זמרת הארץ

 "קחו מזמרת הארץ בכליכם.." (בראשית מ"ג, יא).

בפרשתנו, מתארת התורה בהרחבה, את לבטיו הקשים של יעקב, החרד לשלוח את בנימין עם אחיו אל השליט המצרי האכזר. "פן יקראהו אסון (מ"ב, ב) ולא יוותר עוד בן לרחל – אשתו האהובה.

בסופו של דבר מכריעה מצוקת הרעב את הכף, ויעקב נעתר לבקשתו של יהודה – מנהיג אחיו – הנוטל אחריות לשלום בנימין, ובלב כבד מפקיד הוא את בנימין בידיו.

אך יעקב אינו מסתפק בערבותו של יהודה – הנכון למסור נפשו למען בנימין, ומצייד את בניו לפני צאתם לדרך בשני מרכיבים נוספים המוכרים לנו עוד מימי פגישתו עם עשו אחיו: דורון ותפילה.

לפיכך מזרז הוא את בניו ואומר להם:

"ובכן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם

והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש,

נכאת ולט, בטנים ושקדים" (מ"ג, יא).

ובצמוד למנחה מוסיף הוא תפילה מנהמת לבו:

"וא-ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין…" (מ"ג, יד).

ברם, לצד הדמיון בין הדורון לעשו לדורון לשליט מצרים, יש לעמוד על ההבדל בין שפעת העיזים והרחלים, הפרות והגמלים שמשגר יעקב לעשו, לבין המנחה הצנועה והאיכותית ששולח הוא ליוסף. ויפה מעיר על כך ה'ספורנו', בפירושו לביטוי המודגש: "מעט צרי ומעט דבש", וכה דבריו:

"כי אמנם המנחה שתובל לאיש נבהל להון (כעשו), יצטרך שתהיה רבת הכמות – להשביע עין הכילי, ומזה המין היתה מנחת יעקב לעשו. אבל כאשר יובילוה לנדיב, אשר כסף לא יחשיב, ראוי שתהיה מעט, אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך, ומזה המין היתה המנחה הזאת ליוסף".

… ובכל זאת, גם הדרכה ישרה זו ב"הלכות מתנות", כמה דלה ומעוררת חמלה מנחתו זו של יעקב, הסבור כי במעט בטנים (פיסטוקים מעצי הבטנה…) ניתן יהיה להפיס את דעתו של השליט האכזר, ולהבטיח את שלום בנימין.

"זמרת הארץ = זמר הארץ

דווקא על רקע תחושתנו הקשה, נוכח ה'מחווה הפתטית' של יעקב אבינו, מן הראוי שנטה אוזן ל'דרשה חסידית' מבית מדרשו של ר' נחמן מברסלב, שכמובן אינה פשוטו של מקרא, אך יש לה רמז בלשון הכתוב.

נקדים ונאמר כי הביטוי הנדיר: "מזמרת הארץ" – ולא בפשטות 'מכרי הארץ' – אומר דרשני.

ניתן אמנם לפרשו כזמירת הפרי וקטיפתו. מענפי העץ, אלא שזמירה במשמעות קציצה – נתייחדה במקרא לזמירת ענפי האילן ובפרט זמורות הגפן, כדברי הכתוב, בהלכות שמיטה: "כרמך לא תזמור" (ויקרא כ"ה, ד), ולא מצאנוהו ביחס לקטיף הפרי.

לפיכך מפרש רש"י, בחן לשונו, את הביטוי מזמרת הארץ, מלשון זמר ושבח כלשון תרגום אונקלוס: "מדמשבח בארעא", "שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם".

בפירושו של רש"י נאחז ר' נחמן מברסלב בדרשתו על 'זמרת הארץ', וכה דבריו בליקוטי מוהר"ן תניינא ס"ג:

"דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו – עשרת השבטים – ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל, וזה סוד: "קחו מזמרת הארץ בכליכם" – בחינת זמר וניגון ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש"י 'מזמרת' – לשון זמר.

כי דע לך, שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו… כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת "פרק שירה" – ומשירת העשבים נעשה היגון של רועה".

ומוסיף ר' נחמן: "על כן דוד המלך עליו השלום שהיה "יודע נגן" – היה רועה, וזה בחינת "מכנף הארץ – זמירות שמענו" (ישעיה כ"ד, טז), היינו – שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ ע"י העשבים הגדלים בארץ ועל ידי הרועה שיודע הניגון… וזה בחינת "הניצנים נראו בארץ – עת הזמיר הגיע" (שיר השירים ב', יב) – היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם – כנ"ל".

ומסיים ר' נחמן: "ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שספרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו. כי יעקב רצה לפעול אצלו על ידי הניגון, מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הניגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו: 'קחו לכם מזמרת הארץ בכליכם – והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט בטנים ושקדים'… כי הניגון נעשה מגידולי הארץ האלה".

ניגונו של הבן האובד

ואולי מותר ולהוסיף בעקבות תורתו המופלאה של ר' נחמן מברסלב, היבט דרשני נוסף:

כבר עמדו חז"ל על העובדה שיעקב אבינו לא נואש לעולם מהתקווה כי "עוד יוסף חי" ואף בדבריו לאחים לפני צאתם למצרים: "…ושלח לכם את אחיכם אחר, רואים חז"ל רמז ליוסף, וכדברי רש"י על אתר, בעקבות אבות דר' נתן: "רוח הקודש נזרקה בו לרבות יוסף".

…והאחים עצמם אשר מכרו את יוסף, בוודאי יכלו להעלות על דעתם שעודנו חי במצרים ואפשר שעוד ימצאוהו שם.

וכך אכן דורשים חכמים את הפסוק: "וירדו אחי יוסף עשרה" (מ"ב, ג).

"בני ישראל – היה מקרא צריך לומר, אלא בתחילה לא נהגו בו אחוה ומכרוהו, ולבסוף מתחרטים ואומרים אימתי נרד למצרים ונחזיר את אחינו, ולפיכך ירדו אחי יוסף לבקשו בשווקים וברחובות במצרים (בראשית רבה צ"א, ו).

ובכן אם נלך בעקבות מדרש זה לאור תורתו של ר' נחמן, הבה נרהיב עוז ונאמר כי אחי יוסף נטלו עמהם במצוות אביהם, ניגון של ארץ ישראל לנגנו ברחבי מצרים, מתוך ציפיה ותקוה כי אם ישמענו יוסף הנחבא אי-שם, לא יוכל להתעלם מניגונה של ארץ ישראל ויבוא בעקבותיו הביתה… שהרי "כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו, ולניגון זה נכספת נפשו והולכים חייו…"

תורתו של ר' נחמן, בצרוף תוספת זו על הלב המשתוקק ונמשך לארץ ישראל בעקבות הניגון, בא לידי ביטוי נפלא בשירה של נעמי שמר "שירת העשבים" – המצוי לפניכם, ולא עוד אלא שזכתה נעמי לחבר לתורתו של ר' נחמן לחן מיוחד במינו, שאין כמוהו להתאים למילים…

"למנצח – בנגינות"!

ומהימים ההם – מימי יוסף ואחיו, ומתורתו של ר' נחמן ושירה של נעמי שמר – לזמן הזה, ימי המאבק על ארץ ישראל.

צאו וראו עד כמה השפיעו ניגוניה של ארץ ישראל בכל הדורות על הקשר והדבקות לארץ ישראל: עד כמה עורר הזמר העברי בדורות אלה את הזיקה להר ולעמק, לגליל ולנגב לעמק יזרעאל ולגדות הכנרת, וגילה את הצליל המיוחד של כל אחד מחבלי ארץ אלה.

עורו התעוררו אחינו היקרים תופסי הכנור העוגב והגיטרה, "קחו מזמרת הארץ בכליכם" – והשמיעו את ניגונה של ארץ ישראל הבוקע ועולה משדמות יהודה, שומרון וחבל עזה.

שירת העשבים

דַּע לְךָ

שֶכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה

יֵש לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד

מִשֶלּוֹ

דַּע לְךָ

שֶכָּל עֵשֶב וְעֵשֶב

יֵש לוֹ שִירָה מְיֻחֶדֶת

מִשֶלּוֹ

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

נַעֲשֶה נִגּוּן

שֶל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה

כְּשֶשּוֹמְעִים הַשִּירָה

שֶלָּהֶם

טוֹב מְאֹד

לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם

וּבְשִמְחָה לַעֲבֹד

אֶת הַשֵּם

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

מִתְמַלֵּא הַלֵּב

וּמִשְתּוֹקֵק

וּכְשֶהַלֵּב

מִן הַשִּירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ-יִשְרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדֻשָּתָהּ שֶל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִּירַת-הָעֲשָבִים

נַעֲשֶה נִגּוּן

שֶל הַלֵּב

חנן פורת