"אני סובל"! אני סובל בכיתה, בחיים, בבית.. כך אמר לי
פעם תלמיד יקר ואהוב, יעקב היה ילד חכם ונבון, בעל
כישרונות מבורכים, הוא הסביר את עצמו כך: בכיתה, אני
לא מסתדר עם הרב'ה.. הוא לא מבין אותי.. ואני מבין אותו
בפעם הראשונה שהוא מסביר ואין לי סבלנות להסברים
הנוספים.. גם בבית בעקבות כך.. אני נקלע לוויכוחים רבים
על דרך וצורת ההתנהגות המצופה ממני.. תכל'ס.. גם שם לא
"מבינים" אותי.. הרב, "אני חייב לסבול"? אני מעדיף לעזוב
את החיידר .. לשבת בבית הכנסת לבד וללמוד.. אני אלמד
יותר ובשמחה.. בלי שאני אפריע לאף אחד וגם אף אחד לא
יפריע לי..
יעקב היקר! השבתי לו.. מבין אותך היטב.. יש אנשים רבים
שמתבטאים באופן כזה.. במיוחד ברגעי קושי ואתגר..
מעדיפים לחיות באי בודד.. עם מעיין מים מתוקים ועצי פירות
טרופיים.. ובשקט ובשלווה לעבוד את ד' בשמחה... חלק גדול
מהחיים.. הם מתלוננים, "מתבזבזים" על התמודדויות עם
הסביבה שלהם..
אינני יודע מי וכמה קוראים מאמרים אלו.. אבל, חושבני..
שמבין אי אילו הקוראים לא חסר כאלו אשר מוצאים עצמם
מתמודדים לא פעם.. בצוק העיתים.. ומן הסתם "מבקשים"
להיפטר מהתמודדויות אלו.. ובצדק. ובמיוחד "כשנתקלים"
הם בקשיים של ילדיהם.. רוצים הם בכל מאודם "להוריד"
מהם כל קושי.. ורחמיהם נכמרים עליהם.. אלו תחושות
אמיתיות ומובנות.. במיוחד כשקשיים של ילדיך שואבים
ממך את תמצית פעימות הלב שלך.. עוד יותר.. אם הם
מפריעים את עבודת ד' הפרטית שלך.. רוצים אנו את מנוחת
הנפש.
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב
יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו' )ל"ז א' – ב'( מביא רש"י את
דברי המדרש: " אמר רבי אחא: בשעה שהצדיקים יושבים
בשלווה, ומבקשים לישב בשלווה בעולם הזה. השטן בא
ומקטרג, אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא
שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה? תדע לך שהוא כן,
יעקב אבינו, על ידי שביקש לישב בשלווה בעולם הזה, נזדווג
לו שטנו של יוסף, "וישב יעקב" – "לא שלוותי ולא שקטתי",
"לא שלוותי" מעשיו, "ולא שקטתי" מלבן, "ולא נחתי" מדינה,
"ויבוא רוגז" בא עלי רוגזו של יוסף".
וכתב על זה רבי אברהם יפהן זצוק"ל: "לכאורה מדרש זה
סותר למה שאמרו חז"ל שיעקב נענש על שלא קיים מצוות
כיבוד אב עשרים ושתים שנה )עיין רש"י סוף פרשת תולדות(
והרי כאן נאמר שבקשת השלווה הייתה סיבת העונש? אבל
העניין יתפרש על פי מה שחילק הסבא מנובהרדוק זיע"א בין
"שלווה" לבין "מנוחה" והוא שמנוחה נקראת מה שהאדם
מוסר עצמו לרצון ד' ואין לו שום רצון עצמי ולכן נפשו תמיד
במנוחה כי לא יחסר לו כלום יען שאין לו שום דרישות מצד
עצמו. אבל "שלווה" הוא כאשר יש לו רצון מצידו ולכן כשאינו
משיג מבוקשו אז הופרה שלוותו.
יעקב אבינו בחיר האבות בשובו לארץ ישראל במצב של
שלימות, אחרי שעברו עליו הרפתקאות שונות, שאף לשלווה
מההפרעות כדי שיוכל להיות פנוי להשגת המושכלות אשר
המדרגה הגדולה שהשיג וקדושת הארץ אפשרו לו, אמנם
בכל המצבים הקשים היה שרוי במצב של מנוחה. אבל כאן
שאף להפסקת ההפרעות כדי שהשגותיו יוכלו להיות עוד
יותר נעלות. ועל זה מסביר המדרש, יש מקום לשטן לקטרג
שהעולם הזה אינו מקום להשיג תכלית שלימות המושכלות
משום שעולם הבא מיוחד למטרה זו ואין לצדיקים לדרוש
שלווה כאן שתאפשר להם נחת רוח של עולם הבא בחיים
חיותם בעולם הזה, ולכן נתעורר קטרוג על יעקב ונבדק
פנקסו אם מרוב דביקות לא מיעט באיזה מצווה, ונמצא
ששהה בדרך בחזרתו ולא הזדרז מספיק לקיים מצוות
כיבוד אב. ולפי זה נוכל להוסיף שזה שיעקב ביקש הפסק
הניסיונות כדי שיוכל להשיג את המדרגות העליונות ששאף
אליהם הוא שהחריף את הסבל של אובדן יוסף שהיה הבן
חכים שלו ותלמידו המובהק. והיפרדו ממנו סתם עבורו את
הדרך למה שביקש לעלות עוד יותר למעלה למשכיל. וזה
היה עונשו שלא שימש את אביו ונשאר יצחק ללא תלמיד
מובהק ובחברת עשיו הרשע."
בשיעורי חומש מפי הרב וולבה זצ"ל כתב: מה הטענה בזה
שרצה לישב בשלווה? ועוד, משמע מרש"י שכל הצדיקים
מבקשים לישב בשלווה ובוודאי שכוונתם לשם שמים כדברי
הרמב"ם )הלכות תשובה י' – י"ב( "התאוו כל ישראל נביאיהם
וחכמיהם ימות המלך המשיח, כדי שינוחו ממלכות הרשעה
שאינה מנחת להן לישראל לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן"
וכו' וצריך להבין הטענה עליהם על שמבקשים לעבוד מתוך
שלווה. משמע ששלווה היא עניין של ימות המשיח, בעולם
הזה אין דבר כזה! ליעקב אבינו היו את הקשיים הכי גדולים
מכל האבות, היו לו קשיים עם עשיו ואח"כ עם לבן, ושוב
עם עשיו, ואח"כ עם יוסף ואח"כ ירד למצרים.. דווקא יעקב,
שעליו אומרים בתפילת שחרית "מאהבתך שאהבת אותו
ומשמחתך ששמחת בו, קראת את שמו ישראל וישורון"...
כי אין שלווה בעולם הזה.. בבית חרושת לא תמצאו כורסה..
כל הצלחת האדם בעולם הזה היא רק על ידי עבודה ועמידה
בניסיונות".
אז, זהו, כנראה שלא נולדנו אנו ולא ילדינו לשבת כאן בעולם
הזה על כורסאות.. יתרה מכך, כותב הרב דסלר זצ"ל )מכתב
מאליהו חלק ב' פרשת וישב(: " כל אחד כשבא לעולם מזמנים לו
חלק מיוחד בתכלית הבריאה – בגילוי כבוד ד' יתברך בעולם.
ולצורך מילוי החלק הזה נותנים לו כל הכלים הדרושים לזה,
בין בכוחות הנפש ובמידות ובכישרונות, בין בנכסים ובמקרים
מכל המינים, כל אלה ביחד מהווים ניסיונות חייו המיוחדים
לו, ובאופן הגבתו עליהם יתבטא מילוי חלקו הרוחני בבריאה,
בניו של אדם ממשיכים את עבודת ד' של האב, לכן מוצאים
על פי רוב שהם מתדמים להוריהם בכישרונות ובמידות, וכן
במראיהם החיצוני, כי מכל אלה מתרקמים ניסיונות חלקם"..
זהו? אז נגזר עלי לסבול? התלונן יעקב תלמידי היקר והאהוב,
אין מציאות של עבודת ד' במנוחה? ח"ו, יש רגעים גם כאלו..
אבל, כבר כתב רבי חיים שמואלביץ זצ"ל )שיחות מוסר מאמר
ט"ו(: " עיקר העבודה היא מתוך הדחק" וכמו שכתוב באבות
דרבי נתן )פ"ג ו'( "טוב דבר אחד בצער ממאה בריווח" ותנן
באבות )פ"ה מכ"ג( "לפום צערא אגרא", וכיון שחשבון השכר
הוא לפי הצער, הרי שעיקר העבודה היא בצער. והאדם
שאינו מסתפק בהכרחיות ומבקש את המותרות, לא זו בלבד
שחסר לו עיקר מעיקרי עבודת ד', ואין לו את השכר של
"אחת בצער", אלא שגם עצם לקיחת המותרות והנאתו מהן
מורידה לו משכרו לעולם הבא".
השאלה שלך, והבקשה של רבים כמוך צריכה להיות אחרת..
איך מתמודדים נכון עם הקשיים והניסיונות? איך לא נשארים
בתסכול ומנסים ללא הצלחה לברוח מהם או להישאר ברמת
הדמיון של אי בודד?.. איך לא הולכים בתחושה שנותנים לנו
רע?.. וכבר כתב ה"אור החיים" הקדוש בפרשתנו )ל"ז ב'(: "כי
אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידו יעקב.."
המדרש תנחומא בפרשת תזריע מביא: "מעשה ששאל
טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של
הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם
נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם
לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר
שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור
דברים שהם מצויין בבני אדם..
אמר לו: למה אתם מולין. אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר
זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם
נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים
וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו
מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא
הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: .. שאתה אומר
למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את
המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם".
וכבר כתב הרמח"ל: "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם
במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם
התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק
והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך
המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין )למוטב( לרע
הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד..
השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה
אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל
הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו
ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים.
וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן
המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח
בו... נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא
רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון," )מסילת ישרים פ"א(
עומדים אנו ערב ימי החנוכה, זה בדיוק היה עיקר המלחמה
בין היוונים לעם ישראל.. היוונים העריצו את כוחו של גוף
האדם.. הם האמינו שהאדם נולד מושלם. וצריך הוא לנוח
ולעסוק בסיפוקים חיצוניים.. אך אנו ידענו ויודעים את שאמר
רבי עקיבא.. שהקב"ה ברא את העולם כך שהאדם יהיה מוכרח
להיות שותף בתהליך הפיכתו של גרעין למוצר ראוי לאכילה..
שהאדם יהיה מוכרח לעבוד עבודת חיים על מנת למשול
בדחפים והתאוות. לעמוד בקשיי וניסיונות החיים על מנת
לנצלם לעליה.
וכשהאדם מבין את המשמעות הנכונה של ניסיון וקושי ויודע
הוא גם מה יהיו תוצאות עמידתו האיתנה.. גם בהווה.. הקושי
והניסיון מקבלים משמעות אחרת..
לכן, יעקב תלמידי היקר והאהוב, מקווה אני שתשכיל להבין,
שהבריחה שלך ללמוד לבד בבית הכנסת ולא לבוא לכיתה
יכולים לפגוע במשמעות העמוקה של ניסיונות חייך.. יכול
אתה להסתכל על ניסיון זה ממקום אחר.. עם משמעות אחרת..
להבין שזה מה "שיצרף" אותך ולהביא אותך להתעלות..
גם אנחנו ההורים הנאנקים והסובלים לראות את ניסיונותיהם
וקשייהם של ילדינו היקרים והאהובים.. צריכים לזכור זאת..
לנסות לתת להם כלים בהווה על מנת שיוכלו לעמוד בכוחות
עצמם בהמשך חייהם, עם כל סוגי ההתמודדות שיארעו להם..
לא לנסות "לברוח".. זכותנו וחובתנו להתפלל שניסיונות אלו
יוקלו מעליהם.. ושיעמדו באתגרים הניצבים לפניהם.. אך
גם לדעת.. שבסייעתא דשמיא ותפילות רבות.. יש אפשרות
גדולה שהם יצמחו מכך בעבודתם בעולם הזה ושכרם יגדל
לאין ערוך בעולם הבא..
וכבר כתב רבי ירוחם ממיר זצ"ל (דעת תורה פרשת וישב): " ידע
אדם סוד זה שכל עניני העולם הזה הם "מצרף", ואז יתייחס
באופן אחר לגמרי לכל מקרה ומקרה, קודם המעשה, ובשעת
המעשה, ולאחר כל מעשה ומעשה, יתבונן ויפשפש בעצמו,
מה אני לאחר מעשה זה, איך עברתי את המצרף, - האם שלם
יצאתי?"
תם ולא נשלם
האדם המושלם
מנצל הוא את כל הכוחות כולם
משמיע את קולם
מטפס הוא על סולם
להאיר עולם
