הרמב"ם מביא בפרק ז' משמונה פרקים שהקדים למסכת אבות, שנמצא
בדברי חז"ל היאך כל נביא משיג את האמת, את השגותיו בעניינים הגבוהים
והעליונים, וכתב שם שהשגות הנביא באלקות צריכות לעבור דרך מחיצות
שדרכן הוא רואה, ומשה רבנו ראה דרך מחיצה אחת, והמחיצה היתה
מאירה וברורה, וזו הכונה שמשה רבנו "הסתכל באספקלריה מאירה".
הוא לא יכל לראות בעיניו והיה צריך להסתכל באספקלריה, אך היא
היתה שקופה ומאירה. הרב דסלר זצ"ל היה חוזר פעמים רבות בשיחותיו,
על מה שכתב הרמח"ל בספר "אדיר במרום", על טבעה של אספקלריה.
האספקלריה היא חומר זך כמו זכוכית, והנה הזכוכית - שנקראת כך על
שם הזכות - רואים דרכה, היא לא מכסה את שדה הראייה, אבל דבר אחד
היא כן עושה, כשאדם מסתכל דרך הזכוכית הוא רואה קצת את עצמו.
זאת האספקלריה שמשה רבנו גם ראה. הוא ראה את האספקלריה, אך
הוא גם ראה, במשהו, קצת את עצמו. וככל שהאספקלריה פחות שקופה
כך היא יותר "ראי", והאדם רואה יותר את עצמו, עד שהיא מגיעה למצב
שכשהאדם מסתכל בה הוא רואה רק את עצמו. "אספקלריה מאירה" עם
כל זה שהיא מאירה היא אספקלריה, אספקלריה שאדם מסתכל בה הרי
שאף ב"צל" מועט כל שהוא, הוא כבר רואה את עצמו, די במשהו כדי
לעשות את הראייה לא ברורה, לא שלמה, אחר שהיא כבר לא נקיה. כך
מבאר זאת הרמב"ם בפרק זה הנקרא "במחיצות ועניינן". מי שרואה דרך
כמה מחיצות הרי שהוא יותר רואה את עצמו, וכשהוא רואה את עצמו הוא
פחות רואה את האמת. הראייה הזו עושה שאת כל מה שהוא רואה מבחוץ,
כל זה נתפס אצלו כדבר מותנה ותלוי בו, עד כמה שזה טוב לו.
יון השליטה בעולם מערכת דעת של כפירה
כשיון השתלטה על העולם, השתלטה מערכת דעת כזאת שמסכמת את
הדברים, ומגיעה למסקנות, ומסקנות אלו נתפסות אצלה כאמת לאמיתה,
עד כדי שאי אפשר לחשוב אחרת, וכאשר זה מה שהשתלט על העולם
בהכרח שדבר זה מביא לכפירה גמורה בכל המושגים היותר מעודנים
ויותר פנימיים. המערכת הזו סוגרת את כל המציאות בתוך ריבוע שניתן
לחוש ולהשיג אותו, לראות אותו במחשבה, וכל מה שחוץ לרבוע הזה
פשוט לא קיים. את זה עשתה תרבות יון. זה מה שעשו הכיבושים של
אלכסנדר, שבאו בלוית אותו חכם שליוהו בכל כיבושיו. זאת היתה שליטה
שהשתלטה על שני מערכות, גם על השטח, וגם על כל השדה של הדעת,
והדבר הזה היה הניסיון הגדול והנורא לדור שבא אחרי נבואה. כאשר אנו
צריכים לחשוב בשכלנו שלנו, שבו צריך להבין ולהגיע לדרגה אשר נקראת
בדברי הגמרא בבבא בתרא )י"ב ע"א( "חכם עדיף מנביא", וכפי שנאמר שם
"מיום שחרב בית המקדש אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים
לא ניטלה", זה היה הניסיון הגדול, ובאמת זה ניסיון מאד מאד קשה. צריך
להשתמש באותה דעת, שהשימוש הטבעי בה הוא באופן שהיא קובעת,
היא יודעת, היא מכרעת את הכל ומגלה את המציאות כולה, ואת הדעת
הזאת אנחנו צריכים לבטל, ולכופף אותה מתחת לדעת יותר גבוהה. אלו
דברים שלא באים מתוך ההשגה שלנו אלא מדעת יותר גבוהה, ואנחנו
צריכים לשעבד את הדעת שלנו רק כדי לקלוט, להבין, ולתפוס טוב יותר,
עדין יותר, דק יותר, את מה שמתגלה לנו מהדעת היותר גבוהה. זה ניסיון
קשה מאד אבל זה הניסיון.
התורה שבעל פה האמיתית, היא התורה הזאת שעומדת בניסיון כנגדה.
היא זאת שתופסת עד כמה גדול כח הדעת. תקיפות הדעת של חכמי
ישראל היא נוראה, זאת תקיפות דעת מוחלטת, אך זאת דעת של תורה.
אחרי שלבם הגיע להחלטה שכך צריך להתחייב, כך צריכה להיות ההלכה
וכך צריך להיות הדין, משום שאני הגעתי לדבר הזה מעומק סברת ליבי
והדבר ברור לי כך. אפילו כאשר בת קול מלמעלה אומרת לי לא כך,
אומרת הגמרא )ב"מ נ"ט ע"ב( "עמד רבי יהושע על רגליו" - אותו רבי יהושע
שהתווכח עם זקני אתונה וקרא לעצמו כאשר הגיע אליהם "אנא חכימא
דיהודאי" וכפי שקראו לו כך החכמים כולם, הוא היה החכם של היהודים
- ואמר לאותה בת קול שבאה מלמעלה כי איננו שומעים לבת קול בשום
אופן, "לא בשמים היא". הוא כאילו אמר לבת קול שבאה מלמעלה שאין
לה להתערב, זהו ענין שלנו ואנחנו קובעים מה ההלכה. זאת תקיפות דעת.
דעת שתופסת עם כל התוקף וכל העומק, עד כמה שאנחנו יכולים להשיג.
הדעת הזו תופסת שהיא בטילה ומבוטלת כלפי הדעת של מעלה, אך היא
קובעת איך להבין את מה שנתגלה מלמעלה. אין זה דבר שיוצא מתוך
דעתנו שלנו, אין זה דבר שאנו חוצבים אותו מליבנו, אלא זה האופן שאנו
מבינים את אותו דבר שנתגלה לנו מלמעלה, ואת זה אנו מעמידים עם כל
תוקף הדעת. אותו תוקף דעת שעושה את כל האחרים לעובדי עבודה זרה,
ולהיות עצמם עבודה זרה, אותו תוקף דעת נמצא גם אצלנו, אך תוקף הדעת
הזה, זו התפיסה המוחלטת והשלמה שמתגלה לנו מלמעלה, שהיא אותה
דעת שעושה אותנו לכאלו שיכולים לתפוס את כל מה שמתגלה מלמעלה
באופן כל כך חזק וברור. וכל זה רק מפני שביטלנו וכופפנו את דעתנו מפני
התפיסה והדעת הזאת. קלטנו את הדעת העליונה במילואה, רק מפני שאת
עצמנו ביטלנו, תפסנו את מה שניתן לנו באספקלריה מאירה.
"בעולם שאינו שלך" זוהי התשובה ליון
אין בידינו הרבה משמעון הצדיק, אלא רק אותה מימרא במשנה "שמעון
הצדיק היה משירי כנסת הגדולה והוא היה אומר על שלשה דברים העולם
עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" ועוד מעט סיפורים
בגמרא. אכן ישנה גמרא בנדרים )דף ט' ע"ב ונמצא גם בנזיר דף ד' ע"ב( המגלה
לנו את עומק ליבו של שמעון הצדיק, והכי איתא התם "תניא אמר שמעון
הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד" ]ובר"ן שם "שהתחיל
למנות ונטמא במת שסותר מניינו ומביא קרבן ומונה כתחילה"[. שמעון
הצדיק שהיה כהן גדול כל ימיו ונוטל חלק בראש וזכותו לקחת מכל קרבן
הנאכל והרי אכילת קדשים היא מצוה "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים",
נמנע מלאכול אשם נזיר טמא. כי אף שהוא ממשיך למנות, מ"מ מאחר
שהימים מתארכים והוא מתחרט ואינו רוצה יותר בנזירות זו, ואילו היה בא
לפני חכם הוא היה מתיר לו אותה, זה דבר רופף, ואין זו נזירות אמיתית. אך
היה אשם נזיר טמא אחד שהוא אכל, ועליו מספרת הגמרא "פעם אחת בא
אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו
סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה"
זה דבר יפה ולמה לך לקלקלו. והנה כאשר שמעון הצדיק שואל שאלה כזו
אין זו שאלה של אדם מהרחוב, שמעון הצדיק ראה שהוא יכול לשאת שיער
נאה זה ואין סיבה להשחיתו. התורה חסה על היופי ואין סיבה להשחיתו
רק אם הדבר הזה הוא מקור לקלקול, ואז זאת מצווה גדולה להשחית
זאת. סיפר לו אותו נזיר "רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן
המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם"
הוא הסתכל בבבואה שלו, וראה שהוא באמת בחור יפה, וכנראה שהוא לא
ידע זאת קודם. מדובר כאן על אדם טהור באופן מיוחד. ואז "פחז עלי יצרי"
התגבר עליו יצרו, "פחז כמים", ובקש לטרדו מן העולם, לנצל את אותו יופי
רחמנא ליצלן... "אמרתי לו" - וזה עיקר הדבר - כך אמר אותו נזיר לאותו
יופי "רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך". אם רוצים לתפוס ולדעת
היכן הנקודה הקוטבית, הנקודה שהיא הקצה הנגדי של יון, אלו דברי אותו
נזיר. יון אומרים שהעולם כולו שלך ואותו נזיר מן הדרום אמר לאותו יצר
רע שלו "רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך". זה לא שלך, שלך זה
רק מה שקנית בעמל כפיך, אולם כל מה שקיבלת זה לא שלך. אתה צריך
להשתמש בזה, לעשות בזה אך ורק את מה שצריך, מה שמתחייב לעשות
מתוך רצונו של מי שנתן לך את זה. למלא בדברים שקבלת את רצונו של מי
שנתן לך את זה. אתה בסך הכל בעל פיקדון, קבלת פיקדון לידך. ובאמת אין
זה פיקדון אלא הלוואה שכל מי שלוקח אותה ומבזבזה הרי צריך להחזירה,
זה לא שלך. כששמעון הצדיק שומע מאדם, מאיש צעיר, יהודי, נזיר, את
אותה אמת שהוא אומר ליצר הרע שלו "רשע למה אתה מתגאה בעולם
שאינו שלך", זו נקודת ההיפך מיון, וזה האשם היחידי ששמעון הצדיק אכל.
שמעון הצדיק היה הקוטב – הצד הנגדי של יון. יון באה לעולם כדי
להיות נקודת הניסיון, וכשם שיעקב בא לעולם יחד עם עשו, וכשם שאדם
נברא עם היצר הרע, כך התורה שבעל פה באה לעולם עם יון. זאת נקודת
הניסיון, ומי שמתגבר על הניסיון הזה הוא זה שמגיע ומשיג את הדעת
האמיתית. הדעת האמיתית שמבינה ותופסת תורה, שיודעת ומשיגה
באמת, הנקראת בלשון הגמרא "חכם עדיף מנביא". חכם תופס ומבין יותר
מנביא את אותם הדברים עצמם שהנביא מקבל בנבואה, בהארה מלמעלה
ובאופן לא טבעי. הוא עצמו יכול להגיע להשגות שהם מעין נבואה. וכלשון
הרמב"ן שם בב"ב "אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". אך תפיסה
כזאת יכולה להיות רק למי שיודע, מכיר, ומבין את העוצמה שיש בדעת,
עד כמה הפריסה של הדעת היא עצומה והיא יכולה לחקור ולפצח המון
דברים נעלמים, ולהשיג באמת השגות כבירות, וכל הדעת כולה, כשהיא
מתכופפת ומטה עצמה כדי לקלוט דעת יותר גבוהה, דעת יותר עליונה,
אז, אנו מוסרים את כל זה, כדי להשיג משהו שהוא מעבר לדעתנו שלנו.
אז הדעת מגיעה להישגים שהם לא אנושיים, הישגים שמעבר ליכולת שלנו
והם משהו מעין נבואה. על זה נאמר חכם עדיף מנביא.
ההכרה האמיתית מחייבת הודאה
אדם שמגיע לעולם הזה, עומד על דעתו, רואה עולם גדול, ומוצא בעצמו
כוחות כמעט בלי גבול שמסוגלים לתפוס, להבין, ולהשיג הכל. הכל מונח
והכל פתוח לפניו. ההרגשה הטבעית והבסיסית של אותו אדם היא "הכל
שלי" "הכל בידי", אך אדם נאמן תופס בדיוק את ההיפך, תופס שכל זה הרי
לא ממני, לא שלי, הדבר הזה רק מחייב אותי. מה אני צריך להחזיר תמורת
כל מה שקיבלתי. אני מקבל דברים שאינם שייכים אלי והם לא שלי ומה
התחייבתי כנגד כל זה. וכפי שמצאנו בלידת יהודה שאמרה לאה "הפעם
אודה את ה'" ומפרש רש"י "שנטלתי יותר מחלקי" כי כיון שד' נשים צריכות
להעמיד י"ב שבטים הרי שלכל אחת מגיע ג' שבטים והילד הרביעי הוא לא
חלקי שלי ולכן כאן צריך להודות, זה לא שלי, כך אדם שעומד על דעתו
כאן בעוה"ז, בעולם שאנו חיים בו היום, ותופס שזהו עולם שלא שלי, נתנו
לי אותו, והוא מתבונן מה רוצים שאתן תמורת זה, הרי שהדבר הראשון
והבסיסי הוא להודות. כאשר אני מודה, מונחת כאן הודאה שהדבר לא שלי
ולא בזכותי. שאין לי שום זכות טענה עליו, קבלתי זאת ברצונו הטוב של
מישהו אחר אך זה לא שלי ולא מגיע לי. כשאדם חי כך הוא כל הזמן מודה.
זה בעצם הדבר שאנו חייבים לעשות תמיד. וכך בכל תפילות שמונה עשרה
אנו מודים בג' אחרונות "על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות
לך ועל נסיך שבכל יום עמנו", כולם דברים שאינם שלנו, אנו מקבלים
אותם, ועל מה שמקבלים חייבים להודות.
יון עקרה הודאה מן העולם. התפיסה הבסיסית של אותה מלכות,
של אותה תרבות, אומרת שהכל שלי, הכל נקבע על ידי והכל ניתן לי.
זה לא ניתן על ידי מישהו. יון הרי כופרת בבריאה, אצלה המציאות היא
מציאות קיימת מעולם. הכפירה הגדולה של יון זאת הכפירה של קדמות,
שהמציאות קיימת מאז ומתמיד, מעולם, זאת הכפירה העמוקה ביותר. אנו
חיים בתוך מסגרת קטנה וצרה ואיננו רואים מעבר לד' האמות שלנו, ואף
זאת בקושי. כל מי שמוציא מתוך העולם שבו אנו חיים דבר שעובר מעבר
לגבול של עצמו, לבוא ולהגיד ולהחליט החלטות מה לפנים ומה לאחור,
זאת שטות, וככל שחכם גדול יותר עושה זאת כך השטות נוראה יותר.
הכפירה כיום – חלקה של יון במלכות הרביעית
רש"י בספר דניאל )ז' ז'( עומד על כך שדניאל חלם על ג' המלכויות
הראשונות בלילה אחד, ועל המלכות הרביעית האחרונה שאנו נמצאים
אצלה עכשיו בגלות, חלם בלילה אחר בפני עצמה. וכותב בשם חז"ל
"ללמדך שהיא שקולה כנגד שלשתן", פירוש, שהיא כוללת את כולם. והנה,
אנו חייבים, וזו אף מצוה מפורשת בתורה "בינו שנות דור ודור", להשתדל
להבין עד כמה שידינו מגעת מתוך הנהגת הבורא בעולם מה הוא מלמד
אותנו. ונתבונן בזה, המלכות הרביעית קיימת כבר שנים רבות, כאלפים
שנה ויותר, הגלות הזאת מתמשכת זמן רב, והיא כוללת בתוכה את חלק
בבל, חלק פרס, וחלק יון, וכשזה יגמר, יגמר תפקידה של הגלות הרביעית.
כפי שהדברים נראים לעינינו, הרי שהחלק של יון התחיל בכפירה הגדולה
לפני שלש מאות שנה, אז היו המשכילים הראשונים שהביאו לעולם מין
דעת כזו, זרם חזק מאוד, ששטף את כלל ישראל, וגרר עמו המון המון
גולגולות שצפות על פני המים.. זרם שהביא כפירה לעולם, וכך הוא המצב
שרובו הגדול של כלל ישראל לא מחזיק מעמד. מה שהיה פעם האמונה
הבסיסית, היה דבר פשוט לאנשים נשים וטף, כל הדברים היו פשוטים
וברורים להם עד כדי מסירות נפש, זה כבר מזמן לא קיים, והלוואי שנצליח
עם המון מאמץ, המון תחכום, והמון התעמקות, להגיע באיזה שהוא אופן
למה שהיה פשוט לסבתא שלנו שאף לא ידעה לקרוא... וגם זה אולי...
והדבר הזה נמשך והולך, כל מתבונן רואה שזה השלב האחרון, מה
שמקביל ליון בגלות הרביעית. הדבר הזה הוא נורא, זה הדבר שאפשר
להצביע עליו שהוא שהשמיד את כלל ישראל. חלקם בשמד פיזי, אך
הרוב הגדול הוא בשמד אחר. מספר המאמינים באמת הוא אפסי וקטן.
אין לנו סיבה לקטרג, אך הדברים ידועים וברורים. קשה למצוא מאמינים
באמת, וכלשון הנביא )ירמיהו ה' א( "אם תמצאו איש.. מבקש אמונה" הרי
שהעולם יראה אחרת. הזמן הזה של שמונת הימים האלו שנקבעו כדי
להודות, אלו ימים שנקבעו להיות הבניין אחרי הניצחון על הכפירה. כל
המועד הזה, כל הימים טובים האלו, באו כדי להודות, וההודאה נבנתה
רק משום שהכפירה נחלה מפלה. הימים האלו הם ימי המפלה הגדולה
של הכפירה, והם נשארו לדורות. בימים האלה, המצוה שלנו היא לפרסם
את הנס, את האמונה. לפרסם את אותה עדות שהיא "עדות ה' נאמנה
מחכימת פתי", אותה עדות שהיא "עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה
בישראל". הימים האלו נקבעו להיות ימי החורבן של הכפירה. אלו הימים
המסוגלים לכל מי שרוצה לבנות את האמונה באמת, הימים שבהם הנס
מתגלה ומתפרסם בעולם, אלו ימים שהלב נפתח והאמונה נקלטת. זה
הפירוש הפשוט בזה שאנו אומרים שימים אלו נקבעו להודות, כי הרי
אין ימים שנקבעו להודות, הלא בכל יום אנו חייבים להודות, ואנו מודים
לפחות ג' פעמים, מה הכונה בזה שאנו אומרים שהימים נקבעו להודות.
אכן משמעות הדברים בזה שאלו הימים שבהם אנו יכולים להיות מודים,
ימים אלו עושים אותנו למודים.
כל מועד ממועדי ישראל מחזיר שוב את המאורע, זה עניינו של מועד.
במועד יציאת מצרים אנו צריכים לראות את עצמנו כאילו אנו יוצאים
ממצרים, במועד מתן תורה אנו צריכים לראות את עצמנו כמקבלי תורה,
במועד ראש השנה אנו צריכים לראות את עצמנו כנבראים מחדש, במועד
יום הכיפורים אנו צריכים לראות את עצמנו כמקבלי סליחתו של בורא
העולם, ואנו חוזרים ומקבלים את התורה, כך זה בכל המועדים. במועד
הזה של חנוכה, מה שחוזר וניעור, הוא הניצחון הגדול על הכפירה. הכפירה
היתה הניסיון הגדול, שכביכול בורא העולם נתן לתרבות הזאת, לעם הזה,
ובעיקר לדעת הזאת, להשתלט על כל החלקים. כל העולם כולו היה תחת
השליטה של אותה תרבות, וכביכול בורא העולם איפשר זאת, וכך היה
המעשה. וכשבאו קומץ קטן של כהנים שמסרו את נפשם, אז "עמדת להם
בעת צרתם". רק מפני שהדבר הזה היה להם צרתם האישית שלהם, רק
לכן בורא העולם סייע בידם. הם מסרו את הנפש, הם לא יכלו לחיות בלי
זה. לכן "רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם". ובמועד הזה,
כשהדבר הזה חוזר ונעור, הרי שבכל פעם מחדש בימים האלו הכפירה
נוחלת מפלה והאמונה יכולה להיות נבנית. הימים האלה הם ימים של
הודאה, את פעולת ההודאה אנו עושים בכל יום, אבל "להיות מודים" את
זה אנו עושים בימים האלה.
זה הדבר שאותו קיבלנו, לזה זכינו. הנס מתפרסם, הנס מתגלה בעולם,
ומי שמתבונן בו רואה זאת. מי שמתבונן באמת יכול, ואף צריך, להיעשות
מודה. אולם מי שחלילה ליבו בכלל לא נפתח לעניין זה, הרי שכאמור
התנאי היחיד לזכות הוא בזה שהסבל הזה צריך להיות צרתנו שלנו, שאותה
תרבות שעוקרת מאיתנו את האמונה היא צרתנו שלנו, ואז כביכול בורא
העולם "רב את ריבנו דן את דיננו ונוקם את נקמתנו", אך אם הדבר הזה אינו
"דיננו", אם לא אכפת לנו, אז אף אחד לא מנצח בשבילנו. לנצח מנצחים רק
אם הדבר הזה כואב לנו. אם זה כואב לנו אז כביכול בורא העולם כך נוהג,
את ריבנו שלנו הוא רב, ואם זה לא "ריבנו", אז אף אחד לא רב. ה' יעזרנו
שגם בנו יתקיים "רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם".
הגרמ"ש זצ"ל
