ו. וראיתי בשו"ת מהרימ"ט ח"א (סי' צט) שנשאל אם מותר לרופא לטפל באשה גויה מעוברת ולהתעסק עמה עד שתפיל הולד, או יש בזה משום איבוד נפשות. והשיב שאין כאן משום איבוד נפשות, שאפילו בישראל לאו נפש הוא, דממון הוא דחייב רחמנא דמי ולדות לבעל וכו'. ובפ' יוצא דופן (נדה מד) דרשינן כל נפש, לרבות קטן בן יום אחד, דמשמע כל דהו נפש. אלמא דנפל אפי' נפש כל דהוא לא מקרי. ובספ"ק דערכין (ז) תנן, האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופרכינן פשיטא גופה הוא, סד"א הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא, ולא לפסדיה מניה. קמ"ל. ומדפריך פשיטא ש"מ דמשום איבוד נפשות אין נדנוד כלל ולא אצטריך לאשמועינן אלא משום פסידא דבעל. ואמרי' נמי התם, האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון שלה, כדי שימות הולד תחלה שלא תבא לידי ניוול, אלמא דבשביל ניוול האם הורגים הולד בידים ולא חשו לאיבוד נפש. הילכך בישראלית מפני צורך אמו נראה שמותר לטפל ע"מ שתפיל העובר כיון דרפואת אמו היא. עכת"ד. ומוכח מדבריו שאפי' אין כל סכנה נשקפת לחיי האם מותר להפיל העובר לרפואתה. ולכאורה קשה דלפמ"ש התוס' (חולין לג) שיש איסור תורה בהפלת העובר, נראה שאין היתר בזה אלא במקום סכנה. ומההיא דערכין יש לדחות לפמ"ש הגאון מצפה איתן (סנהדרין נט) הקשה בס' צדה לדרך פר' משפטים, דהא בספ"ק דערכין (ז), האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ופריך פשיטא גופה הוא וכו'. ואם איתא לד' התוס' שגם ישראל אסור להרוג עובר, מאי פריך פשיטא, והא אצטריך לאשמועינן שא"צ להמתין ולא חיישי' להריגת העובר. [וע"ע בשו"ת חות יאיר סי' לא] ולק"מ, דהא כתבו התוס' (סנהדרין פ:) סד"ה עובר, בשם ר"ת, דהא דאמר רבא ולד נוגחת ונרבעת אסור, לאו משום דהוי ירך אמו, אלא ה"ט דכיון דעד עכשיו היתה חיות הולד תלויה באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה. וכן הא דתנן בערכין (ז) האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. ופריך פשיטא גופה הוא, התם נמי ה"ט כדפרישית ע"כ. ולפ"ז ניחא קו' הצד"ל הנ"ל. ע"כ. וה"נ נדחית בזה ראית המהרימ"ט, דשאני התם שכיון שעיקר חיות העובר מצד האם חשיב כאילו נגמר דינו להריגה. הא בעלמא יש בזה איסור תורה משום איבוד נפש. והא נמי דאמרי' שמכין אותה כנגד בית הריונה להמית העובר משום דבין כה וכה הנה הוא הולך למות עם אמו, מש"ה חיישינן לניוול דידה, ואין כאן ענין של חיי שעה, הואיל וכאילו נגמר דינו ליהרג דמי. והר"ן ספ"ג דחולין (נח) כ' ג"כ בשם ר"ת דקי"ל עובר לאו ירך אמו הוא, וההיא דערכין (ז) דאשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, לאו משום עובר ירך אמו הוא, אלא שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה, ולא חיישי' לולד הואיל ולא יצא לאויר העולם. תדע שאילו נגמר דינה ליהרג וילדה אין הורגין הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא עליו נגמר הדין. ע"כ. (ויש קצת שנוי בין התוס' להר"ן בדעת ר"ת. ודו"ק.) וכן נראה מד' הרמב"ם (פי"ב מה' סנהד' ה"ד) דה"ט משום ענוי הדין. וכ"כ המל"מ (פ"ב מה' סוטה ה"ז). ע"ש. ובנדרים (פ:) ר' יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. וה"נ ענוי הדין דידה חשיב לה טפי מחיי העובר, אף על פי שיש בהריגתו איסור תורה. ואפי' לרבנן דר' יוסי (נדרים שם) דפליגי וס"ל חיי אחרים קודמין לכביסתן, שאני הכא שכל חיות העובר ממנה, והיא אינה מחוייבת לסבול צער של ענוי הדין בשביל העובר שלה, ובפרט שעכ"פ לא חשוב נפש עדיין. וע"ע בשטה מקובצת (ב"ק מז) בשם הרא"ה. ע"ש. ומעתה אין בראיות מהרי"ט /מהרימ"ט/ הנ"ל בכדי להתיר הפלת עובר לרפואת האם, כל עוד אין סכנה נשקפת לחיי האם בגלל העובר. ואדרבה מהתוס' (חולין לג וסנהד' נט) מוכח להדיא לאסור. [ושו"ר שכן העיר בשו"ת מקור חיים סי' טו ע"ש. וע' בבית שמואל אה"ע סי' פ ס"ק טו ובבאה"ט שם. ודו"ק.].
ז. ובאמת שהמהרימ"ט עצמו בתשובה שם (סי' צז) הביא מ"ש התוס' (חולין לג וסנהד' נט) דנהי דישראל פטור על הריגת עוברין, מ"מ לא שרי. והוכיח כן ממתני' דאהלות ספ"ז, האשה שמקשה לילד מחתכין הולד במעיה שחייה קודמין לחייו, הא ליכא סכנה לאם אסור. והקשה מזה אההיא (דערכין ז) שהורגים הולד משום ניוול האם. ועוד דבההיא שמעתתא גופה דערכין (ז:) אמרי', האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין כרסה ומוציאין הולד, אלמא דספק נפשות חשיב כיון דדחי שבת. וכתב, שיש לתרץ, דשאני ההיא דיוצאה ליהרג שהואיל וסופו ליהרג עם אמו דעובר ירך אמו הוא, משום ניוול אמו מקדימינן לו המיתה. א"נ י"ל דלעולם עובר לאו כילוד דמי וכירך אמו הוא, ואשה שמתה שאני שהוא חי ואמו מתה והרי הוא כילוד וכמי שיצא לאויר העולם. וכנגדו בבהמה טעון שחיטה. ושוב הביא ד' הר"ן (יומא פג) בשם הרמב"ן דפלוגתא הוא אם יש לעובר דין פיקוח נפש לחלל עליו שבת. וספק נפשות להקל להחיותן, וכ"ש שלא לפגוע בהן, ולפ"ז איסורא מיהא איכא גם בנפלים דגוים. ומיהו אפי' תימא דלא חשיבי נפש, ובגוים שרי לגמרי (שישראל יעשה הפלה לגויה), מ"מ להתעסק עמהם שיפילו קעבר על לפני עור. (מפני שצריך שיתוף פעולה וסיוע שיש בו ממש מצד המעוברת. וכההיא דמכות (כ:). וע"ע בחי' הרא"ה ביצה (כב) ושטמ"ק שם ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' מז ופח ופט). ובשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' ב). ואכמ"ל.) אם לא שיש רופאים (גוים) אחרים שיאמרו להם, דלא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא. עכת"ד. ונלע"ד שקטע תשובה זו (שניצבת בלי שאלה, ודמיא למזמורא יתמא.) שייך להלן בסוף תשובה צט הנ"ל, וניכרים הדברים שהתשובה שבסי' צט לא נסתיימה שם, כי לא נמצא תשובה על השאלה דמיירי באשה גויה, אלא בדבריו שבסי' צז הללו. ואחר שהביא ראיות דעובר לאו נפש הוא כלל, חזר להקשות ע"ז מהתוס' (חולין לג וסנהד' נט) דמוכח שבישראל יש בו איסור (תורה). ושכן מוכח לכאו' מההיא דאשה שישבה על המשבר שמחללין שבת על עובר. (ובאמת דאי משום הא לא איריא, דאע"ג דעובר לאו נפש הוא מחללין עליו שבת. וכמ"ש הראשונים שהובאו לעיל אות ב. וכ"כ התוס' נדה (מד:) ע"ש.) ושוב מתרץ בב' פנים דנ"מ לדינא. ומ"מ אכתי לא איפרק מחולשא, דא"כ הו"ל למיהדר משמעתיה במה שהתיר להתעסק בהפלה של אשה ישראלית לצורך רפואת האם, ומוכח שאפי' שלא במקום סכנה שרי, והרי מהתוס' חולין וסנהדרין מוכח לאיסורא כה"ג. וצ"ל דאה"נ שגם מזה חזר בו בסו"ד, וכמו שסיים ואפי' תימא דלא חשיבי נפש, ובגוים שרי לגמרי, משמע דבישראל איסורא מיהא איכא גם לצורך רפואה. ושוב ראיתי בשו"ת דברי יששכר (חחו"מ סי' קסח) שהביא דברי המהרי"ט סי' צט, וכתב, דממ"ש אפי' נפש כל דהוא לא מקרי, נראה דמותר אפי' שלא במקום סכנה, אבל א"א לומר כן, אלא כוונתו דלא מקרי נפש לענין חיוב. וכן מה שדייק (מערכין ז) דפריך פשיטא וכו', כוונתו שכיון שאין לאמו חיות גם הוא לא נקרא עומד לחיות. (והביא ד' הר"ן חולין נח). וכן מוכח מדברי המהרי"ט עצמו בסי' צז שסיים, ואפי' תימא דלא חשיבי נפש ובעכו"ם שרי לגמרי, הא בישראל איכא איסור. ע"כ. וכן מצאתי עוד בשו"ת אריה דבי עלאי (חיו"ד סי' יט), והובא להלכה בשו"ת בנין דוד (סי' מז אות ג), שאחר שהאריך לדחות דברי המהרי"ט סי' צט שלדעתו יש בזה איסור מה"ת להרוג העובר שממעט הדמות, אך לבסוף כ' ליישב דברי המהרי"ט, שגם דעת המהרי"ט כן היא, שיש איסור תורה בהריגת עובר, אלא דהתם מיירי בפקוח נפש לרפואת אמו, שאז פשוט הדבר שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. ע"כ. (ואף על פי שי"ל שזהו בכלל אביזרא דשפ"ד דיהרג ואל יעבור, מ"מ בצירוף טעמו של הרמב"ם דהוי כרודף משרא שרי. דהיינו מתני' דאהלות.) ולפע"ד אין נראה כן מפשט דברי המהרי"ט סי' צט, אלא בכל ענין של צורך רפואה היה מתיר להתעסק בהפלת הולד. וכן נראה מדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (חאה"ע סי' ד) שרצה ללמוד מד' המהרי"ט סי' צט שמתיר הפלת העובר לצורך האם, דה"נ י"ל דהיכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחילול ה' (כגון נידונו בפנויה שזינתה ונתעברה בזנות) דחשיב נמי צורך גדול. אלא שהביא ד' החות יאיר סי' לא שלא רצה להתיר בזה גם בא"א שהרתה לזנונים. ומיהו לעומתו בשאלת יעב"ץ סי' מג חילק בין א"א לפנויה. וכתב הגרי"ח שאינו רוצה להשיב בדרך הוראה לא איסור ולא היתר כו'. ע"כ. ואם איתא דמהרי"ט אינו מתיר אלא במקום סכנה מה ראיה הביא מזה לנידונו. א"ו דבכל ענין של רפואה דעת מהרי"ט בסי' צט להתיר. אולם לפמש"כ המהרי"ט ז"ל גופיה הדר תבריה לגזיזיה בסי' צז ומסיק להחמיר שלא במקום סכנה. וע"ע בס' פרי האדמה ח"ב (דף קמג ע"ד) שעמד ג"כ בסתירת דברי המהרי"ט, וסיים, שיש חסרון בדברי הרב בסי' צט ע"ש. וע' בשו"ת חשן האפוד (חחו"מ סי' מג אות טז). ע"ש.
ח. אולם בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאה"ע סי' מב אות לא - לב) העלה, שאע"פ שדעת התוס' (סנהד' נט וחולין לג) שיש איסור מן התורה בהריגת עובר, ושכן נראה דעת הרמב"ם והסמ"ג והש"ע, ממה שכתבו דהא דמחתכין העובר להצלת האם, משום שהוא כרודף, משמע דבלא"ה יש איסור מה"ת להמיתו. והיינו משום דס"ל דעובר ירך אמו. [וע' בשער המלך פ"ב מה' גנבה הי"ב. ובס' מנחה טהורה דף קג ע"ד ובמלא הרועים ע' עובר ירך אמו אות ח. ובשד"ח מע' ע כלל סב. ואכמ"ל]. וכן דעת רש"י ערכין (ז). מ"מ דעת התוס' נדה (מד:) שמותר להמית העובר מה"ת. וכן נראה מהתוס' סנהדרין (פ:). ומהר"ן (פ"ג דחולין). וכן דעת הראב"ד דס"ל עובר לאו ירך אמו, ולפ"ז ע"כ הא דתנן בערכין (ז) שאין ממתינין לה עד שתלד, משום שאין איסור בהמתת העובר. ומ"מ נ"ל דמודו דאיסורא דרבנן מיהא איכא. ומעתה לא מבעיא להסוברים שאין בהמתת עובר איסור תורה, שמותר להמית העובר לצורך רפואת האם, אפילו אין לה אלא סכנת אבר. וכדקי"ל באו"ח (סי' שכח סי"ז). אלא אף להסוברים שאסור מן התורה, מ"מ לתועלת ולרפואת האם יש להתיר, מאחר שביארנו שהאוסרים מה"ת ע"כ דס"ל עובר ירך אמו, שאל"כ למה אין ממתינים לה עד שתלד. וא"כ לרפואת האם הרי הוא כירך אמו שמותר לחתוך לרפואתה. ומה שהוצרכו הרמב"ם והסמ"ג והש"ע לטעמא דהוי כרודף, משום דבישבה על המשבר הולד עקר ממקומו וגופא אחרינא הוא ולאו כירך אמו הוא. עכת"ד. ולפי דבריו היה מקום לקיים ד' המהרי"ט שבסי' צט שמתיר הפלת העובר לרפואת האם, וא"צ לדחוק כמ"ש האריה דבי עילאי והדברי יששכר הנ"ל דמיירי דוקא במקום סכנה. וכן אם נאמר כמ"ש הגאון בית שלמה (חחו"מ סי' קלב) שאיבוד העובר לא הוי אביזרא דשפ"ד, אלא הרי הוא כשאר עבירות. ע"ש. א"כ י"ל שאפי' הוא איסור תורה, מותר להפיל עובר לרפואת האם, לפמ"ש ה"ה (פ"ח מה' מאכלות אסורות הט"ז), שאפי' סיכה הקרובה לשתיה, אמרו בפסחים (כה:) גבי רבינא שהיה סך את בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה, דלאו דרך הנאה חשיב, והוי כחצי שיעור שאסור מה"ת ואין לוקין עליו. ע"ש. וכ' המל"מ (פ"ה מהל' יסודי התורה) שאע"פ שאסור מה"ת מותר במקום חולי שאין בו סכנה. עש"ב. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' מז). ע"ש. ואף על פי שאין דעת הכ"מ (פ"ה מיסוה"ת) כן, וכמש"כ ג"כ הלח"מ (פ"ח מהמ"א). ע"ש. מ"מ י"ל דהוי ס"ס לקולא. שמא הלכה כהתוס' נדה, והראב"ד, והר"ן, דאיבוד עובר הוי רק מדרבנן, וא"כ יש להתיר במקום חולי שאין בו סכנה, ואת"ל שהלכה כהחולקים וס"ל דהוי מה"ת, שמא הלכה כד' ה"ה והמל"מ וסיעתם שאף איסור תורה הותר לחולה שאב"ס. (ושאני איסור שבות בשבת דחמיר טובא משאר איסורים, וכמ"ש בכתובות (ע:) ובפרש"י שם. ומש"ה הצריכו שיהיה סכנת אבר בדבר.) וכיו"ב כ' הזרע אמת שם. ויש לדחות. ושו"ר בשדי חמד פאת השדה (מע' א כלל נב), שעמד ג"כ בסתירת ד' המהרי"ט מסי' צז לסי' צט. ושם עמד וימודד ארש אם יש איסור תורה בהריגת עובר או לא, והביא דברי המהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום הנ"ל, והשיג עליו שבאמת יש איסור תורה בהפלת העובר. וכדמוכח מהתוס' חולין לג בסה"ד. ושעד כאן לא כ' המהר"י עייאש בבית יהודה (אה"ע סי' יד) דהוי איסורא דרבנן, אלא בשתיית סם, משא"כ בהורג עובר בידים. והביא מ"ש ביקהל שלמה (דף מב ע"ב) דלהתוס' הוי איסור דרבנן. והעיר שאין נ"ל כן וכו'. ע"ש. כי מן האמור תשובה מוצאת למ"ש ג"כ ידי"נ הגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז (סי' מח דק"צ ע"ב), שבהיות ואליבא דכ"ע אין בהפלת עובר משום רציחה ממש, וגדולי הפוסקים מבארים שאין האיסור בזה אלא מדרבנן. ע' שו"ת בית יהודה אה"ע סי' יד, וחיים ושלום סי' מ, לכן כל שרופאים נאמנים אומרים שיש צורך רפואי לאם בהפלה, והיא ג"כ מרגישה הרבה סבל מההריון בכל כה"ג נ"ל להקל בדבר. עכת"ד. אולם מכל מש"כ לעיל המעיין ישר יחזו פנימו ששיטת התוס' (סנהד' נט וחולין לג) וסיעתם דהוי איסור תורה ממש בהפלת העובר. ואין מקום להסתמך ע"ד הבית יהודה והחיים ושלום להתיר לעשות הפלה שלא במקום סכנה. וכמ"ש האריה דבי עילאי והדברי יששכר. ושכן ד' המהרי"ט. (וגם לדברינו המהרי"ט מסיק להחמיר.) וכבר הבאנו לעיל דברי החקרי לב והבית יצחק שמעלקיס, והמהר"ם שיק, והצפנת פענח, והאור שמח במשך חכמה, ועוד אחרונים, שכן הסכימו להלכה שיש איסור תורה בהפלת עובר, וא"כ אין להתיר הפלה אלא במקום סכנה. (ומיהו בשתיית סם יש מקום להקל כד' הבית יהודה.) וכבר כתב להשיג לנכון השד"ח ע"ד החיים ושלום שמסתמך ע"ד הפו"ד, (וכ', ולא ידעתי איזה ספר הוא מרמז) בשם הרא"ם פר' משפטים, שאין בזה איסור אלא מדרבנן, דליתא, וגם מה שנשען על הבית יהודה שכ"כ, במחכ"ת שלא בהשגחה כ' כן וכו'. ע"ש. (ומה שהעיר השד"ח בסוגרים, שלא ידע הר"ת פו"ד, הדבר פשוט שכוונתו להפרישה ודרישה, שכן הוא בדרישה אה"ע סי' יג אות ד בשם הרא"ם פר' משפטים. ע"ש.) ומ"מ בהגלות נגלות דברי התורת חסד מלובלין הנ"ל, ובצירוף הס"ס, יש מקום רב להתיר עכ"פ במקום חולי, אף כשאין סכנה לאם. ודו"ק. (וע"ע בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז (ס"ס קע) שג"כ כ' שיש כמה שיטות הסוברים שאיסור הפלת עובר אינו אלא איסור דרבנן. וציין למ"ש בח"ה סי' פט. וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ג (ס"ס סה). ובשו"ת מהרש"ג ח"ב (ס"ס רמח). ע"ש. ודו"ק).
