זאב יעבץ (תר"ח–תרפ"ד, 1847–1923) נולד בפולין והוסמך לרבנות. הוא נמשך לחקר היהדות ובייחוד להיסטוריה שלה, ופרסם מאמרים רבים במאספים ובקבצים בנושאי מדעי היהדות. יעבץ עלה לארץ עם משפחתו ב־1887, והקים עם אליעזר בן־יהודה את חברת "שפה ברורה" ואת ועד הלשון. יעבץ חידש מילים, חקר את דקדוק העברית וכתב ספרי לימוד.
השנים הראשונות והעלייה לארץ
זאב יעבץ נולד בשנת תר"ח (1847) בעיר הפולנית קולנו על גבול פרוסיה המזרחית. בילדותו למד תנ"ך, עברית ושפות אירופיות. בשנת תרל"א (1871) נשא לאישה את גולדה פינס, אחות ידידו יחיאל מיכל פינס. לזוג נולדו חמישה ילדים והמשפחה קבעה את מושבה בוורשה, שם היה יעבץ שותף בעסקי ההוצאה לאור ומסחר הספרים של אביו. ואולם יעבץ החליט לזנוח את עולם המסחר ולהתמקד במחקר ובכתיבת הגות, ספרות ותולדות ישראל.
בשנת תרמ"ז (1887) עלתה משפחת יעבץ לארץ והתיישבה במושבה יהוד, שם עבד יעבץ כמורה (1888–1889). העברית הונהגה כשפת הדיבור של המשפחה, ויעבץ החל לחתום על מאמריו בשם העברי זאב תחת השם וולף, שבו נהג לחתום כשישב בוורשה. בארץ גיבש יעבץ תוכנית חינוכית אורתודוקסית־לאומית לילדי היישוב החדש בארץ ישראל.
בשנת תרמ"ט (1890) מונה יעבץ למנהל בית הספר בזיכרון יעקב ולרב המושבה מטעם הברון רוטשילד. כדי ללמד את מקצוע תולדות ישראל כתב יעבץ ספר לימוד עברי־לאומי ראשון להוראת המקצוע. פקידי הברון הצרו את צעדיו, ובשנת תר"ן פוטר יעבץ ממשרתו ועבר עם משפחתו לירושלים. יעבץ חבר לקבוצת משכילים לאומיים מסורתיים ששקדו על מיזמים תרבותיים חדשים, ובהם גיסו פינס, דוד ילין, יוסף מיוחס, אליעזר בן־יהודה, דב פרומקין ויואל משה סלומון. בירושלים עסק יעבץ בכתיבה וביצירה בתחומי התרבות העברית המתחדשת. הוא כתב ספר לימוד ומקראות והוציא לאור מאספים ספרותיים. במאספים פורסמו מחקרים וחידושים בלשון העברית.
עוד בצעירותו כתב יעבץ על עושרה של העברית ועל חשיבות תחייתה:
אמנם יודע אני להוקיר ערכה [של הגרמנית] כי עשירה היא ודבריה נשמעים לאדם רב, אך התערוך בעשרה ובגדלה אל העברית בעניה? אם תנץ בכל עדנת עלומיה כבת יהודה ביקהת זקנתה? אך מה זה אדבר! עוד לא זקנה, עוד לא יצא ממנה הדרה. כי מחדשת היא נעוריה לרגעים, וכל הנוגע בה כמוה יקדש.
(מצוטט אצל אסף ידידיה, לגדל תרבות עבריה, ירושלים תשע"ו, עמ' 72)
בתוכנית הלימודים שכתב בשנת 1888 כלל את לימודי העברית כלשון חיה, והסביר שיש צורך בשפה מלכדת ליהודים בני עדות שונות:
לשון בני ישראל אשר היא רק לשון הקֹדש לבני הגולה צֹרך גמור היא בארץ ישראל, אשר ינהרו אליה זרע יעקב מאפסי ים מפאתי קדם מקצה הנגב ומאחרית צפון, היא לבדה המליץ ביניהם, הבריח האחד המבריח את כל אֹהל בת עמי מן הקצה עד הקצה. מה ירום לב איש ישראל בבֹאו אל ארץ אבותיו ובשמעו כי מן החכם באשי היושב על כסאו עד התגר הקטן הרוכל המחזיר בכפרים יודעים לדבר בלשון אבותיהם. […] והתמימים האלה לא ידעו בשעה שהם מנסים כֹח לשונם, בדברם על תורתם לאשכנזי או במכרם את סחורתם ליהודי הגרוזי, כי בריה המה בוראים. (הארץ [א], ירושלים תרנ"א, עמ' 4)
יעבץ ראה בעצמו סופר שתפקידו לפתח את השפה הלאומית. הוא הטיף לדיבור עברי והמעיט בחשיבות של לימוד שפה אירופית. בשנת 1889 הצטרף לחברת "שפה ברורה" ששאפה להחיות את הדיבור העברי. כשנה לאחר מכן ייסד עם שותפיו את "ועד הלשון".
גישת יעבץ לתחיית העברית
יעבץ סבר שיש לחדש מילים מתוך המקרא וספרות חז"ל, וכי רק במקרים חריגים אפשר לשלב בעברית מילה לועזית, ובלבד שתתאים לעברית מבחינה אסתטית:
הנה לשוננו לשון הנביאים ברום הגיונם, ולשון חכמי המשנה והתלמוד בכל פלפולם הדק והעמוק, נוחה מאד לבטא ולהביע כל דעה, ולתרגם מכל לשון, בלי שום אונס, אם רק ישכיל בעל הלשון לבחון היטב את טיב כל מלה, הנמצאה במקרא, במשנה ובחלק העברי שבתלמוד ובמדרשות, ולשמש בה לפי הראוי לה ועל פי טבעה, או למצֹא לדעה חדשה מלה יחידה, או מלה שתשמישה מועט בספרתנו [כך במקור], ואיננה נוהגת הרבה למען שמור את הדעה מתערובת דמיון. (פרי הארץ [א], תרנ"ג, עמ' 42)
חידוש מילים
במאספים שערך יעבץ מתחילת שנות התשעים של המאה ה־19 ועד 1904 יוחד המדור "שפת ציון" לחידושי מילים בעברית ולעיון בדקדוק העברי. רבות מן המילים שאסף מן המקורות והחזירן לחיים נטמעו בשפה, ובהן יקום, אופי, תרבות, בעליל, סיעה, סירוגין, מתקבל, מאמץ, מערך, חיסכון, רהיטים, צווארון, מקטורן, פרחח, זיקוקים, קמצוץ, שרפרף, כעך ושבשבת. יעבץ חידש את המילים כביש, שעוונית, תעריף. עוד הוא חידש את השימוש במשקלים דוגמת קְטַלְטַל להבעת הקטנה דוגמת כלבלב, חתלתול ועגלגל. נוסף על החידושים הללו הציע יעבץ שמות מיוחדים לימות השבוע על יסוד השמות הארמיים המופיעים בתרגום למגילת אסתר: חולית, רקועית, גנונית, נהורית, רחושית וערובית.
היו שביקרו את גישתו של יעבץ בחידוש מילים. קלוזנר התנגד להעדפה של יעבץ ליצור ביטוי מרובה מילים שכולן מן המקורות במקום מילה מחודשת אחת שאינה מופיעה בהם. לדוגמה, יעבץ הציע תמורת fontaine את הצירוף באר מתזת מימיה למרום, ואילו קלוזנר הציע את החידוש מזרקה.
עוד ביקר קלוזנר את השימוש של יעבץ במילים ארמיות מהתלמוד, ששורשן העברי אינו ניכר ומצלולן אינו מתאים לשפה העברית, למשל מקבעא, מקופיא ומזוודה.
שנים אחרונות
בשנת תרנ"ז (1897) עזב יעבץ את הארץ בשל קשיי פרנסה. הוא השתקע בווילנה שבליטא ובסוף 1905 עבר לגרמניה. לאחר פטירת רעייתו השתקע בבלגייה, ומעט לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה נדד עם משפחת בתו ללונדון, ושם המשיך את עבודתו המחקרית. יעבץ נפטר בלונדון בשנת 1924.
לאחר מותו התקיימה לזכרו אזכרה של ועד הלשון העברית. נשיא הוועד דוד ילין אמר כי יעבץ פנה אל הסופרים בני דורו "שבכרו חכמות נכר על חכמת ישראל, וביחוד את השפות הזרות על שפת־קדשנו", וקרא להם "לשוב אל מקורם, ולדלות ממנו את פניניו הרבים, המפוזרים בכל הספרות הישנה". חבר הוועד אליעזר מאיר ליפשיץ אמר כי חידושיו הרבים של יעבץ בשפה הם "חדושים אמתיים ונכונים שלא קלקלו את צורת השפה". באזכרה של "הסתדרות הפועל המזרחי" אמר משה אריה מירקין שיעבץ היה "בלשן בעל ערך גדול בהרבה מן הבלשנים המפורסמים", וכי בחידושיו "הוציא את הגנוז לאור עולם, ולא המציא סתם מלים זרות לרוח השפה והתרבות העברית" (דֹאר היום, 29 בפברואר 1924, עמ' 4).
מפרסומיו: הארץ (תרנ"א); טל ילדות (תרנ"א); נגינות מני קדם (תרנ"ב); מכתב ממראות הארץ (תרנ"ב); חרבות לאתים (תרנ"ג); דברי ימי העמים (תרנ"ג–תרנ"ד); סדור עבודת הלבבות (תרפ"ב); ספר מקור הברכות (תשכ"ו); תולדות ישראל (תשעה כרכים, תרפ"ה–תרצ"ח).
Ze'ev Yavetz (תר"ח–תרפ"ג) was born in Poland and ordained as a rabbi. He was drawn to the study of Judaism, especially its history, and published many articles in collections and compilations on Jewish studies. Yavetz immigrated to Israel with his family in 1887, and with Eliezer Ben-Yehuda, he founded the "Safa Brura" (Clear Language) society and the Language Committee. Yavetz innovated words, researched Hebrew grammar, and wrote textbooks.
The Early Years and Immigration to Israel
Ze'ev Yavetz was born in the year תר"ח (1847) in the Polish city of Kolno, on the border of East Prussia. In his childhood, he studied Tanakh, Hebrew, and European languages. In the year תרל"א (1871), he married Golda Pines, the sister of his friend Yechiel Michel Pines. The couple had five children, and the family settled in Warsaw, where Yavetz was a partner in his father's publishing and book trade business. However, Yavetz decided to abandon the world of commerce and focus on research and writing of thought, literature, and the history of Israel.
In the year תרמ"ז (1887), the Yavetz family immigrated to Israel and settled in the colony of Yehud, where Yavetz worked as a teacher (1888–1889). Hebrew was adopted as the family's spoken language, and Yavetz began signing his articles with the Hebrew name Ze'ev instead of the name Wolf, which he used to sign when he lived in Warsaw. In Israel, Yavetz developed an Orthodox-national educational program for the children of the new settlement in Israel.
In the year תרמ"ט (1890), Yavetz was appointed as the principal of the school in Zichron Yaakov and as the rabbi of the colony on behalf of Baron Rothschild. To teach the subject of the history of Israel, Yavetz wrote the first Hebrew-national textbook for teaching the subject. The Baron's officials restricted his actions, and in the year תר"ן, Yavetz was fired from his position and moved with his family to Jerusalem. Yavetz joined a group of traditional national intellectuals who worked on new cultural projects, including his brother-in-law Pines, David Yellin, Yosef Meyuchas, Eliezer Ben-Yehuda, Dov Frumkin, and Yoel Moshe Salomon. In Jerusalem, Yavetz engaged in writing and creating in the fields of the renewed Hebrew culture. He wrote a textbook and readers and published literary collections. The collections published research and innovations in the Hebrew language.
Even in his youth, Yavetz wrote about the richness of Hebrew and the importance of its revival:
Indeed, I know how to appreciate its value [of German] because it is rich and its words are heard by many, but will you compare it in tenfolds and in greatness to poor Hebrew? If it shines in all the adornment of its youth like the daughter of Judah in the splendor of her old age? But what am I saying! It is not yet old, its glory has not yet departed from it. For it renews its youth every moment, and whoever touches it will be sanctified like it.
(Quoted by Asaf Yedidia, To Raise Hebrew Culture, Jerusalem 2016, p. 72)
In the curriculum he wrote in 1888, he included the study of Hebrew as a living language, and explained that there is a need for a unifying language for Jews of different communities:
The language of the children of Israel, which is only the holy language for the children of the Diaspora, is absolutely necessary in the Land of Israel, to which the seed of Jacob will flow from the ends of the sea, from the edges of the east, from the end of the Negev, and from the end of the north, it alone is the mediator between them, the one bolt that bars the entire tent of my people from end to end. How will the heart of a man of Israel be lifted up when he comes to the land of his fathers and hears that from the wise man sitting on his throne to the small merchant peddling in the villages know how to speak in the language of their fathers. [...] And these innocent people did not know when they were testing the strength of their language, when speaking about their Torah to a German or when selling their goods to a Georgian Jew, that they were creating a creation. (Ha'aretz [A], Jerusalem 1891, p. 4)
Yavetz saw himself as a writer whose role was to develop the national language. He advocated for speaking Hebrew and downplayed the importance of learning a European language. In 1889, he joined the "Safa Brura" society, which aspired to revive Hebrew speech. About a year later, he founded the "Language Committee" with his partners.
Yavetz's Approach to the Revival of Hebrew
Yavetz believed that words should be renewed from the Bible and rabbinic literature, and that only in exceptional cases could a foreign word be incorporated into Hebrew, provided that it suited Hebrew aesthetically:
Behold, our language, the language of the prophets in the height of their logic, and the language of the sages of the Mishnah and the Talmud in all their fine and deep dialectic, is very easy to express and express any opinion, and to translate from any language, without any coercion, if only the linguist will be wise to examine well the nature of each word, found in the Bible, in the Mishnah and in the Hebrew part of the Talmud and in the Midrashim, and to use it according to what is appropriate for it and according to its nature, or to find for a new opinion a single word, or a word whose use is limited in our literature [sic], and does not practice much in order to protect the opinion from a mixture of imagination. (Peri Ha'aretz [A], 1893, p. 42)
Word Innovation
In the collections edited by Yavetz from the early 1890s until 1904, the section "Sefat Zion" (Language of Zion) was dedicated to Hebrew word innovations and to the study of Hebrew grammar. Many of the words he collected from the sources and brought back to life were absorbed into the language, including yakum (shall arise), ofi (character), tarbut (culture), be'alil (obviously), si'ah (faction), sirugin (intermittently), mitkabel (acceptable), ma'amatz (effort), ma'arach (array), חיסכון (saving), ריהוט (furniture), צווארון (collar), מקטורן (jacket), פרחח (hooligan), זיקוקים (fireworks), קמצוץ (pinch), שרפרף (stool), כעך (ka'ak), and שבשבת (weathercock). Yavetz innovated the words kvish (road), שעוונית (oilcloth), ta'arif (tariff). He also renewed the use of weights such as קְטַלְטַל to express diminution, such as כלבלב (puppy), חתלתול (kitten), and עגלגל (roundish). In addition to these innovations, Yavetz suggested special names for the days of the week based on the Aramaic names that appear in the translation of the Book of Esther: Chulita, Reku'ita, Genunita, Nehorita, Rechushita, and Arubita.
Some criticized Yavetz's approach to word innovation. Klausner opposed Yavetz's preference for creating a multi-word expression, all of which are from the sources, instead of a single new word that does not appear in them. For example, Yavetz suggested the phrase באר מתזת מימיה למרום (a well spraying its waters upwards) for fountain, while Klausner suggested the innovation מזרקה (fountain).
Klausner also criticized Yavetz's use of Aramaic words from the Talmud, whose Hebrew root is not apparent and whose sound is not suitable for the Hebrew language, for example, מקבעא, מקופיא, and מזוודה.
Last Years
In the year תרנ"ז (1897), Yavetz left Israel due to financial difficulties. He settled in Vilnius, Lithuania, and at the end of 1905, he moved to Germany. After the death of his wife, he settled in Belgium, and shortly after the outbreak of World War I, he wandered with his daughter's family to London, where he continued his research work. Yavetz died in London in 1924.
After his death, a memorial service was held in his memory by the Hebrew Language Committee. The president of the committee, David Yellin, said that Yavetz turned to the writers of his generation "who preferred foreign wisdom over the wisdom of Israel, and especially foreign languages over our holy language," and called on them "to return to their source, and to draw from it its many pearls, scattered throughout the old literature." Committee member Eliezer Meir Lipshitz said that Yavetz's many innovations in the language were "true and correct innovations that did not spoil the form of the language." At the memorial service of "Histadrut HaPoel HaMizrachi," Moshe Aryeh Mirkin said that Yavetz was "a linguist of much greater value than the famous linguists," and that in his innovations he "brought the hidden to light, and did not simply invent foreign words to the spirit of the Hebrew language and culture" (Do'ar Hayom, February 29, 1924, p. 4).
From his publications: Ha'aretz (1891); Tal Yaldut (1891); Neginot Mini Kedem (1892); Michtav Mimra'ot Ha'aretz (1892); Charvot Le'etim (1893); Divrei Yemei Ha'amim (1893–1894); Sidur Avodat HaLevavot (1922); Sefer Mekor HaBerachot (1966); Toledot Yisrael (nine volumes, 1925–1938).
