכנה קיימא. ע"ש. ולפ"ד הראשונים הנ"ל, הא דפרכינן בערכין (ז:) הנ"ל מאי קמ"ל דמספיקא מחללינן שבתא תנינא וכו'. הו"מ לשנויי דטובא קמ"ל דאע"ג דעובר לאו נפש הוא וההורגו פטור, אפ"ה מחללין עליו שבת, מטעם שישמור שבתות הרבה. אלא דבלא"ה משני שפיר וגם יש להעמיס תי' זה במ"ש דלית ליה חזקה דחיותא, ולאו נפש מקרי. וע' בדגול מרבבה יו"ד (סי' שה) שאין האב יכול לברך על פדיון הבן כשפודהו במדינה אחרת (בזמנו), כי כל זמן שלא עברו ל' יום אין לבן חזקת חיים, כי אולי נפל הוא וכו'. והקשה ע"ז הגאון חתם סופר (בחיו"ד ס"ס רצה) וז"ל, ובמח"כ לפום ריהטא לא עיין בערכין ז: שאפי' לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הו"ל חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזקת חיות אפילו לחלל עליו שבת, ומכ"ש הכא דליכא אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא. ע"כ. ונוראות נפלאתי דאדרבה הגמ' מוכיחה בעליל שאין לולד חזקת חיים, וכבר כ' הראשונים הנ"ל, דאע"ג דלאו נפש הוא מחללינן שבתא מטעם חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה. הא לשאר ענינים חיישינן דילמא נפל הוא. (ומכ"ש לפמ"ש בס' האשכול דהתם מיירי בכלו לו חדשיו. והדג"מ לא מיירי בהכי. וע' בנחל אשכול (שם אות ד) דטעם בה"ג משום דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ועובר נמי מקרי האדם, וכדילפינן סנהדרין נז: דב"נ נהרג על העוברין מדכתיב שופך דם האדם באדם, וזהו עובר שבמעי אמו. וש"מ שעל חיות אדם קפיד קרא אף על גב דלאו נפש מקרי עדיין.) וא"כ צדקו דברי הדגול מרבבה שאין לולד חזקת חיים. וכן מתבאר באור זרוע ח"ב (ס"ס קז). ובשבולי הלקט (דקפ"ז סע"א). ועוד. וע' בשו"ת עמק שאלה (חיו"ד סי' עט). ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' קכו). ואכמ"ל.
ג. ותבט עיני להגר"י שמלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קסב אות ג), שהביא מ"ש הנוב"י הנ"ל דאטו מי הותר להרוג טריפה להציל שלם וכו', וכתב, ולכאו' י"ל דעשה דהצלת נפשות דוחה ל"ת דהריגת טריפה. וכמש"כ בבית יצחק (או"ח סי' יח אות טז) דבטריפה ליכא מיתה אלא מלקות. ודוקא להרוג שלם (להציל אחר) אמרינן אין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתת ב"ד. ולפ"ז י"ל ד' הרמב"ם דנקט דהוי כרודף ואילו בסנהדרין עב: מוכח דלאו מה"ט הוא. וי"ל דבעובר ה"ט דעשה דהצלת האם דוחה ל"ת שאין בו מיתה, וכיון דבגמ' ילפינן לדין רודף מקרא דשופך דם האדם, דין זה נוהג גם בב"נ, ונמצא דעשה דהצלת נפשות נוהג גם בב"נ, והו"ל עשה השוה בכל ודחי ל"ת של הריגת עובר שאין בו מיתה. ומש"ה לא הוצרכו בגמ' לה"ט דהוי כרודף. אבל הרמב"ם (פ"א מה' רוצח ה"ז) למד דין רודף מקרא דוקצותה את כפה. (וכ' הנוב"י שם, דהרמב"ם לשיטתיה בהל' מלכים שפוסק כר' ישמעאל דב"נ נהרג על העוברים ויליף משופך דם האדם באדם. (סנהד' נז:) וא"פ /וא"כ/ האי קרא מבע"ל לדרשא אחריתי.) וא"כ אין העשה הזה נוהג בב"נ, והו"ל עשה שאינו שוה בכל שאינו דוחה ל"ת השוה בכל, ואף על גב דבכלאים בציצית עשה שאינו שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל, מ"מ עשה שאינו נוהג בב"נ גרע טפי. עכת"ד. ולפע"ד יש לפקפק בזה. כי הן אמת שברודף יש מ"ע להציל הנרדף מדכתיב שופך דם האדם וכו' או מוקצותה את כפה, אבל כשאין רודף יש רק לא תעשה של לא תעמוד על דם רעך. וכמ"ש (בסנהד' עג) מנין לרואה חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו כו' שנא' לא תעמוד על דם רעך. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מרוצח הי"ד). ואף גבי האשה המקשה לילד כ' הרמב"ם (שם ה"ט) שהצלת האם היא מצות ל"ת שלא לחוס על נפש הרודף. ואילו מ"ע לא קאמר. דליכא מ"ע אלא ברודף ונרדף ממש, ולא ילפינן מזה לעובר שטבעו של עולם הוא. ומעתה לא שייך בעובר עשה דוחה ל"ת דהא תרוייהו ל"ת נינהו. ואף במ"ש הנוב"י שאין להרוג טריפה להציל שלם, דלא מיירי ברודף, אלא באומרים לו הרוג פלוני, והוא טריפה, ואם לאו נהרוג אותך, בכה"ג אין כאן איזה מצות - עשה להציל עצמו בנפש הטריפה, וה"ה גם לאחרים, כיון שאין הטריפה רודף והשלם נרדף, ובזה אין מ"ע להרוג הטריפה להציל השלם כדי שנאמר עשה דוחה ל"ת. וכמ"ש ג"כ המאירי, דדוקא מסירה הותר למסור הטריפה, ולא הריגה בידים. אף על פי שהוא לצורך הצלת השלם. והיינו דעכ"פ גם בטריפה הוי אביזרא דשפ"ד, וכמו שיתבאר להלן בס"ד. (וע' במ"ש הבית יצחק שם שאין עשה דוחה ל"ת אלא במצות שבין אדם למקום, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חיו"ד ס"ס סד). ע"ש. ואכמ"ל.) ומ"ש הבית יצחק בדין ב"נ הרודף אחר ב"נ, דלהרמב"ם דיליף מוקצותה את כפה אין מצילין את הב"נ בנפשו, והו"ל עשה שאינו שוה בכל וכו'. (ושם הביא מ"ש התוס' סנהדרין נט סע"א אם גם בב"נ הורגים העובר להצלת האם. ע"ש.) לכאו' הואיל ועשה שאינו שוה בכל ג"כ דוחה ל"ת השוה בכל, וכמ"ש התוס' (יבמות ו) וכדין כלאים בציצית. ע"ש. מאן פליג לן בהכי בין היכא דשוה בב"נ או לא. ויש לפלפל בזה. וע' בשו"ת בן יהודה (סי' כא). ודו"ק.
ד. ועינא דשפיר חזי בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנה) בד"ה ולפע"ד, שהביא ג"כ דברי הרמב"ם דה"ט שחותכים העובר להציל האם משום דהוי כרודף. וכתב, והקשו עליו, דהא בסנהדרין (עב:) אמרינן דמשמיא קא רדפו לה. ונ"ל משום דלכאורה קשה טובא לפמ"ש התוס' סנהדרין (נט) שגם ישראל אסור להרוג לעובר (בעלמא), ועל כרחך דהיינו מן התורה, דהוי כמקצת נפש, וכחצי שיעור שאסור מה"ת. ואנן קי"ל דאף אביזרא דג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור. וא"כ למה התירו להרוג העובר משום הצלת האם והא הוי אביזרא דשפ"ד. וע"ז בא הרמב"ם לתרץ, דנהי דלא הוה רודף ממש, מ"מ כיון שהוא הגורם למיתת אמו הו"ל כרודף, ולכן הותר להציל האם בנפשו של העובר. עכת"ד. והוא תנא דמסייע לנו בתירוצינו (הנ"ל אות א), ובתוספת ביאור דהו"ל אביזרא דשפ"ד, שאל"כ אף אם יש איסור תורה בהריגת העובר אין לך דבר העומד בפני פקו"נ של האם. וזה ברור. ואמנם ראיתי בשו"ת בית שלמה (חחו"מ סי' קלב) דפשיט"ל איפכא, שהואיל והעובר לאו נפש הוא, הו"ל כמו שאר עבירות שנדחין משום ספק סכנה, ומש"ה מותר לאבד נפש העובר בשביל הצלת האם, דלא שייך בזה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו'. ע"ש. אולם הגאון הרוגאצ'ובי בשו"ת צפנת פענח (סי' נט) כ' להדיא, שהריגת עובר הוי גדר שפיכות דמים, ואסור גם בישראל מן התורה, כמ"ש התוס' סנהד' נט ע"כ. וע"ע בתוס' הרא"ש בשטה מקובצת (ערכין ז) אות ה, שהקשה, דממתני' דאהלות האשה המקשה לילד וכו', מוכח שכל זמן שלא הוציא ראשו מותר להרגו, וא"כ אמאי מחללין עליו שבת. הילכך נראה דחשיב כספק נפשות, ובמתני' דאהלות דוחין ספק נפש מפני נפש ודאי. ע"כ. אלמא דחשיב מיהא כספק נפש. ומש"ה צריכים אנו לטעמו של הרמב"ם דהוי כרודף. והן אמת שמדברי הראשונים (שהובאו לעיל אות ב) שהוכיחו מההיא דאהלות דלאו נפש הוא, משמע דס"ל שא"צ לטעמו של הרמב"ם דהוי כרודף וגם לא ס"ל כהרא"ש הנ"ל בתירוצו, אלא דוקא לגבי חילול שבת אמרינן חלל עליו שבת א' וכו'. מ"מ בדעת הרמב"ם מיהא י"ל כאמור דחשיב קצת נפש ואביזרא דשפיכות דמים הוא. וכאמור. וכן מוכח מד' הנוב"י הנ"ל, שהסביר דדמי לטריפה שאסור להרגו בשביל להציל השלם וכו'. ולא אכחד כי ראיתי במנחת חינוך (מצוה רצו) שכ', ונ"ל דבסיעה של בנ"א שאמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם ונהרגנו וכו', אם היה טריפה ביניהם אפי' לא יחדוהו מותר למסרו כדי להציל עצמם, כיון דלא אקרי נפש כלל, דלא שייך כאן הסברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו'. וגם הקבלה ביד חז"ל דמ"מ לא מקרי שפ"ד. ע"כ. וכבר קדמו המאירי בעצם הדין, ומ"מ להרגו י"ל דהוי בכלל אביזרא דשפ"ד. (וה"נ בדין עובר, כי עובר וטריפה שוים בדבר זה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ד). ע"ש.) ובכל דיני התורה טריפה חשוב כחי. וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה הי"ב) שהבא על הטריפה חייב, חי הוא אף על פי שסופו למות מחולי זה. ע"ש. וכן בשו"ת חקרי לב (חאה"ע סי' יא) במקדש אחות אשתו - טריפה, דקרינן בה בחייה, ואינה מקודשת. וע"ע בשו"ת מעשה אברהם (חאה"ע סי' ו) מ"ש בזה. ע"ש. וע' בפתח הדביר ח"ג (דף רמח ע"ג) דטריפה מצטרף לכל דבר שבקדושה ומחללים עליו שבת וכו' ע"ש. וע' חת"ס ח"ו (סי' סד) דביום השמיני ימול שייך גם בטריפה. ע"ש. ובשו"ת גנת ורדים (חאה"ע כלל ב סי' ד) דבן טריפה פוטר מיבום וחליצה. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' עט). ובשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כג והלאה). ובשו"ת דובב מישרים ח"ג (סימן קכז). ע"ש. ושו"ר בשו"ת תפארת צבי (חאו"ח סי' יד), שגם אליו שלח הגרי"ב שאלתו ע"ד הרמב"ם שנ"ט דהוי כרודף, והשיב, שטעמו של הרמב"ם משום דקי"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו. וכאן שהורגים העובר אף שאינו בכלל איש מ"מ לא גרע מממון ולמה יהרגוהו וכו'. ולא שייך הכא פקוח נפש כ"כ, דהא אף על העובר מחללין שבת וכו', והמצוה שעלינו להציל האשה משום לא תעמוד על דם רעך, מחוייבים אנו גם בהצלת העובר, ולכן תירץ הרמב"ם שהוא הגורם והו"ל כרודף. ע"ש. וע"ע בשו"ת אור גדול (סי' א דכ"ו ע"ד). ע"ש. והלום ראיתי בערוך השלחן חו"מ (סי' תכה ס"ז) ובמנחת חינוך (סי' רצו) שעמדו ע"ד הרמב"ם בזה. ע"ש וע"ע באבן האזל ח"ב (פ"א מה' רוצח ה"ט). ודו"ק.
ה. וחזי הוית להגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א (חאה"ע סי' יד) שנשאל אם מותר לנשים המניקות שנתעברו לשתות סם כדי להפיל הולד, ואחר שהביא ד' התוס' (סנהד' נט) דאף לישראל יש איסור להרוג העובר. ושכ"כ הרא"ם פר' משפטים בד"ה ואיש כי יכה כל נפש אדם, כתב, שאין לומר שכיון שאין האשה מצווה על פו"ר, ומה"ט מותרת לשתות כוס עיקרין. וכמ"ש בשבת (קיא) א"כ מותרת ג"כ לשתות סם להפיל הולד כיון דלא הוי נפש, ולפ"ז הא דאמרי' בסנהד' (עב:) גבי המקשה לילד שחותכו וכו' להציל האם דוקא, מיירי שהורגים אותו בידים. ודכוותה גבי סירוס בידים דאיסורא מיהא איכא אף באשה. וכדאיתא באה"ע (סי' ה). אבל לשתות סם המפיל שרי. הא ליתא, דהתם ה"ט שאין האשה מצווה על פו"ר, משא"כ הכא דטעם האיסור משום דהוי כהורג נפש, גם בשותה רפואה להפיל אסור מיהא מדרבנן. ומ"מ נראה שלמעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל הולד כיון דאיכא סכנת ולד. וכמ"ש ביבמות (יב:). ואפי' לרבנן דר"מ מודו הכא שחשש העיבור כבר נעשה לפנינו, ולכ"ע מותרת לשתות סם המפיל. כנלע"ד עכת"ד. והגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"א (ס"ס מ) כ', שהגם שהחות יאיר (סי' לא) ומהר"י מאיו בשו"ת שפת הים (חאה"ע סי' יד) כ', שאסור לשתות סם להפיל העובר, מ"מ איסור זה אינו אלא מדרבנן, ואינו בכלל איסור שפ"ד, וכמ"ש הפו"ד בשם הרא"ם פ' משפטים ע"פ ואיש כי יכה כל נפש וכו'. וגם הרב בית יהודה ח"א סי' יד הכריח מהש"ס ופו' דליכא איסור מד"ת משום שפ"ד אלא איסורו הוי מדרבנן ולכן התיר שם למעוברת בימי הנקה לשתות סם המפיל וכו'. עכת"ד. ולפע"ד עד כאן לא כתב הבית יהודה דבהריגת עובר אין איסור אלא מדרבנן, אלא כשמפילה ע"י שתיית סם, דהו"ל כעין גרמא בעלמא. ומהר"י עייאש לשיטתיה בשו"ת בית יהודה ח"ב (סי' מז דקי"ט ע"ד), שכ', דהא דקי"ל באה"ע (סי' ה סי"ב) שהמשקה כוס עיקרין לאדם כדי לסרסו אסור ואין לוקין עליו, אין איסורו אלא מדרבנן, ואף על פי שכ' התוס' והרא"ש (שבת קי:) שאסור בזה בדשא"מ כשהוא פסיק רישיה, ואילו פ"ר בדרבנן קי"ל דשרי, וכמ"ש התה"ד. י"ל דדוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת מחלקים בין פ"ר דאו' לדרבנן, אבל בשאר איסורין יש לאסור בפ"ר בכל גוונא. ע"ש. (וכחילוקו בין שבת לשאר איסורין לד' תה"ד, כתבו גם בשו"ת ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח) ד"ה אך. ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לא אות ט). ע"ש. ואכמ"ל.) ושם הובאו דברי הגאון ר' מלאכי הכהן בעל יד מלאכי דס"ל ששתיית כוס עיקרין הנ"ל דאורייתא אלא שאין לוקין עליו. ע"ש. וכ"כ בס' נתיבות לשבת (סי' ה סק"ו), והוכיח כן ממ"ש הפוסקים לאסור זאת בדשא"מ אם הוא פ"ר, והרי כ' הת"ד דפ"ר בדרבנן שרי. ע"ש. אולם הר"א ממיץ בס' יראים (סי' שפא) כ' להדיא שהעיקור בסם הוא רק מדרבנן. וכ"כ המאירי (שבת קי:). וע' בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' לח). ובשו"ת פתחי שערים (סי' נט). ואכמ"ל. ולפ"ז יפה כ' הבית יהודה שאף שתיית סם להפלת העובר י"ל דהוי מדרבנן. אבל בהורג העובר בידים מודה דהוי איסור תורה. ואף על פי שמד' מהר"ח פלאג'י הנ"ל נראה שלא הבין כן בד' הבית יהודה, ובפרט ממה שנעזר מד' הפו"ד (הפרישה ודרישה) בשם הרא"ם פר' משפטים, וכוונתו למ"ש הדרישה אה"ע (סי' יג אות ד) דמ"ש לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לא זו אף זו קתני, דל"מ מעוברת חבירו דאיכא תרתי לריעותא, חדא דלבסוף תלד ותניק והחלב יעכר וימות הולד. ותו שמא תמית הולד בעודו במעיה, דאז לא חמיר איסורא להקרא עליו רצחנותא, כל זמן שלא נולד, וכמ"ש הרא"ם פר' משפטים, אלא אפי' מינקת חבירו שכבר נולד הולד ואינו חשודה לרצחו אסור. ע"כ. ויסוד ד' הרא"ם ע"פ התוס' (חולין לג וסנהד' נט) דאיסורא מיהא איכא. ומשמע שמהר"ח פלאג'י הנ"ל הבין שבכל אופן של הפלה אין איסור תורה. וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (חחו"מ סי' מו אות ד) בשם הגאון ר' ישראל מאיר ז"ל שלד' התוס' אין איסור בהריגת עובר אלא מדרבנן. (ועפ"ז הקשה דא"כ בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת אם יצא הולד בן קיימא חייבין בקרבן, ולפ"ד התוס' למה לא תעשה פעולה להפלת העובר להמלט מאיסור אשת אח ע"ש.) אבל לפי האמור האמת הוא שגם התוס' מודים שיש בזה איסור תורה. וכמו שהוכחנו במישור מהתוס' (חולין לג). ושכן מוכח מהש"ס (סנהד' נט). והבאנו שכן מבואר בחקרי לב, ובמהר"ם שיק, ובשו"ת צפנת פענח. וכ"כ הגאון מהר"ש מוילנא בס' ידי משה שבס"ס הפרנס (דפ"ו ע"ג). וכן ראיתי להגאון אור שמח בספרו משך חכמה (ר"פ ויקהל) שכ', דכל היכא דכתיב יומת, משמע בידי שמים. וכדדרשינן במכילתא השור יסקל וגם בעליו יומת, ר"ל בדיני שמים. וה"נ מ"ש ומכה אדם יומת, י"ל דקאי על הריגת עובר, כדנפקא לן דב"נ נהרג על העוברים מדכתיב שופך דם האדם באדם. (סנהד' נז:). וקמ"ל שישראל שהרג עובר נמסרה מיתתו לדיני שמים. וכמ"ש התוס' (סנהד' נט). ע"כ. וכ"כ בס' זכותיה דאברהם, הובא במשפטי עוזיאל חו"מ (דרי"א ע"ד), שהריגת העובר מחייבת את ההורגו במיתה בידי שמים, דלא גרע מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש. (נדה יג). ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי יששכר (חחו"מ סי' קסח), שהריגת העובר הויא איסורא דאורייתא, והוי כאילו שופך דמים. וכמ"ש בנדה (יג) שאף המוציא ז"ל כאילו שופך דמים. ע"ש. אלא דאי משום הא לא איריא, כי בשו"ת שאלת יעבץ ח"א (סי' מג) כתב, דמ"ש החו"י (סי' לא) ללמוד דין הפלת עובר מדין הוצאת ז"ל, יש לדחות דשאני הוצאת ז"ל שמערה לאשפה ומוסיף בכוחות הטומאה, ומכחיש בפמליא של מעלה, כנודע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה, שבע"כ אנו צריכים להם לד"ז וכו'. ע"ש. +מש"כ דאיסור הוצאת זרע לבטלה י"ל דחמיר מאיסור הפלה מלאכותית, ושכ"כ היעב"ץ. נ"ב, וכן מתבאר מד' המהר"ל מפראג בס' באר הגולה (דט"ו ע"ג) שההורג אדם אינו גובר על התחלת ההויה אלא על ההמשך, אבל המשחית זרעו שהוא התחלת הויה חמור יותר והוא כמביא מבול לעולם שבא לעקור ההויה משרשה וכו' ע"ש. וכ"כ בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' נט). וראיה לזה מתוס' הרא"ש (יבמות יב:) שעיקר איסור השחתת זרע הוא בתחלת חימום, ולא לאחר שכבר יצא מגופו. והובא באבני נזר (חאה"ע סי' פא ופג), וכתב, שדבריו ברורים כשמש. ע"ש.+ וכן המשפטי עוזיאל כ' לפקפק כיו"ב ע"ד הזכותיה דאברהם. ומ"מ בדברי יששכר שם העיר גם ממ"ש בנדה (לא) המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. ע"ש. וכן מוכח מפרש"י יבמות (מב סע"א). ע"ש. וכן בזוה"ק שמות (דף ג ע"ב), מאן דקטיל בנוי ההוא עוברא דמתעברא אתתיה וגרים לקטלא ליה במעהא, סתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה וכו', ועל דא חרבא כפנא ומותנא אתיין על עלמא. וכו'. ופי' בניצוצי אורות, מאן דקטיל בנוי, שמשמש עם אשתו יום צ' לעיבורה. וכ"ש הגורם לאשתו להפיל ע"י משקה (סם) וכיו"ב. הרמ"ז. עכ"ל. (איברא דבנדה לא מסקינן אהא דהמשמש ליום צ', מנא ידע, אלא משמש והולך ושומר פתאים ה'. וא"כ לא הו"ל להניצוצי אורות למסתם סתומי.) ובאמת שיש להעיר לפמ"ש המשך חכמה, שיש בהפלת עובר חיוב מיתה ביד"ש, א"כ היאך חייבה תורה לשלם דמי ולדות לבעל. לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה (בכתובות ל) דאף במיתה ביד"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה. (וכן יש להק' להאחרונים הנ"ל דס"ל שהריגת עובר לא גרעא מהוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ביד"ש (כבנדה יג) דמה יענו לקו' זו) וע"כ שאין כאן ממש איסור מיתה ביד"ש, אלא רק איסור תורה בעלמא. וכן ראיתי בשו"ת דובב מישרים ח"א (סי' כ) ד"ה אולם, שהביא בשם זכותא דאברהם שנתעורר בזה. וע"ש. ועכ"פ נקוט מיהא דאיסורא דאורייתא מיהא איכא. וכ"כ הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (סי' קסב אות ה) שאיסור תורה הוא. והוסיף, דמ"ש התוס' נדה (מד:) שמותר להרוג העובר שיגרא דלישנא הוא (והכוונה שאין חייבים עליו מיתה). ע"ש. וכן העיר בהגהות הגאון יעב"ץ (נדה שם) ע"ד התוס', שאין זה מדוייק. ע"ש. גם בס' פרי האדמה ח"ב (דקמ"ג ע"ג) עמד ע"ד התוס' נדה, שזהו בניגוד למ"ש התוס' עצמם (בחולין לג). ותי' דצ"ל דמ"ש שמותר היינו כשיש הכרח להציל האם וכמתני' דאהלות ספ"ז וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים (חאה"ע סי' א) בד"ה עוד. ובשו"ת דובב מישרים (סי' כ) הנ"ל ובס' יקהל שלמה קמחי (דמ"ב ע"ב). ע"ש. וגם הלום מצאתי בשו"ת בנין דוד (סי' מז), שהוכיח במישור מד' התוס' חולין (לג) בסוה"ד, דלר"ל לית ליה האי כללא וכו'. דהא דאמרי' ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, היינו מה"ת, ויש איסור תורה בהריגת עובר ע"י ישראל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג (ס"ס סה). ובשו"ת מקור חיים (חיו"ד סי' טו). ע"ש. וזה כמש"כ לעיל אות א'. ומעתה ניחא קו' הגאון ר' ישראל מאיר הנ"ל מההיא דיבמות וכו', שהרי אסור לה מה"ת להפיל העובר, ואף למ"ש הבית יהודה שבשתיית סם אין איסור תורה, הדבר ידוע שלא תמיד מצליחים להפיל העובר ע"י שתיית סממנים בלבד. וכמ"ש בנדה (ל:) דאיכא גופא דלא מקבל סמא. ופשוט. וע' בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (חאה"ע סי' פה). ע"ש.
