'וימצאהו איש' – סתומים במקרא ומפורשים בחז"ל

מו"ר הרב הדרי זצ"ל 

בין חלקי סיפור פרשת יוסף ואחיו ישנה פרשייה קצרה:

"וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רעים. ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה"[1].

במבט ראשון פרשייה זו נראית פשוטה, אך במבט מעמיק היא דורשת עיון. על הדרך שהלך יוסף מחברון לשכם התורה לא מספרת לנו מאומה, כיצד מצא את דרכו וכדומה, שכן חזקה שנער בן שבע עשרה ששלחו אביו שיודע להיכן הוא הולך. מדוע, אם כן, על הדרך משכם לדותן, שבה פוגש יוסף את האיש ונעזר בו, מספרת לנו התורה? שלושה פסוקים מקדישה התורה לדבר, כשנדמה העלילה לא הייתה חסרה דבר אם הם לא היו קיימים.

קשיים נוספים ישנם בפרשייה זו, כגון כיצד ידע האיש שתועה היה יוסף, וכן לשון התורה: "וימצאהו איש", שמשמע ממנה שהאיש חיפש את יוסף, והרי לכאורה ההיפך הוא הנכון – יוסף הוא שמצא את האיש. קושי זה מתחזק באמור האיש: "נסעו מזה", שמשמע שליווה אותם בתשומת ליבו. דבר נוסף המזקיק עיון הוא דרך הזכרת התורה את האיש. האיש נזכר בקטע זה שלוש פעמים, פעם בלשון סתמית: "איש", פעם נוספת בה"א הידיעה: "האיש", כביכול הוא ויוסף כבר מכירים, ובפעם השלישית הוא שב להיות "איש" סתמי, ונעלם.

דברים אלו מעידים בצורה ברורה שהתורה מבקשת להבליע כאן דבר מה בצורה סתומה, ואף הותירה לנו רמזים לפתרונו, ועלינו מוטל לעיין בדבר.

איש – אדם או מלאך?

אכן, דנו בדבר ראשונים ואחרונים. רש"י בעקבות חז"ל כתב:

"וימצאהו איש – זה גבריאל"[2].

אולם על כך יש לשאול, אם גבריאל הופיע בדמות איש רגיל מה לנו שהוא גבריאל, ואם הופיע כמלאך מדוע התורה מעלימה מאתנו זאת ומספרת על איש רגיל?

יונתן בן עוזיאל, שמעמדו כמעמד מדרשי, פירש בתרגומו שנגלה גבריאל בדמות איש רגיל: "ואשכחיה גבריאל בדמות גברא". כך הוא פותר את לשון התורה: "איש" – שהתגלה המלאך בדמות אדם. אך פירושו של יונתן גורר אחריו שאלות מורכבות יותר – מה חשב יוסף? אם תאמר שחשב שהוא אדם רגיל אז עדיין קשה מה ששאלנו – מה פתאום האיש מצא אותו, מאיפה הוא יודע מי הם אחיו ומדוע הוא עקב אחריהם? ואם יוסף ידע שמדובר במלאך, וגם אנחנו יודעים בעקבות חז"ל, מדוע התורה מעלימה מאתנו זאת?

ה'אבן עזרא' התעלם מדברי חז"ל ופירש על פשוטו של מקרא: "וימצאהו איש, דרך הפשט אחד מעוברי דרך"[3]. אמנם הוא לא תירץ בכך את הקושיות דלעיל – מה הפירוש כך שהוא מצא את יוסף ולא להיפך, מה פירוש התעייה וכו'.

בעל ה'כלי יקר' חש בקושי זה שבמציאת האיש את יוסף, ולמד שזהו ההכרח לזהות את האיש כמלאך:

"'וימצאהו איש והנה תועה בשדה' זה גבריאל. מדקאמר 'וימצאהו איש' שמע מינה שזה האיש היה מבקש את יוסף ומחזר אחריו והוא מצא, אבל יוסף לא מצא, והיה בדעתו להזהירו שיהיה נשמר מן אחיו כי ראה אותו שהלך בשדה תועה בדעתו, כי הלך לשלום ואין שלום לאחיו עמו, ואם כן ודאי זה מלאך שידע מה שבלבו דאם לא כן מאין ידע איזו אדם אחר שהוא הולך בתועה שמא זהו דרכו כי בלי ספק שהלך באיזו דרך או שביל"[4].

האיש-המלאך ידע את שבליבו של יוסף – שהלך לשלום אחיו, אולם גם ידע שהוא תועה, כיוון שאין שלום לאחיו עמו, ועל כן ביקש אחר יוסף ומצאו.

דברי ה'כלי יקר' אף מיישבים שאלה נוספת – מה הכריח את חז"ל כאן לפרש שלא היה זה איש רגיל. ר' אליהו מזרחי אף הוא הרגיש בקושי זה, ופירש על פי דרכו שהסיבה לכך היא ההתערבות האלוקית הניכרת כאן. על פי דרך הטבע היה אמור יוסף לחזור אל אביו לאחר שלא מצא את אחיו, אולם כאן התערב המלאך גבריאל, ומאותו הקטע שבו נגמר הטבע, הנורמה, התחילה ההנהגה העל-טבעית.

כך גם למד בעל ה'לבוש' ברש"י. תפקידו של האיש-המלאך הייתה לדאוג שיוסף יגיע אל אחיו, ועל כן הוא שחיפש את יוסף, על מנת לדואג לקיום הנבואה לאברהם בברית בין הבתרים. יוסף רואה כרגע קטע קטן מהתמונה הכוללת – עליו לחזור עם מסר מסוים לאביו, אולם על המלאך מוטלת המשימה להביא להתרחשות העלילה כולה. כך הוא מסלסל בדברי רש"י, שמהלשון "וימצאהו" אנו למדים שהוא גבריאל[5].

הנצי"ב אף הוא עסק בדבר, וביאר בשתי דרכים – או שהאיש אדם חשוב, ועל כן הכירו יוסף, או שאכן היה מלאך ועל כן חיפש את יוסף וידע כל מה שעם אחיו:

"'וימצאהו איש', אם נחשוב שהיה איש מוזר ליוסף אינו מובן מה שאמר אליו 'את אחי', ומאין לו לדעת מי הוא ומי המה אחיו? וגם מה השאלה 'הגידה נא לי איפה הם רועים', מאין לו לדעת? אלא אחת משתי אלה או שהיה איש ידוע להם בחשיבות, או הכיר בו שהוא מלאך או נביא שידע כל מה שעם אחיו. ובאמת היה ראוי לכתוב וימצא איש' שהרי יוסף היה ההולך בדד ומחפש למצוא ולא האיש ההולך לדרכו, אלא בא ללמד שהיה שליח מן השמים לפגוע"[6].

מלאך – גילוי אינטואיטיבי

הרמב"ם במורה נבוכים התייחס לפרשייה זו אגב דיון בענייני הנבואה:

"כבר ביארנו כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום… ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני אדם ורק בסוף הענין נתברר לו שהוא מלאך…. וממה שהקדמנו מהכרחיות ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשתוף שם מלאך תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם. וזה הוא היסוד המסלק רוב הקשיים שבתורה… כמו שנאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון כל המדרשות שהוא מלאך"[7].

הרמב"ם לשיטתו נוקט שכל מקום שמוזכר בו ראיית מלאך וכדומה הוא עניין של נבואה, אם כי במדרגה נמוכה יותר מגילוי נבואי בהיר. כך גם מי שלא הכין עצמו כראוי לנבואה יכול לזכות לגילוי של מלאך, כהגר, מנוח ואשתו וכן יוסף בפרשתנו. גילוי זה ניתן לומר שהוא מעין אינטואציה, בת קול, קול פנימי, רגש המורה לאדם לעשות כך וכך. יוסף, שהיה בן שבע עשרה שנה בלבד, עוד לא היה נביא ועל כן ראייתו את המלאך הייתה בבחינה זו של גילוי אינטואיטיבי[8]. פירוש זה של הרמב"ם נובע מגישתו היסודית, המקיפה סיפורים רבים בתורה בכלל ובספר בראשית בפרט, כך לדוגמה לגבי המלאכים ששולח יעקב לעשיו והאיש הנאבק עמו פירש הרמב"ם שכל זה היה "במראה הנבואה"[9].

הגזירה אמת והחריצות שקר

הרמב"ן אף הוא נדרש לסוגיה זו:

"וימצאהו איש והנה תועה בשדה. יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך, ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום"[10].

בתחילה מבאר הרמב"ן את רובד הפשט – מה פירושה של תעיית יוסף, וכיצד זיהה אותה האיש. על פי פירושו, כיוון שמקום המרעה אינו במקום השביל, אלא במרחב שבין שביל לשביל, בשדה, ושם הסתובב יוסף בחפשו את אחיו הרועים – לכן ידע האיש כי תועה הוא[11].

אולם לאחר מכן עוזב הרמב"ן את רובד הפשט ועוסק בשאלה היסודית – למאי נפקא מינה? מדוע סיפרה לנו התורה זאת, ומה מסתתר בעומק פרשייה זו? על כך משיב הרמב"ן: "ולהודיענו עוד כי הגזירה אמת והחריצות שקר". כאן הכניס הרמב"ן יסוד כביר שראוי לעיין בו מבחינה המחשבה והשקפת עולמנו, ביחס שבין מעשה בני אדם הבחיריים לבין התכנית הקבועה משמיים, ובזאת אנו שבים לדברי הרא"ם והלבוש.

דרך כלל מקבל האדם את התוצאות בהתאם להשקעתו והשתדלותו, אולם מה קורה כשבאה התנגשות בין התכנית האלוקית לבין מעשיו? כאן עלינו לדעת שהגזרה אמת והחריצות שקר, ובמקרה כזה תתרחש התערבות אלוקית שמיימית במעשי בני האדם[12]. כך היה אצל יוסף – בדרך הטבע היה הוא צריך לשוב לאביו לאחר שלא מצא את אחיו בשכם, אולם לקב"ה הייתה תכנית היסטורית, ולכן: "זמן לו מורה דרך שלא מדעתו להביאם בידם". זהו המלאך, שליח, כלי שבעזרתו מיישם הקב"ה את תכניתו בעולם.

גבריאל – התערבות אלוקית בצמתים היסטוריים

ההיסטוריה זורמת בכללותה בטבעיות נורמלית, אולם כשאנחנו סוקרים את תולדות העלילה ההיסטורית מתגלות לנו במהלכה נקודות מפנה, שעות גורל. אותן נקודות נוצרו על ידי מאורעות זעירים, שאולי נדמים בשעתם כלא רלוונטיים במערכת הגדולה, אך בפרספקטיבה היסטורית מתגלה שדווקא הם גרמו לשינוי. ניתן לדמיין כיצד הייתה נראית ההיסטוריה לולא אותם המעשים, ולראות בהם אך טעות אנושית מקרית, אולם הגזירה אמת והחריצות שקר. אותן שעות הן הן שעות ההתערבות האלוקית הבאה בגבורה, בדין. הביצוע הגבריאלי המכריח, שתופס ומכוון את האדם העומד בצומת ההיסטורית בלי שהוא מרגיש בדבר. זו משמעות השם 'גבריאל' – מלשון התגברות. יש בשם זה יסוד של כוח, של הכרח, לחץ, התערבות אלוקית החורגת מגבולות הנורמליות.

אלא שההתערבות האלוקית, למעט מקרים בודדים בהיסטוריה, אינה גלויה. זה היופי שבדבר – הבחירה באיזה מבט להתבונן על ההיסטוריה נתונה ביד האדם. ניתן לפרש את השתלשלות המאורעות באופן פשטני ומקרי, ולבאר שיוסף התעקש למצוא את אחיו על מנת לממש את שליחות אביו, אולם אפשר לראות גם שם את המלאך המכוון את ההיסטוריה. חז"ל מאותתים לנו לבחור במבט האמוני, האופייני כל כך לחשיבה החזלי"ת. להתבונן ולשאול מה הלקח בסיפור זה של האיש, לכרות אוזניים לכוונת התורה בסיפור זה – ללמדנו יסודות בהנהגת האמונה. היסטוריה זורמת בהסברים המקובלים שלה, אבל אם אתה קשוב להדים העולים ממנה אתה יכול להצביע על צמתים שבהם ישנה התערבות אלוקית המכוונת את המאורעות, ואם אתה אכן עולה על הגל אתה נעשה שותף לביצוע התכנית אלוקית.

אורו של משיח

כך בתחילת פרשתנו, וכך בהמשכה כאשר יהודה יורד מאחיו ויעקב עסוק בשקו ובתעניתו וד' בורא אורו של משיח[13]. כך גם בדורותינו. אנו נמצאים במאה השנים האחרונות כבתוך דוד רותח של הוויות היסטוריות גדולות, שכן אינטנסיביות היסטוריה היהודית בתקופתנו אין לה משל בכל הדורות כולם. כאן ניתן לחוש את כוחו של גבריאל. עתה ניתן לתעות בשדה של ההיסטוריה ולשמוע את המלאך, לדעת לקרוא את המפה בהתאם לקוד החז"לי המסורתי. אכן, יש מי שקרא את את המפה בצורה הפוכה ויצא לו מעשה שטן, אך מי שקורא אותה על פי הקוד החז"לי מבין שמאותתים לנו ומובילים אותנו לקראת אורו של משיח.

נמצאנו למדים:[14]

בתוך פרשת יוסף ואחיו ישנה פרשייה קצרה הבהירה אך סתומה – מפגש יוסף והאיש. לגבי זהותו של האיש יש מהמפרשים שפירשו שהיה הוא אדם רגיל, ויש שפירשו, על פי חז"ל, שהיה הוא המלאך גבריאל. יש שפירשו שהסיבה לזיהויו כמלאך היא הקשיים השונים שבפרשייה, כגון כיצד ידע הוא שיוסף תועה, ומדוע מתואר שהוא מצא את יוסף ולא להיפך. המלאך מהווה את ההתערבות השמיימית לשם ביצוע התכנית האלוקית, שכן אילו יוסף היה שב לאביו לאחר שלא מצא את אחיו – לא היו ישראל יורדים למצרים וכל ההיסטוריה הייתה מתגלגלת באופן שונה. יש צמתים של שעות הרות גורל בהיסטוריה, שבהם נדרשת התערבות אלוקית במעשה בני האדם, וכזו הייתה שעה זו. זו משמעות השם גבריאל – מלשון גבורה, התערבות המכריחה וכופה על ההיסטוריה האנושית את המגמה האלוקית. אולם התערבות זו הינה נסתרת, על מנת לאפשר את הבחירה האם לזהות אותה כטעות אנוש או כמעשה אלוקי. חז"ל בפרשתנו ובכלל מלמדים אותנו להקשיב להד הפנימי של ההיסטוריה, ולקנות את המבט האמוני, וזהו עניינה של פרשייה זו. כך גם בהמשך הפרשה, כשמתוך ירידת יהודה בורא ה' אורו של משיח, וכך גם בדורותינו, דורות של תהפוכות היסטוריות – בהם ניתן לחוש את כוחו של גבריאל, לתעות בשדה ההיסטוריה ולשמוע קולו של המלאך המובילנו לקראת אורו של משיח.

[1] בראשית לז, טו-יז.

[2] שם שם טו. וראה תנחומא וישב ב.

[3] בראשית לז, טו.

[4] שם.

[5] וראה עוד ב'שפתחי חכמים', וב'תורה תמימה'.

[6] בראשית שם.

[7] מורה נבוכים, ח"ב, מא.

[8] וכך כתבו האפודי והשם טוב – שאין ספק שיוסף, שהיה אז בן שבע עשרה, לא היה נביא באותה העת.

גם בנו של הרמב"ם, בפירושו על התורה, הלך בדרכו של אביו. והעיר מי שהעיר שהבן הלך בעקבות אביו, הרמב"ם, נגד פשוטם של מאמרים, ויפלא הדבר כי יש מקומות שנטה מדרך אביו.

אמנם ניתן להקשות על הרמב"ם, שהרי האיש מנהל עם יוסף דו-שיח העוסק באינפורמציה מוחשית, המתבררת כנכונה: "שמעתי אמרים נלכה דתינה". אינפורמציה זו היא עובדה הקשורה לנתונים חיצוניים, העומדים מחוץ לנפשו של יוסף, וקשה, אם כן, לומר שיוסף דלה אינפורמציה זו מתוכו.

[9] מורה נבוכים שם.

[10] בראשית לז, טו.

[11] ראה עוד ב'בכור שור'.

[12] בעיה זו הינה מעודנת ועמוקה, שכן מצד אחד עלינו לדעת כי הגזירה אמת והחריצות שקר, אולם מצד שני עלינו להישמר שלא ליפול לפטאליזם גמור הנוטל כל ערך ממעשי בני האדם.

[13] ראה בראשית רבה, פה.

[14] תוספת זו הינה מדברי העורך.

--

הרב דוד צבי הופמן 

וימצאהו איש וגו׳ – כבר המפרשים הראשונים מחפשים טעם לפירוט הרב שבסיפור זה. לדברי הרשב״ם ״להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה, שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם, אלא בקשם עד שמצאם; ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו, הלך ובקשם״ וכו׳. יותר מזה נראה לנו פירושו של הרמב״ן: ״ויאריך הכתוב בזה להגיד, כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו, ולהודיענו עוד כי הגזירה אמת והחריצות שקר, כי זימן לו הקב״ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם״. וגם חכמינו ז״ל אומרים שהיה זה מלאך — המלאך גבריאל.

---

פרשגן בראשית ל"ז:ט"ו

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ

וְאַשְׁכְּחֵיהּ גֻּבְרָא וְהָא טָעֵי בְּחַקְלָא וּשְׁאֵילֵיהּ גֻּבְרָא לְמֵימַר מָא אַתְּ בָּעֵי

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ – מלאך?

א. "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ" – "וְאַשְׁכְּחֵיהּ גֻּבְרָא". "נתינה לגר" כתב שתרגם כפשט הכתוב ולא כרש"י שכתב "זה גבריאל" והוסיף: "ויצא זה לחז"ל משינוי הלשון שהוא שאלו מַה תְּבַקֵּשׁ בלשון עתיד, והוא השיב לו אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ בלשון הווה. ות"א לא חילק ותרגם בָּעֵי בשניהם". וב"נפש הגר" תמה על דבריו, אך גם הצעתו לביאור דרשת חז"ל קשה. והנכון הוא כדברי רמב"ן: אילו היה זה איש רגיל, מה טעם לכתוב זאת בתורה? לכן פירשו חז"ל שהיה זה מלאך. אכן אונקלוס הנוטה לפשט פירש כראב"ע: "וימצאהו איש – דרך הפשט אחד מעוברי דרך". אבל המיוחס ליונתן שתרגומו מדרשי כתב: "וְאַשְׁכְּחֵיהּ גַבְרִיאֵל בִּדְמוּת גַבְרָא".

ב. לטעם "וְהִנֵּה תֹעֶה" – "וְהָא טָעֵי" לשון טעות, ראה "ותלך ותתע" (בראשית כא יד) "וַאֲזַלַת וּטְעַת".

---

עלון שבתון

אירוני הוא שמה של הפרשה שלנו, פרשת "וישב", שהרי אין בה ולו רגע אחד של ישיבה במובנה הבטוח, היציב והקבוע.

ומה יש בפרשה? חלום וחיפוש, איבוד, בריחה ושכחה. ורגע אחד מיוחד ומכוֹנֵן, להבנתי – של מציאה: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה…" (בראשית, ל"ז, ט"ו).

"אִישׁ" מצא את יוסף. איננו יודעים במי המדובר (יש מפרשים המזהים בו מלאך) ומדוע היה היכן שהיה. אך יודעים אנו שיוסף נגלה לאיש, כאדם מחפש ותועה בדרך, ואולי אף כאבדה הזקוקה למציאה. "מצאתי אותך", ייתכן ואמר האיש המסתורי לבן המועדף, לחולם החלומות, לאח השנוא. אף אם נדמה לך, אינך אבוד ומיותר בעולם ויש לך, יוסף, מקום וגם שליחות לבצע. כזו שרק בידך לממש.

את חווית ההִמצאות, העניק האיש ליוסף. חוויה שהיא בסיס ויסוד של בריאות הנפש האנושית. דונלד ויניקוט, רופא ילדים בריטי, מחשובי הפסיכואנליטיקאים במאה העשרים, טען בהקשר זה: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (מתוך הספר: "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243).

איש "מצא" את יוסף, ולא על מנת לשמש לו Waze לדותן, אלא כדי לכוונו ולהכינו להבנת דרכו "הגדולה" – שליחותו בעולם, ולסייע לו לאזור כוחות נפש לקראתה.

"וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ" (שם). מהו ייעודך? אחר מה אתה מחפש? הוא שאל כשנפגשו, ואולי בתום שיח ובירור עמוק שקיים עמו.

תשובתו של יוסף: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", מעידה שהבין וידע שמשימת חייו טמונה בחיפוש אחר אֶחָיו ובחבירת כולם יחד, במובן הפיסי, אך בעיקר במובן הרוחני והערכי.

כך, באמצעות הבן, שהוּנע על ידי מצוות כיבוד הורים, נבטה, ובהמשך צמחה והתגבשה אחוות אחים וערבות הדדית. דרכו למדו האחים וגם הוא פרידה, געגוע, מפגש וסליחה מהם. בזכות נחישותו למצוא את אחיו, ומתוך המחיר האישי הכבד שנדרש לשלם, הוכשר יוסף להנהיג ולבנות את קהילת בני יעקב, ולהניח עבור כולנו את היסוד לכינונו של עם ישראל.

ועוד – רבים מאתנו "תועים בשדה", מחפשים אחר ייעודנו. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי יהא היעוד אשר יהא, מימושו תלוי באומץ הלב שלנו לחלום בגדול, לשתף, להתנפץ, לחפש, להימצא ולפסוע אל הלא נודע, בידיעה שיש תכנית אלוקית וישנה גם השגחה.