Tuesday, July 31, 2018

The Heavens Above And The Moral Law Within

Two things fill the mind with ever new and increasing admiration and awe, the oftener and the more steadily we reflect on them: the starry heavens above and the moral law within. I have not to search for them and conjecture them as though they were veiled in darkness or were in the transcendent region beyond my horizon; I see them before me and connect them directly with the consciousness of my existence. 

The former view of a countless multitude of worlds annihilates as it were my importance as an animal creature, which after it has been for a short time provided with vital power, one knows not how, must again give back the matter of which it was formed to the planet it inhabits (a mere speck in the universe). The second, on the contrary, infinitely elevates my worth as an intelligence by my personality, in which the moral law reveals to me a life independent of animality and even of the whole sensible world, at least so far as may be inferred from the destination assigned to my existence by this law, a destination not restricted to conditions and limits of this life, but reaching into the infinite.

Immanuel Kant 


Why Your Child's Phone Should NOT Have A Filter- Links To Make You Thinks

I saw an article by a well meaning rabbi. He told parents that now that your kids are on summer vacation you should make sure that their smartphones have a filter and to monitor the amount of time they spend using them. 

This is interesting. In my neighborhood there are thousands of kids. Not ONE has a smartphone [although many are smart and also have a phone at home]. Not one [at least not that anyone can see]. Why? Maybe - because kids don't need smartphones. The families in my community follow the same G-d and the same Torah as the parents in this rabbi's community. So why do none of their kids have smartphones while most of the kids in his community do?

It is not the kids fault. If I was an 11 year old and my friends had that fun toy I would want one too. But why do the parents give it to them?? I am not being critical. I just DONT GET IT!

FILTERS?? Filters are good for your water but a] kids can get around them and b] even what gets through the filter is not healthy for the psyche and soul of a child [or adult].

Take PRIME TIME TV. I don't know what is on these days. I have been out of the loop since the late 1980's. But I know that much of what they were showing back in the innocent 80's was VERY inappropriate for children. Take movies: "R" rated movies meant really foul language and sexually explicit scenes. But even PG was faaaar from what any Orthodox parent should want his kids to see. The "PG [Parental Guidance] doesn't change things. TV is no better. I remember watching a show and the discussion revolved somehow around something arayos'dik and my little, little sister was watching and I was EMBARRASSED.  

So sweet friends!!! If you have children DON'T MONITOR how they are using their phones. DON'T get them a filter. 

Say "Mommy [or Daddy] and I love you and it is bad for you to have a smartphone". Period. You can use the money you save to buy a raffle ticket for your local yeshiva that you won't win but at least you donated to the yeshiva. 

You need your child to be able to call you?

Worry not. I grew up when cell phones didn't exist and we did JUST GREAT!!! My parents needed a break from me when I left home and THEY GOT IT!!:-)

Or he/she can borrow from someone else. Everybody else has one. [That is what I do:-)]. 

Or you can buy him or her an OLD FASHIONED, late 1990's model kosher phone that has NO internet and just makes calls and texts. 

#phonesareaddictive


Elchonon Ehrman: Kedushas Hamikdash Bizman Hazeh - Part 2

Elchonon Ehrman: The Tzibbur Is In Eretz Yisrael

Elchonon Ehrman: Shiva Ammimin And Mechiyas Amalek

Elchonon Ehrman: She-elah Bi-Urim Vi-tumim

A Beautiful Planet




Photo credit: Wirawat Lian-udom

It’s easy to forget what an amazing gift life really is. Our lives are a cosmic blink. Even our seemingly all-encompassing world is just tiny blue dot circling an average sized star spiraling around a galaxy of 200-400 billion stars, which itself is just one galaxy among billions more. Yet we get to experience the wonders of existence, of consciousness.

We are the only beings with consciousness and the only planet where life exists. We are also the only planet with such beauty and grandeur!! Live with WONDER!!!

מה רבו מעשיך השם !!!

Milchemes Reshus Without A Sanhedrin

לזכות חיילי צה"ל שה' ישמור עליהם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה

לרפואת הרב אברהם יוסף בן חנה

The Mishna says in Sanhedrin אין מוציאין למלחמת רשות אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד - We only take out to an elective war based on a Beis Din of 71 [i.e. Sanhedrin]. This would seem to indicate that we may not go out to war without a Sanhedrin. And in fact there are those who say that all of Israel's wars are against Halacha because we don't have a Sanhedrin [or king]. 

The Rambam paskens [Melachim 5/2]:


"מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ע"כ" 

"A מלחמת מצוה does not require the Sanhedrin but rather the king can take them out to war whenever and force them to go out. But when it is an elective war, he may only take them out with a Beis Din of 71."

The Rambam seems to be talking about FORCING people to wage war. But what about if they choose of their own volition to go to war?   

It would seem to be permitted to go even without asking the Sanhedrin permission. [In the Mishna in the first perek there are two גירסאות. One says " אין מוציאין אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד" and the other " אין יוצאין". The former would bear out this chiddush while the latter would mean that even if they WANT to go out they need to ask permission].

That would explain a PERPLEXING Rashi in Brachos [3b]. It says in the gemara that before engaging in an elective war they would go to the Sanhedrin. Simply we would understand, that they are going to the Sanhedrin in order to ask permission to go to war. Rashi SHOCKS us and writes that they went to the Sanhedrin so that they should DAVEN!! DAVEN??!! What about asking רשות???

Maybe the answer is that since the people wanted to wage war [for parnassa purposes], they didn't need to ask permission and the Sanhedrin's job was just to daven for success. [שיעורי הרב] 

Swweeeeettt friends!!! They is MUCH more to talk about. I hope we do....  


YOU ARE THE ONLY ONE!

We say קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה אחר מבלעדיך - You are holy and Your name is awesome and there is no other G-d than You. 

Explained Rav Dovid'l of  Tolna: You are soooo incredibly holy and Your name inspires awe - so how can we ask you for our physical and somewhat mundane needs?? The answer is - אין אלוה אחר מבלעדיך - You are the only G-d and there is none other, so WHO can we ask instead!!:-) 

The Brain's Reaction To Loss Of Money

Studies reveal that the same place in the brain that lights up when being attacked by a lion [or by a bear - depending on whether one is in Detroit or Chicago] is ignited when one loses money.

That explains a LOT!  

Resolving The Questions On The Nature Of Milchemes Mitzva


Regarding this post:

Rav Shaul Yisraeli resolves all of the questions with the yesod that only the war to capture Eretz Yisrael in the time of Yehoshua was a mitzvah incumbent upon every individual [as opposed to all of the other wars which were incumbent upon the tzibbur] and deserves the title מלחמת מצוה.

As a SPECIAL bonus gift to Mevakesh readers, I present you his words [abridged - for the unabridged see his עמוד הימיני סימן י"ד].  

And there is yet SO MUCH MORE TO DISCUSS!!!

#notenoughhoursintheday



להבנת כל זה נקדים: הנה מוצאים אנו הבדל במצוות התורה, רובן מוטלות על כל אחד ואחד מישראל, וחלקן מוטלות על הכלל כולו בתור כלל, ולא על היחיד. כמש"כ בס' החינוך במצות בנין ביהמ"ק (מצ' צ"ה): וזו מן המצוות שאינן מוטלות על יחיד, כי אם על הצבור כולו. וכן כתב עוד בכמה מצוות. עיין גם בסהמ"צ לרמב"ם (סוף עשין) שהאריך בהגדרת חילוק זה. עפי"ז יש לנו לדון גם במצוות הללו, שיוצאים עבורם למלחמה, היינו: מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת ז' עממים, מלחמת עמלק, מלחמת מדין, וכן מלחמת עזרת ישראל מיד צר, מה תכנן של הללו - האם הן מסוג חובת הכלל ו"אינן מוטלות על יחיד" או שהן מצוות המוטלות על כל יחיד, אלא שלשם ביצועה היחידים מתאחדים כדי להשיג המטרה שלכל אחד יש ענין בה.

ונראה שאעפ"י שכל אלה שמנינו הן מלחמות מצוה, מ"מ יש להבחין ביניהם לגבי השאלה הנ"ל: מצוות כיבוש הארץ, שלדעת הרמב"ן (השמטות למהמ"צ עשין, ד') ישנה בכל הדורות, מוטלת על כל אחד, ומתבטאת במצות ישיבת ויישוב א"י, הנה מצות היחיד שהרי כל אחד באופן פרטי חייב ויכול לקיימה. א"כ מה שמצינו שיש מצות מלחמת כיבוש, כמש"כ שם בא"ד: וזוהי שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. כן אמרו מלחמת יהושע לכבוש ד"ה חובה וכו'. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממים וכו' אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות וכו'. עיין שם. אף זו אינה אלא מצות היחידים להתאחד לשם ביצוע המצוה הפרטית המוטלת על כל אחד.

[וכן נראה לדעת הרמב"ם והחינוך מצות החרמת ז' עממים, שסוברים שגם יחיד שנזדמן לידו ולא הרגו עובר. הרי שזוהי ג"כ מצוה המוטלת על היחיד. אולם נו"כ לא ציינו המקור לזה בחז"ל. ונראה שדעת רש"י אינה כן וכמו שיבואר להלן בע"ה].

מאידך נראה ברור לכאורה שמלחמת עזרת ישראל מיד צר שמקורה כנ"ל ממלחמת מדין ("כי צוררים הם לכם") היא רק מצות הכלל, שאילו על הפרט אין חובה להסתכן גם להצלת ישראל, וכנ"ל. כן נראה מהרמב"ם בסהמ"צ (סוף עשין הנ"ל) שמלחמת עמלק היא חובת הכלל ובאמת בה לא כ' הרמב"ם שאם בא ליד אחד מי מהם ולא הרגו עובר (בחינוך יש בזה הבדלי גירסאות).

ונראה שבזה יוסבר לנו הענין שבמלחמת יהושע השתתפו כל ישראל ממש, כמו שכ' רש"י גיטין (ט': ד"ה כיבוש). וודאי לא מסתבר שרק משום שבפועל השתתפו אז כל ישראל בכיבוש, ושלא כבמלחמות בית דוד שלא הוצרכו להשתתף מצד שהצורך המלחמתי לא דרש אלא השתתפות חלקית, משום כך נחשב כיבוש יהושע כיבוש רבים ולא כיבושי דוד בסוריא. וכן ודאי לא הצורך לשיתופם של כל ישראל מבחינת הצורך המלחמתי הוא שהניע את יהושע לשתף את כולם במלחמה, שכן "אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט" (שמו"א י"ד, ו'), וכיבוש יריחו יוכיח שהי' כולו נסי. מאידך, במלחמת עמלק נאמר "בחר לנו אנשים" שרק חלק מישראל השתתף. וכן במלחמת מדין נחלצו רק אלף למטה (במדבר ל"א, ד'). אלא שהוא כנ"ל, משום שמלחמת כיבוש הארץ היתה מצוה אישית, המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל בתור מצוה, לרשת הארץ, ע"כ לא נתקיימה המצוה אלא ע"י השתתפות אישית. משא"כ מלחמת עמלק ומדין היו חובת הכלל. ע"כ בבחירת אנשים, קיים הכלל כולו את המצוה.

וזה נ"ל גם בטעם שבמלחמת חובה לכיבוש א"י הכל יוצאים, כיון שהיא מצוה המוטלת על כל אחד ואחד בפרטיות ל"ש לפוטרו מסיבות אלה. ואפילו לפי נימוקו של החינוך, שמחשבתם נתונה לנשותיהם וכרמם וכיו"ב, כיון שהיא מצוה אישית עליו, צריך הוא להתגבר על רגשות אלה, ול"ש לחשוש לזה. ואין הפטור אלא במלחמה שאין שם עליו חובה אישית.
ח. ומעתה נבין המחלוקת של ר"י ורבנן לענין עוסק במצוה, שזה אמנם מוסכם לכו"ע שעזרת ישראל מיד צר (ונראה שזה כולל גם מלחמת עמלק ומדין וכל מלחמות הגנה וכנ"ל) שיש בזה מצוה. אולם לדעת רבנן אין כאן דין עוסק במצוה פטור מן המצוה שזה לא נאמר אלא כשיש עליו חובה אישית לעשות מצוה זו אז שייך לפוטרו ממצוה אחרת. משא"כ כאן שזוהי חובת הכלל, ואילו על הפרט באופן פרטי אין כלל המצוה (וכמש"כ החינוך לענין בנין בהמ"ק), בזה סוברים חכמים שאין דין לפוטרו ממצוה אחרת המוטלת עליו באופן אישי. ור"י אינו מחלק בזה וסובר שגם בכה"ג יש עליו דין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

והשתא א"ש הכל. שבדקדוק נקט בגמרא "מלחמת יהושע לכבוש", דאילו מלחמת עמלק שהיא מצות הכלל, היא באמת בכלל המחלוקת של ר"י ורבנן.

[ויתיישב בזה מה שהעיר הגרשי"ז בס' "לאור ההלכה" (בפרק "המלחמה") מה שנאמר בס' החשמונאים שהעבירו קול במחנה לחוזרים מעורכי המלחמה, והרי היתה זו מלחמת מצוה מובהקת. ולפי הנ"ל זה מיושב בפשטות, וא"ש דאף לר"י למרות שקראה מצוה, יש בה דין חוזרים מעורכי המלחמה, כי בזה גם ר"י מודה שהקובע הוא אם יש עליו חובה אישית או שהיא חובה של כלל ישראל, שאז שייך לפטור כל אלה].

וא"ש לשון הגמרא "מר קרי לה רשות", כי באמת גם לרבנן מצוה היא, אלא שלגבי עוסק במצוה וכו' ה"ז כמו רשות. וא"ש גם מה שלא אמרו בגמרא נפ"מ בין ר"י לרבנן לענין אם יש מצוה לצאת למלחמה בלמעוטי עכו"ם וכו', כי בזה לכו"ע מצוה היא, ולא נחלקו בזה כלל ורק לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא שנחלקו ר"י וחכמים.

ט. מעתה יוסברו לנו יפה דברי רש"י דריש סנהדרין שעמדנו עליהם בראש דברינו. שרש"י בפיה"מ הולך עפ"י דרכם של חכמים דר"י, שודאי הלכה כמותם, ולדידהו כל מלחמה ממש, כולל גם מלחמת עמלק ומדין וכל כיו"ב, ה"ז בכלל מה שנקרא מלחמת רשות (שאין בזה דין עוסק במצוה, וכנ"ל). א"כ מכיון שהמשנה בסתמא אמרה שאין מוציאין למלחמת רשות, ודאי כל הני שלרבנן מוגדרים בשם מלחמת רשות, הם בכלל זה שאין מוציאים להם אלא ע"י בי"ד של ע"א.


Monday, July 30, 2018

Raising Capital

I have a friend who raised 140 million dollars in six weeks [not a typo]. It wasn't for yeshivos or even a hospital. It was for Venture Capital. 

I have a lot to say about that:-).  

#butiwont

Be Kind

How Not To Lift Weights - Crowns

I was at the dentist the other day, ensuring that he has ample funds for his next excursion to chutz la-aretz. Before my appointment, a fellow, who by the looks of him didn't seem in the top five percentile of intelligent people [but one should never judge by externals], came out of his office and asked if he may eat and drink. "Yes" was the response. He then asked if he could go to the gym for a workout.

Such a question deserved a better response than the typical one the dentist gave [my dentist might be rich but he is not particularly funny]. "Yes, but MAKE SURE not to lift weights with your teeth!!"  

Then I came into his office and he did round 2 on my crown. On that I cry out "KESSSSSSERRRRRRRRRR, YITNU LICHA HASHEM ELOKEINU"!!! Less than 40 shopping days till we crown the TRUE KING!!

SCARRRRYYYYY!!!!!

EXCITINGGGGG!!!!!! 

Elective And Obligatory Wars

לזכות חיילי צה"ל 
לרפואת אסתר רות בת נעמי שרה

Rashi at the beginning of Sanhedrin says that every war is defined as a מלחמת רשות EXCEPT for the wars of Yehoshua to conquer the Land of Israel. 

How VERY odd!! 

Bizarre!!

Mod-neh!!

Fighting Amalek is not a mitzvah?? If the Goyim attack us, it is not a mitzvah to defend ourselves??? The Rambam defines both a מלחמות מצוה?! The Yerushalmi [Sotah] ALSO defines the latter as a mitzvah and the former is pashut that it is a mitva!


ה. ונקדים עוד מה שמצריך ביאור בדברי רש"י במשנתנו בהגדרת מלחמת רשות שכ' בזה: כל מלחמה קרי רשות, לבד ממלחמת יהושע לכבוש את א"י, ע"כ. קבע בפסקנות שאין מלחמת מצוה לבד ממלחמת יהושע, ותמוה שהרי בפשוטו מלחמת עמלק ומלחמת מדין בתורה, וכן כל מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, גם הן מלחמות מצוה הן. ובפיה"מ לר"מ כתב באמת: ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן. ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ומלחמת ז' עממין בלבד. ובהלכותיו (פ"ה ממלכים) כתב: ואיזוהי מלחמת מצוה? זו מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. והרי כך ודאי מסתבר. א"כ קשה למה כתב רש"י שרק מלחמת יהושע לכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, ואידך רשות. וראיתי בס' "מרגליות הים" שכ': ויתכן דרש"י באמרו מלחמת יהושע כלל בזה מלחמת עמלק שנקראה על שמו, עיין שם. אבל אם כך הדבר, למה הי' לו לרש"י להאריך ולהוסיף "שהיתה לכבוש את א"י". ורואים בעליל שרש"י האריך בכונה להוציא מאפשרות פירוש זה. ור"ל שרק מלחמת כיבוש א"י היא שנקראת מלחמת מצוה. והלא דבר הוא.

Let us learn a shtikel mishna and gemara [Sotah 44] and analyze: 

The mishna adds: In what case are all of these statements, with regard to the various exemptions from war, said? They are said with regard to elective wars. But in wars whose mandate is a mitzva, everyone goes, even a groom from his room and a bride from her wedding canopy. Rabbi Yehuda said: In what case are all of these statements, with regard to the various exemptions from war, said? They are said with regard to wars whose mandate is a mitzva. But in obligatory wars, everyone goes, even a groom from his room and a bride from her wedding canopy.

The mishna teaches: In what case are these statements said? They are said with regard to elective wars, as opposed to obligatory wars or wars whose mandate is a mitzva. Rabbi Yoḥanan says concerning the various categories of war: The elective war referenced by the Rabbis is the same as a war whose mandate is a mitzva referenced by Rabbi Yehuda, and the war that is a mitzva mentioned by the Rabbis is the same as the obligatory war mentioned by Rabbi Yehuda. Therefore, Rabbi Yehuda is merely stating that the wars which the Rabbis call elective are to be seen as mandated by a mitzva.

Rava said: With respect to the wars that Joshua waged to conquer Eretz Yisrael, all agree that they were obligatory. With respect to the wars waged by the House of King David for the sake of territorial expansion, all agree that they were elective wars. When they disagree, it is with regard to preventative wars that are waged to reduce the gentiles so that they will not come and wage war against them. One Sage, Rabbi Yehuda, called this type of war a mitzva, and one Sage, the Rabbis, called it an elective war. There is a practical difference between these opinions with respect to the principle: One who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva. According to Rabbi Yehuda, one fighting in this kind of war is exempt from performing another mitzva and according to the Rabbis he is not. 

There are a number of comments on this gemara:

A] Why does Rava only say that wars waged by Yehoshua are מלחמות חובה and not מלחמת עמלק and wars to protect ourselves [as we asked earlier on Rashi. So Rashi can rest peacefully that he is on the same boat as Rava].  

B] The gemara discusses preventative wars to "reduce" the Gentiles so that they don't hurt us למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו. Such a war is the subject of a dispute whether it is classified as a מלחמת מצוה or מלחמת רשות, the nafka minah being whether the rule of עוסק במצוה פטור מן המצוה applies. The gemara [seemingly] doesn't distinguish between when the Goyim attack us and when we make a preemptive strike. Why not?? The Yerushalmi [end of perek משוח מלחמה] says that the former is a מלחמת מצוה where everyone must join while the latter is a מלחמת רשות for which there are exemptions. [According to the Bavli, both opinions maintain that there are exemptions for such wars and it is only considered a mitzvah regarding the din of עוסק במצוה according to R' Yehuda]. 

C] Why does the gemara say that the nafka minah of whether such a war is considered a מלחמת מצוה or רשות is whether the rule of עוסק במצוה פטור מן המצוה applies? Say a more pashut nafka minah - Whether one is obligated to engage in such a war?

D] The gemara uses a strange terminology about the machlokes regarding such a war - מר קרי לה מצוה ומר קרי לה רשות.  SAY BETTER!! Say they are arguing whether it is actually a מצוה or רשות and not just what it is called?? It is a מחלוקת במהות and not just semantics.  

E] If it IS a מצוה according to Rebbi Yehuda, then why are there exemptions for such a war. If it is a מצוה then everyone should have to fight, just like the wars of Yehoshua. How can he say that it is a מלחמת מצוה but not everyone must fight [like those who were just married etc.]?  


ו. ונביא בזה סוגית הגמרא בסוטה (מ"ד ע"ב) אמתני': בד"א במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין וכו'. אר"י בד"א במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאים וכו'. ובגמרא שם: א"ר יוחנן: רשות דרבנן זוהי מצוה דר' יהודא. ופירש"י: ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה, אמר נמי ר' יהודא דאין חתן יוצא לה, אלא שר"י קורא אותה מצוה. ונפ"מ לפוטרו משאר מצוות בעודו עוסק בה וכו'. אמר רבא: מלחמות יהושע לכבוש ד"ה חובה וכו' נפ"מ לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. ופירש"י: מילתא דר' יוחנן מפרש ואזיל וכו', עיין שם. והנה יש להעיר בסוגיא זו כמה הערות:

א' בדומה למה שהערנו לעיל ברש"י ריש סנהדרין, יש להעיר גם בדברי רבא שלא כלל בכלל מלחמות חובה אלא "מלחמת יהושע לכבוש" ולא הזכיר מלחמת עמלק. (וגם כאן, מהדגשת הגמרא "לכבוש" יש לדייק שהכוונה להוציא מכלל זה מלחמת יהושע דעמלק).

ב' במחלוקת ר"י ורבנן במלחמה של "למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו" לא נתבאר שום חילוק בין מלחמת הגנה למלחמת התקפה לשם מניעה בעתיד, בדומה למה שמחלק הירוש' בפרקין. נראה מזה שגמרא דידן אינה מחלקת בזה, וגם מלחמת הגנה תלוי' במחלוקת דר"י ורבנן. ואם לא כן, הרי הי' צריך לכלול מלחמת הגנה בכלל מלחמת חובה דבזה כו"ע לא פליגי. א"ו פשטות הגמרא כנ"ל. ועי' ב"שירי קרבן" על הירוש' שהביא מס' כנה"ג שנוקט כן בגמרא, והוא תמה עליו, איך יתכן שתהא זו מלחמת רשות, והרי אפלו ביחיד הנרדף יש עשה ול"ת להצילו. עכ"פ פשטות הגמרא מוכיחה ככנה"ג, והערתו של השי"ק צ"ע לכאורה. ואם כי יש לתרץ דהמ"ע והל"ת להציל חבירו לא נאמרו אלא כשאינו מסכן א"ע, משא"כ במקום סכנה בדוגמת מלחמה פטורים מזה. מ"מ הן לפנינו דעת הירושלמי שרואה בזה ג"כ מלחמת חובה. וכן הסברא הפשוטה נותנת, כי היתכן שיבואו שונאי ישראל ויעשו בחלק מישראל כרצונם, והחלק השני ישאר אדיש ויהא רשאי שלא להלחם מלחמת ישראל? ובמלחמת מדין הן אנו מוצאים בתורה דבר ה' אל משה: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים וכו' (במדבר ל"א), שמכאן ודאי בנין אב לכל המתנכלים לישראל שמצוה להלחם בהם. בפרט לפי משמעות המשך הכתובים שם: "ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". וברש"י שם שהעומד כנגד ישראל כאילו עמד כנגד הקדוש ברוך הוא. א"כ איך יתכן שלא תהא מצוה להלחם בהם. וקשה למה לא מחלק הבבלי כירושלמי, בין שבאו הם עלינו לבין שאנו באים עליהם להחלישם כלפי העתיד?

ג' מאחר שלדעת רבנן הוי רשות, א"כ יוצא ממילא שיש גם רשות שלא לצאת למלחמה זו בעוד שלר"י היא מצוה וממילא מחוייבים לצאת. וא"כ למה חיפשה הגמרא ממרחק למצא נפ"מ בינייהו לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי נפ"מ פשוטה ישנה לגופו של ענין, אם רשאים להמנע מלצאת למלחמה או לא.

ד' קשה לשון הגמרא "מר קרי לה מצוה ומר קרי לה רשות", וכי רק מן השם הוא זה, והרי מחלקותם נוגעת במהות הענין, א"כ הי' לומר "למר הוי מצוה ולמר הוי רשות".

ה' קשה מאחר שלדעת ר' יהודא היא מצוה (שהרי נפטר על ידה ממצוה אחרת מדין עוסק במצוה וכו') למה באמת גם לדעתו חוזרים הם מעורכי המלחמה, והרי צ"ל שישנו דיוק מהכתובים שדין זה של חוזרים מעורכי המלחמה לא נאמר אלא במלחמת רשות, ומכיון שלדידיה "למעוטי עכו"ם" היא מלחמת מצוה, למה יהיו חוזרים? [עמוד הימיני סימן י"ד] 


Should we answer these questions??

#howcanyousleep?


Be Polite

A Fetus And Din Rodef - Taxis - The Rabbi Go At It!:-)

לזכות חיילי צה"ל שה' ישמור עליהם מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם!

לרפואת הרב ישעיהו מרדכי עזרא בן רחל דבורה

הרב אברהם יוסף בן חנה

מרים בת חיה

בתוך שח"י


The Rambam [Hil Rotzeach 1-9] based on the Mishna [Oholos 7/7] and Gemara [Sanhedrin 72] says that if a fetus [עובר - also a taxi company. Amazing how the Mishna already knew about taxis!!:-)] is endangering the life of the mother, the Halacha is as follows: Before he sticks out his head and remains completely ensconced inside the mother - we abort the baby to save the mother. Once he sticks out his head - we don't harm him and let the mother die if we can't save her רח"ל. In the first case he is a רודף [albeit unpurposeful] and must suffer the consequences. In the second, it is a fact of nature [משמיא קרדפי לה] that he pursues his mother and אין דוחין נפש מפני נפש. 

This gemara has been the subject of countless written and oral discussions. Here is a taste:

Rav Chaim Halevi ztz"l said a chiddush that the din that one is allowed to kill a רודף is NOT because of pikuach nefesh of the נרדף but because of a גזירת הכתוב of חיוב רודף to die [advice - don't be a רודף].

A proof to this assertion: Goyim ALSO have a Halacha that we let the mother die if the baby already stuck his head out even though they don't have a din of פיקוח נפש. It must be because of a גזירת הכתוב of חיוב רודף.  

This explains why we kill the עובר endangering his mother while he is still completely inside but not once he stuck his head out [advice to עובר's - stick your head out. Strangely, עובר's rarely if ever seek advice] . "משמיא קרדפי לה" removes the " חויב רודף"  but not the " דין רודף".  When he is still completely inside he is not yet a נפש גמור, so his mother's life takes precedence even though he has no חיוב רודף [because he endangering of his mother is a fact of nature]. Once he sticks his head out, he is a complete נפש and in the absence of a חיוב רודף, we may not harm him. If the Halacha would be in the category of פיקוח נפש, we would not be allowed to kill even a fetus completely inside because at that point he is enough of a נפש to forbid killing him. Since however he has a דין רודף, we do abort him when he is completely inside and endangering the mother.


Rav Isser Zalman ztz"l took issue with this and asked that according to Rav Chaim there are two categories of רודף. One - Where he is an active pursuer. Two - Where he is pursuing due to laws of nature. Where do we find two distinct dinim of רודף? [I don't understand his kashya - Rav Chaim was a Brisker. How can there NOT be two distinct דיני רודף?? Ahhhhhhh!:-)].

Rav Isser Zalman's approach is that both the mother and the fetus are רודף each other!! If he hasn't yet been born then the mother's life takes precedence. If he has, then אין דוחין נפש מפני נפש. 

Rav Shlomo Eiger ztz"l asks this question. What is the din if two people simultaneously started being רודף each other?? May we kill either of them since they are both רודפים and we must save the נרדף from the רודף or maybe they are both רודפים and we don't kill a person to save a רודף??

Asked Rav Dovid Povarsky ztz"l - If Rav Isser Zalman is correct that both mother and child are רודפים, then how come we don't have choice who to kill and who to save [according to that צד]. That would seem to place his theory into question, would it not??

Adds Rav Dovid: I have a proof that Rav Chaim is correct and killing a רודף is a גזירת הכתוב and not because of פיקוח נפש of the נרדף. The gemara say that there can't be a case where it is forbidden for goyim and permitted for Jews. Asks Tosfos: Not so [apparently]!! What about killing the fetus endangering the mother which is forbidden for them and permitted for us!! Ahhhhh!!!

But what is the question בכלל?? We are allowed to kill the fetus because we have a law of פיקוח נפש while they don't??? So it is not a classical stringency but only a result of OUR extra law?? From their question we see that they ALSO understood that killing a רודף is a גזירת הכתוב and thus asked how it applies only to us and not to them!! BRILLIANT!!:-)

#gladiwasbornwithoutahitch  

 


צב) גמ' יצא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.

וברמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) כתב, דעוברה המקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין ביד בין בסם, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל.

וכבר הקשו בזה, דהא בגמ' מבואר דלא הוי רודף משום דמשמיא קרדפי לה, וכן הוא באמת סיום דברי הרמב"ם, שכתב, וכן הוא טבעו של עולם, וא"כ איך כתב בתחילה דבלא הוציא ראשו הורגין אותו משום דהוא רודף, דבפשוטו הרי הטעם משום דעדיין לא הוי נפש כלל, אבל למש"כ הרמב"ם דהוי רודף, הא בזה אין חילוק בין הוציא ראשו ללא הוציא ראשו.

ובחי' - ר"ח - הלוי (שם) ביאר, דעיקר דינא דרודף הוי גזה"כ בפנ"ע להציל הנרדף בנפשו של רודף, ולא דעיקר דין הצלת הנרדף הוי מחמת דין פיקו"נ דכל התורה כולה, - והגזה"כ דדין רודף הוא דנתחדש דאפשר גם בנפשו של הרודף, אלא דכל עיקר הצלת הנרדף הוי נמי מחמת הגזה"כ דדין רודף.

וראיה לזה, דהא אף בב"נ איכא דין זה דמצילין אותו בנפשו, והרי בב"נ לא מצינו דין פיקו"נ, אלא ע"כ דהוי גזה"כ בפנ"ע להציל הנרדף בנפשו של רודף.

ולפי"ז כתב דמשו"ה הוצרך הרמב"ם לומר דאף בלא יצא ראשו מה דהורגין העובר הוי רק מדין רודף, ומשום דמצד דין פיקו"נ דכל התורה כולה הרי גם לעובר יש דין נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרים, ולכן רק משום דין הצלת נרדף הורגין העובר.
אלא דאכתי צ"ב דא"כ ביצא ראשו נמי יהא מותר להרגו מחמת דין רודף, והרי בזה איתא בגמ' דכיון דמשמיא קא רדפי לה לא הוי רודף, וא"כ אמאי בלא יצא ראשו הורגין.

וביאר בזה, דהסברא דמשמיא קא רדפי לה מהני רק להפקיע ממנו "חיוב" של רודף, אבל מ"מ לא פקע ממנו עצם דין רודף בשביל זה, ונשאר עדיין דין הצלת נרדף, ומשו"ה בזה חלוק בין יצא ראשו ללא יצא ראשו, דביצא ראשו, דהוי נפש גמור כמו נפש האשה אין להורגו, משום דאין דוחין נפש מפני נפש בלא "חיוב" דרודף, וכיון דאין בו חיוב דרודף אין נוגעין בו.

משא"כ בלא יצא ראשו, דלא הוי נפש גמור שפיר נדחה מפני נפש הגמור, אף בלא "חיוב" דרודף, דכיון דסו"ס יש עליו דין רודף הרי הוא נדחה מפני הצלת הנרדף, [אף על פי דלגבי דין פיקו"נ חשיב נפש שאינו נדחה, מ"מ מחמת הצלת נרדף נדחה נפש שאינו גמור אף בלא "חיובא" דרודף] ע"ש.

ובאבן - האזל תמה עליו, דלפי"ז צ"ל דיש שני מיני רודף [חדא היכא דע"י מעשיו הוי רודף דאז הוא בגדר חיוב על הרודף ומצילין אותו בנפשו, ועוד היכא דממילא נעשה רודף] וקשה דמנ"ל זה דיש ב' מיני רודף.

ולכן כתב באהא"ז לבאר דברי הרמב"ם דהא דכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם אין כונתו שאינו רודף כלל, אלא דכיון שזהו טבעו של עולם הויין שניהם רודפים זה על זה, דהאשה במה שהיא סותמת בפני העובר מלצאת הוי מצמצם, דהוי נמי רוצח, ולכן כתב הרמב"ם טעמא דרודף, דבלא זה לא היה דין להרוג גם עובר, אבל כיון דאיכא טעמא דרודף דוחין העובר בשביל האשה, משום דאין דין להציל העובר בנפשה של האשה, ויש דין להציל האשה בנפשו של העובר, [וכמו בספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי, דהמשא והאנשים הוו רודפים זה ע"ז, ורק דאיכא דין להציל האנשים ע"י המשא, ולא את המשא ע"י האנשים, ע"ש].

אבל אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש כיון ששניהם רודפים זה על זה ע"ש.

אכן צ"ע דהנה הגר"ש איגר [בחידושי הגרעק"א בכתובות (דף לג א) ד"ה ויש] נסתפק בשנים שהיו רודפים להרוג זה את זה, דכל אחד מהן רודף להרוג את חבירו והתחילו שניהם לרדוף כאחד, האם אחר הרואה רשאי להרוג לכל אחד מהן איזה שירצה, להציל הנרדף.

או דלמא בכה"ג אין לאחד מהן דין רודף להנתן להצילו בנפשו כיון דכמו שהוא רודף לחבירו כן הוא נרדף מחבירו, ע"ש.

ולכאורה אי נימא דבשנים רודפים זה אחר זה יכולים להרוג אחד מהן, מ"ט הכא ביצא ראשו אין הורגין אותו, הא לפמש"כ באבהא"ז הוי הכא שניהם רודפים זה אחר זה, ומוכח דאין הורגין בכה"ג.

[ובעצם דברי הגר"ח נראה לבאר דמצד עצם הדין דהרודף נדחה מפני הצלת הנרדף אכתי לא הוי היתר לרצוח הרודף, דהא עכ"פ מאיזה טעם הותר רציחה, ורק דע"ז בעינן להדין דהוי חיוב מיתה ברודף.
ובזה שפיר חילק בין הוציא ראשו ללא הוציא ראשו, דהא בהוציא ראשו בעינן נמי להיתר רציחה, ובעובר דמשמיא קא רדפי לה הא ליכא חיוב מיתה להתיר רציחה, ומשו"ה אין נוגעין בו.
משא"כ בלא הוציא ראשו אף דליכא היתר רציחה נמי מותר כיון דרודף נדחה מפני נרדף, ואף דליכא חיוב מיתה מותר להרגו.
אך אכתי צ"ע מנלן כלל דאיכא דין זה דרודף נדחה מפני נרדף, דלמא כל הדין הוי רק חיוב מיתה על הרודף, וא"כ בעובר דליכא חיוב מיתה מנלן דנדחה, ואפשר דזה הוי מסברא לגמ' דהרודף נדחה מפני נרדף.
אך אכתי צ"ע דהא איכא נמי איסור להרוג עוברין, ומי מתיר הריגת העובר, ואף דנדחה הרודף אכתי מי מתיר איסור זה.
ואי נימא דאיסור זה הותר מחמת דין פיקו"נ של הנרדף, הא ביארנו לעיל דגבי רודף לא שייך כלל היתר דפיקו"נ, כיון דהוי נמי פיקו"נ של הרודף, ורק דין הצלת הנרדף איכא, וא"כ כמו דלהתיר איסור רציחה בעינן חיוב מיתה דרודף, ה"נ לגבי איסור הריגת עובר איך יהא מותר להרוג העובר בלא חיוב מיתה, וצ"ע].

והנה בעצם דברי הרמב"ם דהריגת העובר הוי רק מדין רודף ולא מדין פיקו"נ, לכאורה מוכח כן נמי בתוס' לעיל (דף נט. ד"ה ליכא), דהקשו מאי קאמר התם דליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, הא מצינו כן בהריגת עובר דבני נח מוזהרין על העוברין, וישראל מותר להרוג העובר קודם שהוציא ראשו להציל האשה ע"ש.

ולכאורה אי נימא דההיתר להרוג העובר הוי מחמת דין פיקו"נ, מה הקשו כלל, הא דוקא בישראל איכא דין פיקו"נ ומשו"ה מותר [דכיון דליכא בזה מאי חזית הוי בכלל פיקו"נ], משא"כ בב"נ דליכא היתר דפיקו"נ, ממילא אסור.

ומוכח כמ"ש הגר"ח דהיתר הריגת העובר הוי רק מדין רודף ולא מדין פיקו"נ, ודין רודף הא איכא גם בב"נ ולכן הקשו שפיר דאשכחן דבר שבישראל מותר ובעכו"ם אסור. [הגר"ד פוברסקי]

Embarrassing?

The male members of the Bush family have been amazingly successful in the political sphere, but the ladies are embarrassed. A נקבה Bush is a בושה. 

#donttellthem
#whydoithinkofthesethings?

"I Beg To Differ"

Like, why beg if you don't have too???

#beggingisabusha


Chayalei America - My Next Project

לזכות חיילי צה"ל 
לרפואת הרב יצחק בן ברכה 
הרב ישעיהו מרדכי עזרא בן רחל דבורה
רפאל חיים דב בן ריסה שושנה 
מרים בת חיה 
בתוך שח"י

Very interesting teshuva from HaGaon Rav Menashe Hakotton to Rav Turk about serving in a foreign army. He permits it if there is no way to get around it because of דינא דמלכותא [unless they are Talmidei Chachomim]. Rav Klein [and Rav Turk] take it as a given that דינא דמלכותא may not contravene Torah law. That is a highly debatable assumption as we discussed recently here

He solves the problem of Chilul Shabbos because it is באונס and thus a מלאכה שאינה צריכה לגופה. Add on that it is a מלאכה דרבנן and you have a double דרבנן [known in the Beis as שבות דשבות].

Kashrus problems? Who is forcing soldiers to eat unkosher? If they have to on a rare occasion because otherwise they would starve to death, they are אנוסים. 

Back in the day they had quotas for Jewish soldiers and one should ideally do we he can to get out of it [Chasam Sofer]. 

Talmidei Chachomim especially shouldn't serve [See Bava Basra 8 ].

Dina D'malchusa applies not only to monetary matters but to security concerns as well. 

Sof dovor: One may serve if necessary. 

I used to like going to the Modern shul where I davened in Manhattan and they said a tefillah for the safety of חיילי צה"ל and חיילי צבא אמריקה. I can't go there anymore because they changed, lowered and transparitized the mechitza [I told the Rabbi - he said I should sit where I can't see the noshim. He misses the point that even if one hides under a bench, one should not daven in a shul without a proper mechitza. A shul needs to have a proper צורת בית הכנסת. Thankfully, there are other shuls where one can daven without all of the ladies being in full sight. G-d bless the ladies!!! G-d bless the men!! G-d bless you!! And G-D BLESS AMERICA!!!!! (I am practicing in case I run for public office)]. 

#iwouldlose
#iammuchtooliberal






שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן שלט

בענין אי מותר לישראל להשתמט משירות צבא נגד דינא דמלכותא
מע"כ ידידי רחימא דלבאי הרה"ג וו"ח נו"נ חוב"ט אי"א וכו' כש"ת מוה"ר שמואל אלימלך טוירק שליט"א בעמח"ס כרם צבי.


אחדשה"ט וש"ת.

יקרת מכתביו קבלתי בחדושי תורה ויסלח לי מאד על האיחור כי יודע הטרדות שלי בעונ"ה ובפרט עכשיו שב"ה זיכני להוציא לאור ספרי ח"ז שבעוד איזה ימים יצא לאור ולכן יענה ויאמר סלחתי.

ובדבר תמיהתו אמ"ש הח"ס ז"ל בליקוטי שו"ת ח"מ סי' כ"ט דנראה לו בפשיטות דאסור לישראל להשתמט משירות צבא משום דינא דמלכותא דינא כי גוף ענין דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזהו מחוק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכות אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מ"מ מדין תורה פטורים דאמרינן פ"ק דב"ב ח' ע"א הכל לכרי' פתייא אפי' רבנן וה"מ דלא נפקי באוכלזא אבל נפקא באוכלזא רבנן לאו בני מיפק באוכלזא נינהו. ותמה כ"ת אי דינא דמ"ד אפילו נגד התורה א"כ בחורים לומדי תורה נמי יתחייבו ואי לא הוה דינא א"כ פשוטי המון נמי לא יתחייבו שהרי כל שירות צבאי נגד התורה הוא שכופין אותם שם לחלל שבתות ולעבור שאר איסורים במאכלות אסורות וכיוצא בו וגם בשו"ת אמרי אש סי' נ"ב כתב להתיר ובשו"ת מלמד להועיל סי' מ"ב פסק דאסור לישראל להבריח עצמו מצבא כדי להנצל מחילול שבת ובישם דבריו ע"פ שיטת הרז"ה שבת י"ט בהיוצא בשיירא או מפליג בים ג' ימים קודם השבת דמותר אף על פי שודאי יצטרך לחלל שבת אח"כ מותר והתיר לילך אפי' בע"ש וכעין זה כתב בשו"ת אמרי אש. וכ"ת יצא בפלפולא חריפתא להשיג עליהם ובירר בטעם דינא דמלכותא דינא ונגד התורה לא אמרו דמ"ד.


והנלפענ"ד בס"ד הנה במש"כ דאין כח מלך יפה נגד תורתנו הקדושה יפה כיוון מאד. וכבר כתב הרשב"א בתשובה הביא ב"י ח"מ סי' כ"ו דאין דינא דמלכותא נאמרה היכי שהוא מנגד לתורתנו הקדושה והמהרי"ק שורש קפ"ז כתב ואשר נסתפקת אם יש לדון על שטר עכו"ם בדיני עכו"ם וכו' לפענ"ד נראה דבר פשוט שאין בטענה זו ממש דאע"ג דקיי"ל דמ"ד ואפילו למ"ד דדמ"ד בכל דברים היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגם של משפטי המלכים וכו' והש"ך ח"מ סי' ע"ג סקל"ט האריך הרבה לברר דאפילו מה שהוא לתקנת בני המדינה כל שהוא נגד תורתנו הקדושה חלילה לדון בדינא דמלכותא דא"כ בכל דינים נימא שהוא לתקנת בני המדינה. ועיין לבוש בעיר שושן סי' שס"ט ומה שכתב הרמ"א סי' שנ"ו ס"ז להחזיר גניבה לאחר יאוש מכח דינא דמ"ד תמה עליו הש"ך שם סק"י דלא אמרינן דמ"ד מה שהוא נגד תורתנו הקדושה ע"ש והארכתי קצת בזה בספרי ח"ז סי' ע"ר ורע"א ובשאר מקומות עכ"פ פשוט דלא אמרינן דדמ"ד מה שמנגד לתורתנו הקדושה.


אלא מעתה יש לעיין דא"כ איפה זה הוא ההיתר לשירות הצבא כיון שהוא נגד תורתנו הקדושה? ואשר נראה לפענ"ד בזה דהנה מה שהקשה אם זה נגד התורה לבני תורה למה לא הוי נגד התורה לכל בני ישראל הנה לכאורה דבר זה ביאר לן מרן הח"ס ז"ל במה שכתב כי גוף ענין דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזהו מחוק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת כפי נימוס וחק מלכותו וכיון דהוא מדיני המלכות וחקיו חייבים כל העם לקיים חקיו ודבר זה לא הוי נגד התורה כמ"ש חז"ל ב"ב ח' הכל לכרי' פתייא וליפוק באוכלוזא ורק רבנן פטירי מלמיפק באוכלוזא דלאו בני מיפק אוכלוזא נינהו. נמצא מדינא דגמרא דכל בנ"י שפיר חייבים למיפק באוכלוזא כשאר עמו רק בני תורה פטורים מלמיפק בזה ובזה נמצא שפיר כתב הח"ס ז"ל דכיון דבני תורה פטורים מלמיפק באוכלוזא דמלכא מדין תורה א"כ אפילו הי' גוזר המלך חק גם עליהם לא היו מחויבים לילך כיון שהוא נגד ד"ת ועיין יו"ד סי' רמ"ג ס"ב וכ"ש שפטרם המלך בפירוש א"כ אין עליהם שום חיוב לצאת אבל על אחרים מוטל חיוב המלך וחוקו לצאת לצבא ככל העם.


ברם כ"ת שפיר קשה לו דכיון דסוף סוף חייב לעבור על ד"ת בצבא בע"כ של מלכות א"כ שוב הו"ל חק לעבור על ד"ת וכל מקום שהוא חק נגד תורתנו הקדושה אין דינא דמלכותא דינא, ויפה הקשה. אמנם נראה דבאמת אינו קשה כ"כ דבאמת חק זה למיפק באוכלוזא אינו חק נגד תורתנו הקדושה ומן התורה אין שום איסור למיפק באוכלוזא דמלכא ולכן שפיר חל החיוב על כל מי שמחויב לקבל חק המלך אלא שכל שנכנס לאוכלוזא דמלכא בצבא המלך כרוך שם בנסיונות הרבה שיצטרך לאכול איסורים ולחלל שבת אלא דלענין זה נמי אין זה חק נגד התורה דבאמת הנכנס לצבא אם לא ירצה לא יאכל מפת בגם ולא יאכל נבלות וטרפות אלא יאכל לחם צר ומים לצמאון ולא יכריחו אותו לאכול ממאכליהם ואם הוא יאכל אז כבר אינו חק נגד התורה דהן אמת דהסביבה של צבא יגרום לו להמסובב לאכילת טרפות אבל אין זה מחק המלך לאכול טרפות אלא שהם נותנין שם מה שנותנין לאכול ואם לא ירצה לא יאכל ואין לזה חק ואם ירצה לאכול רק לחם ולשתות קאפפע ואפשר גם שאר מאכלות שאינם נבלות וטרפות אפשר שיחי' עליהם או שיתנו לו מביתו לאכול כשר ויש לו כסף יוכל לקנות לעצמו וכידוע שכמה מבני ישראל שהיו בצבא ולא אכלו כל ימיהם טריפות וגיסי שהי' לי שנהרג ע"י הנאצים ימ"ש ושמו הטוב הקדוש מוה"ר מאיר ב"ר מרדכי הי"ד הי' ת"ח ובע"מ גדול והי' בצבא ע"פ הכרח יותר משנתיים ולא גאל נפשו במאכליהם אלא חי חיי צער על דברים יבשים שהי' לו ע"פ רוב עכ"פ אפילו אחרים יאכלו אבל אין זה כבר מחק המלך לעבור על התורה ושפיר א"א לומר דבשביל זה הו"ל חוק המלך נגד התורה. ואם באמת יצא למקום סכנה שיוכרח לאכול דברים אסורים אז ודאי כבר יהי' אונס גמור ומלתא דלא שכיחא הוא ולא יצטרך אפילו תשובה על זה כמפורש בפוסקים. ובאמת כי מרן הח"ס הבליע דבר זה במתק לשונו שם בד"ה ואידך וז"ל אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים וריקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפי' מחוי אתיבנא חייב מכ"ש מוסר נפשו "ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עפ"ק דקדושין". הנה דמרן ז"ל הדגיש זה במתק לשונו דהטובים הנאנסים עוברים על מצות באונס ולעתים רחוקים ולכאורה מה כוונתו לעתים רחוקים אמנם פשוט כמ"ש דעל אכילה אין אונס ולא יאכלו מנו"ט שלהם אלא שלעתים רחוקים יעברו באונס על שאר איסורים או אפשר אפילו באכילה, מ"מ כיון דלא הוי רק לעתים רחוקים כה"ג לא הוי נגד התורה וצריך לקיים דינא דמלכותא.


ומיהו אכתי מחילול שבת לא יצאנו ואשר נראה בזה בתרי אנפי או יאמר דבאמת ע"פ רוב גם מחילול שבת ליכא מפורש כל שאינו במלחמה שאינו מן ההכרח שבכל שבת יצטרך לחלל שבת כי רוב מהדברים שהם עושים אינם חילול שבת דאורייתא כדי שנאמר שדינו נגד תורתנו הקדושה ואין החק מפורש שצריך לחלל שבת בצבא אלא שממילא אם יהי' שמה לעתים רחוקות לא ימלט שלא יהי' מוכרח לחלל שבת אבל אין זה נגד חק תורתנו כלומר שאין חק המלכות נעשה נגד חק התורה. ולכן שפיר סמכו הגאון מהר"ם א"ש ומלמד להועיל דין זה להא דרבינו הגדול בעה"מ ז"ל לענין שיירות היוצאות דלא גרע צבא משיירות היוצאות שאינו מכריחו שום אדם ולא המלכות לצאת בשיירא אלא מרצונו הטוב שצריך פרנסה או כיוצא בזה ואפ"ה לא אסרו עליו לצאת בשיירא א"כ כ"ש לצאת בצבא בפקודת המלך שהוא מצוה על זה.

אלא דנלפענ"ד עוד טעם לזה דידועים דברי מהרי"ק שרש קל"ז ובשו"ת חו"י סי' קפ"ג והביא בשלום ירושלים ביצה פ' משילין ועוד אחרונים שכתבו דכל מלאכה שא"צ לה אלא להציל עצמו ממות הוי מלשאצל"ג ודייק מהרי"ק כן מיבמות קכ"ב ע"ב דא"ל נכרי בשל קדירה דלא ליקטלי לך כדקטלתי לפלוני ובסנהדרין ע"ד דא"ל קטל אספסתא ושדי' לחיותא וכ"כ בראש יוסף שבת ע"ב דמי שאונסים אותו לאכול נו"ט או לחלל שבתות שיבחר לעצמו לחלל שבת כיון דחילול שבת הוא באונס הוה מלשאצל"ג והוא רק מדרבנן משא"כ נו"ט יעבור איסור דאורייתא שכן נהנה מאכילה זו וכן מטין דברי מהרש"א ב"ב קי"ט גבי מקושש לש"ש מתכוין ובתוס' שבת ק"ה כתבו דקיום מצוה עכ"פ עשה אותו תיקון וצל"ג ועיין רשב"א שם ובמג"ש דבמצוה דרבנן לא הוי תקון מה"ת אבל בתוי"ט פי"ב דשבת מ"ג כתב דגם מצוה דרבנן הוי תקון דמ"מ הו"ל לצרכו ועיין דע"ת סי' רע"ח. עכ"פ מבואר באחרונים דלאנשי הצבא החילול שבת לא הוי אלא מדרבנן מטעם מלשאצל"ג וא"כ במלאכות דרבנן ממש הו"ל תרי דרבנן.
והנה במלאכת שבת קיי"ל דשנים שעשאוהו פטורים דכתיב בעשותה יחיד שעשה ולא שנים וא"כ לאנשי הצבא ודאי שג"כ יכולים ע"פ רוב לכוין לעשות מלאכתם בצבא בשבת ע"י שנים שעשאוהו ולא הוי רק דרבנן ולענין הוצאה ע"פ רוב לא הוי ר"ה דאורייתא ולהדליק אינו מחויב בכל שבת וא"כ ליכא אלא כשצריך לצאת למאנעוורעס וכיוצא בו שצריך לעשות איבונגען (אימונים) עם האקדח וזה לאו בכל שבת ואפשר דזה ג"כ הו"ל בכלל משאצל"ג ועיין ירושלמי פ"ב דחגיגה ה"א אלישע בן אבויה שהי' הורג גדולי התורה ואף בשעת עקתא הוו מטעינן לו מטילין והוון מתכוונין מיטעון חד מטיל משום שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטעינון יחידאין והוון מתכונין לפרוק בכרמלית שלא להוציא מרה"י לרה"ר ע"ש ועיין משנה הלכות ח"ד סי' נ' מה שהארכתי בס"ד בביאור דברי הירושלמי הנ"ל. עכ"פ נראה דגם החילול שבת בדרך כלל לא הוי אלא דרבנן וכיון שלא נכנס שם מרצונו אלא באונס מפני חוק המלכות והו"ל הכל רק איסור דרבנן א"כ שפיר כה"ג לא הוי נגד חק תורתנו הקדושה לענין זה נמי כנלפענ"ד לישב דברי הגאונים ז"ל.
ומ"ש בשם רב אחד שכתב בתל תלפיות תרע"ו סי' קע"ד כי מצוה זו של שמירת פקודת המלך דוחה את הכל פטפוטי דברים הם במחכ"ת ז"ל ואין להשיב עליהם וצודק בזה מעכ"ת אמנם מה שהביא בשם המשנה ברורה סי' שכ"ט ס"ק י"ז לכאורה שני ענינים הם ואפרש שיחתי. וכ"ת הקשה דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדיני ממונות אבל בדברים של דיני נפשות לא ושירות צבא הוא ענין של נפשות והביא מחלוקת הרשב"א והרשב"ם ז"ל אי מלכי אומות העולם מותרים לעשות מלחמות זה עם זה ולהרשב"ם אסור למלך עכו"ם לצאת למלחמה ורק מלחמה של התגוננות נגד התנפלות השונא מותר מדין רודף אבל להלחם עם מלכות אחרת לשום סיבה שהיא בלא להגן על מדינתו אסור למלך עכו"ם. והנה הגם שיש לפלפל בזה הרבה מ"מ לדידן אין נמפ"מ בזה דנראה פשוט דכשהמלך עשה חוק הצבא עשהו להגן על ממלכתו ולא לצאת ללחום עם מדינות אחרות וזה הוא דין הצבא וממילא לכ"ע חק זה הוא ע"פ חוקי המלכות ואין זה בכלל דיני נפשות שאין אנו מחוייבים לקבל על עצמנו ואם אח"כ יעשה המלך מלחמה אז ממילא כבר הוא בכלל אונס ממש לכ"ע וא"כ מהאי טעמא לפענ"ד אכתי מחוייבים לקיים חק המלך במקום שהוא.


ומעתה נחזור לדברי המ"ב הנה בפסקי מהרא"י סי' קנ"ו הס"ד בש"ע א"ח סי' שכ"ט ס"ז יש מי שאומר דבזה"ז אפילו באו על עסקי ממון מחללין שבת שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות ועיין א"ז הל' שבת סי' פ"ד אות י"ג שכתב ג"כ הכי וכ"ש עתה שאנו דרים ביניהם (העכו"ם) שאפילו אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים אז כ"כ הורגים הנה הוסיף על הת"ד שכששוללים אז ג"כ הורגים ולא שמא יהרגו ועיין מג"א ותבו"ש דדוקא בממון של רבים אמרו כן דא"א שלא יעמוד אחד עצמו על ממונו ויבואו כולם לידי סכנה ולדעת א"ז לא נראה לחלק כן אלא דכששוללים ממילא הורגים נמי אלא דנראה דמחלק בין ישראל על אדמתם או לא וכ"ז שישראל בין האומות בעונ"ה הם בכלל סכנה אפילו באים רק על עסקי ממון ע"ש.


וידועים דברי רבינו הגדול הבה"ג ז"ל הובא בר"ן שבת מ"ב דנזק דרבים דינו כפק"נ דיחיד ודוחה שבת ע"ש והגם שהרבה פוסקים חלקו עליו ועיין טוש"ע א"ח סי' ש"ח בקוץ המונח ברה"ר ובס' תו"ש שם מה שהקשה להריב"ש ומיהו עיין שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ז ומאירי שבת הנ"ל ודו"ק.


ומעתה זה שכתב המ"ב דהיום כשבאו האומות שחוץ לגבולנו לשלול שלל ולבוז בודאי מחוייבין לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא וכן מבואר ברוקח ובאגודה דהיכא דחיישינן שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללין עכ"ל והכונה ע"פ הנ"ל אלא שהוסיף המ"ב ז"ל דהיכא דחיישינן שמא יכעסו עלינו דהוא ענין של פק"נ ח"ו שמא יכעסו או יהרגו אותנו או יגרשו אותנו מארצם שהוא ג"כ בכלל סכנה כידוע.


אמנם ממה שאני צריך להודיעו דאנן דנין על שני הנושאים ולא ראי זה כראי זה והוא דשירות צבא בחו"ל בזמנן משונה הי' מבזמנינו דבזמנם היתה פקודת המלך שקהל ישראל חייבים להציג כך וכך אנשים לצבא והי' זה החיוב על פרנסי הקהל לברר מי ילך לצבא ואם לא יציגו פרנסי קהל החשבון והסכום הדרוש מהם אז ענוש יענשו כל הקהל או עונש ממון או עונש גירוש או ח"ו אפילו להרוג כמו שעשו בעונ"ה ביוראפ ובכמה מקומות אחרים שהיו המושלים והמלכים משך זמן הגלות וכיון דהחק ניתן על כל הקהל וא"כ לא הי' יכול שום אחד להשמיט עצמו כיון שהחוב הי' על כל אחד אבל בזמן הזה ובפרט במדינות אלו שאנו דרים בהם שהחוק הוא על כל יחיד ויחיד להציג עצמו ואם לא יציג עצמו ענוש יענש הוא לבדו ולא יסכן את כל הציבור כה"ג פשוט דכל אחד יעשה כל הטצדקאות שלא יכנס לצבא ואפילו הוא כבר שם יכול לעשות כל מה שאפשר לצאת משם ובאמת כן כתב הח"ס ז"ל בעצמו וז"ל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיוכל לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחוייבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים וכו' הוא כגונב נפש ומכרו וכו' והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפי' מחוי אתיבנא חייב מכ"ש מוסר נפשו וכו'.

והנה כתב מפורש דלאחר שנפל עליו הגורל יכול לעשות כל מה שבידו ומצוה לו להשתדל לעצמו במה שיוכל לפטור עצמו בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו ואדרבה כל ישראל מחוייבים לסייעו לפדות נפשו ביוקר ובממון והמוסרו כמוסר לתוא מכמר ולכאורה כיון שכתב לעיל דדינא דמלכותא דינא אמאי כתב מיד דיעשה כל ההשתדלות וגם הקהל ישתדלו לפטרו ולפמ"ש אתי שפיר דהרי העיקר הי' שהקהל חייבים להעמיד כך וכך מועמדים וכיון שכבר העמידו יכולין אח"כ ומצוה להציל כל האפשר וא"כ בדידן דליכא האי ענינא מותר לכתחלה ומצוה לעשות כל מה שאפשר שלא יכנס בצבא במה שאפשר וזה לפענ"ד פשוט מאד. אבל גם זה פשוט רק באופן כזה שהחיוב הוא על כל בני המדינה ולא נתנו שום סכום על ישראל ואם לא ילכו לא יהרגו בשביל זה ולא יגרשו את בנ"י אבל במקום שיש לחוש משום שמא יכעסו הגוים עליהם אז כבר מותר לילך וכמ"ש הח"ס והמ"ב הנ"ל דכה"ג הו"ל אנוס וכמ"ש בס"ד. ושפיר מיושבים דברי רבותינו הצדיקים האחרונים ז"ל.


ומה שהאריך עוד להקשות אפוסקים אי יש כח במלך חוץ מעניני מסים ודיני ממונות הנה בגמ' ב"ב מבואר להדיא דכחו גדול לשמירת העיר ולהצלתה ועיין ש"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ב אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה החיוב על כל בני העיר ועכ"פ בכל הדורות היו בני ישראל מקיימין בזה חוק המלכות ע"פ פקודת המלך נכנסים לצבא ואם למלחמה ואם לשלום ולא הי' בזה פוצה פה ומצפצף שיש בזה איסור משום סכנת נפשות וכיוצא בזה והגם שמעכ"ת נגע בזה בנקודות נפלאות ובבקיאות משו"ת נו"ב מהד"ת יו"ד סי' ע"ד אבל באמת גם הח"ס כתב כן שאסור למסור אחד אפילו אוכל נו"ט ומגלה עריות וגם ממה שתמה על האמרי אש דמלחמה הוי סכנה ממנחת חינוך מצוה תכ"ה ודאי גם האמרי אש מודה לזה אלא שס"ל דכה"ג לא מקרי מאבד עצמו לדעת משום דזה הוא דרך המלחמה ומותר ליכנס בו משום דינא דמלכותא שהוא חלק מדיני המלכות ופשוט נמי לכ"ע דבמקומות כדידן אם יכול לעשות טצדקי שלא ליכנס יעשה וחייב לעשות להנצל ממכשולות כנלפענ"ד.


ומחמת כי אני טרוד מאד בעונ"ה ובפרט כי לבי בל עמי על שנלקח מאתנו צדיק הדור אדמו"ר מרן מגור זצ"ל אשר עיני ישראל נשואות אליו ומי יתן לנו תמורתו וכל בית ישראל יבכו את השריפה הזאת ולכן אקצר כעת ולא אוכל להאריך בכל דבריו ואי"ה עוד חזון למועד ועד התם הנני ידידו דושה"ט וכאש"ל שמחת פורים בלב ונפש,

מנשה הקטן

War and Non-Jews

Rabbi J.D. Bleich
Contemporary Halachic Problems Volume 2


The prophet Habakkuk asks plaintively, "Why … are You silent when the wicked swallows up the man more righteous than he? For You make men as the fish of the sea" (Habakkuk 1:13–14). Among the myriad species of the animal kingdom there is virtually none which preys upon its own kind. Carnivorous animals will devour other animals but not members of the same species. Preying upon members of the creature's own species is a phenomenon which is found only among the fish of the sea. Even a fish will swallow only a fellow creature smaller than itself. Man is unique among land animals in his propensity for attacking and destroying his fellow man. Man outdoes the fish in destroying not only others smaller and weaker than himself, but also in attempting to swallow up others equal to and better than himself.

"Pray for the welfare of the government, for without fear of [the government] men would swallow one another alive," advises the Mishnah, Avot 3:2. The base instincts of man are curbed only by fear. Individuals have reason to fear the power of the state. States, however, are subject to no higher temporal authority and hence have no reason for fear. Nations, as human institutions, give collective expression to the selfsame base instincts which are inherent in the individuals of whom they are comprised. As a result, nations, in their relationships with one another, behave precisely in the manner which the Mishnah putatively ascribes to individuals: they "swallow one another alive."

The nations of the world have indeed attempted to regulate warfare, but its elimination remains a utopian ideal which eludes mankind. The Geneva Convention, the United Nations Charter and international treaties of friendship have certainly not effected a metamorphosis in the basic nature of man. There is a story told about a missionary who was sent on a mission into the wilds of Africa. When asked by his superiors to submit a report there was little of a positive nature for which he could claim credit. "Well," he was asked, "did you at least succeed in eradicating cannibalism in your area?" "No," he replied, "the natives are still cannibals, but at least they now eat with knives and forks." Renunciation of chemical and biological warfare, humane treatment for prisoners of war, etc., are certainly marks of "civilized" peoples, but on a more fundamental level such matters are little different from a convention requiring cannibals to eat with knives and forks. "Civilized warfare" is inherently a self-contradiction.

Halakhah, as it applies to Jews, recognizes that man has no right to make war against his fellow. War is sanctioned only when commanded by God, i.e., when divine wisdom dictates that such a course of action is necessary for fulfillment of human destiny. Even a milḥemet reshut, or "discretionary war" is discretionary only in the sense that it is initiated by man and does not serve to fulfill a divine commandment. But even a milḥemet reshut requires the acquiescence of the urim ve-tumim; the message transmitted via the breastplate of the High Priest is a form of revelation granting divine authority for an act of aggression. Judaism sanctions violence only at the specific behest of the Deity. Human reason is far too prone to error to be entrusted with a determination that war is justified in the service of a higher cause. Such a determination can be made only by God Himself.

The teachings of Judaism with regard to non-Jews are somewhat more complex. Non-Jews are not held to the same standards of behavior as Jews. Although the Noachide Code, which embodies divine law as it is binding upon non-Jews, prohibits murder it does not necessarily prohibit as an act of murder the taking of human life under any and all circumstances. It is quite clear that when confronted by a situation in which an individual's life is threatened, all persons, non-Jews as well as Jews, have an absolute right to eliminate the aggressor in self-defense.12 "Ha-ba le-horgekha hashkem le-horgo—If one seeks to kill you, kill him first" (Sanhedrin 72a) is a principle which applies to Noachides as well as to Jews. Accordingly, a defensive war requires no further justification.

In situations in which an individual's own life is not directly threatened, but a threat exists with regard to the life of another human being, Jews are bound by the law of the "pursuer" (rodef). Jewish law not only permits, but demands, that anyone finding himself in the position of being able to save the life of an intended victim must do so, even if such rescue necessitates sacrificing the life of the pursuer.

The question which requires examination is whether the law of pursuit which mandates intervention by a third party in order to save the life of an intended victim extends to Noachides as well. Minḥat Hinnukh, no. 296, concludes that Noachides have discretionary authority to intervene in such situations but do not have an absolute obligation to do so.

The Gemara, Sanhedrin 73a, attempts to derive the "law of the pursuer" from the commandment "You shalt not stand idly by the blood of your neighbor" (Leviticus 19:16). This commandment establishes a general obligation to come to the aid of a person whose life is endangered. Ultimately the Gemara derives an obligation to preserve the life of the victim even if it is necessary to sacrifice the life of the pursuer in order to accomplish this end from the verse "For … the betrothed damsel cried and there was none to save her" (Deuteronomy 22:27). From this statement the Gemara infers that were a bystander to be present he would be obligated to preserve the betrothed damsel from violation by any means possible, including summary execution of the would-be rapist. By virtue of the juxtaposition (hekesh) of homicide and rape of a "betrothed damsel" in the immediately prior verse the Gemara derives a binding obligation requiring any and all bystanders to intervene and to preserve the life of the intended homicide victim by any means possible.

Minḥat Hinnukh cogently argues that the commandments expressed in Leviticus 19:16 and Deuteronomy 22:27 are incumbent only upon Jews and hence cannot establish obligations upon non-Jews who are bound only by the provisions of the Noachide Code. Minḥat Hinnukh does, however, adduce another source which serves as a basis for derivation of the "law of the pursuer" and which is applicable to Noachides as well. The Gemara, Sanhedrin 72b, cites the verse "Whosoever sheds the blood of man, by man shall his blood be shed" (Genesis 9:6) as granting dispensation to preserve the intended victim by eliminating the pursuer. The phrase "by man" is understood as calling for the shedding of blood "by any man," i.e., by persons witnessing the act, rather than as a reference to punitive measures to be undertaken subsequent to the act. Thus the Gemara understands the verse as referring, not to an act of homicide which has already been committed, but to the prevention of a would-be homicide. The verse, which was addressed to Noah, establishes a law not only for Jews, but for Noachides as well. The general principle is that any commandment given prior to Sinai is binding upon Noachides even subsequent to the Sinaitic revelation provided it has been reiterated at Sinai. The law of the pursuer is indeed repeated in Exodus 22:1. In the course of the same discussion, the Gemara, Sanhedrin 72b, states that the statute formulated in this passage, which provides that a thief who breaks into a dwelling during the night may be smitten without penalty, is based upon the assumption that the thief is intent not only upon larceny but will commit homicide as well if he meets resistance. Hence the thief is in effect a pursuer and may be put to death if necessary by virtue of the "law of the pursuit." Tosafot, Sanhedrin 72a, commenting on the redundancy of the multiple scriptural sources for the "law of pursuit" states that Exodus 22:1 serves only to establish a license for execution of the pursuer but does not make such a course of action obligatory. The obligation, according to Tosafot, is expressed solely in Deuteronomy 22:27. Minḥat Hinnukh assumes that Tosafot intends this comment to apply as well to the interpretation of Genesis 9:6, which presents the same difficulty. The phrase ba-adam damo yishafekh, according to Minḥat Hinnukh's understanding should thus be translated "by man may his blood be shed" and serves to grant permission to put the aggressor to death when necessary to preserve the life of the victim, but does not mandate such action.13 Accordingly, concludes Minḥat Hinnukh, Noachides are justified not only in acting in self-defense but may eliminate a threat to the lives of others as well, even though, in contradistinction to Jews who are bound by Sinaitic revelation, they are under no obligation to do so.

Another authority, R. Meir Dan Plocki, Hemdat Yisra'el (New York, 5725), p. 178, citing Zekhuta de-Avraham, argues that a non-Jew is not only permitted but, according to Rambam, is obligated to kill an aggressor in order to preserve the life of the intended victim. Hemdat Yisra'el bases his argument upon Rambam's understanding of the mizvah of dinim, the last of the seven commandments which constitute the Noachide Code. According to Rambam, the commandment of dinim establishes an obligation binding upon non-Jews to enforce the provisions of the Noachide Code and to punish Noachide transgressors. Accordingly, argues Hemdat Yisra'el, a non-Jew must kill the aggressor, not by virtue of the "law of the pursuer," but because of the mizvah of dinim which obliges every Noachide to enforce the provisions of the Noachide Code which inter alia provides for the execution of murderers. Hemdat Yisra'el does express some reservation with regard to this argument. He expresses uncertainty with regard to whether the commandment of dinim mandates only execution of transgressors after the fact, or whether it requires intervention in the sense of "prior restraint" as well in order to prevent an infraction of the Noachide Code. However, examination of Rambam's ruling in Hilkhot Melakhim 9:14 should dispel any doubt with regard to this point. Rambam rules that Noachides are required, by virtue of the mizvah of dinim, to establish a judiciary system. The courts are required both to execute judgment and "to admonish the populace." The obligation "to admonish the populace" certainly establishes an obligation with regard to prior restraint in enforcing the Noachide Code. Although Rambam does not explicitly state that Noachides are empowered to use lethal force in preventing such infractions it may well be argued that the Noachide court may use whatever coercive measures the situation may require in order to accomplish this end. Since the mizvah of dinim is incumbent not only upon an established judiciary but also upon every individual Noachide it then follows that any Noachide may use lethal force, if necessary, in order to prevent commission of a capital transgression by another Noachide.

Three other authorities, R. Isaac Schorr, Teshuvot Tevu'ot Shor, no. 20, p. 32b; R. Isaac Schmelkes, Teshuvot Bet Yizḥak, Yoreh De'ah, II, no. 162, sec. 4; and R. Chaim Soloveitchik, Hiddushei Rabbenu Hayyim ha-Levi al ha-Rambam, Hilkhot Rozeaḥ 1:9, clearly state that Noachides no less than Jews are obligated to eliminate an aggressor in order to preserve the life of an intended victim. These authorities maintain that the law of pursuit constitutes an obligation binding upon Jew and gentile alike.

It may be inferred from Rambam's ruling, Hilkhot Melakhim 9:4, that a Noachide may execute a pursuer in order to preserve the victim. Jewish law specifies that if it is possible to preserve the life of the intended victim by merely maiming the pursuer it is forbidden to take the life of the latter. However, should a Jew take the life of the pursuer when, in fact, it is not absolutely necessary to do so, Rambam, Hilkhot Rozeaḥ 1:13, rules that he is culpable only at the hands of Heaven but is not to be executed by a human court. In Hilkhot Melakhim 9:4, Rambam makes a distinction between a Jew and a Noachide with regard to this provision and rules that a Noachide who might have preserved the victim by merely maiming the aggressor is to be put to death for having taken a human life. The clear inference of this statement is that when it is necessary to take the life of the pursuer in order to preserve the victim, it is permissible, and perhaps even obligatory, for a Noachide to do so.14

The "law of pursuit" is certainly no less applicable when it is an entire community or nation, rather than an individual, which is pursued. Thus, military action is certainly justifiable when undertaken either in self-defense or on behalf of a victim of aggression.

II

More fundamental is the question of whether or not there exists a general exclusion to the prohibition against homicide which justifies the taking of human life under conditions of war. Insofar as the halakhah applicable to Jews is concerned there are obviously conditions, limited though they may be, under which this is the case. The various categories of obligatory war (milḥemet mizvah) and discretionary war (milḥemet reshut) encompass situations in which there exists no immediate danger to the warring party. War is nevertheless permissible under at least certain restricted conditions even though the taking of human life is inevitable. These categories are, however, limited to Jews. The war against Amalek and war for the conquest of Erez Yisra'el are wars which only Jews may undertake. A milḥemet reshut or discretionary war may be undertaken only upon the initiative of the monarch of the Jewish commonwealth with the approval of the Sanhedrin and the urim ve-tumim. No analogous provision is found in Noachide law. It is therefore not surprising that virtually no discussion of whether or not a Noachide may legitimately engage in warfare is to be found in the writings of early authorities.

One latter-day authority does find grounds upon which to rule that non-Jews who engage in war are not guilty of murder. R. Naphtali Zevi Yehudah Berlin, in his commentary on the Pentateuch, Ha'amek Davar, Genesis 9:5, finds dispensation for warfare in the very verse which prohibits homicide to the Sons of Noah: "And surely your blood of your lives will I require … and at the hand of man, at the hand of every man's brother, will I require the life of man." The phrase "at the hand of every man's brother" appears to be entirely redundant since it adds nothing to the preceding phrase "at the hand of man." Ha'amek Davar understands this phrase as a limiting clause: "When is man punished? [If he commits homicide] when it is proper to behave in a brotherly manner." However, in time of war when animosity reigns among nations the taking of life in the course of military activity is not punishable. [Permitting killing based on a diyuk in a pasuk??? He wasn't paskening Halacha - E.E.].  Again, in Ha'amek Davar, Deuteronomy 20:8, this authority states that "even" a Jewish monarch may engage in battle, thereby implying that gentiles are certainly not prohibited from doing so. Earlier, Maharal of Prague, in his commentary on the Bible, Gur Aryeh, Parshat Va-Yishlaḥ, speaking of the action taken by the sons of Jacob against the inhabitants of Shechem, states that the family of Jacob constituted, in effect, a sovereign people and were permitted to do battle against another nation since war is not forbidden under the Noachide Code. This position is, however, contradicted by a number of other authorities. R. Moses Sofer, Teshuvot Hatam Sofer, Yoreh De'ah, no. 19, declares wars of aggression to be forbidden to Noachides under all circumstances. In support of his position, Hatam Sofer cites the discussion found in Sanhedrin 59a. The Gemara declares that non-Jews do not enjoy legal prerogatives of conquest (lav benei kibush ninahu). Hatam Sofer demonstrates that the Gemara, Gittin 38a, does indeed affirm that non-Jews may acquire title to lands captured in wars by virtue of conquest. The phrase "lav benei kibush" must then be understood, argues Hatam Sofer, as meaning that non-Jews have no right to engage in war for purposes of conquest even though post factum they may acquire title in this manner. The identical argument is advanced by R. Abraham Dov Ber Kahane, Dvar Avraham, I, no. 11 and by R. Menachem Ziemba, Zera Avraham, no. 24. These authorities are in agreement with Hatam Sofer's view that non-Jews may not engage in a war of aggression under any circumstances.

III

Jewish participation in a war between non-Jews is a complex problem. According to the authorities who maintain that Noachides are forbidden to wage wars of aggression it would follow that Jews are forbidden to participate in such wars. To aid and abet a non-Jew in commission of a transgression of the Noachide Code is a violation of the prohibition "Thou shalt not place a stumbling block before the blind" (Leviticus 19:14). Moreover, it is clear that if the war is illicit for non-Jewish combatants there is no operative principle which conveys upon Jews the right to engage in battle. It is perhaps for this reason that Tosafot, Avodah Zarah 18b, cites the opinion of Rabbenu Elchanan who rules that Jews may not participate in such wars.

R. Ze'ev Wolf Leiter, Teshuvot Bet David, no. 71, forbids voluntary enlistment in time of war because of the danger involved and describes the death of a soldier who does enlist in the armed forces as tantamount to suicide. Rabbi Leiter also decries this practice because of the possibility that the enlistee will take the lives of Jewish soldiers in the "enemy" army. Teshuvot Hatam Sofer, VI, no. 29, although also decrying voluntary enlistment, permits a conscript to hire a Jewish substitute. Hatam Sofer forbids enlistment because of lack of kosher food in the armed forces and the necessity for violation of Shabbat restrictions, but fails to mention the intrinsic prohibition against military aggression which he posits in the earlier cited responsum. This consideration may have been omitted because Hatam Sofer certainly intends his criticism to encompass peacetime enlistment and enlistment in armies engaged in wars of defense permitted to non-Jews. Hatam Sofer permits the hiring of a substitute only because the person hired would readily find others prepared to engage him as a mercenary and hence would in any event violate dietary and Sabbath restrictions.

Of particular import is the statement of Mishnah Berurah 329:17, who rules that Jews must allow themselves to be conscripted in accordance with the "law of the land." The reason advanced is particularly noteworthy, viz., that failure to do so will enrage the citizenry and may result in loss of Jewish life. It is precisely this reason which is given by Rema, Oraḥ Hayyim 334:25, in permitting a Jew to extinguish a fire on Shabbat even though the fire poses no danger to life. Mishnah Berurah does not at all discuss the legitimacy of war on the part of non-Jews but permits Jews to participate simply as a matter of pikuaḥ nefesh.

Rabbi Zevin also cites the verses in Obadiah 1:11-13 addressed to Edom:


In the day that you did stand aloof,

In the day that strangers carried away his substance,

And foreigners entered into his gates

And cast lots upon Jerusalem,

Even you were as one of them

But you should not have gazed on the day of thy brother,

In the day of his disaster …

Yea, you should not have gazed on their affliction

In the day of their calamity.

The prophet chastizes Edom for standing by silently while aggression is committed against Israel. The implication, argues Rabbi Zevin, is that Noachides have an obligation to do battle against an aggressor.