שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן פא
עוד בענין להסתכן בשביל הצלת רבים
ב"ה, וואדבורן, אלול תשמ"ב
נתעוררתי לברר דינם של המוסרים עצמם לסכנת מלחמה כדי להגן על בני ישראל.
א) הנה בסוטה דף מ"ד ע"ב, אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה וכו' כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות וכו' עיין שם. ובלשון פיהמ"ש להרמב"ם שם, ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם וכו' עיין שם. ובפ"ה ממלכים ה"א, אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה וכו' ואח"כ נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. ובלח"מ תמה למה לא כתב הא דלמעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו, וי"ל דהוזכרה במה שאמר ולהרבות בגדולתו ושמעו דהכוונה שיראו ממנו ולא יבאו עליו והיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו עיין שם.
ומבואר דלכו"ע רשות מיהת הוי. והה"נ בנ"ד שמתכוונים להחלישם ולהטיל אימה עליהם שלא יבאו ללחום או להרוג באחינו בני ישראל.
ב) אך מה שיש לעיין אם שייך דין זה גם בימינו כשאין בישראל מלך וסנהדרין. דבריש מס' סנהדרין שנינו ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ובפ"ב מ"ד ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים ואחד, ובפהמ"ש להרמב"ם ומתנאי מלחמת הרשות שלא תהיה אלא במלך וסנהדרין עכ"ל. ובתיו"ט דמשמע דב"ד של שבעים ואחד לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך, דאל"כ למה תנינן לה הכא לגבי מעלות של מלך, אבל מלשון הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתני' לא בעיא למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות וכו' מתניתין לאו במעלות המלך איירי אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא את העם אלא על פי סנהדרין עיין שם.
ובש"ס שם דף כ' ע"ב פריך עלה, תנינא חדא זימנא אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי ב"ד של שבעים ואחד, ומשני איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציא למלחמת הרשות עיין שם. ולכאורה עדיפא מינה הו"ל לתרץ דממתני' דפ"ק לא שמעינן דבעינן גם מלך והו"א שב"ד יכולים להוציא, והיה נראה מזה דבאמת לא בעינן מלך. ואולי י"ל דהיינו הא דמשני איידי דתנא מלך וכו' כלומר ואשמועינן דגם זה שייך למלך ודו"ק. והסברא בזה פשוטה, דלא שייך לדון בחכמי התורה לבד כיון שהדבר תלוי בתנאים שונים במצבו של האויב ושאר תכסיסי מלחמה הידועים למומחים בענייני המלחמה והבן, [וע"ע ישראל סבא גליון ק' עמ' תרנ"ו].
ג) ויש להעיר מאותם מלכים שמלכו לישראל ומנאום חז"ל בפרק חלק בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב, ולא מסתבר לומר שדין מלך היה להם דהא אין מעמידין מלך אלא על פי ב"ד של שבעים ואחד כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מסנהדרין ה"א, (ובכס"מ שם דנשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול עיין שם, ובתורעק"א פ"ק דסנהדרין אות ד' הערה את מקורה בתוספתא עיין שם), ומסתמא דהני מלכי רשיעי לא מלכו ע"פ סנהדרין, וגם כמה מלכים שמלכו מעצמם בכח בחרב ובחנית כמסופר בנ"ך וביוסיפון, ואיך היו מוציאים למלחמה.
ועיין ב"ב דף ד' ע"א לגבי הורדוס שמלך בכח, א"ל האי לאו מלך הוא וכו'. ולהלן שם, ואיבע"א שאני בית המקדש דאי לא מלכות לא מתבני עיין שם. ובח"א מהרש"א [בד"ה אם לא סתרת] ממ"ש בפרק הנזקין והלבנון באדיר יפול שסתירת בהמ"ק ובנייתו רק ע"י מלך, ולפי שהם לא חשבו אותו למלך רק לעבד וע"כ א"ל אל תסתור להחשב למלך ואם סתרת בלא דעתינו אל תבנהו להחשב למלך בבנינו וכו' עיין שם. ומשמע שלדעת בבא בן בוטא וחז"ל מלך היה.
גם במ"ש שם ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך, צ"ב דכיון שאינו עושה מעשה עמך אינו ראוי לנשיאות ואין זה מקלל נשיא. ועיין במנחת חינוך מצוה ע"א אות ב' ודו"ק.
וע"ע זבחים דף ק"ב ע"א א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך וכו' ר' יוחנן אמר מהכא ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב, ובמהרש"א שראוי לחלוק כבוד אפילו למלכים הרשעים כאלו שזכר וכדאמרינן בפרק הרואה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו מזלזל בכבוד המקום עיין שם. וצע"ק בכל זה.
ולגבי הוצאה למלחמה יעויין לשון המאירי בסוטה שם [דף צ"ח מדפה"ס בד"ה אמר המאירי], כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם וכו' עיין שם ודו"ק, [וע"ע במאירי סנהדרין ט"ו ע"ב בד"ה אין מוציאין].
ד) ואני אמרתי בזה לדון בדבר החדש דבכה"ג שמתנדבים והולכים למלחמה להציל את אחיהם שפיר עבדי, וקדוש יאמר להם. דהא דקיי"ל בב"מ ס"ב ע"א חייך קודמין, ושאין אדם רשאי לחבל בעצמו [ב"ק צ"א ע"ב], היינו דוקא בשביל הצלת נפש אחת אבל להצלת רבים שפיר יכול למסור עצמו.
וחילא דילי ממה שהאריכו לגבי גילוי עריות בדין אשה שזינתה כדי להציל נפשות מישראל, שבמהרי"ק שורש קס"ז כשדן לאסור לבעלה אשה שזינתה בשוגג כתב בתוך דבריו, דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור וכו' דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל וכו', וכן מצינו ביעל וכו' וכן כתבו תוס' ר"י מפריש ביבמות וכו' ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש וכו', ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה וכו' עיין שם. והובא בקצרה בבית שמואל סי' קע"ח סק"ד. ובחכמת שלמה להגרש"ק שם הביא ראיה להיפוך מיעל שלא נאסרה לבעלה, והעלה להלכה לחלק בין היכא שאין ההצלה מעצם הבעילה אלא בדרך רחוקה כגון באסתר, ובין הא דיעל שע"י הבעילה גופא החלישה את כוחו והצילה את ישראל שאז אינה נאסרת לבעלה עיין שם.
ובנוב"ת יו"ד סימן קס"א [בד"ה ומ"מ] משו"ת בית יעקב בעובדא דאשת איש שזינתה עם רוצח שקם עליהם באמצע הדרך ועי"ז הצילה כל הנפשות שהיו שם ופסק ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות והביא ראיה מאסתר, ואני אומר כיון שארז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפכ"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות וכו', ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל וכו' עיין שם, [ועיין שו"ת בית יעקב סימן ל"ט ובשבות יעקב ח"ב סימן קי"ז]. והארכתי בזה כמה פעמים בגדר כלל ישראל ורבים ומהמג"א סי' תרפ"ז סק"ג ואכמ"ל.
ועכ"פ חזינן שבגילוי עריות דהוי ביהרג ואל יעבור מותר לצורך הצלת כלל ישראל [לדעת הנוב"י, ולדעת שאר הפוסקים גם להצלת רבים בעלמא], ומסתבר דהה"נ בכל שלש עבירות. וידוע העובדא מימי הש"צ ימש"ו שגדול מפורסם אחד חטף מראש ישמעאלי את כובעו וחבשו לראשו, ובימים ההם היה בזה אות שקיבל את אמונתם, ונעשה מזה רעש, והביאוהו לפני הסולטן ובסופו של דבר הביא בכך לביטול הכת ההוא. ולהנ"ל מבואר שפיר נימוקו, דאף שזה ביהרג ואל יעבור עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"ב, מ"מ כיון שעשה להצלת כלל ישראל מכת הארורה שפיר עבד ודו"ק.
והכי נמי באיסור מאבד עצמו לדעת י"ל דלא חמיר מרציחה דהוי מכלל שלש עבירות, ובכה"ג שעושה להצלת הכלל שפיר רשאי למסור עצמו בסכנה ודו"ק.
ה) ועוד יש לצרף בזה ממה שדנו הפוסקים לגבי אחד עם הארץ ואחד תלמיד חכם אם שייך ג"כ הכלל דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי [עיין ספר חסידים סי' תרצ"ח ושו"ת יד אליהו סי' מ"ג, ולעיל בסימן ע"ט], ומבואר בפוסקים לענין כמה דברים שרבים ותלמיד חכם דין אחד להם [עיין שו"ע חו"מ סימן ד' ובשו"ת חתם סופר יו"ד סו"ס רל"ט], ואם להציל נפש תלמיד חכם רשאי למסור עצמו י"ל דהה"נ לצורך הצלת הרבים ודו"ק.
ו) ויש לי להביא ראיה ממ"ש בבבא בתרא י' ע"ב בהרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, וברש"י שנהרגו ע"י גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וכו' עיין שם, ובתענית י"ח ע"ב הביא רש"י זאת [בד"ה בלודקיא] בשם י"א עיין שם, ומשמע מזה דשפיר עבדו ורשאי אדם למסור עצמו להריגה כדי להציל רבים מישראל, וזה דעת הי"א. ואפשר דלשון ראשון שלא פי' כן לא ס"ל לחלק בין רבים ליחיד ודו"ק. ואין לדחות דשם לפי שגם הם עצמן היו בכלל הגזירה, דא"כ למה שכרם רב כ"כ עד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ודו"ק. ונהניתי שראיתי באוהלי יוסף דיני קידוש השם או"ק קמ"ז שג"כ עורר משם לחלק בין רבים ליחיד עיין שם.
ובזה יובן ג"כ מ"ש ביוסיפון [פרקים ע"ט פ"ב ופ"ט] בפריצים שהרגו זה בזה כשגברו הרומיים, וגם הפילו גופותיהם אל תוך האש אשר שולחה בקדש הקדשים כי אמרו אין אחר שריפת בית ה' חיים [ראה שם פרק צ"ד], ואפשר שחששו שאם הרומיים ילכדו אותם חיים ויענו אותם ייגרם מזה צרות רבות לכלל ישראל כידוע מסדר המלחמה, ולפיכך שלחו יד בעצמם.
ודבר פלא ראיתי בימי חורפי על מ"ש בשו"ע או"ח סי' תק"פ ס"ב שבט' בטבת לא נודע איזה היא הצרה שאירע בו, כי ביום זה מת בו שמעון הפריץ. [ועיין שם בהגהות מבעל ברוך טעם]. ומובן להנ"ל שהיו הרוגי מלכות ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ודו"ק. ולכן גם בש"ס שלנו לא הוזכרו הרבה לגנות והדברים עתיקין.
ז) ובליל ש"ק דברים העעל"ט הוספתי דברים בזה לבאר דברי המדרש פליאה [והובא בעיר דוד אות תקצ"ג] הרוצה לידע פנחס זה אליהו יראה אלה הדברים אשר דבר משה עכ"ל, ותמוה. גם יל"ד דאיפכא הול"ל אליהו זה פנחס כיון שהוא היה קודם לו.
והארכתי במ"ש לגבי פנחס שהיו השבטים מבזים אותו על שהרג נשיא שבט מישראל [סנהדרין פ"ב ע"ב], ובירושלמי [סנהדרין פ"ט ה"ז] שביקשו לנדותו, ובראש דוד להחיד"א [פרשת פנחס בד"ה ולהבין במאי קמיפלגי] לפי שהיה מורה הלכה בפני משה עיין שם באריכות. ולא זכיתי להבין דהא עמד ואמר לא כך לימדתני וכו', ועד שאמר לו משה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא וכו' [סנהדרין פ"ב ע"א], הרי שנתן לו רשות. וגם דלכאורה איסור מורה הלכה בפני רבו לא שייך אלא במורה ובא משא"כ כשעושה מעשה לצורך השעה כפי שהוא מחוייב לעשות איזה מורה הלכה יש בכך.
ואמרתי לבאר לפי שהלך להרוג נשיא שבט מישראל כשקרוב הדבר שיעמדו עליו אנשי השבט לנקום דם נשיאם, וכמבואר בתרגום יוב"ע [במדבר כ"ה ח'] שזה היה אחד מהנסים שנעשו לו [ובבמדב"ר כ' כ"ה], על כן דנו אותו למאבד עצמו לדעת בזה שהרג נשיא שבט מישראל דייקא. ואמר השי"ת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו' [במדבר כ"ה י"א], וכיון שלהציל על הכלל כולו יצא שפיר היה רשאי למסור עצמו למיתה על כך, ובדין הוא שיטול שכרו.
והנה בהא שדיבר משה אל כל ישראל פרש"י [דברים א' א'] דאילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים וכו' אילו היינו שם היינו משיבים אותו לכך כנסם כולם וכו'. ואא"ז בישמח משה שם האריך בזה מדין תלמיד לרב עיין שם. ולהנ"ל י"ל דשמא יחשוש אחד מהם שמשה איש האלקים בדברי תוכחתו מעורר ח"ו מדת הדין על עם בני ישראל [עיין בעש"ט עה"ת פרשת קדושים אות י"ד ט"ו], וימסור נפשו על כך להשיב על דבריו ולא ימנע עצמו מלפגוע בכבודו של משה.
וידוע שאליהו יבא לתרץ קושיות ואיבעיות ולפניו נגלו כל תעלומות חכמה, וכיון שפנחס זה אליהו בודאי דלא עשה שלא כהלכה. וז"ש הרוצה לידע פנחס זה אליהו יראה אלה הדברים אשר דבר משה, ומשם דלהציל את ישראל רשאי למסור נפשו, ונמצא שכדין עשה פנחס. אלו תוכן הדברים שאמרתי אז. וכעת הראני בני היקר הרה"ג מוה"ר שמואל דוד שליט"א שכבר דרך בזה בכלי חמדה ריש פרשת פנחס, וגם ביושב אהלים שם עורר קצת בזה עיין שם.
ח) ובהנ"ל אפשר לפרש מה שנאמר בהרוגי בית דין ובערת הרע מקרבך, שהכתוב בזה כמתנצל על הציווי להרוג נפש מישראל, דכדאי להרוג נפש אחת בכדי להסיר חרון אף ה' מכל ישראל והבן. [ועיין רמב"ן דברים י"ט י"ג].
ואולי י"ל בזה למה שדן הפרשת דרכים [עיין דרוש י' בד"ה או כלך] במי שהרג חייבי כריתות או מיתה בידי שמים אם דינו כהורג טריפה [וע"ע דרכי תשובה סי' קנ"ז ס"ק מ"ט]. ולזה נאמר בחייבי מיתות דמיהם בם [ויקרא כ' וברש"י שם פסוק ט'], כלומר שכבר נחרץ עונש משפט מות עליהם מבי"ד של מעלה, וב"ד של מטה גברא קטילא קטלו ודו"ק.
ט) אח"כ ראיתי בספר פסקי תשובה סימן רנ"ו שמעתיק משו"ת יד אליהו סי' מ"ג שדן בשאלה אם חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו מסכנה ודאית ואם רשאי לעשות כן, והביא [בד"ה זה אינו] מהא דפפוס ולוליינוס, וכתב לדחות דכולם היו בכלל סכנה. ולפענ"ד כמו שכתבתי.
גם במ"ש שם [בד"ה עמ"ש רש"י] ממ"ש רש"י [אסתר ד' י"ג] בפסוק אל תדמי בנפשך אל תהי סבורה להמלט ביום ההריגה בבית המלך שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבא אל המלך שלא ברשות, מוכח בהדיא שלא היתה מחוייבת ע"פ הדין לסכן עצמה אפילו בשביל כלל ישראל, ושבזה היה השקלא וטריא בין מרדכי לאסתר אם היא רשאית לסכן את עצמה או אפילו מחוייבת עיין שם. לענ"ד אי משום הא לא איריא, כי מאמר מרדכי הלז היה בחדש ניסן כמבואר במגילה ט"ו ע"א שהתענית היה בחג הפסח, והגזירה לא חלה עד חודש אדר, ועדיין היה הרבה זמן לביטול הגזירה, וחשבה אסתר להמתין שמא יקרא לה המלך, וז"ש [שם י"א] ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום ומסתמא עוד מעט יקראוני לבוא לפניו וניצלנו אני ועמי ואין צורך לסכן את עצמי. ומאוד שמחתי שמצאתי אח"כ במגלת סתרים [שם י'] להגאון בעל חוות דעת שפירש כן עיין שם.
ויש לומר שמרדכי חשש שמא תמות ולכן צוה עליה שתלך מיד, ומדוייק לשון רש"י שאין את רוצה לסכן את עצמך עכשיו ודו"ק. והשקלא וטריא שלהם היתה אם חיישינן למיתה, שאסתר טענה כיון שאני לא נקראתי לבא זה שלשים יום בודאי עוד מעט יקראו לי, ולא חיישינן למיתה בזמן מועט עיין גיטין כ"ח ע"א ובתוס' שם ודו"ק. ויונעם בזה מאמר מרדכי ומי יודע אם יחפוץ ביך המלך לשנה הבאה שהוא זמן ההריגה [רש"י שם י"ד], אשר על כן עליה לסכן את נפשה וללכת מיד ודו"ק.
ואפשר עוד למה דקיי"ל ביומא פ"ד ע"ב לגבי פקוח נפש דהזריז הרי זה משובח, ובטור או"ח סי' שכ"ח ובב"י שם ובשו"ע סעיף י"ב, וברמ"א אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם עייש"ה. ובזה נחלקו מרדכי ואסתר אם בפקוח נפש רשאי להמתין לעשות באופן היותר קל ודו"ק היטב.
ויש לומר שלכן לא ציוה מרדכי להתענות, דס"ל שאסורה להמתין כלל אלא תלך מיד. ובגין כן נקרא על שמה תענית אסתר, כי דעתו לא היתה נוחה בזה ורק עשה ככל אשר צותה אסתר ודו"ק.
י) ובדבר האמור יש לדון ג"כ בדברי הנוב"י הנ"ל דאסתר שאני שהיה להצלת כלל ישראל, דיל"ע שהרי לא היתה ההצלה דחופה והיה עוד זמן רב עד שעת הגזירה. ואפשר דזה סברת השו"ת בית יעקב שהביא שם שלמד מאסתר, דכמו שבהצלת כלל ישראל מסרה עצמה אף שהיה עדיין זמן משום דהזריז הרי זה משובח, הכי נמי בהצלת יחידים שפיר עבדה עכ"פ בכה"ג שההצלה דחופה ודו"ק היטב.
ויש לפרש במה שאמרה אסתר כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא אובד ממך [מגילה ט"ו ע"א], דכיון שלפי דעתה אין כאן צורך השעה להציל את ישראל ויכולה להמתין עד שיקרא אותה שיהיה באונס, נאסרת לבעלה במה שהולכת עכשיו ברצון ודו"ק. ואפשר עוד כאשר אבדתי אבדתי היינו בזה ובבא כדין המאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב ודו"ק.
