קטנתי

 פרשיות קשות

אנחנו נמצאים בערב חנוכה, ערב שבת פרשת וישב ובעיקר ממש ערב יום י"ט בכסלו שבו נתחיל כהקדמה לכל ארבע הפרשות החותמות את ספר בראשית. בתחילת פרשתנו עם ישראל נמצא בנקודת השיא של כל הזמנים –

וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן. (בראשית ל"ז, א')

חז"ל מבארים (ורש"י מביא זאת על אתר) –

ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה…

ראשית יש לברר איך יעקב הבין שהוא הגיע אל השלווה והרי הצדיקים יודעים שהם לא אמורים לישב בשלווה בעולם הזה. אלא שהוא הבין שהגענו לסוף התיקון והנה אוטוטו מגיעה הגאולה השלמה; הוא חוזר עכשיו לארץ אחרי עשרים שנות מיגור קליפת לבן, העלנו כבר את לבן אל שורשו ונותרה רק עוד קליפה אחת לעסוק בה, הלא היא קליפת עשו, ומשם הוא מגיע עכשיו. מאז שהוא יצא בבריחתו מעשו מהבית עברו כשלשים ושש שנים – ארבע עשרה שנה בבית המדרש של עבר, עשרים שנה בחרן ושנתיים בדרך ובסוכות, ועכשיו אחרי שכם הוא מבקש לישב בשלווה. ובנקודה אולי שנראית הכי קרובה אל השלווה הגדולה, אל הגאולה הגדולה, מגיעים אל שברי שברים, אל המשבר הגדול והחושך הכי הגדול שיכול להיות. אלו הן הפרשות שלנו. מופיע בחסידות שמכירת יוסף, הלוא הוא מידת היסוד, היא מכירת היסוד. המכירה הזו היא לערער את כל היסוד, את כל הבית שמבקש כעת להישבר – "וימאן להינחם", "וכאשר שכולתי שכלתי", "אותי שכלתם", וחז"ל אומרים בהמשך הפרשה על "…וירד יהודה מאת אחיו" (שם ל"ח, א') – 'אנכי ידעתי את המחשבות', מתוך כל הדבר הנורא הזה, השבר והמציאות הכי נמוכה הזו, ממש כמו זרע שמכניסים לאדמה והוא נרקב אך יש בו עדיין את נקודת החיות, "קוסטא דחיותא" (זוה"ק, א' פ"ג ע"א), וממנה הוא יכול להצמיח את הכל מההתחלה. אלו הנקודות הגדולות בהן אנחנו לא נשברים ולא משלימים עם המציאות ועם הגלות אלא רוצים לצאת ממנה, נקודות שמזכירות לנו כמעט כל תקופה בהיסטוריה אבל ביתר שאת את הימים שלנו, את הרגעים הגדולים שלנו. אלו פרשות קשות, אפילו הפרשיות הצדדיות שבהן, כמו סיפור יהודה ותמר – הדברים הכי קשים, כמו גם גם מערכת היחסים בין האחים שיוסף מביא את דיבתם רעה אל אביהם והם שונאים אותו וכו'. ולכל הפרשות הללו אני מבקש להיכנס בראיה כוללת מתוך יום י"ט בכסלו.

הרקע ליום י"ט כסלו

בדורנו הפך י"ט כסלו לתאריך ידוע ומקובל, אין כמעט מי שלא מציין אותו או לכל הפחות מכיר ויודע את משמעותו. זה הרבה מעבר לחג חסידי אלא זה יום חשוב מאד, אולי אפילו אחד מהימים היסודיים שלנו כעם, עד כמה שאולי זה נשמע מוזר, ונסביר; בשנת תקנ"ט, לפני מאתיים עשרים ושש שנים, נאסר האדמו"ר הזקן ונשלח לבית הכלא הקשה בפטרבורג כשההלשנה שהלשינו עליו הורכבה מכמה סעיפים – היתה שם האשמה אחת בסיוע כלכלי לאויב התורכי. ההאשמה התבססה על משלוח התרומות ששלח אדמו"ר הזקן כנשיא קופת רבי מאיר בעל הנס ליישוב היהודי-החסידי שהיה בארץ ישראל, שהייתה אז תחת שלטון תורכי. האשמה נוספת, אידיאולוגית, היתה על הקמת דת חדשה, שברוסיה הצארית נחשבה כעברה קשה על החוק. הסעיף הזה הפך את המשפט למאד תיאולוגי ואת תשובותיו של אדמו"ר הזקן למסמך מענין, מעין כתב הגנה על תורת החסידות כהמשך הטבעי של היהדות והתורה. ואין ברירה וצריך להזכיר כאן גם את הנקודה הכואבת שאנחנו מתמודדים איתה גם בפרשה שלנו – ההלשנה לא היתה ע"י רוסים גויים כי אם ע"י יהודים שהתנגדו לשיטת החסידות. הגאון מוילנא נפטר כשנה לפני כן אבל זה לא החליש את המחלוקת. אדמו"ר הזקן כידוע ביקש להתקבל את הגר"א כדי להסביר את עצמו ואת שיטת החסידות אבל המתח היה גדול ומקורביו של הגר"א מנעו את הפגישה, ואחרי פטירת הגאון המחלוקת קיבלה גוון חריף וקשה אף יותר, עד כדי ההלשנה לשלטונות הרוסיים, ומכאן ועד לתפירת תיק ומשפט המרחק היה קצר. אין ספק שההלשנה היה מעשה של יחידים וגדולי וצדיקי המתנגדים לא עמדו מאחוריה, אבל היא העידה על רוח השנאה העמוקה, ועל המאבק שהגיע עד כדי מלחמה עליה עומד בעל התניא לקראת דין "היפך מהחיים".

במובן הזה, הניצחון במשפט, השחרור מהמאסר, היה יסוד גדול בניצחון החסידות, אבל היה כאן דבר חשוב נוסף; מאותו רגע ואילך, מאז יום י"ט בכסלו – שחרורו של האדמו"ר הזקן ממאסר – ובפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות את זה באופן ברור, ההתנגדות לחסידות הולכת ופוחתת ולעיתים אף הולכת וגוועת. לא שכולם הפכו להיות חסידים – אבל החסידות, ובעיקר חסידות חב"ד, שיועדה לצאת מהקהל, להיות מנודה מכלל ישראל, ביום הזה המציאות הזו התהפכה. והמשמעות היא גדולה מאד – אתה לא חייב להיות חסיד, אבל הסוד הגדול הזה של החסידות החל להתפשט, עד שבחסידות חב"ד אומרים שהמשפט התקיים אמנם בעולם הזה, ברוסיה, אך הוא היה מקביל למשפט שנערך ברקיע. היו אז ויכוחים גדולים מאד, גם בתוך תנועת החסידות, על גילוי שיטת החסידות והמושגים הקבליים לכל דכפין. היו שהתנגדו לזה מאד וזה על רקע תנועת השבתאות שקדמה לתנועה החסידית בפחות ממאה שנה, שגרמה לפחדים גדולים ומוצדקים מאד בקרב ההנהגה התורנית.

איגרת ב'

וכאן נגיע ונצביע על הנקודה העיקרית – מהי הנקודה שעשתה את י"ט בכסלו, את חסידות חב"ד ואת האדמו"ר הזקן לכח הנפלא הזה? כמדומני שהייתה זו האיגרת שכתב האדמו"ר הזקן, אגרת ב' – 'קטונתי'. היא נכתבה אחרי ששוחרר האדמו"ר הזקן ממאסרו מפטרבורג. אני מבקש לגעת היום בנקודה הגדולה שמבטא אז אדמו"ר הזקן לגבי היום הזה, וכפי שהוא משקף זאת באגרת. גם אז זה היה בסמוך לפרשת וישלח, ונאמן לשיטתו "לחיות עם הזמן" היינו עם הפרשה, הוא פותח את האיגרת במסר קצרצר ולא מורכב, אבל הוא כל התורה כולה, מתוך הפרשה. יעקב אבינו מבקש מהקב"ה –

קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכׇּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ… (שם ל"ב, י"א)

רש"י מבאר שיעקב אומר לקב"ה – 'אני יודע שהבטחת לי בהבטחה גמורה, ואני לא חושש לקיומה, אבל "שמא נתמעטו זכויותי", כלומר אולי אני כבר לא ראוי לחסדים הגדולים שלך כי נתמעטו הזכויות שלי. עשית איתי כל כך הרבה חסדים אז אולי האשראי שלי נגמר' ח"ו. אדמו"ר הזקן מסביר את הפסוק אחרת לגמרי, ובואו נתבונן במסקנה שעולה מדבריו ועד כמה שהיא קיצונית –

אחר ביאתו מפטרבורג:

ב קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פירוש שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא [זרוע] ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמו שכתוב 'מרחוק ה' נראה לי'. [מה שהוא עומד לומר עכשיו זה ש"קטונתי" זה לא 'נתמעטו זכויותי', שאם כן היה צריך להיות כתוב 'קטנו זכויותי' ולא "קטונתי", אלא הוא אומר – 'רבש"ע אתה יודע למה מגיע לי להינצל מעשו? למה אני מבקש את הזכות הזו? כי הריני מעיד על עצמי, ביני ובינך, שמתוך כל החסדים שאתה עושה איתי, לא גדלתי ותפסתי יותר נפח ואגו, כמו שקורה בדרך כלל אצל אנשים, אלא אני דווקא קטן יותר – כל נס וחסד שעשית איתי רק הקטין אותי. לא לקחתי לעצמי קרדיט ואמרתי – 'וואו! תראו מה עשיתי פה, איך הצלחתי!' אלא דווקא ביטלתי את עצמי כלפיו ית'.] וכנודע דכולא קמיה דווקא כלא חשיב [תרגום: הכל לפניו כלא חשוב. ביאור: כשאתה לפניו, כשאתה מואר באור שלו ית', כשאתה בטל לאור שלו ית' ואתה לא תופס נפח אז אתה קמיה, לפניו, ואז אתה לא חשיב]. ואם כן כל שהוא קמיה יותר – הוא יותר כלא ואין ואפס, וזו בחינת ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר "אנכי עפר ואפר". וזו היא גם כן מדתו של יעקב. ובזאת התנצל על יראתו מפני עשו ולא די לו בהבטחתו "והנה אנכי עמך" כו', מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו', ואינו ראוי וכדאי כלל להנצל כו' [יעקב אומר שהחסדים והניסים שעשית איתי רבש"ע זה רק אומר שאני עוד יותר קטן ועוד יותר קטן, כי הכל זה אתה ולא אני. וכיון שאני 'קטונתי' אז אני עוד יותר מבקש להינצל]. וכמאמר רז"ל שמא יגרום החטא שנדמה בעיניו שחטא. מה שאין כן בזה לעומת זה, הוא ישמעאל חסד דקליפה, כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו [אדם מצליחן תופס נפח, וזה חסד דקליפה. כלומר איך אני יודע אם החסד שהקב"ה עושה איתי הוא חסד של אמת או חליל חסד של קליפה? – האם אתה קטֵן ע"י החסדים, הופך להיות מואר באור האלוקי ואתה עצמך פחות ופחות מופיע עד שאתה כאין וכאפס או שאתה חלילה תופס נפח]. ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו [כל הניסים והחסדים שהיו לי לא היו אישיים נגדי אלא עבור כלל ישראל. וכיון שתנועת ההתנגדות לחסידות מעתה תהיה בנסיגה וחלילה יתכן שהחסידים יתגברו ויסתערו חזרה על המתנגדים ונמכור אחד את השני לכן עליכם -] לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך [ואז אתה לא תופס נפח אלא רק מביא דרכך את האלוקות]. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' [הרי כמה יכול היה היום הזה להפוך ליום הניצחון של מפלגה א' על מפלגה ב' ותיווצר עוד יותר מחנאות ועוד יותר מאבקים ולכן -], ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו [אלו המילים שהוא כותב לחסידיו מיד בצאתו מהמאסר!]. הס מלהזכיר באזהרה נוראה, [אז מה התפקיד שלנו? מה הוא דורש מאנשיו?-] רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו'. [זה המקור לאהבת ישראל, להתבטלות לשליחות של חסידות חב"ד והשלוחים. אם החסדים הם חסדי הקב"ה הרי אתה שאר, מותרות, שאין בו שום צורך עצמי – אלא יש בו צורך אינסופי כי הוא מואר באור האינסופי ובטל אל האינסוף]. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'. [יש דרך אחת להשפיע – לאחוז במידת אמת ליעקב, קטונתי מכל החסדים, ואולי ע"י זה יתן ה' בלב אחיהם].

הלוואי ישטמנו יוסף

יכולת ההשפעה איננה בהרצאות מרתקות או במסעי שכנועים מפחידים אלא ביכולת הזו שהיא הבסיס של לדון כל אדם לכף זכות. אדמו"ר הזקן מדבר פעמים רבות על מי שבא בדיון הפוך, יש לו את הכיון שלו. יעברו עוד עשרים ושתיים שנה עד שיוודע ליעקב שיוסף נמצא במצרים ואז יעברו עוד שבע עשרה שנה ובסך הכל שלושים ותשע שנים עד שיחזרו יוסף והאחים מקבורתו של יעקב במערת המכפלה ואז נגיע אל הרגע הנורא ההוא שיבואו האחים ויחששו –

וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ. (שם נ' ט"ו)

הם אומרים לו על ידי שליח –

…שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ… (שם י"ז)

הם מדברים גלוי בפעם הראשונה. במשך שבע עשרה השנה האחרונות, כשאבא היה בחיים, הפיל היה בחדר כל הזמן. ויוסף בוכה בדברם אליו. ואז הם באים לפניו –

וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים. (שם י"ח)

והוא עונה להם במילים הכי חשובות. יש לו סוף סוף הזדמנות לענות. שבע עשרה שנה הוא לא רצה לעורר את הכעס, אולי הוא זוכר את הרגע ההוא מתחילת הסיפור בו הוא סיפר לאחיו ולאביו על החלומות. ועכשיו האחים באים לפניו ובוכים לפניו. ונוסיף עוד משפט – האור החיים הקדוש אומר פה דבר מדהים. המילה "לוּ" מופיעה בתנ"ך כולו באופן חיובי, הלוואי, סוג של שאיפה, רצון -"ויאמר לבן לו יהי כדבריך" (שם ל', ל"ד) ועוד, אז מה פירוש "לו ישטמנו יוסף"? רש"י עצמו אומר שבאמת זה החריג היחיד בכל המקרה שהכוונה היא לביטוי שלילי – 'שמא יוסף ישטום אותנו', אבל האוה"ח הק' מבאר שהאחים תופסים את הרגע הזה שבו אבא מת והם הופכים להיות האבות. אין יותר יעקב, אין אברהם ואין יצחק והם מבינים ורואים בעיני רוחם איזה עוד מחירים אנחנו עתידים לשלם על המכירה הזו שהם מכרו את יוסף. הם רואים את עשרת הרוגי מלכות וכו', ואז הם אומרים "לו ישטמנו יוסף" – הלוואי שיוסף ישטום קצת אותנו, יענה אותנו, ואנחנו ניקח את כל 'הדינים' שעתידים לבוא על הילדים שלנו כדי שהם לא יסבלו מזה לאורך כל ההיסטוריה העתידה. הלוואי!

א-להים חשבה לטובה

האוה"ח אומר שכאשר אומר להם יוסף בהמשך "התחת א-להים אני" הוא אומר להם – 'מה זה החשבונות הלה? אני בכלל לא עסוק בהם. אם מישהו מאתנו צריך לעבור בדורות הבאים איזה תיקון, איזה ענין, אז איך אני יכול לשנות את מה שהוא יצטרך לעבור? אנחנו יכולים רק לבקש או להתפלל אבל לא לשנות'. 'קטונתי'. וברגע הדרמטי הזה, היינו מצפים שיוסף יאמר להם עכשיו – 'או! ברוך ה' אני שומע מכם שאתם בתשובה, אני שומע את החרטה, אני מקבל אותה', אבל בואו נשמע את מה שהוא אומר להם בפועל, ומרוב שקשה לנו להאמין שזה יכול להיות, אנחנו לא קוראים את העברית באופן הנכון, כפי שהיא כתובה –

וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי. וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב. (שם י"ט-כ')

תמיד הבנו שהוא אומר להם – 'אתם אמנם רציתם לעשות לי רע אבל הקב"ה לקח את מה שרציתם לעשות לי רע והפך את כל הרע שרציתם לעשות לי לטוב', ואמרנו לעצמנו – 'או! הנה הנקודה שבה יוסף הפך להיות בנאדם סוף סוף'. חלילה! זה לא מה שכתוב פה. לא כתוב 'ואתם חשבתם לרעה א-להים חשבה לטובה'. אם זה היה כתוב כך או אז ההסבר אכן היה כזה. אבל כתוב – "ואתם חשבתם עלי רעה א-להים חשבה לטובה". אתם, אחים יקרים, הגעתם למסקנה שלכם, הייתם בית דין – בית הדין היהודי הכי חשוב בהיסטוריה, עם יהודה, לוי, יששכר, ראובן וכל יתר האחים ואף צירפתם אליכם את הקב"ה – והגעתם למסקנה שגזר דיני הוא מוות אלא שאחר כך החלטתם להמתיק אותו למכירה לישמעאלים. ולמה הגעתם למסקנה הזו? לא כי טעיתם אלא כי כך חשבתם ו'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'. אולי אם אני הייתי במקומכם גם אני הייתי מגיע למסקנה דומה. סביר לגמרי. אתם חשבתם עלי רעה ולכן עשיתם את מה שעשיתם, אבל עכשיו תקשיבו – אלוקים לקח את ההוא שאתם חשבתם עליו שהוא רועה זונות, לקח את ההוא שהביא את דיבתכם רעה – ואני לא מגן על עצמי עכשיו, אני שם את זה בצד. אני לא מתווכח, אבל ברור שאותו אחד שאתם חשבתם עליו רעה – אלוקים לקח וחשבה לטובה והיפך את הכל והביא אותי הכי הכי למטה – למצרים, לבית סוהר, לאשת פוטיפר, לכל הניסיונות והתיקונים, והרים והביא אותי משם למקום שאני נמצא בו עכשיו – "למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". לא אתם חשבתם רע והקב"ה עשה הפוך וסימן שאתם טועים וכו' – אתם חשבתם עלי רעה ויש מקום לדון במה שחשבתם, אבל זה לא רלוונטי לעניינו עכשיו. אתם אומרים שאני אשטום אתכם? הרי "אלוקים חשבה לטובה", הקב"ה לקח והרים את הכל למעלה, ממילא אני ביחסי כלפיכם –

וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם… (שם כ"א)

למה? כי אני מחויב לכם! כי המחשבה שלכם הייתה לשם שמיים כפי שהבנתם. אתם אמנם צריכים לראות מה עשיתם מה תיקנתם ומה לא – אבל זה לא ענייני ולא תפקידי. התפקיד שלי הוא אחד – לדון אתכם לכף זכות ולראות את המציאות ואיך ממנה אפשר לעלות למעלה. ולכן הוא מנחם אותם ומדבר על לבם, שמענו? הוא מנחם אותם!

זאת איגרת קטונתי. זו אגרת שבה אומר אדמו"ר הזקן לחסידיו – חס ושלום לא להרחיב פה ולא לשרוק על אף אחד. העסק שלנו הוא בדבר אחד בלבד – "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

אינו מבקש אלא לפי כוחם

זו תורה מופלאה והיא יסוד כל היסודות. לרבי נחמן מברסלב זיע"א יש תורה דומה המובאת בליקוטי מוהר"ן בשם "אזמרה" שם הוא מלמד לדון כל אדם לכף זכות. המושג הזה הוא אולי כל התיקונים שכל הכוחות צריכים לעבור בכל הפרשות הללו. יוסף שמביא את דיבת האחים רעה אל אביהם וצריך לתקן את זה בכל מה שהוא עובר, האחים שצריכים לתקן את דרכם במה שהם חוטפים, ואנחנו כשאנחנו לומדים את הפרשות האלה. לדון לכף זכות אין משמעו רק לא לדון לכף חובה; יש סוג מקרה אחד שאפשר לבוא ולומר עליו 'אני רואה שהוא לא התכוון כאן לשלילה', כלומר גם אם אני רואה אדם שחטא, אדם שעבר עבירות – לא לדון אותו לכף חובה. אבל מה זה לדון לכף זכות? מה זה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו')? זה שיעור עצום שאנחנו לומדים אצל יוסף במצרים. המדרש המפורסם אומר (ב"ר, צ"א ו') שכאשר הגיעו האחים למצרים הם הלכו לחפש את יוסף בשוק של זונות, כי היה להם קשה לעכל שיוסף אחיהם הוא יוסף הצדיק, שהאיש שהם רואים מולם הוא האח שלהם. וזה הרי הפלא הגדול שם בפרשה – תגידו, גם אם עכשיו יש לו חתימת זקן שלא היתה כאשר מכרתם אותו, לא עולה לכם לראש שהאיש אדוני הארץ שמולכם, אולי, בהסתברות מאד רחוקה, יכול להיות האח שלכם? הרי כל ילד מצרי יודע שהשליט על הארץ הוא נער עברי שהיה עבד ועלה לגדולה!

מה עומק הענין של לדון לכף זכות? הרי משנה אחרת אומרת "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב', ד'), וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן באחד המקומות שאי אפשר להאשים את החוטא אפילו אם הוא חוטא כי אולי מקומו גרם לו לחטוא, הפרנסה שלו גרמה, צורת החינוך והגידול שלו הביאו אותו להתנהגות כזו, ואם אתה היית במקום שלו ייתכן שגם אתה היית נופל וכיו"ב. זו המשמעות של לא לדון לכף חובה, אבל מה זה לדון לכף זכות? – זה דבר מופלא. עצם העובדה שיהודי נקלע לניסיון קשה, ומי מאתנו לא נקלע למשהו כזה, היא ההוכחה לכך שהקב"ה העניק ליהודי הזה את הכח להתגבר על אותו ניסיון. זו מתימטיקה פשוטה. "כשהוא מבקש מהם אינו מבקש אלא לפי כוחם" (במדבר רבא כ"א כ"ב) – הקב"ה לא מעמיד אותי בניסיון שאני לא אוכל לעמוד בו, ואם הוא שם אותי במקום כל כך קשה, משמע שיש לי את הכח לעמוד בזה. הרבי מליובאוויטש זיע"א כותב בשיחה מדהימה, שלימוד הזכות על החוטא אינו רק כדי לטהר אותו מאשמה. זו ראיה שטחית מאד. אלא שעל ידי שאני מלמד על פלוני זכות אני מגלה אצלו את הכוחות שניתנו לו מן השמיים כדי להתגבר על הניסיון. זה עומק הענין של "הוי דן את כל האדם לכף זכות". כמו כף של טרקטור שמרימה את הכל – אני מרים בו את הכל וחושף את כל מה שיש בו, ולכן כתוב "את כל האדם" – הוא נמצא כל כך ברדידות ובנמיכות ובייאוש עד שהוא עצמו לא רואה את 'כל האדם' שבו, אלא רק את החלק הזה שתמיד אמרו לו שהוא כזה מסכן, וחסר סיכוי, ורשע, וטיפש ל"ע. המשנה איננה מסתפקת בלא לדון לכף חובה אלא אומרת לדון אותו דווקא לכף זכות כדי לעורר בו את הכוחות שניתנו לו ועל ידי זה אתה תסייע לו בדרך שלו.

ועוד מעט ואין רשע והתבוננת

בתורה הזו של 'אזמרה' שהזכרנו, אומר רבי נחמן ממש את המילים הללו –

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז י) "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף-על-פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף-על-פי-כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו 'ועוד מעט ואין רשע', שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל-ידי-זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על-ידי-זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי-זה, זהו "ועוד מעט ואין רשע", על-ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על-ידי-זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו והתבוננת על מקומו ואיננו כנ"ל, והבן… (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב)

זה הבסיס של אגרת 'קטונתי'. לדון כל אדם לכף זכות אפילו מי שהוא רשע גמור. זה יסוד שצריך לנתח אותו לעומק ולשם כך צריך להגיע ל'קטונתי'. לענ"ד זה כל יסוד תורת החסידות, זה י"ט כסלו.

בואו נאמר את זה יותר חזק; לדון כל אדם לכף זכות זה לא רק רעיון גדול וקשה, אלא זו מצוות עשה דאורייתא, ואם אתה לא עושה את זה הרי ביטלת מ"ע דאורייתא, משל לא הנחת היום תפילין! זו לא המצאה אלא רמב"ם מפורש על הפסוק בויקרא "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט ט"ו). הפירוש הראשון שהוא מביא מוסב על חובת הדיינים שצריכים לדון בצדק, ואילו בפירושו השני הוא אומר –

…ובא גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי דינים. ובביאור אמרו: אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך". ובכללה גם כן שיתחייב שידון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. (מצווה קע"ז ספר המצוות להרמב"ם)

והוי דן את כל האדם לכף זכות

המשנה הזו באבות נאמרת מפי יהושע בן פרחיה, בן זוגו של ניתאי הארבלי –

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. (אבות א' ו')

איני יודע אם יש עוד משנה במסכת אבות שבה נאמרת מצוות עשה פשוטה מהתורה. במסכת אבות לא מלמדים אותנו חז"ל שצריך להניח תפילין או ליטול לולב. זה ברור. מסכת אבות היא מסכת של הנהגות חסד, של "מילי דחסידותא", היא באה לדרוש ממני מידות גדולות כמו 'הוי זהיר בתפילה', 'אל תעש תפילתך קבע' וביו"ב. החידוש של יהושע בן פרחיה כאן הוא במילה "הוי" – לנו ברור לכאורה שיש רגעים בחיים בהם אני צריך ללכת עם מישהו לדין או להעיר למישהו על התנהגות לא נאותה, אפילו לילדים שלי, בזוגיות בין איש לאשתו. הרי יש בעצם שני מישורי פעולה. שתי פלנטות שבאחת אתה דן לחובה. והנה מחדש יהושע בן פרחיה לעולם אל תדון לחובה את כל האדם. כשאתה דן לחובה אתה דן נקודה מסוימת באדם ולא את כולו. ואגב, זה רק כאשר אתה יושב כבית דין או סנהדרין, וגם אז "הוי את כל האדם לכף זכות". אחד מגדולי המגיד, בעל 'מעיין החכמה', כותב שבכך שתדון את כל האדם לכף זכות – בזה אתה תתהווה, "הוי דן", ככה אתה תתחבר להוי"ה, לקב"ה. ואף יותר עמוק – לא כתוב שאתה חייב לעשות כך אלא המשנה נותנת לנו עצה איך להגיע לזה, ואומרת – "שיתהווה אצל עצמו זה מה שרואה אצל השני". אתה רואה משהו שלא נראה טוב אצל השני, ונניח שאתה חלילה היית נופל בזה – הרי כמה תירוצים והסברים היית נותן על ההתנהגות שלך, כמה היית אומר 'לא התכוונתי, זה היה רק בגלל ש… זה לא אני בעצם' וכו', כמה הסברים וקולות היית נותן לך. כך גם אצל האחר אתה צריך לדון אותו לכף זכות ולתת את אותם הסברים. וגם אם אתה זה שצודק, ואתה זה שקיבלת את החסדים ואתה זה שמבין – תפנים שזה לא אתה אלא זה רק בגלל שהקב"ה עזר לך ואת השני הוא שם בניסיון, וכאשר אתה תצליח להחדיר את עצמך לתוך ראייתך את השני – אתה תתן לו כח להתרומם. כמו כף טרקטור שתרים אותו למעלה. זה פלא אדיר.

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת

חשבתי לעצמי שאת הדבר הזה אמר יהושע בן פרחיה, הזוג השני במסכת אבות. הוא וניתאי הארבלי בן זוגו שימשו כנשיא ישראל וכראש הסנהדרין, אב בית הדין, בימים הירואיים – הם מקבילים לתקופת יהודה המכבי. אנחנו בערב ימי החנוכה – הרגעים הגדולים ביותר שהמכבים הגיעו אליהם התמסמסו לאחר מכן כאשר נכדיהם מכרו אחד את השני – אח אחד ממשפחת החשמונאים מוכר את אחיו ומביא את פומפיוס ואת רומא עלינו במאבקיהם. אנחנו.

יש סיפור מופלא ומזעזע בחז"ל על יהושע בן פרחיה ואני לא יודע אם את המשנה הזו הוא אומר בעקבות הסיפור המפורסם עליו או לפני כן. הגמרא אומרת –

תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת…

והיא מביאה כמה דוגמאות לכך – אחת מאלישע שדחפו לגיחזי, ואחרת מיהושע בן פרחיה ותלמידו ישו הנוצרי. את הגמרא הזו הוריד הצנזור והיא מובאת רק בגרסאות המלאות –

…רבי יהושע בן פרחיה מאי הוא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן, אזל רבי יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא שלח לי' שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש ליכי אלכסנדרי' של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה. קם אתא ואתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובא אמר כמה יפה אכסניא זו, אמר ליה רבי עיניה טרוטות. אמר ליה רשע בכך אתה עוסק?! אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה. אתא לקמיה כמה זמנין אמר ליה קבלן, לא הוי קא משגח ביה. יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע אתא לקמיה סבר לקבולי אחוי ליה בידיה הוא סבר מידחא דחי ליה אזל זקף לבינתא והשתחוה לה. אמר ליה הדר בך אמר ליה כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמר מר ישו כישף והסית והדיח את ישראל. (סנהדרין ק"ז:)

המצב בירושלים היה קשה והרגו שם תלמידי חכמים, ולכן ברח יהושע בן פרחיה למצרים ואיתו תלמידו הקרוב ישו. הם הגיעו לאכסניא שאירחה אותם יפה, יהושע בן פרחיה שיבח אותם וישו אומר שם משפט לא צנוע על בעלת האכסניה. רבו כעס עליו מאד, הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. יום אחד אחרי המעשה, רצה ישו לחזור בו ולעשות תשובה, להגיע לבית הכנסת אל הרב ולהתנצל ולהתקרב חזרה, אך יהושע בן פרחיה היה באמצע קריאת שמע ולא היה יכול לעצור ולכן רמז לו לחכות כמה רגעים, אבל ישו כבר היה בכזו רגישות שהוא הבין שהוא מסלק אותו, דוחה אותו, ואז הלך הקים לבנה והשתחווה לה ובכך הקים את העבודה הזרה של הנצרות. זה לא ייאמן – זה יהושע בן פרחיה ועליו אומרת הגמרא "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" שלא כיהושע בן פרחיה, זה שאמר "הוי את כל האדם לכף זכות". בתחילת אותה משנה הוא אומר – "עשה לך רב" – הוא עצמו הרב, "וקנה לך חבר" – זה חבר, ואיפה התלמיד? – זה "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

לא לחינם היסוד הזה עומד בתחילת הפרשיות שאנו עומדים בהן כעת בספר בראשית. זה עמוק מאד. זה לא מה שכולנו מכירים את כל החב"דניקים שהם נחמדים לכולם ופותחים בתי חב"ד בכל פינה רחוקה בעולם ומחלקים בפלות וסופגניות. זה עמוק מאד – זה "קטונתי". האם אני תופס נפח ואז אני פה השופט ואני דן אותך או שאני קטֵן ואני כאין וכאפס וכשאני דן אותך זה רק לכף זכות כי במקום שאתה נמצא אני בכלל לא יכול לדון אותך אלא רק לכף זכות. ובמקום הזה שאתה נמצא בו, הכף הזו נותנת לך כוחות ואתה מתרומם ומתעלה.

זו תורת החסידות שעוסקת מצד אחד בשער הייחוד והאמונה, בהבנה העמוקה של הנכחת האלוקות במציאות בכל רגע ורגע וש-'אין עוד מלבדו' ממש ובו זמנית עוסקת בהבנה הגדולה של אהבת ישראל – זה נובע מאותו מקור, זה אותו דבר. זה ה'"קטונתי".

שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה

יום י"ט בכסלו הוא גם יום ההילולא של המגיד ממעזריטש זיע"א, רבו של בעל התניא. אבל התניא ראה בעוד אדם כרבו המובהק, יהודי ענק שקבור בטבריה ולא חייבים לנסוע עד לאוקראינה כדי להשתטח על קברו – רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א, בעל "פרי הארץ". התרומות שהעביר בעל התניא לארץ ושהיו הבסיס להאשמות נגדו באותה הלשנה בה פתחנו היו אליו. הוא היה ראש החסידים בטבריה, והוא היה זה שמינה את בעל התניא להמשיך ולהנהיג את החסידים שנשארו באוקראינה אחרי שהוא עלה לארץ. יש אגרת קצרה ממנו, ובה נסיים את הלימוד. הוא מדבר שם על מלחמות אחים –

ולאפרושי מאיסורא באתי להזהירם, כיהודא ועוד לקרא [כלומר – אני אפילו לא יודע למה צריך לומר דבר כל כך ברור. אבל אני מביא את זה כי צריך לומר את זה ולחזק הנקודה הזו], במאמר הכתוב: 'אל תתלוצצו פן יחזקו מוסרותיכם' (ישעיהו כח, כב) ח"ו, והוא, שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה ח"ו. ואם אמר הכתוב בס"פ "ושומרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד), כבר אמרו רז"ל (ברכות ז:) כאן בצדיק גמור וכו', וכמו שפירש במהרש"א פ' אמר להם הממונה, על דרשת חז"ל על פסוק "זכר צדיק לברכה", הגם שהדיבור של מצוה הוא לשבח הטובים ולגנות הרעים, אעפ"כ לא יקללם, וע"ש. ומילתא דפשיטא לי, וברור בשכלי כהיגלות נגלות אחד הדברים הידועים לי, שהוא סיבת הירידה והשפלות. והענין, שבין כך ובין כך קרואים בנים (קידושין לו.) והוא מפריש עצמו מן הכלל להיות הוא פרטי [היינו שהם הכלל!], וכל השפעות כללות ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר 'בתוך עמי אנכי יושבת' כפי' הזוה"ק (זוהר ויצא קס:) ולשומע יונעם ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני ויעלה מעלה מעלה. (פרי הארץ, אגרת ח')

זו ההקדמה לפרשיות שלנו וצריך להיכנס אליהן לאט לאט, לכל מה שאומרים האחים על יוסף" לו ישטמנו" כדי לחסוך לנו את העיסוק העתידי בזה, ויוסף בוכה כי הוא מבין שכן נצטרך לעסוק בזה, ולעבוד על זה ולתקן את זה. ובהבנה הגדולה של הימים האלה, י"ט כסלו 'קטונתי', גם התלמיד בעל התניא וגם רבו ר' מנדלי מויטבסק עוברים שניהם פתאום לסגנון מאיים, לאזהרה שלא לעשות כך, הס מלהזכיר. ואולי כל הפרשות האלה עוסקות בתיקונים, בבירורים ומעשה אבות סימן לבנים – לא רק מה שהיה הוא מה שיהיה אלא בנתינת כח לנו, הבנים, מתוך התיקון שכל אחד מאיתנו מהשבטים, מהאחים, מאז ועד עכשיו, לקבל את הכח הגדול הזה של "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", ללמוד לדון את כל האדם לכף זכות, להבין כמה אני יכול להשפיע בעולם – כמה מעט תהיה ההשפעה בדיבורים ובמוסר וכמה רבה תהיה ההשפעה בעצם הדיון לכף זכות. בעצם ראיית "בין כך ובין כך קרויים בנים", בעצם ההבנה שהיא אולי השיעור המרכזי של הפרשות האלה – של יוסף והאחים והחיבור שיעקב מבקש לחבר בינם.

בעז"ה שנזכה באמת מתוך כל זה לראות את האור הגדול, לישב בשלווה, לקיים את ה'קטונתי' ולהגיע לגאולה שלמה ממש עלינו ועל כל ישראל בב"א.