המלחמה על הזהות

 Let's jump right into the matter itself and start with an example. Let's say there rose a 'state of Halacha'.  The only law that governed it was the Torah. And cabinet decisions were made by internal referendum of Council of Torah Sages... 

Now, we would come to a secular guy from Modi'in, let's call him Alon, and they are demanding that he enlist in the army of this country. Indeed, we understood that he was 'different' from us, so we they offer him: "Listen, friend, we understand your distress. Therefore, we are establishing a unit for you and your friends, 'purely secular'. A unit built on democratic principles, with trief food, without fear of keeping the Shabbos, and without fear of being chozer bi-tshuva.

Would Alon go for it, would he have joined the army? 

You dismiss me with contempt – 'Oh, that's just a hypothetical question!'. But not exactly. Something really happened here not too long ago similar to this: In the days of the struggle against judicial reform, stood a large crowd of left-wing people, and said firmly: 'If there will be a coup - we will not enlist in the army!

Wait a moment. And what about 'sharing burden'?! Where did the value disappear to? The answer they would give us is sharp and clear: 'If the state is not 'democratic' (in our opinion), we will not serve in the army. We will not be part of such a country!

הבה נצנח ישר אל העניין עצמו ונפתח בדוגמא

מחדדת: נניח שהיתה קמה כאן בארץ ישראל 'מדינת

הלכה'. – החוק היחיד הקובע בה היה חוק התורה,

והחלטות הקבינט היו מתקבלות במשאל פנימי של

מועצת גדולי התורה...

עכשיו, היינו באים לנער חילוני ממודיעין, נקרא לו

אלון, ודורשים ממנו להתגייס לצבא של המדינה הזו.

אמנם, היינו מבינים שהוא 'אחר' מאיתנו ולכן היינו

מציעים לו: "תשמע חבר, אנחנו מבינים את מצוקתך.

לכן אנחנו מקימים לך ולחבריך פלוגה 'על טהרת

החילוניות'. פלוגה שבנויה על עקרונות דמוקרטיים,

עם אוכל טרף, ללא חשש שמירת שבת, וללא חשש

חזרה בתשובה".

האם אלון היה הולך על זה, האם היה מתגייס לצבא

שכזה?

אתם דוחים אותי בבוז – 'נו, זו סתם שאלה דמיונית!'.

אבל לא בדיוק. ממש לא מזמן קרה כאן משהו ממש

דומה לזה: בימי המאבק ברפורמה המשפטית, עמד

כאן ציבור גדול של אנשי שמאל, ואמר בתוקף: 'אם

תהיה הפיכה משטרית - אנחנו לא נתגייס לצבא!'.

רגע רגע. ומה עם 'שוויון בנטל'?! לאיפה נעלם הערך

הזה??

התשובה שהם היו עונים לנו, חדה וברורה: 'אם המדינה

איננה 'דמוקרטית' (לשיטתנו), אנחנו לא נשרת בצבא

שלה! לא נהיה חלק ממדינה כזאת!'.

ולכאורה, מה הבעיה? מה אכפת לך מהשקפת העולם

של הצבא ושל המדינה שעומדת מאחוריו? הרי באופן

אישי תוכל להמשיך לחיות כאוות נפשך, איש לא

יפריע לך. אז מה הסיפור? לאן הלך השוויון, ומה עם

הנטל?

על הקושיות האלה, השמאלנים היו עונים לך בצורה

פשוטה מאד: צבא ומדינה - הם לא 'ועד בית'! ונבאר:

כאשר עשרה שכנים מתגוררים בבנין אחד והם מקימים

להם ועד בית - באמת אין כל משמעות לשאלה 'מהי

תפיסת העולם של הועד'. הם שכנים, הם חיים בבנין

משותף ויש להם כמה עניינים שעליהם הם צריכים

להחליט יחד. בביתו – חי כל אחד מהם על פי השקפת

עולמו האישית, בעניינים הקשורים לבנין – מי ישלם

על המעלית ואיזה מנקה יביאו - הם מקבלים החלטה

יחד. ובמידה שיש ויכוח - מחליטים לפי הרוב, והכל

טוב.

כאשר מדברים על מדינה וצבא - זה סיפור אחר

לחלוטין.

הצבא הוא לא התארגנות משותפת לצורכי בטחון,

איזה 'מועדון צרכנים' משודרג: יש איום בטחוני, יש

אויב, וכל תושבי המקום מתאגדים יחד כדי לבלום

אותו. לא ולא.

הצבא - כל צבא - הוא במהותו מוסד 'לאומי'. מוסד

של 'העם' אשר בו מקבל העם את צורתו. ולכן, מעל

הדבר הזה המכונה 'צבא' - תמיד יתנופף 'דגל' כלשהו.

לא דגל פיזי, אלא דגל ערכי. כי הצבא הוא תמיד גוף

שקיים למען משהו, למען ערך כלשהו. כללו של דבר:

הצבא הוא מוסד 'מהותי' מאד, בכלל לא טכני.

והנה, אנשי השמאל דנן, הרואים ב"דמוקרטיה" את

'צורתה' הנכונה של המדינה, את תוכנה הפנימי

- מבינים היטב, כי ברגע שהדגל המתנופף מעל

המוסדות הלאומיים שלהם - יוחלף, ברגע שעל הדגל

שם למעלה ייכתב ערך אחר - הם לא בסיפור! כי 'אם

אין שם דמוקרטיה - זו לא המדינה שלי!'.

ובחזרה לבחורצ'יק ממודיעין - ברגע שהצבא יהיה

שייך למדינה ההיא, למדינת ההלכה, הוא לא יסכים,

לעולם, להיות חלק מזה. למה? כי זו לא שאלה אישית

של 'להסתדר עם הדוסים שמנהלים עכשיו ת'עניינים',

לחיות עם אנשים מסוג אחר – את זה כבר פתרו לו.

השאלה היא עקרונית, מהותית – מהו הדגל המתנופף

למעלה, מהי הזהות של הצבא הזה, למען מה נלחמים

פה?

ושהוא, אלון, ילד טוב מודיעין, יילחם בשורותיה של

'מדינת הלכה'? תגיד לי, השתגעת?!

יש לו ערכים, יש לו עולם, המדינה שהוא גדל בה עד

היום היא בעלת זהות חילונית, פתוחה ומשוחררת.

והוא ילחם בחירוף נפש נגד מדינה אשר פסקה מלהיות

חילונית והפכה למדינת הלכה!

דומה כי הדברים ברורים היטב: הדבר האחרון שניתן

לומר על הצבא הוא - שזו איזו התאגדות טכנית

ושקבוצה אחת החליטה פתאום לפרוש ממנה.

'הזהות היהודית' – סקירה היסטורית

כעת, אחרי הצניחה הראשונית, נחזור אחורה ונעיין

לעומק, ובעיקר לרוחב, בנושא הזה של 'זהות העם

היהודי'.

ר' ברוך בער זצ"ל, ה'ברכת שמואל', אמר פעם משפט

שנחרת לנצח. בגלל תוכנו, ובגלל מי שאמר אותו.

"אומרים" אמר, "שהתורה היא ה'חמצן' של החיים.

האמת היא, שהמשפט הזה לא נכון. התורה – איננה

החמצן של החיים. היא החיים בעצמם".

המשפט הזה, הוא לא איזה אמרת כנף חביבה. זהו

משפט אמיתי, עמוק ומהותי.

הבה נתבונן ונרחיב בתוכן הדברים:

לכל עם בעולם ישנו 'זהות' מסויימת שמגדירה אותו.

הזהות הזו היא תמהיל של דברים: החל מהטריטוריה

)השטח הפיזי, אזור המחיה שלו(, עבור בשפה,

בהיסטוריה המשותפת שמגבשת ומכנסת אותו יחד,

וכלה בסגנון החיים המשותף. במדינות שמתמודדות

עם עימות צבאי יש גם את הצבא שמגבש את העם.

לעיתים, יכול גם השליט, המנהיג - להיות דמות

שמחברת את העם יחד, והעם מגדיר ומזהה את עצמו

- דרכה.

עכשיו שאלה: היהודים קיימים כעם מזה 3337 שנים.

במשך השנים הללו, מאז ניתנה לנו תורה - מה היתה

הזהות של העם היהודי, מה הגדיר אותו?

כאן עשויה להיות לנו הפתעה. כי גם בזה, בנושא

הזהותי - העם היהודי שונה מכל העמים. שונה ממש

בדי-אן-איי שלו, מההתחלה. ואלה לא רגשות, ולא

תובנות, אלא פשוט עובדות:

בקרב הגויים, ישנן שתי קטגוריות אשר בדרך כלל בני

אדם משייכים את עצמם אליהן: 'עם' ו'דת'. והקשר בין

השתיים – הוא כלל לא מוכרח. אתה יכול להשתייך

לדת הנוצרית כאמריקאי, להיות 'נוצרי אמריקאי',

וכאנגלי – 'נוצרי-אנגלי'. אתה יכול להיות בודהיסט

הודי או בודהיסט סיני. והנה, כפי שאמרנו קודם, בעוד

שה'מגדיר' של השייכות לעם, היא הדבר הבסיסי

ביותר, כלומר - מערכת החיים בעצמם: טריטוריה

משותפת, שפה, סגנון חיים. ה'דת' לעומתה, איננה

ה'זהות' הבסיסית של האדם, היא האמונה שלו.

והיא קיימת אצלו ברובד מופשט יותר, חיצוני יותר,

שלו. אתה יכול למצוא שני אנשים שמקדישים את

חייהם לנצרות, ועדיין יהיו בעלי זהות בסיסית שונה

לגמרי: הוא יהיה אנגלי והוא צרפתי. [ה'אנגליות' או

ה'צרפתיות' שלו ממלאת את כל ישותו] העולמות

שבהם הם חיים – שונים לחלוטין.

בעולם, אין דבר כזה 'עם' ללא טריטוריה משותפת.

לא יתכן עם צרפתי שאיננו גר בצרפת. הזהות היא

הטריטוריה, היא המבנה הבסיסי של עם, ועם שאינו

משותף בטריטוריה - איננו עם אלא אוסף של אנשים.

והנה, לעומת כל העמים הללו, לעומת הנורמה

העולמית - העם היהודי התקיים אלפי שנים ללא

טריטוריה! וגם היום - רוב העם היהודי חי בכלל

בתפוצות. אז אני שוב חוזר לשאלה, והפעם בצעקה:

מה מגדיר את העם הזה? מה מחבר אותו יחד?

אכן, בניגוד לכל העמים – הדבר שמגדיר אותו זה

ה'דת' שלו. היהדות. התורה. – זוהי ההגדרה הבסיסית

שלנו. והיחידה שמלווה אותנו מאז היותנו.

ככה זה היה: העם היהודי נוצר כעם לפני שהייתה לו

טריטוריה ]- "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך"[. דבר

שלא קיים ולא ייתכן בשום עם אחר. משום שזהותם

הלאומית נוצרת, כפי שראינו - מתוך התנאים

המציאותיים.

אנחנו חייבים להבין זאת הדק היטב: לעם היהודי אין

קומה בסיסית של 'עם' ומעליה – קומה נוספת של

'דת', 'תפקיד' או 'שליחות'.

העם היהודי הוא בעצם 'תנועה' של יהדות. יש

לו ארץ, נכון. אבל לארץ אין כל משמעות עצמית! 

[הערת המעתיק: שגיאה גמורה! אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

וּמִתּוֹךְ כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַתֹּכֶן שֶׁל סְגֻלַּת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת עֹמֶק חִבָּתָהּ, בְּשׁוּם הַשְׂכָּלָה רַצְיוֹנָלִית אֱנוֹשִׁית כִּי אִם בְּרוּחַ ד' אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בַּהַטְבָּעָה הַטִּבְעִית הָרוּחָנִית אֲשֶׁר בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שֶׁשּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים בְּכֹל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה, וּמִזַּרְחַת הִיא אֶת זְרִיחָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה עַל פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְּמַלֵּאת חַיִּים וְנֹעַם עֶלְיוֹן אֶת לְבַב קְדוֹשֵׁי הָרַעֲיוֹן וְעַמּוּקֵי הַמַּחֲשָׁבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית.

הַמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא רַק עֵרֶךְ חִיצוֹנִי כְּדֵי הַעֲמָדַת אֲגֻדַּת הָאֻמָּה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא בָּאָה כְּדֵי לְבַצֵּר עַל יָדָהּ אֶת הָרַעֲיוֹן הַיַּהֲדוּתִי בַּגּוֹלָה, כְּדֵי לִשְׁמוֹר אֶת צִבְיוֹנוֹ וּלְאַמֵּץ אֶת הָאֱמוּנָה וְהַיִּרְאָה וְהַחִזּוּק שֶׁל הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּצוּרָה הֲגוּנָה, אֵין לָהּ הַפְּרִי הָרָאוּי לְקִיּוּם, כִּי הַיְּסוֹד הַזֶּה הוּא רָעוּעַ בְּעֵרֶךְ אֵיתָן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הָאִמּוּץ הָאֲמִתִּי שֶׁל רַעְיוֹן הַיַּהֲדוּת בַּגּוֹלָה בֹּא יָבֹא רַק מִצַּד עֹמֶק שִׁקּוּעוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִתִּקְוַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְקַבֵּל תָּמִיד אֶת כָּל תְּכוּנוֹתָיו הָעַצְמִיּוֹת. צִפִּיָת יְשׁוּעָה הִיא כֹּחַ הַמַּעֲמִיד שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַגָּלוּתִית, וְהַיַּהֲדוּת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ.]

אלא רק כמקום שבו התנועה מגשימה את רעיונה,

את תפיסתה, ובעניינינו – את תורתה. לארץ אין כל

משמעות לפני התוכן היהודי המוכנס בה. נקודה. זה

לוז ההבדל בין כלל עמי האנושות לבין העם היהודי.

היהודי הצרפתי והיהודי העירקי - לא אכלו את אותו

סגנון אוכל, לא דיברו אותה שפה, לא חיו באותה

תרבות. והכי חשוב – במשך השנים הללו – שהם רוב

שנות קיומו של העם – הם גם לא חיו באותו חבל

ארץ. אז מה הגדיר אותם כיהודים, מה חיבר אותם

באופן מתמשך, לאורך הדורות, אחד לשני?

דבר אחד ויחיד - התורה.

דוד מפאריז ואשר מבגדד - מה חיבר ביניהם, מה גרם

להם לחוש קשר עז זה לזה, חיבור שהיה דומיננטי

אצלם יותר מכל חיבור אחר? מה הציב אותם באותו

צד מול עולם שלם? הם בקושי יכלו לתקשר אחד

עם השני, תחומי הענין שלהם היו שונים, אבל הם היו

נאמנים לאותה תורה והיו מחויבים למצוות הכתובות

בה. כן, היהדות שלהם - היא שקשרה ביניהם ברית

דמים.

ולכן, בגלל העובדה הזו, הדרך היחידה להצטרף

מבחוץ למועדון הזה שנקרא "העם היהודי" – עברה

ועוברת דרך התחייבות לשמור תורה ומצוות על-

מלא, כך ורק כך.

אתה יכול לאכול צ'ולנט וקישקע כל סוף שבוע;

אתה יכול לדבר עברית רהוטה של ש"י עגנון; אתה

אפילו יכול לגור בארץ היהודים, להתחיל לחשוב

כמו יהודי ולהגן בנשק על חיי יהודים. בואו נלך יותר

רחוק – אתה יכול גם ליישם את כל הלכות הגרות,

לטבול לשם גרות, לעבור ברית מילה – אבל! אם לא

קיבלת עליך: א. תורה. ב. מצוות – אתה בחוץ. נקודה!

הדבר הזה הוא טאבו כבר למעלה מ 3000 שנה. אתם

מכירים  עם 'תנאי קבלה' כאלו?

בגלל זה, הבנתם טוב - העם היהודי הוגדר כ'עם'

דוקא בזמן מתן תורה, במעמד הר סיני ולא רגע אחד

קודם לכן או אחר כך. כי אז ניתנה לו הזהות שלו.

בקיצור, היותנו עם שאינו ככל העמים, היא גם עובדה

היסטורית. ה-די-אן-איי הלאומי של עם ישראל הוא

אחר במהות. זהו לא עם 'שיש לו גם תורה'. להבדיל

אלפי הבדלות - יש עוד אומות שיש להם ספר חוקים

מחייב. התורה היא לא משהו צדדי ש'נוסף' לזהות

של האומה. היא המגדיר היחיד של האומה היהודית.

אם נחזור למימרתו של ר' ברוך בער איתה פתחנו את

הקטע, הרי שהתורה –

היא האומה עצמה!

וזה מוביל אותנו אל המשפט הידוע של רבינו סעדיה

גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". המשפט

הזה של רס"ג הוא לא רק 'שיחת חיזוק' עתיקה בת

אלף שנה למען הדבקות בלימוד התורה. זוהי קביעה

היסטורית, מהותית, בשאלה 'מהו יהודי'.

על המצע העובדתי הזה, שעד לפני כ - 80 שנה היה

מציאות פשוטה, שלא היה צורך להכביר עליה מילים

- באה אלינו הציונות ולאחר מכן, מדינת ישראל.

הקמת המדינה בצביונה הנוכחי, לא היתה אירוע

טכני. אם נשתמש במילים שהובאו בקטע הקודם הרי

ש - לא הקימו כאן ועד בית. ממש לא.

מה שהיה כאן, זה ניסיון להמיר זהות של עם שלם.

מקימי המדינה, יצרו זהות חדשה לעם היהודי. הם

אמרו 'חבר'ה, התבלבלתם, אנחנו לא עם של תורה

ומצוות, אלא עם רגיל, ככל העמים'. פשוט רוצים

להיות 'עם חופשי בארצנו', זה הכל.

מאיפה היומרה? איך אפשר לשנות תודעה בת 3000

שנה? ומדוע שזה יצליח? התשובה היא, שזה אכן

היה דבר מורכב. אבל הם עבדו קשה, קשה מאד. הם

השקיעו מאמצים אדירים.

מחיקת הזהות הישנה נעשתה בראש ובראשונה -

ע"י יצירה של זהות חדשה. ומדינת ישראל התגייסה,

כולה, על כל זרועותיה השלטוניות, כל אחד בתחומו,

כדי להמציא, מאפס את ה'זהות' הזו.

דבר ראשון – החליפו את השם. 'יהדות' – אאוט,

'ישראליות' - אין. במקום יהודי אמור 'ישראלי'.

ואז עיצבו אומה. יצקו אליה תוכן חדש. לאומה הזו

יש צבא, זוהי אומה שיש לה מדינה. מעתה ואילך

– זה יהיה התוכן המהותי של זהות היהודי: מדינת

ישראל, צבא ההגנה לישראל וכו'. אבל זה הרבה יותר

רחב ממה שניתן לחשוב; בתוך המסגרות הללו, הלך

ונוצר עולם שלם של 'זהות' כביכול. למדינה החדשה

שהיתה זקוקה נואשות לתוכן פנימי יצרו דגל ישראלי

והמנון ישראלי, יצרו תרבות ישראלית ובידור ישראלי,

תיאטרון ושירה, אמנות ושפה. וכך גם בצבא הישראלי

שהוקם. כלי מרכזי בעיצוב הישראליות – היה עצם

המצב הבטחוני המעורער. צה"ל הצעיר נלחם מול

האויב הערבי, מה שהביא בכנפיו שורה של 'מעצבי

זהות': תהילת לוחמים, פיאור הקרבות, תיאור

ה'גבורה', עידוד של 'גאוות יחידה' בכל סיירת, שייטת

ומשוטטת. והבה לא נטעה – האם לצבא הצעיר הזה

היו רק רובים וטנקים ופלוגות לוחמות? לא הבנתם

כלום. הכל היה שם )ועדין ישנו(: 'להקות צבאיות',

שירי חטיבות, המנוני גדודים, 'חיל חינוך' ועולם

'תרבותי' שלם שנוצר בהשראה צבאית.

רגע, רגע, ומה עם התורה? הרי עד אתמול היתה היא

המהות המגדירה של העם היהודי?! איפה היא בכל

הסיפור הזה?

כאן בא ה'קטש': ב'זהות' החדשה שנוצרה, היהדות,

התורה - כבר לא היו עצם האומה.

מעתה ואילך – הפכה היהדות לעניינו האישי של כל

אחד ואחד!

כן... בשלב הזה, אני אישית כבר בוכה... אבל אין

ברירה, אנחנו חייבים להמשיך, כי זה רק קצה הקרחון

להשתלטות על ה'לאום' בין חילוניות בבית

כך קמה לה האומה הישראלית, כך הוחלפה הזהות.

אין ספק – זאת היתה ועודנה הפקה מרשימה. ישנה

רק בעיה מצערת, שולית למדי, בכל הגרנדיוזה הזאת:

הכל פייק. כי אין באמת דבר כזה 'עם ישראלי', כשם

שאין מוצר כזה 'ארץ ישראל' ללא תורה, וכפי שאין

'היסטוריה' בלי מעמד הר סיני, וכמו שאין שיור רק

התורה הזאת. הכל מאד מרשים, רק פשוט לא אמיתי.

איך אומרים ב'ישראלית'? 'אין חיה כזאת!'

חשוב להבהיר: אנחנו לא מדברים כעת על החילוני

כ'פרט' – כיצד הוא נוהג ברמה האישית, בביתו פנימה.

חילונים כבר היו למכביר גם באירופה, גם חילוניות

היתה. זה לא הנושא של מאמר זה. אבל מה עשתה

החילוניות כשהיא עלתה לארץ, האם היא הקימה את

'איגוד פורשי היהדות'? לא. מה פתאום. היא אמרה

אנחנו היהדות! אנחנו הלאום!

באיזו זכות?!

זאת, הייתה זעקתו של מרן הרב שך בזמנו "במה אתם

יהודים?!"

וזאת היתה ההתבטאות של מרן הגרי"ז שלאחר

הקמת המדינה אמר 'הקימו כאן בא"י את האומה

השבעים ואחת'.

אז כמובן שישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא, וכל

יהודי באופן פרטי עדיין נשאר יהודי, אבל לזהות

הלאומית החדשה, ל'ישראליות' - אין כל קשר לאומה

היהודית, לאומת התורה של רס"ג.

"אבל אנחנו הקמנו!"

וכאן בא טיעון פטרוני ומוכר: "הרי אנחנו הקמנו את

המדינה, אנחנו הפרחנו את הישוב כאן בארץ – אם

כן, אנחנו גם אלה שנקבע את זהותו!". נשמע טוב...

אבל מי שקרא את הקטע לעיל 'הזהות היהודית –

סקירה היסטורית', יודע היטב שהארץ הזאת, שייכת

לישראלים רק במידה שהם יהודים... כי ארץ ישראל

היא הכלי של התנועה ששמה 'יהדות'.

כן חברים. ארץ ישראל, איננה 'כביש ללא שם'; והעם

אשר בשמו היא קרויה - לא ביקש אימוץ! העובדה

שנבנתה כאן מדינה יפהפייה ומשוכללת, על אדמת

הארץ הזאת – לא נותנת לבוניה כל בעלות על הגדרת

העם, השתלטות 'חומלת' והפרחת שממה - אינן

מאפשרות המרת זהות!

למה הדבר דומה? שאחרי מלחמת ששת הימים יבואו

החילונים ויגידו: "רבותי, אנחנו אלה ששחררנו את

הכותל המערבי. לכן אנחנו אלה שננהל אותו. לפיכך –

החלטנו להפוך אותו למסעדה"...

כל אחד מבין שהרעיון הזה מופרך. כי הכותל הוא דבר

יהודי וכך הוא מוכרח להתנהל, נקודה. גם החילונים

הבינו את זה אז.

"אנשים שלא יודעים מה זה תורה... הם המחריבים

את ארץ ישראל. לא הבונים של ארץ ישראל!

אנו נושאים כבר אלפיים שנה את הדגל של ארץ ישראל.. והם מנסים לכפות

עלינו לתלות את הדגל שלהם, וכי לנסוע בשבת אין זה פגיעה בלאומיות?!" 

והשאלה נשאלת: 'עם ישראל' הוא לא דבר יהודי? וכי

אותו אפשר לשנות? האם אפשר לספר את הסיפור

שלו מחדש, להעלים תורה, להסתיר מצוות ולספר

על חשמונאים ומכבים, רק בלי ההקשר?

מלחמתו של צבא – למען הזהות

מן הראוי לחזור לרגע אחורה, ולשאול שאלת עומק:

מי אומר ששירות צבאי הוא 'מגדיר זהות'? מה

ההבדל בין שירות בצבא לבין שירות ב'אינטל' שהוא

מקום עבודה ותו לא?

צריך להבין: צבא במהותו בנוי ועומד לקראת

מלחמה, ומלחמה בעצם - היא תמיד מלחמה על

הזהות הלאומית, על הדגל.

כאשר הבחור האוקראיני נלחם בעומק השטח הרוסי

- הוא לא נלחם על מנת להציל חיי אוקראינים. להיפך,

הוא עוד מוכן לשלם מחיר כבד - לשלם בחייו – גם

הוא אוקראיני - בשביל שהמקום ששמו 'אוקראינה'

ימשיך להתקיים, בשביל שהעם יישאר אוקראיני ולא

רוסי.

הבחור הזה, ספק גדול אם יתרום כליה בכדי להציל

אדם אחר מבני עמו, לעומת זאת הוא ימסור בשמחה

את חייו במלחמה מול רוסיה, כי הוא נהרג למען

הקיום הלאומי של עמו. במילים אחרות – הוא נהרג

למען הזהות שלו שהיא הלאום האוקראיני.

אלה היו דוגמאות מחו"ל, עכשיו נפנה למתרחש

אצלינו.

הלא כאן בארץ מתמודדים כל העת עם מלחמה, חיים

מול איום בטחוני מתמיד. ועדיין, גם כאן – הצבא הינו

בעל משמעות עמוקה יותר מאשר מענה בטחוני

גרידא; הצבא איננו פרויקט הצלה שיתופי, הוא חלק

מהמערכת ה'לאומית', הוא מקום שבונה אצל חייליו

זהות, שעליה ניתן יהיה להילחם.

אילו היתה באה הצעה מהאו"ם לשלטון רב לאומי

בארץ, באופן שמעניק ביטחון, היא לא הייתה

מתקבלת למרות שהיו נחסכים חיי החילים. נלחמים

על הזהות העצמית.

אחרי שהתברר שהצבא במהותו מחנך לזהות, נותרה

רק השאלה – לאיזו זהות? כאן אנו מתחברים להחלפת

הזהות שביצעה המדינה. מובן מאליו ש'צה"ל' נוטל

חלק מרכזי באותה המרת זהות.

הבה ניתן את הבמה לראשי הציונות שיספרו לנו על

כך:

"אחר הקמת צה"ל, התווה דוד בן-גוריון עקרונות

אלה: לצבא נועדו תפקידים חברתיים וחינוכיים והוא

שותף מרכזי בתהליך של בניין האומה". )אנצי' ערך

'מודל צבא העם'(.

אף אחד לא היה אומר את זה טוב יותר מב.ג. עצמו.

'הצבא הוא שותף מרכזי בבניין האומה', ובעברית

פשוטה: 'אנחנו עוסקים פה בהחלפת זהות של אומה,

ב'חינוך מחדש' של עם עתיק - הצבא הוא שחקן

קריטי במגרש הזה!'.

והנה עוד:

"בישראל ייעדה הממשלה לצבא משימות נוספות,

בנוסף למשימתו הצבאית.. באמצעות שילובם של כל

מגזרי החברה הישראלית ביחידותיו. השירות בצה"ל,

וטיבו – הן של פרטים והן של קבוצות אוכלוסייה –

הוא חלק מכריע בהגדרת הזהות הישראלית. ישנה

זיקה בין ישראליות לבין שירות בצה"ל" )שם(.

שתי אומות תחת דגל אחד?! 'שילוב' או 'מחיקה'?

אחרי כל מה שנכתב עד כאן, ברור אפוא, שיש

כאן עימות יסודי בין שתי זהויות, הפוכות זו מזו,

המתמודדות על אותה אומה: זהות 'יהודית' - עתיקה

וותיקה, ימיה כימי העם, ומולה - זהות ישראלית,

אליה הצליחו ראשי המדינה להעביר את רוב העם

- זהות חדשה, נטולת עבר, מנותקת ממקורות, ומעל

הכל - חסרת זכות.

מלחמת הזהויות מלמדת אותנו עוד, שהשירות

בצבא איננו בעיה טכנית שהתעוררה במקרה, אלא

לוז העימות בין היהדות והישראליות, שתי הזהויות

המתקיימות כשתי אומות שונות.

כאשר מדברים שם על כך שהחרדים צריכים

'להשתלב' בחברה הישראלית, 'להשתלב' בצבא,

כמובן – הכל עם 'התאמה' ו'התחשבות', מהי

המשמעות?

ה'שילוב' הזה - פירושו מחיקה. מחיקה מוחלטת.

היטמעות מלאה בזהות האומה ה'ישראלית'. אין

פירוש אחר.

בואו נצייר לעצמינו באופן תיאורטי שמגייסים

חלילה את בחורי הישיבות, והחרדיות מתחילה

להיות דומיננטית ומשפיעה על אופי הצבא והמדינה.

כהמשך לתהליך זה – תבוא דרישה שבדגל הלאומי,

כל האומות הם במקום, בשטח...

עם ישראל לא כך.

כלל ישראל זה אומה

רק בתורה,

בלי זה אין אומה..

בלי לקיים את התורה,

זה לא אומה!

'צרכי דת' פרטיים, למה לא, אבל התורה כמהות

האומה? אין אופציה כזו מבחינתם! לא יהיה זכר

לאופציה כזו!

ברגע שה'שילוב' יהיה יותר מדי, ברגע שהדגל

ה'ישראלי' יהיה נתון בסכנה – המלחמה תתהפך

לגמרי. הם יזרקו אותך מהצבא, יוקיעו אותך, או

במקרה שזה כבר לא יעזור להם, אזי כפי שהבאנו

בתחילת המאמר – הם פשוט ישתמטו ויסרבו. ולמה?

כי שילוב הוא לא באמת אפשרי, יש כאן שתי זהויות

סותרות מן היסוד. זה 'או - או'.

אין שתי אומות תחת דגל אחד! הדרישה ל'שוויון',

משמעותה למחוק את האומה היהודית, להוציא את

התורה באופן סופי ממהות האומה, ולשים תחתיה

את הלאומיות הישראלית.

ומה עם האזרחות במדינה?

במפת היחסים בין הציבור החרדי למדינת ישראל,

אנחנו יכולים לפגוש בדבר שעשוי לבלבל אותנו: הרי

הציבור החרדי מתנהל עם מוסדות המדינה ברמה

הטכנית. משלם מיסים ומקבל הקצבות, משתתף

בבחירות לכנסת ומיוצג בה. ומה עם מלחמת הזהות

שתוארה כאן כ"כ יפה? איך אנחנו מרשים לעצמינו

שותפות עם מוחקי הכלל ישראל? למה חיבור טכני

כן וצבא לא?

נושא רחב זה, חורג הוא מתחומה של יריעה זו. בכל

זאת נציין רק את העובדה הברורה, שלמרות שליחת

הנציגים לכנסת וכו' - הציבור עצמו נשאר מובדל.

החיבור הטכני לא יצר חיבור מהותי בין שומרי

המצוות לציבור הכללי.

חשוב להבין: השותפות הטכנית שבה נוהג רוב

הציבור החרדי למול המדינה - איננו מקרי. זוהי

ראיה ארוכת טווח של רועי ישראל בעת קום המדינה

ובראשם מרן החזו"א: בעוד שסאטמר הגיבה לשואה

הרוחנית שהמיטה המדינה - במלחמה, ובשלילה

מתמדת של המדינה והציונות, הגיב החזון איש בדרך

אחרת: הוא הקים 'עולם' מקביל – תלמודי תורה,

ישיבות וכוללים, שמירת ההלכה בדקדוק והקפדה

על המצוות התלויות בארץ. לשם הוא הפנה את

האנרגיות של הישוב החדש בארץ ישראל.

למול 'בנין האומה' של בן גוריון, עסקו גדולי ישראל

בלהקים, מחדש, 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. מול

מפעל הכחשת הזהות הגדול ביותר בהיסטוריה, הם

טרחו להחיות עצמות יבשות, ומתוך אפר המשרפות

- להקים שוב - אומה יהודית שלמה, נאמנה לאלוקיה,

דבקה בתורתו, שומרת כלביאה על זהותה מקדם.

כאן נמצא ההבדל הברור בין השותפות הטכנית

עם המדינה, אותה אנחנו מקיימים לאורך השנים,

לבין ההשתתפות בצבא. בשאלת הצבא - אין מקום

לשותפות. שם, כפי שהתבאר בהרחבה - עומדת

למבחן הזהות הלאומית עצמה. להתכנס תחת דגל

האומה הישראלית, זוהי התאבדות של האומה

היהודית. אין מציאות של אומה המשרתת תחת דגלה

של אומה אחרת. ובוודאי לא תחת זהות של 'אומה'

המזייפת ומוחקת את האומה המקורית עצמה.

שוד הזהות הלאומית הבלוף של 'חופש הפרט' מול האמת של

יתכן והדברים שנכתבים כאן, נראים לוחמניים מדי,

'סיסמתיים' משהו. הקורא סבור כי הוא אוחז בסך

הכל עוד איזה פשקוויל קנאי - עם עברית טובה של

מטה הסברה...

והוא ממשיך לטוות את חוט המחשבות: 'על איזה

"החלפת זהות" הוא מדבר בכזה להט? על איזו

מלחמת תרבות? הרי החיים שלי, הפרטיים, כיהודי

חרדי בתוך המדינה ה'נוראה' הזו – מתנהלים על מי־

מנוחות. יש לי בית כנסת ובית מדרש חיים יהודיים

מלאים, יש לי משפחה שגדלה כאן, בתוך המדינה

הזאת, משפחה שומרת מצוות קלה כבחמורה ועוד

ועוד, אז על מה מדברים פה?! משהו פה - קצת

מנותק...'

אז נכון. יש כאן עוד עובדה שצריך להתייחס אליה:

העובדה שהמדינה, כיום, מאפשרת לנו לחיות כאן

כיהודים שומרי מצוות, בבית פנימה.

לכן, ישנה הרגשה כביכול השלטון ה'כללי' הוא חסר

פניות, והוא מוצא לפניו שתי גישות, שהוא נותן

לשתיהן להתבטא - אתה יכול להיות חילוני )רח"ל(,

ואתה יכול להיות חרדי.

אבל יש פה טעות חמורה: הסיפור עליו נסובה

היריעה הזו, הוא לא 'חירות הפרט', הסיפור פה

הוא 'זהות הכלל', והזהות הזו היא שנשדדה על ידי

המערכת הישראלית, המבקשת כעת להמשיך את

התהליך ולמחוק לחלוטין את זהות 'האומה היהודית'

המקורית.

אם ישתלטו גורמים כל שהם על צרפת ויחליטו

שמהיום אין דבר כזה צרפת, זוהי מדינה גלובלית

סתמית ניטרלית – ברור כי זהו רצח האומה. לא

תועיל העובדה שהם יאפשרו וייתנו חופש מלא

ל'צרכי צרפתיות' לכל אחד.. אדרבה, הם אומרים,

שיהיו כאן גם צרפתים יחד עם כל הלאומים, 'בכיף',

למה לא.. זה בדיוק מה שקורה כאן. מוציאים את

היהדות מהזהות הבסיסית של העם היהודי.

זוכרים את הדוגמא עם הכותל שהפך למסעדה?

אנחנו מדברים עכשיו על גרסה 'משודרגת', חלק

מהכותל למסעדה וחלק לתפילה, 'ניטרלי'. 'מאפשר'

את כל הסגנונות.. מצטערים. הכותל הוא יהודי, הוא

לא יכול להיות 'ניטרלי'. זוהי בדיוק הבעיה.

כאשר מדברים על 'לאפשר צרכי דת' בצבא זהו

אותו רעיון. כפי שראינו עד כה הצבא הוא לא סוג

של מד"א, הוא לוז הלאומיות. הדרישה להכניס

את היהדות החרדית תחת דגל הצבא היא תביעה

להתאבדות של ה'אומה היהודית', להשתלטות

טוטאלית של הלאום הישראלי.

מובן אם כן, כי הנושא הוא לא 'לחלן', גם כאשר

לא מחלנים, עצם ההתמזגות עם הלאום הישראלי

מוחקת את התורה מזהות האומה. היהדות נהפכת

ל'צרכי דת' גרידא של חלק מהישראלים. זוהי בדיוק

הבעיה. זהו רצח הזהות.

כל הדיבורים הללו על 'התאמות' בצבא, ועל

השיקולים הטכניים עד כמה זה מתאפשר - הם

בלבול מוחלט! אנו לא 'מגזר' שיש לו 'צרכי דת'.. אנו

נאבקים על עצם זהותה של האומה, על דגל האומה.

זוהי מלחמת קיום.

קדושי כל הדורות - על מה נשפך דמם?

"פעם קראו לפניו ) - לפני הח"ח( מהעיתון

"המליץ" מה שכתב אחד המשכילים, כי

מקווים כי נהיה במשך הימים כמו בולגריא

שהרימה ראשה משפל מצבה תחת הטורקים

והינה ממלכה בין הממלכות. ובכה אבי,

באמרו, וכי בשביל זה נשפך דמנו במשך

1800 שנים כדי להגיע למעלת בולגריא?"

)תולדות הח"ח" עמוד ס"ח. נכתב ע"י בנו(

תומכי השילוב וחסידי השוויון משתמשים רבות

במציאות הנוראה שיהודים רבים הי"ד נהרגו

במלחמותיה של המדינה.

השימוש נעשה במגוון צורות רגשיות, כאשר מול

הכאב והשכול, מול הדם שנשפך, מול הצעירים

שקיפדו את חייהם – קשה לעמוד. החוסן, זקיפות

הקומה ההשקפתית והטיעונים הערכיים – עלולים

להיחלש באופן אוטומטי מול מצב רגשי כזה.

ועלינו להבין היטב: עם כל הכאב והצער על אותם

יהודים שמתו כאן בארץ במאבק על קיומה של

המדינה – במאבק למען קיומו של העם היהודי -

נהרגו מאות אלפים, מיליונים, לאורך הדורות!

כן, אותה תפילה הנאמרת בבתי הכנסיות ביום שבת

קודש, תפילת 'אב הרחמים' – על מי היא נאמרת?

מי הם אותם הקדושים ועבור איזו זהות הם מסרו

את חייהם?

יהודים אלו נאבקו מול אויבים שניסו לשנות את

העם היהודי, שבקשו להמיר אותו לאחר. הם עמדו

מול כאלה אשר הציעו להם הצעה, והיא סורבה על

ידם בתוקף, והסירוב היה כזה נחרץ - שהם אמרו

'כדאי למות בשביל זה!'. אותם אויבים, בדרך כלל,

רצו רק דבר אחד – להחליף את הזהות. שנתייוון,

שנתנצר, שנכתוב על קרן השור.

אותם קדושים שבכל הדורות – נהרגו ונטבחו,

נחנקו ונשרפו בדיוק על הערך העליון הזה שעליו

אנחנו נאבקים: המשך קיומו של עם ישראל כעם ה'.

"מנשרים קלו ומאריות גברו" עבור מה? – "לעשות

רצון קונם וחפץ צורם".

והנה, דמם של הקדושים - זועק, אף שקולם אינו

נשמע. כנסת ישראל, אשר הרוגה עליך, ונחשבת

כצאן טבחה. כמו עומדת היא, ובשמם של הקדושים,

מתוך שתיתת דמם של ההרוגים והטבוחים שבכל

דור ודור, זועקת אלינו באלם קול: על זהותו של העם

היהודי, היאבקו אף במחיר חייכם! כי עם שאיננו

יודע מהיכן בא, לא יוכל גם ללכת לשום מקום.

אל יהי דמם נשפך לשוא!

איך אמר הכהן הגדול מראדין? וכי בשביל זה

נשפך דמנו במשך 1800 שנים, כדי להגיע למעלת

בולגריא?!

התנגשות הספינות – מדיבורים למעשים

בשעה שבא רה"מ הראשון אל מרן החזו"א, הוא שאל

'כיצד נוכל להסתדר ולחיות ביחד', והחזו"א השיב לו,

יודעים כולנו, במשל הידוע מדברי הגמרא על שתי

ספינות המבקשות לעבור, אחת טעונה ואחת שאינה

טעונה, והמעבר צר - אין מקום לשתי הספינות, הדין

הוא ש - "תידחה שאינה טעונה מפני טעונה". ואמר

החזו"א "אנחנו, נושאים את משא התורה, משא העם,

לכן צריכים האחרים לפנות לנו את הדרך".

הנה, במשך 80 שנה עוד הצליחו שתי הספינות

להסתדר, איכשהו. אך עכשיו הן הגיעו להתנגשות

החזיתית: מיהו עם ישראל האמיתי? ושני המוסדות

עומדים זה מול זה - הצבא מול הישיבות, כור

ההיתוך הישראלי אל מול כור ההיתוך היהודי. כעת

הסתיימו השיחות והדיבורים, והדברים הגיעו לידי

מעשים. ההתנגשות בין הספינות, שאת דינה חרץ

החזו"א בפגישה ההיא – כבר כאן.

משמעות התקופה האחרונה

כן, בתקופה האחרונה נפל דבר בישראל. שלטונות

המדינה, החליטו לשלוח יד בישיבות עצמן, והפכו

את לומדי התורה לעבריינים. אבל מהי האמירה

הניצבת מאחורי הפעולות הללו? הנה המונולוג

המלא:

'התורה היא לא אירוע לאומי, היא לא חלק מהסיפור

של האומה. אתה רוצה ללמוד תורה? בבקשה! איש

לא יפריע לך, אבל עשה זאת בזמנך הפרטי, עשה

זאת בתוך ביתך, בחדר משכבך. היכנס לשם ועשה

את ענייניך הדתיים! כאן יש מדינה, פה ישנו צבא

ובהם תקשור את זהותך!'.

המקום הזה שהקמנו, בכוחנו, והעם הזה - הוא לא

'יהודי' בהגדרתו. ההתאגדות המדינתית הזו היא

אפילו לא 'בנין משותף', כשבכל קומה אמונות

ותפיסות שונות.

מעל המקום הזה מתנופף דגל, הדגל הישראלי, והוא

יהיה הדגל היחיד שיונף. חלק מהדיירים הצטופפו

תחתיו ברצון כבר מההתחלה; חלק אחר הוכרח

להיכנס תחתיו, וציית. נותרה עוד קבוצה אחת,

עקשנית כפרד, לקבוצה הזו יש טיעון 'הזוי' - היא

טוענת בתוקף, שהדגל האמיתי – הוא כלל לא

הדגל הזה, שהדגל שלנו הוא המצאה. הם מדברים

על איזה דגל ישן ומאובק שאנו אפילו לא יודעים

מה משמעותו. את הקבוצה הזו הגיע הזמן להכניע,

עכשיו, ולתמיד!'

זוהי האמירה, עפרא לפומם. זוהי בדיק המשמעות

של הכפפת היהדות החרדית ללאומיות הישראלית.

תופסי התורה, נשמת העם היהודי? תמצית הווייתו

אלפי שנים? הצחקתם אותם! "אנחנו עמך בני בריתך,

בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה"? - מה

זה בכלל?!

מול כל זה...

בשעה זו של התנגשות אדירים ומול אותה ספינה

בלתי טעונה, מתייצבת לה ספינת היהדות במעבר

הצר ובקול בוטח היא מכריזה: "תידחה שאינה

טעונה מפני טעונה". הספינה הריקה היא זו שתפנה

את הדרך! עם יהודי שהחל מאבינו אברהם ועבר דרך

האבות הקדושים ושבטי קה, משה רבינו ויהושע,

דוד המלך, וכל קדושי ישראל, הזקנים והנביאים,

תנאים ואמוראים גאונים ראשונים ואחרונים. תורה

שנמסרה לנו מהר סיני, ומאות אלפים של 'מלאכים

הדרים עם בני תמותה' שמסרו אותה מדור לדור עד

ימינו אנו – כל אלה ניצבים הם באותה ספינה טעונה:

כן, בהחלט! תידחה שאינה טעונה!

כל אחד מאיתנו, בני הציבור החרדי, בחור כאברך

– הוא חייל של 'צו 8' במערכה הזו, על קיומו של

העם היהודי, על שמירת הברית שלו עם אלוקיו.

זוהי מערכה קיומית, גורלית מאין כמוה, וכל מליצה

שתמצאו – תהיה קטנה יותר מגודלה האמיתי של

המערכה.

ולמען האמת – גם אם קשה לעכל את גודל התפקיד

שההשגחה העליונה הטילה עלינו, בני הדור הזה.

אך עלינו להפנים זאת. שאנו נושאי התורה בכלל

ישראל, נושאי ארון ברית ה'.

ככל שניטיב להבין את המציאות האמיתית, ככל

שנעמיק לחוות את גודל תפקידנו – כך נעמוד באופן

בוטח יותר. וכמו אז, כאשר עמד אותו רשע-עולם

למולו של קדוש ישראל החזו"א, ובסופו של דבר פינה

את הדרך. כך, יפנו גם יורשיו, מחזיקי הישראליות,

את הדרך. ספינת היהדות תמשיך במסע הנצח. אין

בכך כל ספק; אין אפשרות אחרת.

ומהו תפקידנו בחיי הישוב כאן?

פשוט מאד. אנו הזכות לקיומו של הישוב בארץ

ישראל ; אנו הסיבה לקיומו. בלעדינו אין עם

להילחם עליו, אין בשביל מה להילחם

מי שמופקד על המנוע של הרכב, איננו מתחרה

כלל עם מי שמתחזק את השילדה, או את הריפוד

המפואר, או את המזגנים... הוא מחזיק בלב של

הרכב.

הוא הלב בעצמו.

אתה בחור הישיבה...

כן, אתה...! שמתמודד, שלפעמים לא מצליח,

שחושב שכל הדברים שנכתבו כאן נוגעים בעיקר

לשטייגעניסט שבחבורה, לא אליך שבקושי שורד את

סדר א'...

אתה ששואל את עצמך 'מה לי ולכל המהומה הזו',

שלפעמים יש לך גם שאלות, שלפעמים חושב 'אולי

יש איזה צדק בדרישה שלהם'.

האם אתה קולט שיחד עם ההתמודדות שלך, ובלי

להעלים אף כשלון שחווית – הנך היצור הנבחר

של הבריאה! שייך לקבוצה מצומצמת של אנשים

הממלאים תפקיד כלל ישראלי בעולמו של הקב"ה?

אם קראת את המאמר הזה, אם האזנת לדברים, אתה

מן הסתם כבר מבין: אתה חייל מן המנין בחזית

הזאת, הרבה יותר מכפי שאתה חושב. עצם היותך

בין נושאי התורה, עצם התמודדותך – היא ניצחון

הרבה יותר גדול מכל הכשלונות שהספקת להכיר!

איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. זה הזמן

לעמוד יחד, לצופף שורות, להישאר יחד נאמנים

לתורת השם ולמצוותיו בכל הכוח.

ולכל אלו הנלחמים והמסיתים כנגדנו אנו עונים

בלשון הנביא שנאמר בזמן חזקיהו המלך "בזה לך

לעגה לך בתולת בת ציון.. את מי חרפת וגידפת

ועל מי הרימות קול ותישא מרום עיניך על קדוש

ישראל".

ואליו ית' נפנה ונאמר בקול גדול:

הושע נא חבוקה ודבוקה בך, הושע נא טוענת עולך,

הושע נא.

הרב רפאל גריינמן