B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
תחומי דעת רבים עוסקים בתחושה שהאדם חש כלפי מי שהיטיב איתו: תורת המוסר, פילוסופיה, פסיכולוגיה התפתחותית ועוד. התחומים האלה מלמדים כי מדובר במושג מורכב. יש בו יסודות אחדים, ויש הבדלים בתפיסתו בקרב בני דתות ותרבויות שונות. מה השם המתאים ביותר לתחושה זו? איזה רכיב הוא העיקר בו? אין תשובה אחת אוניברסלית על השאלה הזאת; אדרבה, בעיקרון השמות יכולים להיות מגוונים למדי, לדוגמה "הערכת המיטיב", "כיבוד החסד", "רגש תודה" ואולי "חובת תודה" (בתרבות המחייבת את התחושה הזאת או את ביטוייה במעשים).
בשמו של המושג הזה בעברית הקלסית מצויה תמיד המילה טובה – המציינת את מה שהאדם קיבל, ולא תודה או הודיה – המציינת את מה שהוא חב בעבור הטובה שקיבל. הביטוי הקדום ששימש בהקשר זה הוא החזיק טובה. על הנאמר בספר דברים "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לב, מו) דרש מדרש ספרי "אמר להם: צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי, אף אתם צריכין אתם להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם" (סימן שלה). הפועל החזיק משמש כאן במשמעות מושאלת: מי שמבין שקיבל טובה כאילו אוחז בה. בפרקי אבות מובא הביטוי בתיאור ההערכה שאדם עשוי לחוש כלפי עצמו, מעין גאווה: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (ב, ח).
בלשון ימינו הביטוי הכיר טובה נפוץ מן הביטוי החזיק טובה. הוא רווח מאוד בספרות העברית המאוחרת, ונראה שמקורו בספרות ימי הביניים. רש"י בפירושו לתלמוד השתמש בצירוף הכיר להחזיק טובה (עבודה זרה ה ע"א).
ההפך ממחזיק טובה או מכיר טובה הוא כפוי טובה, וגם ביטוי זה מורש מלשון חכמים ולשון ימי הביניים. לכאורה הקשר בין הפועל כָּפָה במשמע 'הכריח' ובין אי־הכרת טובה אינו שקוף. במילון בן־יהודה מוסבר שהשורש כפ"י משמש כאן במשמעות של העלמה, כמו שכופים כלי (הופכים אותו על פיו) מעל חפץ כדי להסתירו.
בערבית משמש במשמעות 'כפוי טובה' ביטוי דומה למדי – ناكر للجميل (נאכּר לל־ג'מיל), 'אינו מכיר טובה', משורש נכ"ר המצוי גם בעברית במשמעות השלילית כגון בפועל הִתְנַכֵּר (לעומת הִכִּיר משורש זה במשמעות ההפוכה).
שלא כמו בעברית, בלשונות רבות באירופה הביטויים שמשמעם 'מכיר טובה' מכילים את שורש המילה שפירושה 'תודה', מעין 'מלא תודה' או 'בעל תודה': dankbar בגרמנית וביידיש, grateful או thankful באנגלית וביטויים דומים בלשונות הסלאוויות. אותם התארים במוספיות השלילה, כגון undankbar בגרמנית או ungrateful ו־thankless באנגלית, הם החלופות של כפוי טובה בלשונות אלו. באחדות מלשונות אירופה מילה שמשמעה 'תודה' היא גלגול מטונימי של מילה שמשמעה 'חן', 'חסד', כגון χάρις ביוונית (בתעתיק לטיני: kharis, היא מקור המילה האנגלית charity 'צדקה') ו־gratia בלטינית, וכך גם הצירוף העברי חן־חן שנוצר בהשראת פסוק מזכריה (ד, ז) ומשמש במשמעות 'תודה' בלשון ימי הביניים וגם בעברית בת ימינו. לעומת זאת בגרמנית ובלשונות הקרובות לה המילה שמשמעה 'תודה' התפתחה בדרך אחרת.
לשונות אירופה הנוקטות לשון תודה במשמע 'הכרת טובה' השפיעו על העברית בעת החדשה, וכך נולד הצירוף הכיר תודה בספרות ובעיתונות העברית בחו"ל במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. דמיון הצליל של המילים טובה ותודה ודאי סייע להיווצרות הצירוף הזה. לכאורה הצירוף הכרת תודה אינו הגיוני כל כך, משום שאדם שעשו לו טובה הוא עצמו אומר תודה, ואינו צריך להכיר בה. זאת ועוד: משמעות היסוד של השורש יד"י שממנו נגזרת המילה תודה הוא 'הכרה באמת', לכן יש כפילות בהכרת תודה. ייתכן שבדיעבד הביטוי נתפס בתור חָסֵר (אליפטי) במשמע 'הכרה בחובת ההודיה'.
הצירוף הכיר תודה עלה מאירופה לישראל. לדוגמה, הסופרת החלוצה נחמה פוחצ'בסקי הרבתה להשתמש בו. לעיתים אפילו סופרי המופת בראשית המאה העשרים השתמשו בצירוף הזה. ביאליק נקט את הביטוי פעמיים במהדורה הראשונה של סיפורו "מאחורי הגדר" (בכתב העת השלֹח בשנת תרס"ט-תר"ע), ואולם במהדורות המאוחרות יותר של הסיפור הוחלף הצירוף בהכיר טובה, כנראה בעקבות עריכה של ביאליק עצמו.
התרחבות השימוש בלשון העברית בכתב ואחר כך גם בעל פה בעת החדשה הולידה צורך בגיוון ביטויים של פעולות הדיבור, ובכלל זה פעולת ההודיה. אדם שנהנה מעזרה נדיבה או מגמילות חסד יוצאת דופן עשוי להרגיש שביטויי השגרה תודה רבה או חן חן הם סתמיים ונדושים מכדי להביע את רגשותיו. במאה התשע־עשרה החל לשמש צירוף חדש – אסיר תודה בתבנית הצירוף המקראי אסיר תקווה (זכריה ט, יב). הוא מביע תחושת חובה עמוקה כעין אסיר הכלוא בתחושת חיוב התודה לאיש חסדו. הצירוף מזכיר במקצת שימוש בפועלי חבות להבעת טובה בלשונות אירופה, כגון באנגלית I am very obliged to you. לא מן הנמנע שהצירוף אסיר תודה נוצר לפני הצירוף הכיר תודה והיה אחד המניעים להיווצרותו.
בלשון ימינו יש המחליפים הכיר טובה בהוקיר טובה, שוב בשל קרבת הצליל וקרבת המשמעות גם יחד. בביטוי הוקיר טובה יש מידה של היגיון, אבל אין בו דיוק, שכן אנו רוחשים כבוד (יְקָר) בעיקר למיטיבינו ולא לטובות שהם עושים. בסופו של דבר יש שהדוברים משתמשים גם בצירוף הוקיר תודה, שאינו מזכיר כלל את הצירוף מן המקורות – החזיק טובה.
[אקדם 48]
Many fields of knowledge deal with the feeling that a person has towards someone who has done good to them: moral theory, philosophy, developmental psychology, and more. These fields teach that this is a complex concept. It has several elements, and there are differences in its perception among people of different religions and cultures. What is the most appropriate name for this feeling? Which component is the main one in it? There is no single universal answer to this question; on the contrary, in principle, the names can be quite diverse, for example, "appreciation of the benefactor," "respect for grace," "feeling of gratitude," and perhaps "obligation of gratitude" (in a culture that obligates this feeling or its expression in actions).
In the name of this concept in classical Hebrew, the word "tova" (good) is always present - indicating what the person received, and not "toda" (thanks) or "hoda'a" (gratitude) - indicating what he owes for the good he received. The ancient expression used in this context is "hechzik tova" (held good). Regarding what is said in the Book of Devarim, "that you command your children to observe to do all the words of this law" (Deuteronomy 32:46), the Sifrei Midrash interpreted, "He said to them: I need to hold good [להחזיק טובה] for you that you will keep the Torah after me, even you need to hold good for your children that they will keep the Torah after you" (Siman 34). The verb "hechzik" (held) is used here in a metaphorical sense: one who understands that he has received good as if he is holding it. In Pirkei Avot, the expression is brought in describing the appreciation that a person may feel towards himself, a kind of pride: "If you have learned much Torah, do not hold good [תחזיק טובה] for yourself, for that is why you were created" (Avot 2:8).
In modern Hebrew, the expression "hikir tova" (recognized good) is more common than the expression "hechzik tova" (held good). It is very common in later Hebrew literature, and it seems that its origin is in medieval literature. Rashi, in his commentary on the Talmud, used the combination "hikir le-hekhzik tova" (recognized to hold good) (Avodah Zarah 5a).
The opposite of "machzik tova" (holder of good) or "makir tova" (recognizer of good) is "kefui tova" (ungrateful), and this expression is also inherited from the language of the Sages and the language of the Middle Ages. Apparently, the connection between the verb "kafa" in the sense of 'forced' and between ingratitude is not transparent. Ben-Yehuda's dictionary explains that the root k.p.h. is used here in the sense of concealment, as when a vessel is overturned (turned upside down) over an object to hide it.
In Arabic, a very similar expression is used in the sense of 'ungrateful' - ناكر للجميل (nakir lil-jamil), 'does not recognize good', from the root n.k.r. which is also found in Hebrew in the negative sense, such as in the verb "hitnaker" (to disown) (as opposed to "hikir" from this root in the opposite sense).
Unlike in Hebrew, in many European languages, the expressions meaning 'recognizes good' contain the root of the word meaning 'thanks', like 'full of thanks' or 'owner of thanks': dankbar in German and Yiddish, grateful or thankful in English, and similar expressions in Slavic languages. The same adjectives with negative prefixes, such as undankbar in German or ungrateful and thankless in English, are the alternatives to "kefui tova" (ungrateful) in these languages. In some European languages, a word meaning 'thanks' is a metonymic transformation of a word meaning 'grace', 'favor', such as χάρις in Greek (in Latin transliteration: kharis, it is the source of the English word charity) and gratia in Latin, and so is the Hebrew combination "chen-chen" (grace-grace) which was created under the inspiration of a verse from Zechariah (4:7) and is used in the sense of 'thanks' in medieval language and also in modern Hebrew. In contrast, in German and related languages, the word meaning 'thanks' developed in a different way.
European languages that use the language of thanks in the sense of 'recognition of good' influenced Hebrew in modern times, and thus the combination "hikir toda" (recognized thanks) was born in Hebrew literature and journalism abroad in the nineteenth and early twentieth centuries. The similarity in the sound of the words "tova" (good) and "toda" (thanks) certainly helped to create this combination. Apparently, the combination "hakarat toda" (recognition of thanks) is not so logical, because a person who has been done good to says thanks himself, and does not need to recognize it. Moreover: the basic meaning of the root יד"י from which the word "toda" (thanks) is derived is 'recognition of truth', so there is duplication in "hakarat toda" (recognition of thanks). It is possible that in retrospect the expression is perceived as elliptical in the sense of 'recognition of the obligation of thanksgiving'.
The combination "hikir toda" (recognized thanks) came from Europe to Israel. For example, the pioneering writer Nehama Puhachevsky often used it. Sometimes even the master writers at the beginning of the twentieth century used this combination. Bialik used the expression twice in the first edition of his story "Behind the Fence" (in the HaShiloah journal in 1909-1910), but in later editions of the story the combination was replaced with "hikir tova" (recognized good), probably following an editing by Bialik himself.
The expansion of the use of the Hebrew language in writing and then also orally in modern times created a need for a variety of expressions of speech acts, including the act of thanksgiving. A person who enjoys generous help or an extraordinary act of kindness may feel that the routine expressions "toda raba" (thank you very much) or "chen chen" (grace grace) are banal and hackneyed to express his feelings. In the nineteenth century, a new combination began to be used - "asir toda" (prisoner of thanks) in the pattern of the biblical combination "asir tikva" (prisoner of hope) (Zechariah 9:12). It expresses a deep sense of obligation like a prisoner imprisoned in the feeling of obligation of thanks to the man of his kindness. The combination is somewhat reminiscent of the use of verbs of obligation to express good in European languages, such as in English "I am very obliged to you". It is possible that the combination "asir toda" (prisoner of thanks) was created before the combination "hikir toda" (recognized thanks) and was one of the motives for its creation.
In modern language, some replace "hikir tova" (recognized good) with "hokir tova" (appreciated good), again due to the proximity of the sound and the proximity of the meaning together. There is a measure of logic in the expression "hokir tova" (appreciated good), but it lacks precision, since we mainly feel respect (yakar) for our benefactors and not for the good they do. In the end, some speakers also use the combination "hokir toda" (appreciated thanks), which does not mention at all the combination from the sources - "hekhzik tova" (held good).
